סטנלי ברוס

סטנלי ברוס
Stanley Bruce
לידה	15 באפריל 1883; מלבורן, אוסטרליה
פטירה	25 באוגוסט 1967 (בגיל 84); לונדון, הממלכה המאוחדת
שם מלא	סטנלי מלבורן ברוס
מדינה	אוסטרליה
מקום קבורה	אגם בארלי גריפין, קנברה.
השכלה	טריניטי הול
מפלגה	המפלגה הלאומנית (1929-1918) ; מפלגת אוסטרליה המאוחדת (1933-1931)
בן זוג	אתל דנלופ אנדרסון
	9 בפברואר 1923 – 22 באוקטובר 1929; (6 שנים)
	→ בילי יוז ג'יימס סקאלין ←
פרסים והוקרה
	עמית כבוד (8 ביולי 1928); עמית החברה המלכותית; צלב המלחמה 1914–1918; הצלב הצבאי; צלב המלחמה ;
חתימה

סטנלי מלבורן ברוס, ויקונט ברוס ממלבורן הראשון (באנגלית: Stanley Melbourne Bruce, 1st Viscount Bruce of Melbourne‏; 15 באפריל 1883 – 25 באוגוסט 1967) היה מדינאי אוסטרלי, שכיהן כראש ממשלת אוסטרליה השמיני. ברוס ביצע מגוון רחב של רפורמות והוביל תוכנית מקיפה לבניית מוסדות האומה, אך טיפולו השנוי במחלוקת במערכת היחסים במגזר התעשייתי הוביל לתבוסתו הדרמטית בבחירות של 1929. בהמשך הייתה לו קריירה דיפלומטית ארוכה ומשפיעה כנציב העליון של אוסטרליה בלונדון, כנציג אוסטרליה בחבר הלאומים וכיושב ראש מועצת ארגון המזון והחקלאות.

כבן למשפחה עשירה ממלבורן, למד ברוס באוניברסיטת קיימברידג' ובילה את ראשית חייו בניהול עסק ליצוא וליבוא של אביו המנוח. הוא שירת בחזית במערכת גליפולי במלחמת העולם הראשונה ושב לאוסטרליה ב-1917 בעקבות פציעה. הוא היה לדובר של המערכה למאמצי הגיוס של הממשלה ומשך את תשומת לבו של מנהיג המפלגה הלאומנית וראש הממשלה בילי יוז, שעודד אותו להיכנס לקריירה פוליטית. הוא נבחר לפרלמנט האוסטרלי ב-1918, מונה לשר האוצר ב-1921 ונבחר להיות ראש הממשלה ב-1923.

בכהונתו כראש ממשלה התמיד ברוס בסדר יום מגוון ואנרגטי. הוא ביצע שינויים מקיפים במנהל הממשלתי ופיקח על העברת הממשל לבירה החדשה, קנברה. הוא יישם רפורמות רבות במערכת הממשל הפדרלי באוסטרליה שחיזקו את מעמדו של הדומיניון. הוא ייסד את "כוח קציני השלום של הדומיניון", שקדם למשטרה הפדרלית של אוסטרליה ואת "המועצה למחקר מדעי ותעשייתי" שהייתה קודמתו של "ארגון המחקר המדעי והתעשייתי" (CSIRO). תוכנית "אנשים, כסף ושווקים" (men, money and markets) שיזם, הייתה ניסיון שאפתני להגדיל באופן מהיר את אוכלוסייתה ואת הפוטנציאל הכלכלי של אוסטרליה באמצעות השקעה ממשלתית מסיבית ובאמצעות קשרים הדוקים עם בריטניה ועם שאר חלקי האימפריה הבריטית. עם זאת, מאמציו לשנות את מערכת היחסים במגזר התעשייתי של אוסטרליה הביאו את ממשלתו לעימותים תכופים עם ארגוני העובדים והצעתו מרחיקת הלכת לבטל את מוסד הבוררות ב-1929 הניעה חברים ממפלגתו לחצות את הקווים ולהפיל את הממשלה. בבחירות שהתקיימו לאחר מכן הוא איבד את מושבו בפרלמנט, אירוע חסר תקדים בהיסטוריה של הפוליטיקה האוסטרלית, שאירע שוב רק ב-2007.

למרות שובו לפרלמנט ב-1931, הייתה תקופת שירותו של ברוס בממשלתו של ג'וזף ליונס קצרה. תחת זאת הוא התמיד בקריירה דיפלומטית והתמנה כנציב העליון אוסטרליה בבריטניה ב-1933. ברוס נעשה לדמות משפיעה במעגלי השלטון בבריטניה ובחבר הלאומים, הגיח כתומך בלתי נלאה של תהליכי שיתוף פעולה בינלאומיים לפתרון בעיות כלכליות וחברתיות, במיוחד אלה שהיו קשורות למדינות מתפתחות. כשהוא חדור התלהבות במיוחד לשיפור מצב התזונה העולמי, ברוס היה אחת מדמויות המפתח בהקמתו של ארגון המזון והחקלאות ושירת כיושב הראש של המועצה של הארגון מ-1946 ועד 1951. ב-1947 הוא קיבל תואר אצולה והיה לאוסטרלי הראשון שישב בבית הלורדים, וכן לנשיא הראשון של האוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה. אף על פי שהקריירה הדיפלומטית שלו התנהלה בדרך כלל הרחק מעיני הציבור האוסטרלי, הוא המשיך בכל תקופת שהותו בלונדון להגן מעל כל במה על האינטרסים האוסטרליים, בעיקר במהלך מלחמת העולם השנייה וביקש להיטמן לאחר מותו בקנברה.

ראשית חייו

סטנלי מלבורן ברוס נולד בפרבר סנט קילדה של מלבורן, ויקטוריה והיה הצעיר מבין חמישה ילדים. אביו, ג'ון מונרו ברוס, היה במוצאו מהסקוטים של צפון אירלנד והיגר לאוסטרליה ב-1858, בגיל 18. אמו, מרי אן הנדרסון, הייתה אירית ונישאה לבן דודה ג'ון לאחר שהיגרה לאוסטרליה ב-1872, בגיל 24. ג'ון ברוס הוא איש עסקים מוכשר עם "כישרון לקנייה ומכירה", שיבטיח את עתידו בהקמת חברת היבוא ממלבורן שנקראה "פטרסון, ליינג וברוס" שנוסדה ב-1868. כשהונו גדל, נעשה ג'ון ברוס בהדרגה לדמות משפיעה בחיים החברתיים והפוליטיים של המושבה. כשחקן גולף נלהב, הוא היה אחד המייסדים של מועדון הגולף המלכותי של מלבורן. הוא היה דמות בולטת בתנועה הליברלית-פרוטקשוניסטית בוויקטוריה ואחד מתומכיו הראשונים של מי שלימים היה ראש ממשלת אוסטרליה, אלפרד דיקין. הצלחתו הכלכלית של ג'ון ברוס הבטיחה שסטנלי, אחותו מרי, ואחיו ארנסט, ויליאם ורוברט, ייוולדו לתוך שפע. זמן קצר לאחר לידתו של סטנלי, עברה המשפחה לאחוזת וומבלאנו המפוארת שבפרבר טוראק.

עם זאת היה ג'ון ברוס דמות המרוחקת מחייהם של ילדיו, כפי שסטנלי ברוס סיפר לימים. למרות אמונתה הפרסביטריאנית של המשפחה, נשלח סטנלי ללמוד בבית הספר היסודי של הכנסייה האנגליקנית של מלבורן וכתוצאה מכך הוא הזדהה בהמשך כמאמין של כנסייה זו. ברוס היה תלמיד בעל הישגים בינוניים, אך פעיל מאוד בחיי הספורט של בית ספרו והיה הקפטן של קבוצת הפוטבול האוסטרלי של בית הספר.

