סיני לייכטר

סיני לייכטר
Sinai Leichter

לידה	21 ביולי 1913 קיילצה, פולין
פטירה	26 בדצמבר 2004 (בגיל 91) ירושלים, ישראל
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים
שפות היצירה	עברית, יידיש
תחום כתיבה	היסטוריה
נושאי כתיבה	היסטוריה של הפולקלור היהודי
יצירות בולטות	אנתולוגיה של שירי עם ביידיש
תקופת הפעילות	1935–2004 (כ־69 שנים)
פרסים והוקרה	עמית כבוד של האוניברסיטה העברית (2001)

סיני לייכטר (21 ביולי 1913 – 26 בדצמבר 2004) היה היסטוריון, מרצה, נואם, תסריטאי, מפיק, מתורגמן וסופר ישראלי שהתמחה בחקר פולקלור יהודי והיה מגייס כספים עבור מדינת ישראל בשנות הקמתה. קיבץ וערך את האנתולוגיה של שירי עם ביידיש, שימש רכז המערכת של אנציקלופדיה יודאיקה, ושירת כשליח קרן קיימת לישראל לקנדה ולארצות הברית.

ביוגרפיה

ילדותו ונעוריו

סיני לייכטר נולד בעיר קיילצה (קילץ) שבפולין, הבכור מבין תשעת ילדיהם של צבעטל (צילה, לבית זייפמן) ושמואל לייכטר. הוריו עברו מחנטשין לקיילצה בראשית המאה ה-20. אמו הייתה תופרת ואביו חייט, והמשפחה סבלה מעוני. למד בחדר, ובשל הצטיינותו זכה במלגת עניים שאפשרה לו ללמוד בגימנסיה עברית, אליה התקבל בעידודו ובסיועו של ד"ר משה פלץ (אביו של יוחנן פלץ) שהיה ידיד המשפחה. בשעות הערב היה מקדיש זמן למתן שיעורים פרטיים לתלמידי תיכון, שמימנו עבורו את הוצאות הנסיעה לארץ ישראל.

עלייתו לארץ ישראל ולימודיו בירושלים

בנובמבר 1935 עלה לארץ ישראל בגפו, לאחר שנרשם לאוניברסיטה העברית בירושלים וזו השיגה עבורו סרטיפיקט. הוא למד לתואר שני בהיסטוריה של עם ישראל וספרות עברית, והשלים לימודיו ב-1941. כמו כן למד פדגוגיה ופיזיקה (את הדיפלומה הפדגוגית השלים בפועל ב-1953). בתחילת לימודיו התפרנס בדוחק מעבודות מזדמנות, החל ממוכר עיתונים ועד פועל בבית חרושת לייצור מרצפות, ובעזרת חסכונותיו הצליח להביא לעליית אחיו, חיים, שנמנה עם מייסדי קיבוץ דן. בהמשך, עבד לייכטר כמורה ב"בית הילד" בירושלים וכן לימד עברית בשיטה ייחודית את עולי העלייה החמישית בקונסרבטוריון הירושלמי למוזיקה, ובעד שיעורי עברית אלה קיבל שיעורים בידע במוזיקה ובזכותם העמיק ברזי המוזיקה הקלאסית. כמו כן, שר במקהלות של שטפן וולפה ופליכס זולמן באבו גוש. במהלך עבודתו, סייע לקלוט מאות סטודנטים למוזיקה מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה, וכך סייע בהצלת חייהם.

שירותו בהגנה ובצבא הבריטי

מיד עם עלייתו הצטרף לייכטר להגנה, ופעל כשומר בבית התינוקות בתלפיות, שם גם פיתח את תחביב השירה שלו לצד הילדה צאדק, שעבדה שם כאחות. ב-1942 התגייס לשירות המודיעין של הצבא הבריטי. הודות לידיעותיו בשפות, צורף לצוות האונייה "קווין אליזבת" שהובילה שבויים גרמנים לקנדה במסלול סביב אפריקה, זאת עוד בטרם הגיעו הידיעות על גורלם של יהודי אירופה ושל יקיריו: כמעט כל משפחת לייכטר פרט לסיני ולחיים – ההורים, הסבים, האחים והאחיות, ומאות קרובים נוספים – נרצחו במחנה ההשמדה טרבלינקה או ברכבת בדרך אליו, או שגורלם לא נודע. לאחר שהות קצרה בבריטניה נשלח לעיראק ושירת כמתורגמן במחנה של הצבא ההודי, שהקים מסילות רכבת לאספקת מזון וביגוד מאת הצבא הבריטי לצבא האדום בעת קרב סטלינגרד. בתקופה זו למד ערבית באופן אוטודידקטי וכן את שפת אורדו. במלחמת העצמאות שב לפעילותו בהגנה ושירת כחובש בקרבות בירושלים.