השפל הכלכלי של שנות השמונים והתשעים של המאה ה-19 פגע בהונה של משפחתו של ברוס. ג'ון ברוס איבד חלק ניכר מהונו בהתמוטטות של הבנק של ויקטוריה ב-1894 ולקח על עצמו חובות גדולים כדי לקנות את חלקם של שותפיו בעסק היבוא ב-1897. בעשורים הבאים סבלה המשפחה מטרגדיות רבות. ויליאם, אחיו של סטנלי, התאבד ב-1899, זמן קצר לאחר שהחל טיפול ממחלת נפש ממנה סבל. שנתיים מאוחר יותר, שלח ג'ון ברוס יד בנפשו במהלך נסיעת עסקים לפריז, עקב הדיכאון שלקה בו בגלל הלחצים שהיה נתון בהם עקב קשייו הכלכליים. אחותו של ברוס, מרי סבלה ממחלה קשה וממושכת לפני שנכנעה לה ב-1908 ואמו של ברוס מתה ב-1912. לבסוף, אחיו האהוב של סטנלי ברוס, ארנסט, ירה בעצמו ב-1919, לאחר שסבל מפציעות פיזיות ונפשיות שלקה בהם במהלך שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה.

לאחר מותו של אביו ב-1901, הונה של המשפחה היה במצב קשה וברוס לקח על עצמו להיכנס לעסק המשפחתי לאחר שעזב את בית הספר התיכון. ברוס הצעיר היה שאפתן ונחוש לרכוש השכלה. באמצעות הלוואות, הוא עבר להתגורר בבריטניה יחד עם אמו ואחותו וב-1902 הוא נרשם ללימודים בקולג' טריניטי הול באוניברסיטת קיימברידג'. הוא היה תלמיד פופולרי, אם כי בינוני, מעורב מאוד בחיי הספורט של הקולג', כולל כחבר בנבחרת החתירה של קיימברידג' וזכה במרוץ הסירות אוקספורד-קיימברידג' ב-1904. חתירה המשיכה להיות אחת התשוקות הגדולות שלו והוא המשיך לאמן קבוצות חתירה ולכתוב על הנושא בחלק ניכר של חייו. ארנסט ברוס נשאר באוסטרליה כדי לקחת אחריות על עסקיה המשפחה. ב-1906 הוא שכנע את מועצת המנהלים של החברה למנות את אחיו סטנלי להיות יושב הראש. למרות היותו רק בן 23 הוא הוכיח את עצמו כיושב ראש מוכשר, וכשהוא מנהל בלונדון את עסקי החברה וארנסט אחראי על העסקים במלבורן, התאושש עד מהרה מצבה של החברה וכתוצאה מכך מצבה הכספי של המשפחה. במהלך אותם שנים, ברוס עבד כעורך דין בלונדון. במסגרת עבודתו הוא נסע למקסיקו ב-1908 ולקולומביה ב-1912 וכך הוא החל לגלות עניין ביחסים בינלאומיים.

ב-1912 היה ברוס איש עסקים אמיד ועורך דין מצליח. באותה שנה נסעה אתל דנלופ אנדרסון (Ethel Dunlop Anderson) בת ה-32 לאנגליה ופגשה את ברוס, שאתו הייתה לה היכרות מוקדמת כילד. אתל הייתה ממוצא סקוטי-אירי דומה ובת למשפחת אצולת קרקע מוויקטוריה. היא חלקה עם ברוס תחומי עניין משותפים רבים, במיוחד גולף והייתה שותפה לדעותיו הפוליטיות. השניים נישאו ביולי 1913 בטקס צנוע. הם היו מסורים זה לזה ואף על פי שהם היו מיודדים עם אנשים רבים, היה להם מעגל מצומצם ביותר של חברים קרובים. העובדה שברוס איבד את כל בני משפחתו הקרובה פרט לאחד תוך עשור, והעובדה שלסטנלי ואתל לא נולדו ילדים, השפיעו באופן משמעותי על ברוס שעד סוף ימיו חוסר הביטחון והמלנכוליה הטילו עליו צל כבד.

שירות צבאי

ברוס שב לזמן קצר לאוסטרליה ב-1914 כדי להחליף תפקידים בחברה עם אחיו ארנסט. באוגוסט פרצה מלחמת העולם הראשונה. ברוס ואחיו רצו לקחת חלק בהגנת האימפריה הבריטית, אך שלושתם בחרו להתגייס לצבא הבריטי ולא לכוח האימפריאלי האוסטרלי. היה קל יותר לקבל מינוי כקצין בצבא הבריטי ולמשפחה הייתה זיקה הדוקה יותר לבריטניה. ברוס התגייס וקיבל דרגת לוטננט ב-7 בפברואר 1915. הוא הוצב בגדוד השני של הרובאים המלכותיים במצרים שהוכפף לדיוויזיה ה-29. הדיוויזיה הצטרפה בסופו של דבר למערכת גליפולי לצדם של גייסות הצבא האוסטרליים והניו זילנדיים (אנזא"ק).

הרגימנט של ברוס נחת בכף הלס בחצי האי גליפולי באמצע 1915, שם הוא בלט במלאכת בניין השוחות וכמפקד מוכשר. הגדוד שלו ספג אבדות כבדות במהלך החודשים הבאים וברוס עצמו נפצע ב-3 ביוני מפגיעת קליע בזרועו, אף על פי שפציעה זו הצילה אותו מקרב קשה בו השתתף הגדוד שלו למחרת ובו נהרגו רבים מחבריו. מאוחר יותר הוא שב לחזית והדיוויזיה שלו הועברה לחזית חדשה במפרץ סובלה, שם הוא היה מעורב בלחימה קשה במיוחד של מלחמת חפירות במהלך אוגוסט וספטמבר. על שירותו בחודשים אלה עוטר ברוס בצלב הצבאי ובצלב המלחמה והועלה לדרגת קפטן. ב-23 באוגוסט הוא נפצע שוב, הפעם מקליע שפגע בברכו, שהותיר אותו נכה למשך כמה שנים ואילץ אותו לשוב לאנגליה כדי להחלים ובמקביל הועבר הרגימנט שלו לצרפת לאחר סיום מערכת גליפולי.

אף על פי שבתחילת המלחמה הוסכם בין שלושת האחים שארנסט יישאר במלבורן וינהל את החברה, הוא החליט להתגייס לצבא הבריטי ב-1915. לפיכך, בספטמבר 1916 החליט ברוס לפרוש מהצבא ולשוב לאוסטרליה כדי לקחת על עצמו את ניהול העסק המשפחתי. משרד המלחמה סירב לבקשתו לפרוש, אך התיר לו ליטול חופשה ולשוב לאוסטרליה בעודו מחלים מפציעותיו. כחייל מעוטר הנעזר להליכה בקביים ובעל כושר דיבור לפני קהל, הוא גויס להיות דובר של ממשלת אוסטרליה למען הגיוס. ההצלחה שלו בתפקיד והאהדה הציבורית שרכש, משכו אליו את תשומת הלב של ראש הממשלה בילי יוז, ששכנע את משרד המלחמה לשחרר את ברוס ביוני 1917.

לאחר ששירת עם רבים מבני ארצו, הוא שב לאוסטרליה עם תחושת גאווה על השליחות שביצע למען מולדתו. אך לאחר שהיה עד לאובדן החיים בגליפולי של רבים מחבריו לנשק, ועקב הטרגדיות שחווה בחיי משפחתו, בגיל 34 חש ברוס שעליו לעשות משהו חשוב בחייו לאחר שאלה ניצלו.

חבר הפרלמנט

הפופולריות של ברוס כדובר של הממשלה במסגרת מאמצי הגיוס שלה הפנו אליו גם את תשומת הלב של האיגוד הלאומי של ויקטוריה (National Union of Victoria), קבוצת השפעה של העילית של מלבורן שסיפקה את רובו של המימון לפעולתה של המפלגה הלאומנית. מאחר שראש ממשלת ויקטוריה לשעבר, סר ויליאם אירווין, התפטר מחברותו בפרלמנט הפדרלי כדי להתמנות לתפקיד שופט עליון, התפנה המושב שלו והתקיימו בחירות ביניים כדי למלא את מקומו. האיגוד הלאומי של ויקטוריה ביקש מברוס להציג את מועמדותו. בבחירות שהתקיימו ב-11 במאי 1918 הביס ברוס בקלות את מועמד מפלגת הלייבור.^[1]

בנאום שנשא לאחר הבחירות פרס ברוס את משנתו הפוליטית:

חייל פשוט ואיש עסקים אני. איני פוליטיקאי, ואין לי כל שאיפה להיות כזה. במהלך הקריירה העסקית שלי היה זה גורלי להתרשם מפוליטיקאים ומדרכם. מה שראיתי בהתנסות זו גרם לי לרחוש מעט כבוד הן לפוליטיקאי המקצועי והן לשיטות הפעולה שלו. אני שואף לראות את הארץ הזאת נשלטת על ידי החוש בריא של העקרונות העסקיים הטובים, ואני סבור ששאיפה זו היא שאיפת הלב של הרוב המוחלט של האוכלוסייה.