פועלו בקרן קיימת לישראל

ביקורו של דוד בן-גוריון (במרכז) בקהילה היהודית בוויניפג. סיני לייכטר שני מימין לבן-גוריון. מאי 1961

סיני לייכטר ובתו רחל (במדים) בביקור עם תורמת במושב פעמי תש"ז. 1964 או 1965

לאחר נישואיו ב-1943 עבד לייכטר תקופה קצרה בצנזורה הבריטית בירושלים. בקיץ 1944 הציע לו אדווין סמואל, בנו של הרברט סמואל, להגיש מועמדתו לתפקיד המזכיר הראשי של ממשלת המנדט. לבסוף זכה בתפקיד זה אריה ליאופולד באום, שנהרג לימים בפיצוץ מלון המלך דוד. לייכטר החל לעבוד בקרן קיימת לישראל ככותב מאמרים וספרוני הדרכה וזמר ישראלי בעברית ובאנגלית, וכן כמלווה של אורחים מחו"ל.

בשנות ה-50 הוא הפיק וכתב תסריטים ל-16 סרטים של קק"ל, בהם "קריה נאמנה", הנחשב לאחר מסרטי העלילה הראשונים בישראל, ו"אין ברירה", שעסק בעמידת הגבורה של נגבה בתש"ח. יחד עם הרב שמואל נתן ארגן את הקורס הראשון למורי דרך.

בראשית 1958 נסע לוויניפג שבקנדה כמגייס תרומות בשליחות קק"ל, ובקיץ הצטרפו אליו רעייתו ושתי בנותיו. דרך נוספת שהוא הגה על מנת לגייס תורמים-שבכוח עם ישראל היא ייזום טיול קבוצתי ששילב היסטוריה יהודית באירופה, ביקור בישראל ומפגש עם דמויות בכירות בהנהגה הישראלית, כאשר לייכטר עצמו הוא המארגן וההיסטוריון המדריך. כך בא לעולם רעיון ה"נחלה" כדרך ליצור זיקה אישית סמלית בין תורמים לבין משפחות במושבי העולים, בעיקר בחבל הבשור ובתענכים. התרומות סייעו לקק"ל לפתח את המושב כולו. שליחותו של לייכטר בקנדה נמשכה עד 1963, אז שב לישראל. ב-1965 יצא עם רעייתו ובתו הצעירה לשליחות קק"ל בפילדלפיה. בתקופה זו כתב מאמרים רבים בעיתונות המקומית, וביניהם נודע פולמוס פומבי שלו עם ההיסטוריון ארנולד טוינבי.

בשנים 1970–1977 לייכטר יצא בשליחות נוספת לקנדה, הפעם מטעם הטכניון. הוא גייס כספים רבים למלגות, להקמת מעונות סטודנטים ולמעבדה להמטולוגיה בבית החולים רמב"ם.

אדווין סמואל (מימין) בביקור בבית משפחת לייכטר בוויניפג, קנדה. 1960

פועלו בהנצחת השואה

ב-1947 יזם לייכטר יחד עם מרדכי שנהבי, במסגרת קק"ל, את הקמת יער הקדושים והצליח להשיג מימון של 6 מיליון דולר מבני ברית. בהמשך נמנה עם יוזמי הקמת יד ושם.

במקביל לשליחותו בפילדלפיה, למד לתואר שלישי במכללת דרופסי. מחקרו עסק בקהילת יהודי מינסק מראשיתה במאה ה-15 ועד המהפכה הבולשביקית. המנחים שלו היו ברנרד ויינריב, בנציון נתניהו ואברהם קאטש. את תואר הדוקטור לייכטר לא קיבל בפועל, מאחר שהתעקש לשוב לישראל ב-1968 ולא מילא את דרישות הזמן המינימליות לשהות במכללה. חלקים ממחקרו ראו אור במסגרת הספר "מינסק, עיר ואם" בהוצאת בית לוחמי הגטאות. מחקרו קבע בין היתר, כי "ספר הקהל" של יאקוב בראפמן, אשר היווה בסיס לפרוטוקולים של זקני ציון, לא היה אלא גרסה מתורגמת ומעוותת של פנקס קהילת יהודי מינסק.