שנותיו הראשונות של ברוס בפרלמנט היו חסרות ייחוד וכוחותיו הופנו בעיקר לעסק המשפחתי. עם זאת, הוא החל למשוך את תשומת לבם של עמיתיו בפרלמנט בנוגע לעניין "קווי הספנות של הדומיניון" (CSL) ב-1921. ראש הממשלה בילי יוז, שכעת היה מנהיג בתקופת שלום, החל לאבד מהאהדה הציבורית כלפיו בקרב מפלגתו עקב מדיניות הפנים שלו שנטתה לגישה של האגף השמאלי. חברת הספנות הוקמה על ידי ממשלתו של יוז כתאגיד בבעלות ממשלתית כדי לייצא סחורות מאוסטרליה במהלך מלחמת העולם הראשונה כאשר קווי הספנות הבריטית לא היו פעילים. עם זאת, המשך קיומה לאחר המלחמה ספג ביקורת חריפה מצדו של ברוס ורבים משותפיו לדעותיו הכלכליות הסכימו אתו. ברוס בלט גם כאחד משני הנציגים של אוסטרליה לחבר הלאומים בז'נבה ב-1921, שם הוא דרש בתוקף את קיומם של פירוק נשק ושיתוף פעולה בינלאומי, וזאת למרות הספקנות הגדולה שהוא חש כלפי משימותיו של חבר הלאומים והסיכויים להצלחתן. בשובו מאירופה באוקטובר 1921 הוא הוזמן על ידי יוז להצטרף לממשלה כשר המסחר והמכס. ברוס לא היה מעוניין בתפקיד. הוא ניהל את אחד מעסקי היבוא הגדולים באוסטרליה והיה לו ניגוד עניינים עם התפקיד ובנוסף ניהול העסק גזל ממנו זמן רב. הוא הגיב להצעה באומרו שיהיה לו לעונג לקבל את תפקיד שר האוצר אם זה יוצע לו, ביודעו שתפקיד זה כבר הוצע לוולטר מסי גרין (Walter Massy-Greene). להפתעתו של ברוס, הסכים יוז, אף על פי שמסי גרין נשאר מספר שניים בממשלה ושר ההגנה. אף על פי שברוס היה חבר פרלמנט רק במשך שלוש שנים, הרקע העסקי שלו קסם ליוז, שהתמודד עם ביקורת הולכת וגוברת מהאגף העסקי של המפלגה שהחל להיות חשדני כלפי יוז וגישתו המתערבת בכלכלה. דמויות משפיעות במפלגה כמו הסנאטור ג'ורג' פירס והאיגוד הלאומי, סימנו את ברוס כמועמד המועדף עליהם לתפקיד שר האוצר.

ברוס ויוז היו מנוגדים זה לזה בסגנונם ובדעותיהם. בעיניו של ברוס דרך הניהול הממשלה של יוז הייתה גחמנית וכאוטית והוא חש שהממשלה והמפלגה תגענה להישגים מוגבלים כל עוד יוז ימשיך להנהיג אותן. אך הוא המשיך לשרת בממשלה כמשקל נגד ליוז השתלטני, כשהוא מתנגד לכמה מההצעות הבזבזניות שלו או משמיע את קול ההיגיון כדי לשכנע את יוז לסגת מכמה מהרעיונות היותר תמוהים. תקופת כהונתו כשר אוצר הייתה קצרה יחסית. הוא הגיש רק את תקציב 1922, שהיה שמרני וכרוך בקיצוץ במיסים. האופוזיציה מתחה ביקורת על התקציב על כישלונו להגביל את הגידול בהוצאות ובחובות של הממשלה.^[2] התקציב כלל ויתורים רבים כלפי המגזר החקלאי וכלפי מפלגת הכפר שזה עתה הוקמה ושהיוותה איום רציני למפלגה הלאומנית לקראת הבחירות שאמורות היו להתקיים בדצמבר 1922. ברוס חיבב את עצמו על רבים מעמיתיו בזכות סגנונו האישי והידידותי, קולו הנעים בוויכוחים עם יוז בישיבות הקבינט ודעותיו השמרניות, שתאמו יותר את הקו המדיני של הרוב במפלגה.

ראש ממשלה

ממשלת ברוס בעת כינונה - 1923. ברוס יושב שני משמאל

בבחירות הכלליות של 1922 איבדה המפלגה הלאומנית 11 מושבים בפרלמנט ואת הרוב שלה. רק שלושה מבין מושבים אלה עברו למפלגת הלייבור, שעדיין לא היה לה מספיק תמיכה כדי להקים ממשלה. תחת זאת, המפלגה הליברלית זכתה בחמישה מושבים נוספים ומפלגת הכפר הגדילה את מספר מושביה ל-14 והפכה ללשון המאזניים בפרלמנט. מנהיג מפלגת הכפר, ארל פייג', סירב לתמוך בממשלה מטעם המפלגה הלאומנית כשיוז עומד בראשה והמשא ומתן הקואליציוני שהתנהל במהלך חודשים ינואר ופברואר נכנס למבוי סתום. כדי לא להסתכן בתבוסה בחקיקה, שעלולה הייתה לגרום למושל הכללי לזמן את מפלגת הלייבור להרכיב ממשלה, הפתיע יוז את עמיתיו והודיע על כוונתו להתפטר ב-2 בינואר. סגנו להנהגת המפלגה, וולטר מסי גרין, איבד את מושבו בפרלמנט בבחירות וכעת הציע יוז לברוס לקחת את תפקיד מנהיג המפלגה. לאחר כמה הסתייגויות, הסכים לבסוף ברוס, אף על פי שמאוחר יותר התחרט יוז על החלטתו ונעשה לאחד המבקרים הבולטים של ראש הממשלה החדש.

ברוס דאג במהירות להבטיח לו רוב שיאפשר לממשלתו לתפקד. הוא שכנע את בעל הברית הוותיק של יוז, ג'ורג' פירס, להצטרף לממשלתו וחיזק את התמיכה בו באמצעות חברי מפלגת הלייבור הלאומית לשעבר של המפלגה הלאומנית אשר הורחקו ממפלגת הלייבור יחד עם יוז ב-1916. הוא מינה את ויליאם ואט כיושב ראש בית הנבחרים, ובכך הרחיק מהזירה את אחד ממתנגדיו הבולטים, צעד טקטי שבהמשך הפך לשכיח בפוליטיקה האוסטרלית. אך הישגו הפוליטי ארוך הטווח היה המשא ומתן שבעקבותיו הוקמה הברית בין המפלגה הלאומנית (וממשיכיה עד היום) ומפלגת הכפר. מסגרת זו ממשיכה להתקיים עד היום ומהווה משקל נגד למפלגת הלייבור. למרות ההבדל המשמעותי בדמויותיהם וברקע שלהם, ברוס המסודר והדיפלומט, יצר שותפות חזקה עם מנהיג מפלגת הכפר האינטליגנטי אך הזעפן, ארל פייג'. ברוס שילם מחיר פוליטי גבוה על יצירתה של שותפות זו. כחלק מההסכם הקואליציוני, קיבלה מפלגת הכפר חמישה מושבים מתוך 11 בממשלה. פייג' מונה להיות שר האוצר וסומן כמספר שתיים בממשלה.^[3] המפלגה הלאומנית עשתה גם ויתורים משמעותיים בתחום הפיתוח החקלאי ובמדיניות המיסוי, פשרות שגרמו להתמרמרות בקרב כמה מחברי מפלגתו של ברוס. פייג' ששירת כשר אוצר וכסגן ראש הממשלה דה פקטו, הפך למעריץ גדול של ברוס, בציינו, "הוא היה מנהיג שהרשים את עמיתיו עם הכנות והיכולות שלו והרוויח את הנאמנות שלהם כגמול על חוכמתו ועל היושר שלו."