השלמת מחקרו במכללת דרופסי עוררה אצל לייכטר תיאבון למחקר. לאחר שובו לישראל וסיום עבודתו בקק"ל, הצטרף לסגל אנציקלופדיה יודאיקה כחבר ורכז המערכת, לצד ססיל רות וג'פרי ויגודר. במפעל זה ביצע עבודה ארגונית, עסק בתרגום משפות שונות לאנגלית וכתב ערכים, בעיקר בנושא השואה. עבודתו זו חשפה טפחים חדשים בפני יוצאי קהילות יהודיות שנחרבו ואשר גורלן לא נודע משך עשרות בשנים. במקביל, עבד לייכטר כמרצה בקולג' האמריקאי בירושלים, ואף החזיק בדרגת פרופסור חבר במוסד זה, שנסגר כעבור שנים אחדות. הוא היה מראשוני העוסקים בהוראת השואה בישראל, וטען כי יש לשרש את הפועל "נספו", הרווח בקשר לקורבנות השואה, ותחת זאת לומר "נרצחו".

ב-1983 וב-1990 ביקר לייכטר בעיר הולדתו קיילצה. עם שובו מהביקור הראשון הוזמן ע"י ידידו גדעון האוזנר להצטרף למועצת יד ושם, ובשנים הבאות היה פעיל בבית לוחמי הגטאות ובהקמת אתר הזיכרון יד לילד, שלייכטר היה חבר בוועדת ההיגוי שלו והחל מ-1988 כיהן בתור היו"ר שלה.

חזרתו לאוניברסיטה העברית וכתיבת האנתולוגיה

ב-1977 גויס לייכטר ע"י אברהם הרמן, נשיא האוניברסיטה העברית, למחלקה לקשרי חוץ באוניברסיטה. בתחילה עסק בעיקר בגיוס משאבים מיוחדים, כגון קרנות-קבע לסיוע לסטודנטים, עזבונות, ירושות, קרנות מחקר והעברת נכסים לאוניברסיטה. כמו כן שימש כיועץ להרמן ומילא את מקומו בטקסים. שליטתו בשפות רבות ויכולות הביטוי שלו קנו לו שם כנואם מוכשר, הן באוניברסיטה הן מחוצה לה.

העבודה במחלקת קשרי החוץ זימנה לו יוזמה חדשה, שהתחברה לעברו המשפחתי, כצאצא לחזנים ולשוחרי מוזיקה וספרות יהודית: קרוב משפחתו אהרון וינקובצקי, בעת עלייתו מברית המועצות ב-1976, הבריח את מילותיהם של מאות שירי עם ביידיש אותם רשם מפיהם של זקני יהדות אוקראינה, ועלה בדעתו של לייכטר לכנס שירים אלה באנתולוגיה. לפרויקט הוזמן להצטרף המשורר הפרטיזן אבא קובנר, שכתב מסה פותחת בשם "שירי עם ללא עם". ארבעת הכרכים הראשונים של האנתולוגיה לשירי עם ביידיש (אנטאלאגיע פון יידישע פאלקסלידער), בעריכתם של לייכטר, וינקובצקי וקובנר, ראו אור בהוצאת מאגנס. לצד האנתולוגיה פעלה מועצה ציבורית בינלאומית וכן צוות חוקרי מוזיקה ויידיש מתנדבים שתמכו בהתנעת המפעל והתמשכותו. אחרי פטירתם של וינקובצקי וקובנר, הוציא לייכטר בעצמו שלושה כרכים נוספים, שהוקדשו ל"טרובדורים היידישאים" מרדכי גבירטיג, מרק ורשבסקי ואיציק מאנגר. כרך נוסף תוכנן לעסוק בשירת ספרד ויהודה הלוי בפרט, אך לייכטר לא הספיק לממשו.