בחירתו של ברוס כראש ממשלה מהווה נקודת מפנה חשובה בהיסטוריה של הפוליטיקה האוסטרלית. הוא היה ראש הממשלה הראשון שלא היה מעורב בתנועה למען איחוד אוסטרליה, שלא היה חבר בפרלמנטים של המושבות או של המדינות והראשון שלא היה חבר בפרלמנט הראשון שנבחר ב-1901. בנוסף, הוא היה ראש הממשלה הראשון שהנהיג קבינט שכל חבריו נולדו באוסטרליה. עם זאת, ברוס עצמו נתפס באופן אירוני בציבור כ"אנגלי שבמקרה נולד באוסטרליה". הוא נהג ברולס-רויס, לבש גמשות (Spats) לבנות ולעיתים נראה מרוחק וחסר את המגע הישיר, מאפיינים שתרמו מעט לחיבה מצדו של הציבור האוסטרלי.

"אנשים, כסף ושווקים"

ב-1923 הייתה אוסטרליה ארץ משגשגת בהשוואה למדינות מפותחות אחרות בעולם, וזאת לאחר התאוששותה המהירה לאחר מלחמת העולם הראשונה. שיעורי האבטלה והאינפלציה היו נמוכים באופן יחסי בקנה מידה עולמי, והכנסותיה של אוסטרליה גדלו באופן משמעותי מאז איחודה. אוסטרליה הייתה ארץ רחבת ידיים ועשירה במשאבים עם אוכלוסייה שמנתה קצת פחות משישה מיליון תושבים. בראש סדר עדיפויותיו של ברוס עמדה המטרה לפתח את כלכלת המדינה. בנאומו הראשון כראש ממשלה בבית הנבחרים, הוא התווה את החזון המקיף לפיתוח הכלכלי של אוסטרליה, רפורמה במערכת הפדרלית, כוח מוגבר של הממשלה בנושא היחסים עם התעשייה, עמדה חזקה יותר של אוסטרליה במסגרת האימפריה הבריטית והקמתה של בירה לאומית. הוא סיכם את חזונו כתוכנית שקרא לה "אנשים, כסף ושווקים" (men, money and markets).

על פי משנתו של ברוס, אנשים היו נחוצים כדי לפתח את המשאבים הנרחבים של אוסטרליה. ב-1923, רוב אדמתה של אוסטרליה הייתה בלתי מיושבת וברוס האמין שלאוסטרליה יש את הפוטנציאל להיות אחת הארצות הפוריות והיצרניות ביותר בעולם, היכולה לקיים אוכלוסייה של 100 מיליון תושבים, יותר מפי 16 מגודל האוכלוסייה באותה תקופה. למרות קולות שהתנגדו לכך מצדם של מדענים שציינו שאקלים לא נוח, וחוסר זמינות של אדמה ומים, עלולים להיות מחסומים להתפשטותן של אוכלוסיות גדולות, הובילה ממשלתם של ברוס ופייג' מדיניות לעידוד מספרים גדולים של בריטים להגר לאוסטרליה. בחסותה של הוועדה החדשה לפיתוח והגירה, הועמדו הלוואות בהיקף של 24 מיליון ליש"ט במהלך העשור שהחל ב-1924 כדי לאפשר את התיישבותם של מהגרים באמצעות שיפורים בתשתיות הכפריות, גישה לקרקעות וסבסוד הוצאות הנסיעה של המהגרים. ההערכות הראשוניות דיברו על כחצי מיליון מהגרים מבריטניה שהיו צפויים להגיע במשך עשר שנים הראשונות לתוכנית, בעוד שבפועל, רק 200,000 מהגרים הגיעו במהלך תקופה זו. תוכנית ההתיישבות של ברוס הייתה מבוססת על התפתחות כפרית. המהגרים נבחרו בעיקר על בסיס רצונם לעסוק בעבודת אדמה. הממשלה הפדרלית וממשלות המדינות ריכזו את המשאבים שלהם בפיתוח הכפרי ועודדו חיילים משוחררים להתיישב בחוות בפריפריה. למרות זאת, רוב המהגרים התיישבו באזורים העירוניים, שכן האזורים הכפריים של אוסטרליה היו מרוחקים ממרכזי האוכלוסייה וקשים לעיבוד בהשוואה לאזורים הכפריים של בריטניה. הגירה מחוץ לבריטניה או מהדומיניונים שלה לא התקבלה בזרועות פתוחות. ממשלתו של ברוס יישמה את מדיניות אוסטרליה הלבנה על ידי הטלת מגבלות חמורות על הגירה מאזורים אלה, למרות היעדים לגידול באוכלוסייה.

כדי לממן את התוכנית, נלקחו הלוואות מבריטניה בריבית חסרת תקדים. יותר מ-230 מיליון ליש"ט הועברו בצורת הלוואות מהסיטי של לונדון לקופת הממשלה הפדרלית ולקופות הממשלות של מדינות אוסטרליה במהלך שנות העשרים. 14 מיליון ליש"ט נוספים הגיעו באמצעות השקעות פרטיות. תוכניתו של ברוס לפיתוח הכלכלה האוסטרלית הצריכה תפקיד מרכזי יותר של הממשלה הפדרלית מאשר היה מקובל קודם לכן. הן ברוס והן פייג' היו בעד שינויים במערכות היחסים בין הממשל הפדרלי עם המדינות.

בנאום שנשא בספטמבר 1927 אמר ברוס:

בהדרגה בעיותינו נעשות לאומיות באופיין... משאבינו הכספיים מתדלדלים ויש לכך השלכה מידית בכל רחבי הארץ. כל הבעיות שלנו הן בעיות משותפות לכולם. אף אחד לא יכול ליהנות מהשגשוג אם לא כולם ייהנו ממנו. אני יותר משוכנע שעלינו להביט על כל הבעיות שלנו מזווית ראייה לאומית ולא אישית. כאשר בפני המדינה ניצבות בעיות גדולות הן יכולות להיפתר על ידי שיתוף פעולה של הדומיניון לטובתן של המדינות ולטובת התועלת והקידום של אוסטרליה כולה.

^[4]

התוכנית של ברוס ופייג' שהחלה במאי 1923 ריכזה מאמצים לשלב את פעולותיהם של הממשל הפדרלי ושל המדינות בכמה שטחים, במיוחד פיתוח תשתיות ואזורים כפריים. חוק פיתוח הכבישים הראשיים של 1923 היה אחד ההישגים החקיקתיים החשובים הראשונים במסגרת זו. החוק מינף את סעיף 96 לחוקה לצורך הענקת סיוע כספי למדינות על ידי מימון סלילתם ותחזוקתם של כבישים על פי התוכניות של משרד התחבורה הפדרלי ולמעשה אפשר לממשלה לפעול באופן ישיר בתחום שעל פי החוקה היה שדה הפעולה הבלעדי של הממשלות של המדינות. החוק יצר תקדימים לסוגים רבים של "תשלומים למטרות מיוחדות". למרות כמה הצלחות חשובות, ברוס היה מתוסכל לעיתים קרובות מהקצב האיטי של ההתקדמות בתחומים רבים של שיתוף הפעולה הבין-ממשלתי. המדינות לא יכלו לפעול למען תקנון של רשתות החשמל, ולא ליצור אחידות ברוחב מסילות הברזל או במערכת הבריאות, למרות שנים של עבודה מאומצת בתחומים אלה.

אף על פי שהאנשים והכסף היו מובטחים, מרכיב השווקים בתוכניתו של ברוס לא הוגשם במלואו. בוועידה האימפריאלית הכלכלית של 1923, שידל ברוס באופן עקבי את ממשלת המפלגה השמרנית בראשותו של סטנלי בולדווין לבצע שינויים בהסדרי הסחר של בריטניה כדי לתת העדפה של ייבוא מהדומיניונים על פני ייבוא מארצות אחרות. הוא דחף ליצירתם של הסכמי סחר אימפריאליים שיישמו עיקרון זה. בולדווין והשמרנים ניסו להעביר תוכנית כזאת בבריטניה, אך הציבור הבריטי חשש מעליית מחירי מוצרי היסוד (במיוחד מזון) וחשש זה היה גורם לתבוסתה של הממשלה השמרנית בבחירות של דצמבר 1923. יורשו של בולדווין, רמזי מקדונלד, התכחש לתוכנית, למורת רוחו של ברוס, וניסיונות להחיות את המשא ומתן נכשלו ככל שהתנאים הכלכליים נעשו גרועים יותר במהלך העשור. רמת מחירי התוצרת החקלאית ברחבי העולם התייצבה באמצע שנות העשרים, כאשר הייצור החקלאי באירופה ובארצות הברית התאושש לרמות שלפני המלחמה והייצוא האוסטרלי גדש את השווקים ככל שהעשור התקדם.

ב-1927 הגיש פייג' את התקציב הגרעוני הראשון של הממשלה וברוס הכיר בכך שמעמדה הכלכלי של אוסטרליה היה בהתדרדרות. החוב של הממשלה הפדרלית ושל ממשלות המדינות באותה שנה הסתכם ביותר ממיליארד ליש"ט, שמתוכו 305 מיליון ליש"ט היו חובות מתקופת המלחמה והשאר היו השקעות בפיתוח שלא החזירו את עצמן. כמעט מחצית מהחובות היו לגורמים מחוץ לאוסטרליה, בעיקר מלונדון. הצמיחה הכלכלית הייתה איטית ורחוקה בהרבה מהציפיות. היקף היצוא וההכנסות לא סיפקו את צורכי הממשלה והמשקיעים החלו להיות מודאגים בנוגע לרמת החוב הלאומי של אוסטרליה. ברוס התמיד בתוכניותיו והאמין שהגידול ביצוא האוסטרלי הוא המפתח לפתרון הבעיות, ולפיכך הצדיק השקעות נוספות והמשך עידוד הגידול באוכלוסייה. הממשלה אכן פעלה כדי לנסות לפתור את בעיית החובות. באמצע שנות העשרים לקחו מדינות אוסטרליה הלוואות במחירים בלתי נתפסים כדי לפצות על הכנסותיהן המתדלדלות. בתגובה לכך, ברוס הציע שהאחריות על חובותיהן של המדינות, והסמכות להיכנס לחובות נוספים, יהיו בסמכותה של מועצה לאומית להלוואות שבה לכל מדינה יהיה קול אחד ולממשלה הפדרלית שני קולות וקול מכריע. הוא גם עשה צעדים לביטול התשלום על פי נפש למדינות ובמקום זאת הציע נוסחת מימון הקשורה יותר לצרכים הכלכליים של המדינות. שני שינויים אלה הוכנסו במסגרת חוק ההסדרים הפיננסיים של 1927 שאושר במשאל עם שנה לאחר מכן. שינויים אלה היו למשמעותיים ביותר בהיסטוריה החוקתית של אוסטרליה, שכן בעקבותיהם איבדו המדינות חלק ניכר מעצמאותם הכלכלית. כשהן עומדות בפני לחצים כלכליים וכשהן נעשות תלויות יותר ויותר בממשלה הפדרלית, ולאחר כמה התנגדויות, הסכימו לכך המדינות, אף על פי שחוסר איזון פיסקלי בין המדינות לבין הממשל הפדרלי המשיך להיות גורם מתמשך ביחסים ביניהם.

מודרניזציה של הממשלה

ברוס יישם את עקרונותיו העסקיים בממשלתו, כשהוא משתמש בניסיונו כמנהל חברה וכמאמן חתירה כדי להביא סדר ומעשיות לסדר היום של הקבינט. הוא יישם מערכת פורמלית שלפיה הוכן סדר יום מסודר של ישיבות הקבינט עם אחריות של כל אחד ואחד מהשרים לסעיפים בסדר היום על ידי זה שהפיץ מסמכים בין כל השרים כדי שיהיו מעודכנים בנושא עליו הם אחראיים. תהליכי קבלת ההחלטות שלו הבטיחו שעמיתיו היו מיודעים ושותפים באופן פעיל בהחלטות, או אם אין הם מסכימים עם ההחלטות, הוא אפשר להם לעזוב את הישיבות כדי לשמור על הסולידריות של הממשלה. מבחינה זו הרוויח ברוס את הכבוד שרחשו לו עמיתיו, ובמובנים רבים הוא הצליח לשלוט בממשלה באמצעות חריצותו וידענותו. השר ג'ורג' פירס ציין מאוחר יותר שברוס היה ראש הממשלה הטוב ביותר מבין אלה שהוא שירת תחתם או התנגד להם במהלך הקריירה הפרלמנטרית שלו בת 38 השנים.

במידה רבה ברוס גם חיזק את יכולות איסוף המידע והמחקר של שריו ושאף שקבלת ההחלטות וגיבוש המדיניות תהיה על בסיס של המידע הטוב ביותר הקיים. שיא של 22 ועדות מלכותיות הגישו את הדוחות שלהם לממשלתו של ברוס, וזאת בנוסף לעשרות של מיזמי חקירה ומחקר שבוצעו על ידי הממשלה במגוון רחב של נושאים, בעיקר בסוגיות הכלכליות, התעשייתיות והחקלאיות. בהבינו שהשקעה במדע היא חיונית כדי למצות את ההזדמנויות לפיתוח חקלאי וכלכלי של אוסטרליה, הקים ברוס את המועצה למחקר מדעי ותעשייתי (Council for Scientific and Industrial Research). הוא הקים את המשרד למחקר כלכלי ב-1929 ולראשונה הועסקו כלכלנים באופן סדיר כיועצים לממשלה בנושאים שעד אז נחשבו לפוליטיים בלבד. עם סיום כהונתו של ברוס כראש ממשלה, כבר היו מונחים היסודות למבנה רחב של אספקת מידע לראש הממשלה ולרשות המבצעת ברוב תחומי עיסוקם, התפתחות חשובה ביכולות המקצועיות של ראש ממשלת אוסטרליה.

בתקופת כהונתו של ברוס עברה הממשלה גם למושבה הקבוע בעיר הבירה המתוכננת קנברה. תוכניות לעיר בירה פדרלית חדשה הוכנו כבר בתקופת איחוד אוסטרליה והאתר על גדות נהר מולונגלו נבחר כבר ב-1913. תהליכי התכנון הואטו עקב המלחמה ועקב בעיות תקציביות וניהוליות. ברוס היה תומך נלהב בהקמתה של הבירה החדשה. ב-27 במאי 1927 עבר הפרלמנט הפדרלי למושבו החדש בקנברה. כמה ימים לאחר מכן עברו ברוס ואשתו להתגורר בלשכתו (The Lodge). בטקס פתיחת הפרלמנט הפדרלי, החליט ברוס שקולותיהם של פקידי בית הנבחרים והסנאט מתאפיינים במבטא אוסטרלי מדי ועמד על כך שהוא באופן אישי יקבל את פניו של הדוכס מיורק וביחד הם יפתחו את הבניין החדש, צעד שספג ביקורת מצדם של כמה מחברי הפרלמנט. תהליכי ההעברה של הממשלה לבירה החדשה נמשכו לאיטם בשנים 1927 ו-1928. הייתה זו משימה ניהולית שדרשה חלק ניכר מזמנה של הממשלה באותם ימים, כשמשרדים רבים עברו בהדרגה ממלבורן.