בשבעת כרכי האנתולוגיה מקוטלגים 500 שירי עם ביידיש בשלוש שפות (מקור, אנגלית ועברית) וכן דפי התווים, המשמרים זכרון תרבותי ייחודי. האנתולוגיה זכתה להדים רבים, שהוסיפו ללייכטר כבוד רב בשנותיו המאוחרות: ב-1989 הוענק ללייכטר פרס שייבר מטעם בית שלום עליכם; ב-1990 נערכה במשכן הנשיא קבלת פנים מיוחדת לכבוד האנתולוגיה ומחבריה; ב-2001 העניקה האוניברסיטה ללייכטר תואר "עמית כבוד" וב-2004 המליץ עליו פרופ' דב נוי לקבלת פרס ישראל על מפעל חייו בעריכת האנתולוגיה. בין מעריצי האנתולוגיה היה נשיא גרמניה, ריכרד פון וייצזקר, שבמכתביו דחק בלייכטר להודיעו מתי ייצא הכרך הבא.

ב-1993 חיבר לייכטר את ספר עולי הסרטיפיקטים יחד עם חיים מילקוב, אשר מאגד זיכרונות פרי עטם של מי שעלו לארץ ישראל עם סרטיפקטים בזכות הרשמתם לאוניברסיטה העברית. בכך מהווה הספר "סגירת מעגל" של לייכטר עם האוניברסיטה, שלדבריו הצילה את חייו. לספר קדם כנס שנערך באוניברסיטה ב-1989, ואורח הכבוד שלו היה ראש הממשלה יצחק שמיר, שבעצמו עלה בזכות סרטיפיקט כזה.

ב-2003 ערך נשיא האוניברסיטה פרופ' מנחם מגידור כנס לציון יום הולדתו התשעים של לייכטר. בערוב ימיו הופיע עם רעייתו נסיה בסרט "מועדון בית הקברות", אשר תיעד את מפגשיהם האינטלקטואליים השבועיים בהר הרצל של קבוצת קשישים ירושלמים, רובם ניצולי השואה.

ב-2007, שנים אחדות לאחר פטירתו, ראה אור הספר "בין קילצה לירושלים: מחשבות על העם היהודי ומדינת ישראל", שערכו בתו רחל אלתרמן ונכדתו נאורה אלתרמן.

חיים אישיים

בדצמבר 1943 נישא לייכטר לנסיה (לבית טירקל-מרמור), ילידת טרנופול שהייתה מורה וציירת. נולדו להם שתי בנות: הבת הבכורה פרופ' רחל אלתרמן, היא מומחית לתכנון ערים ומשפט בטכניון וחברת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, והבת הצעירה ד"ר צילה (ציקי) לייכטר-שמיר הייתה מתמטיקאית באוניברסיטת אריאל. נכדו הבכור הוא השחקן והקומיקאי עידן אלתרמן.

מאז עלייתו לארץ ישראל התגורר לייכטר בירושלים, בתחילה בבית המעלות ומ-1953 בדירה צנועה בבית הכרם. בשלהי 2004 הלך לעולמו בגיל 91 ונטמן בהר המנוחות.

ספריו

אנתולוגיה לשירי עם ביידיש (עם אהרן וינקובצקי ואבא קובנר, הוצאת מאגנס)

• כרך א' - אבא קובנר: שירי עם ללא עם, שירי אהבה, שירי ערש (1983)
• כרך ב' - שירי ילדים, שירי משפחה והווי, שירי חתונות, שמחות וחגים (1984)
• כרך ג' - הומור וסטירה, שירי חסידים, שירים דו לשוניים, שירי דלות, עמל ומצוקה, שירי טירונים וחיילים (1985)
• כרך ד' - שירי מאבק והתנגדות, שירי גטאות ופרטיזנים, שירים דתיים ולאומיים, הביתה לציון! (1987)

אנתולוגיה לשירי עם ביידיש (לאחר פטירת וינקובצקי וקובנר, הוצאת מאגנס)

• כרך ה' - כרך מרדכי גבירטיג (2000)
• כרך ו' - כרך מרק ורשבסקי (2003)
• כרך ז' - כרך איציק מאנגר (2004)

חיבורים נוספים

• סיני לייכטר, חיים מילקוב, ספר עולי הסרטיפיקטים: זיכרונות, תעודות, אגרות. הוצאת מאגנס, 1993.
• סיני לייכטר, בין קילצה לירושלים, ערכו: רחל אלתרמן ונאורה אלתרמן. הוצאה פרטית, 2007.