גישושים אימפריאליים

ועידת האימפריה - 1926. יושב במרכז: ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת, עומד מאחריו: סטנלי ברוס

כנתין נאמן של האימפריה הבריטית, דגל ברוס בחזון של חיזוקה באמצעות פיתוח כלכלי הדדי, שיתוף פעולה פוליטי נרחב ומדיניות משותפת בתחומי הביטחון, הסחר והחוץ. מסעו הראשון מעבר לים כראש ממשלה היה לוועידה האימפריאלית בלונדון ב-1923. ברוס הניח על סדר היום של הוועידה קשת רחבה של הצעות לשיתוף פעולה חזק יותר בין בריטניה והדומיניונים שלה במגוון רחב של נושאים, במיוחד בנושאי הסחר, ההגנה ויצירת מדיניות חוץ משותפת. ב-1922, במסגרת מה שהיה ידוע כמשבר צ'נקלה, המדיניות המסוכנת הבריטית כלפי התוקפנות של טורקיה חיפשה להגדיר מחדש את גבולותיה עם יוון והסלימה לנקודה בה ממשלת בריטניה איימה לפתוח במלחמה כנגד טורקיה. איום זה כלל השתתפות של צבאות הדומיניונים, אף על פי שאף אחת מממשלות הדומיניונים לא יודעה בהתפתחויות בטורקיה. אף על פי שהמשבר הסתיים בפתרון דיפלומטי, מנהיגי הדומיניונים זעמו על כך שהם כמעט והיו מעורבים בעימות צבאי מבלי שהתייעצו איתם מלכתחילה.

ברוס חתר לכך שיתקיימו תהליכי התייעצות משמעותיים יותר עם הדומיניונים והצליח למנות את ריצ'רד קייסי כאיש קשר פוליטי קבוע בלונדון שיעביר את ההחלטות של ממשלת בריטניה ויהווה צינור בין לונדון ומלבורן. הוא גם חתר בהצלחה להקמתו של משרד הדומיניונים כגוף נפרד ממשרד המושבות. עם זאת, בעוד שרבים ממנהיגי הדומיניונים היו שותפים לדעתו שהמערכת האימפריאלית צריכה לעבור שינויים, היו כאלה שלא ראו עין בעין את חזונו לשיתוף פעולה הדוק. קנדה ודרום אפריקה שאפו ליותר עצמאות מלונדון והובעה מצדם פחות התלהבות מהתוכניות השאפתניות של ברוס לשיתוף פעולה בין-אימפריאלי בתחומי הסחר והמדיניות.

למרות הייצוג המוגבר של אוסטרליה בלונדון לאחר 1923, תקוותו של ברוס לקיומן של תהליכי קבלת החלטות משותפים התנפצה שוב כאשר ב-1924 החליטה בריטניה להכיר בברית המועצות. צעד זה הכניס את ברוס האנטי-קומוניסטי המושבע לייאוש והוא התנגד להחלטה זו הן מבחינה אידאולוגית והן על רקע זה ששוב התקבלה החלטה מבלי להיוועץ בדומיניונים. בסופו של דבר, למרות חילוקי הדעות בין בריטניה לבין הדומיניונים, היה זה נושא כבד משקל מכדי שהיא תקיים התייעצות לגביו. במקום זאת חתמה בריטניה על החוזה הכללי עם ברית המועצות רק בשם עצמה, ובכך סימנה את הפילוג המשמעותי הראשון בינה לבין אוסטרליה בנושאי מדיניות החוץ. אף על פי שהם היו ישימים רק להסדרי הביטחון באירופה, מתח ברוס ביקורת על חתימתם של הסכמי לוקרנו ב-1925 מבלי להיוועץ תחילה בדומיניונים ואף על הם לא חייבו אותם.

ועידת האימפריה של 1926 אישרה את ההיפרדות המהירה של האינטרסים של בריטניה ושל הדומיניונים שלה ואת העובדה שעצמאות רחבה יותר ולא שיתוף פעולה רחב יותר הם הפתרון המעשי. ברוס הכיר בכך שהאימפריה הגיע לנקודת מפנה, אך למרות האופטימיות שלו ותקוותו לריענון המנגנון האימפריאלי, גילו בכך שאר ראשי ממשלות הדומיניונים עניין מועט. תוכניתו לשיתוף פעולה כלכלי וביטחוני רחב היקף הועלתה לדיון בנוסף למתן עדיפות בהסדרי הסחר לדומיניונים, אך רעיונות אלה לא זכו לאהדה בבריטניה ולא הצליחו לצבור תאוצה. גישתו של ברוס הייתה כמעט ההפוכה לגישתם של מנהיגי קנדה, דרום אפריקה ומדינת אירלנד החופשית. כשהעיר בוועידה ראש ממשלת בריטניה בולדווין, "אם אתה, מר ברוס, תשתמש במונח 'אימפריה' קצת פחות ואם אתה, מר מק'גיליגן (שר התעשייה והמסחר האירי), תשתמש במונח זה קצת יותר, נוכל להתקדם בצורה טובה יותר". בסופו של דבר נצחה גישת העצמאות של הדומיניונים והוועידה הכירה באמצעות הצהרת בלפור בכך שהדומיניונים הם ישויות מדיניות עצמאיות שמאוגדות באופן חופשי במסגרת חבר העמים הבריטי. המושלים הכלליים הוגדרו מחדש כנציגים של מלך בריטניה, לא של ממשלת בריטניה וחויבו מאז לפעול רק על פי הייעוץ של ממשלות הדומיניונים. שינויים אלה היו בעלי משמעות סמלית ומעשית במסגרת תהליך המעבר של הדומיניונים ממושבות לאומות עצמאיות. לברוס היו רגשות מעורבים כלפי התפתחויות אלו. מצד אחד הוא האמין שהאימפריה הייתה עדיין ארגון בינלאומי חזק וחיוני הממלא תפקיד חיובי ביחסים הבינלאומיים ומצד שני הוא היה מאוכזב מכך שהדומיניונים האחרים לא היו שותפים לחזונו או למחויבותו לשמור על שלמותה ועל אחדותה של האימפריה. לברוס היו כמה הצלחות בוועידה, כמו הרחבת היקף עבודתה של הוועדה הכלכלית האימפריאלית והגדלת שיתוף הפעולה בתחומי הטכנולוגיה והמדע.

היחסים עם המגזר התעשייתי

שביתות ואי-שקט תעשייתי היו שכיחים בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה כתוצאה מחוסר שביעות רצון מהתנאי העבודה וכתוצאה מעלייתם של ארגוני עובדים מיליטנטים כמו המפלגה הקומוניסטית של אוסטרליה ופועלי התעשייה של העולם. הבעיות החמירו באוסטרליה עקב פעילותם של בתי הדין לעבודה מאז איחוד אוסטרליה. אף על פי שכוונת מוסד הבוררות הפדרלי הייתה לגשר על חילוקי דעות במגזר התעשייתי, לא הייתה לכך הצלחה מרובה.

גישתו של ברוס כלפי יחסי העבודה בתעשייה הייתה מגוונת ובתחילה הוא לא גילה אהדה לא לתלונות של המעסיקים ולא לתלונות של העובדים, בהאמינו שהבעיות תיפתרנה באמצעות תיווך בין מקומות העבודה לבין העובדים. באופן תדיר הוא קרא לשני הצדדים לשתף פעולה. המצב נהייה קשה כאשר עובדי הרציפים פתחו בשביתה ב-1925. לשביתה זו הייתה השפעה מידית וחמורה על הכלכלה האוסטרלית, שכן הייצוא והיבוא היו תלויים בתפקודם של הנמלים וברוס הבין שהמצב כמות שהוא בלתי נסבל. כשארגון העובדים סירב לשתף פעולה, מיהר ברוס לחוקק את חוק הניווט (Navigation Act) ואת חוק ההגירה (Immigration Act). החוק הראשון התיר לספינות בריטיות וזרות שלא עבדו עבור התעשייה האוסטרלית לפעול במימי אוסטרליה. החוק השני אפשר לממשלה הפדרלית לגרש את כל מי שנולד מחוץ לאוסטרליה ושבית משפט מיוחד מצא אותו אשם ב"שיבוש החיים התעשייתיים של הקהילה". מנהיגי השביתות שנולדו מחוץ לאוסטרליה היו עד מהרה צפויים לגרוש על פי חוק זה, אך ראש ממשלת ניו סאות' ויילס, ג'ק לאנג, סירב לאפשר למשטרת המדינה לעצור שני מנהיגים מובילים של האיגוד. ברוס הגיב בחקיקת חוק שעל פיו הוקמה המשטרה הפדרלית.

צעדים אלו עוררו את זעמה של מפלגת הלייבור, שאתגרו את ברוס לקבל אישור עליהם מהעם. הבחירות של 1925 עמדו בסימן הפחד מ"הסכנה האדומה". במסע הבחירות של ברוס הוא קרא לשקט תעשייתי והגדיל את חלקה של הממשלה הפדרלית בהבטחתו, אך גם גינה את "המסיתים הזרים" ואת מלחמת המעמדות וקרא לחוק וסדר בנמלים. הוא הכריז שאוסטרליה "חייבת כעת להחליט אם האמצעי ההיסטורי החשוב, החוקה, עונה על צורכי היום יום לאור ההתפתחויות החדשות". מסע הבחירות של ברוס היה מוצלח וממשלתו נבחרה מחדש. "ממשלתי שבה לשלטון עם משימה ברורה... לנקוט בצעדים לשימור השקט התעשייתי", הכריז ברוס במהלך כהונתו השנייה וקרא לקיום משאל עם לתיקון החוקה כדי שנושא יחסי העבודה יהיה תחת אחריותה הבלעדית של הממשלה הפדרלית. ניסיונות לתיקון החוקה למען מטרה זו נדחו במשאלי עם עם רוב דחוק בשנים 1911, 1913 ו-1919, אך על רקע סכסוך העבודה המתמשך, שם ברוס דגש על הבעיות של תחומי שיפוט מעורבים, פסקי דין סותרים ויכולות רגולציה ואכיפת חוק מוגבלים של הממשלה המרכזית. באופן שנוי במחלוקת, הוא הכניס למשאל העם שאלה בנוגע ל"שירותים חיוניים" כדי שתינתן לממשלה הסמכות להגן על הציבור מפני "שיבושים ממשיים או אפשריים של שירותים חיוניים". הצעות אלו עוררו התנגדות רחבה, אפילו מצדו של מי שכיהן לימים כראש ממשלה, רוברט מנזייס ומפלגת הלייבור והקבוצות השמרניות היו חלוקים ביניהם על שאלת התיקונים לחוקה. המחלוקת על ההצעות לשינוי החוקה עוררו מחלוקת ציבורית רבה כך שבספטמבר, דחה אותם הציבור בהצבעתו במשאל העם.

אי השקט התעשייתי המשיך להתקיים. חזית המאבק בנמלים הייתה מרכז הסכסוך. בחוות דעת על חוק המוסד לבוררות ב-1928, ביקש ברוס שבתי הדין לעבודה ייקחו בחשבון את ההשלכות הכלכליות של פסקי הדין שלהם ולא רק את שיקולי רווחת העובדים. מיד לאחר מכן הוחמר המצב כאשר פסק דין בנוגע לעניינם של עובדי הנמלים גרם להרעת התנאים שלהם על רקע כלכלי. על רקע זה הוקם איגוד עובדי הנמלים ובמלבורן פרצו מהומות, בהם נפצעו כמה ואחד נהרג. במסגרת הקמפיין כנגד "הסכנה האדומה" במסע הבחירות של 1928 דחף ברוס לחקיקתו של חוק עובדי התחבורה, שנתן לממשלה כוח חסר תקדים בתחום יחסי העבודה. כעת נדרש מכל עובדי הנמלים רישיון ממשלתי או "קולר כלבים" (dog collars), כפי שהם כינו אותו, כדי להתקבל לעבודה. החוק אפשר לממשלה הפדרלית לשלוט ביעילות על זהותם של עובדי הנמלים וכמעט והביא לחיסולו של איגוד עובדי הנמלים, ועל ידי כך לחוסר אהדה עמוק כלפי הממשלה מצדם של ארגוני העובדים. בבחירות נבחר ברוס מחדש אך עם רוב קטן יותר של 9 מושבים בפרלמנט בלבד, מצב שביר ביותר שנתן את האפשרות לנטישתם של חברים את הקואליציה. למרות זאת לא נרתע ברוס והוא היה משוכנע שאם המשבר לא ייפתר, עלולה הכלכלה האוסטרלית להיות בסכנה.

משבר הנמלים

ב-1927 החל להסתמן ראשיתו של מיתון כלכלי באוסטרליה. ב-1929 נראה היה שבאופן בלתי נמנע המיתון יהפוך לשפל כתוצאה מהתדרדרות מהירה בכלכלה העולמית. באותה שנה היצוא ירד בכמעט שליש והתוצר המקומי הגולמי ירד ב-10% מבלי שיוקר המחיה ירד. החוב הלאומי של אוסטרליה עמד באותה עת על 631 מיליון ליש"ט ותשלומי הריבית עליו היו שווים כמעט לתשואות הייצוא, מצב שקשה היה לשאת אותו גם בתקופה רגועה מבחינה כלכלית. המשקיעים והבנקים הבינו את המצב ומקורות האשראי של אוסטרליה החלו להתדלדל. תוכניות הפיתוח הכלכליות הגדולות של ברוס הגדילו את החוב הלאומי בצורה משמעותית אך עדיין הצליחו להשיג רק תשואה שולית בטווח הקצר. כדי להחמיר את המצב, אי-שקט תעשייתי המשיך לשרור באוסטרליה, במיוחד במדינות שהיוו את מרכז הפעילות הכלכלית כמו ניו סאות' ויילס וויקטוריה. האופוזיציה החלה להתחזק. ב-1928 נבחר ג'יימס סקאלין כמנהיג מפלגת הלייבור לאחר פרישתו של מתיו צ'ארלטון והוא היה אחד מחברי הפרלמנט המוכשרים ביותר ואחד הנואמים הרהוטים. סקאלין חזה שהכלכלה האוסטרלית תהייה פגיעה ביותר עקב חובותיה הגבוהים ושהיא תעמוד בפני משבר אם לא יחול שינוי דרסטי במדיניות הכלכלית של הממשלה. יותר מכך, מפלגתו של ברוס החלה לחתור תחתיו. האשמה על הצמצום המשמעותי בתמיכה במפלגה יוחסה לחוסר האחדות ולהיעדר מטרה ברורה. למרות הרוב של 9 חברי פרלמנט שעמד לזכות המפלגה, במהלך השנים 1928 ו-1929, החלו תומכיה לעזוב אותה על רקע סוגיות שונות ונעשו ביקורתיים כלפי ממשלתו של ברוס. המבקרים העיקריים של הממשלה היו בילי יוז ואדוארד מאן.

מצב הכלכלה ההולך ומחמיר גרם ללחצים גם בתחום יחסי העבודה, כששיעור האבטלה עלה והמעסיקים חיפשו דרכים לקצץ בהוצאותיהם. שביתת עובדי ענף הסוכר ב-1927, שביתת עובדי הנמלים ב-1928 ושביתות עובדי התחבורה ותעשיית העץ ב-1929 המשיכו לשבש את הפעילות הכלכלית. הגרוע ביותר הגיע כאשר התגלע סכסוך בין הכורים לבין בעלי המכרות בניו סאות' ויילס, שהגיעו לשיאם כשפרצו מהומות והתחוללו שביתות ב-1929 וניסיונות של הממשלה ליישב את הסכסוך נכשלו.

ברוס הציג אולטימטום בפני ממשלות המדינות: עליהם להעביר מרצונן את סמכויות הפיקוח על התעשייה אל הממשלה הפדרלית, או שהממשלה הפדרלית תוותר על סמכויותיה בתחום זה ותבטל את מוסד הבוררות הפדרלי. ההודעה נפלה כרעם ביום בהיר במערכת הפוליטית, שלא לומר על חברי הממשלה עצמם, שרובם לא יודעו על תוכן ההכרזה מבעוד מועד. ברוס לקח בחשבון שהמדינות לא יוותרו בקלות על סמכויותיהן ולפיכך צעדו זה תוכנן כדי לבטל את מוסד הבוררות. עבור ברוס התוצאה היחידה הבלתי מתקבלת על הדעת הייתה המשך סמכות השיפוט הכפולה. ההתנגדות להצעה זו, שאותה הציג ברוס כחוק התעשיות הימיות, הייתה מהירה וחריפה. באותה עת מוסד הבוררות היה תקף כלפי 150 איגודים מקצועיים וכ-700,000 עובדים, שרובם היו שבעי רצון וחששו מהרעת תנאים במקרה שסמכות זו תוחזר למדינות. החלטות נוספות של הממשלה ב-1929 היו גם הן שנויות במחלוקת. פייג' הציג את התקציב האחרון שלו ב-22 באוגוסט, שכתגובה למשבר החוב הצפוי, כלל מס חדש על בתי עינוגים ותיאטראות כדי לכסות את הגרעון. המס החדש היה בלתי אהוד בציבור ותעשיית הבידור הרימה קול זעקה כדי לבטלו.

הקריאה השנייה לחוק התעשיות הימיות עברה רק בזכות רוב של ארבעה קולות, כשחברי המפלגה הלאומנית, בילי יוז, אדוארד מאן וג'ורג' מקסוול הצביעו נגד הממשלה. יוז הציג תנאי שהחוק ייכנס לתוקף רק לאחר שיאושר במשאל עם או בבחירות. ברוס שלל כל אפשרות של משאל עם והכריז שהוא רואה את ההצבעה על החוק הצבעת אמון בו. לכשכשלה ההצבעה בפרלמנט הוכרזו בחירות בזק. ברוס הכריז שהכרעת העם חשובה כדי לחולל שינוי במערכת יחסי העבודה. מנהיג האופוזיציה, ג'יימס סקאלין תקף באופן צורם את הממשלה, האשים את ברוס ביצירת האווירה הקשה במגזר התעשייתי וטען שמוסד הבוררות הפדרלי שמר על זכויות רבות של העובדים ושהוא הקפיד ליצור פיוס והעניק ייעוץ מתאים. סקאלין גם מתח ביקורת על הממשלה על הגידול בחוב הלאומי ועל חוסר היציבות של הכלכלה, שלדבריו הוא צפה את התרחשותם במשך כמה שנים. ב-12 באוקטובר נחלה הממשלה תבוסה בבחירות ואיבדה יותר ממחצית המושבים שלה בפרלמנט. כדי להוסיף על העלבון, ברוס עצמו הפסיד את מושבו למתחרהו במחוז הבחירה שלו מטעם הלייבור. הוא היה ראש הממשלה המכהן הראשון שאיבד את מושבו בפרלמנט, מצב שחזר על עצמו רק ב-2007. ברוס הכיר בתבוסתו והצהיר: "העם החליט שאינו רוצה עוד את שירותי".

שיבה לממשלה

ברוס שב לאנגליה כדי לנפוש ולטפל בעסקיו. התובע הכללי שלו לשעבר, לת'ם, החליף אותו כמנהיג המפלגה הלאומנית. בעקבות יום חמישי השחור ותחילתו של השפל הכלכלי באוסטרליה ב-1929, הוא אמר לעמיתיו שככל הנראה הם היו בני מזל להיות מובסים בבחירות בעיתוי זה. ברוס הגן בלהט על מדיניותה של ממשלתו בהאמינו שהמשבר היה בלתי נמנע ושהצעדים שנקט היו חיוניים לחיזוקה של הכלכלה האוסטרלית. באפריל 1931 הוא הכריז שהוא מתכוון להתמודד מחדש על מושבו בפרלמנט בבחירות הבאות. בשלב זה כבר התאחד המחנה הלאומי למפלגה אוסטרליה המאוחדת (United Australia Party) בהנהגתו של ג'וזף ליונס שפרש יחד עם חברים נוספים מממשלתו של סקאלין.

בנובמבר 1931 הובסה ממשלתו של סקאלין בפרלמנט וברוס נתפס בהפתעה כשהוא עסוק בענייני החברה שלו באנגליה כאשר הוכרזו בחירות חדשות. הממשלה נחלה תבוסה ואיבדה 32 מושבים בפרלמנט. ברוס נבחר מחדש מטעם מחוז הבחירה הקודם שלו ובממשלה שהקים ליונס הוא מונה להיות סגן שר האוצר כשליונס לקח לעצמו את תיק האוצר. בששת החודשים הראשונים לכהונתו נשען ליונס על תמיכתם של ברוס ולת'ם, אף על פי שברוס נטה בשלב זה לפנות לקריירה בינלאומית ולפרוש מהפוליטיקה המקומית.

ברוס הנהיג את המשלחת האוסטרלית לוועידה האימפריאלית של 1932 באוטווה. הוא הכפיל את מאמציו לשפר את היחסים הכלכליים של אוסטרליה במסגרת האימפריה והוועידה הסכימה על נוסחה מוגבלת של העדפה בשווקים של האימפריה במשך חמש השנים הבאות, הישג שעליו זכה ברוס לשבחים רבים ממשלתו של ליונס. בדיונים הכלכליים של הוועידה נוצר הדפוס של יחסי הסחר של בריטניה ואוסטרליה שהמשיכו להיות בתוקף עד לכניסתה של בריטניה לשוק האירופי המשותף ב-1973.

לאחר הצלחה זו מינה ליונס את ברוס כשר-תושב בלונדון, שהייתה לביתם של אתל וסטנלי ברוס עד לסוף חייהם. משימתו הראשונה בלונדון הייתה לשאת ולתת על התנאים של החזר החובות הממשלתיים של אוסטרליה בעקבות המשבר הכלכלי. במשך שנתיים הוא נשא ונתן עם בנק וסטמינסטר ועם ממשלת בריטניה על הלוואות בשווי של 84 מיליון ליש"ט, שיחד עם ההסדרים שהושגו באוטווה העניקו סיוע משמעותי לבעיות התקציביות של ממשלת אוסטרליה. מספר פעמים במשך שנות השלושים הוצע לברוס על ידי מפלגת אוסטרליה המאוחדת לשוב לארצו ולהחליף את ליונס כראש ממשלה. הוא עצמו פקפק במצב בריאותו של ליונס וביכולתו להמשיך לעמוד בראשות הממשלה, אך הוא גילה עניין מועט בחזרה לאוסטרליה.

הנציב העליון של אוסטרליה בבריטניה

בספטמבר 1933 מינה ליונס את ברוס להיות הנציב העליון של אוסטרליה בבריטניה במקומו של סר גרנוויל ריירי החולה. קודם לכן הוא התפטר מחברותו בפרלמנט. ברוס הצטיין בתפקידו זה והיה לידיד נאמן של הפוליטיקאים מהמפלגה השמרנית בבריטניה ובן בית בחוגי הממשל הבריטי. הוא אף שקל להיכנס בעצמו באופן רשמי לפוליטיקה הבריטית. ברוס היה מקורב במיוחד לראש ממשלת בריטניה, סטנלי בולדווין, שהתייעץ איתו לעיתים קרובות והוא היה דמות משפיעה במיוחד במהלכים שהובילו להתפטרותו של אדוארד השמיני. השפעתו הניכרת בלונדון הייתה חלק מהיד החופשית שנתן לו ליונס, צעד יוצא דופן בהיסטוריה של תפקיד זה. בהתחשב בשינויים התכופים באיוש תפקיד שר הדומיניונים, נחשב ברוס לנציג המשפיע ביותר של אוסטרליה בתקופת כהונתו ולעיתים קבע בעצמו את המהלכים המדיניים שביצע.

חבר הלאומים

ברוס ייצג את אוסטרליה בחבר הלאומים והוביל בהצלחה מהלך להכנסתה של אוסטרליה כחברה במועצת הארגון בין השנים 1933 – 1936. הוא התנגד לנקיטת צעדים כנגד יפן בעקבות הפלישה למנצ'וריה ב-1933, עקב דאגתו ליחסי הסחר של אוסטרליה עם יפן ועקב דאגתו לאיום שעלול להיות כתוצאה מכך על השלום במרחב הפסיפי. הוא גם ניסה למנוע מחבר הלאומים להטיל עיצומים על המדינות החברות, בהאמינו שלארגון לא היה את הכוח הצבאי או הכלכלי לעשות זאת באופן יעיל ועקב חששו מקריסתו של הארגון, מצב שעמד על הפרק לאחר פרישתן של גרמניה ויפן ב-1933. במהלך משבר אתיופיה, ברוס שוב יעץ להימנע מעיצומים חלקיים, בהאמינו שזו האפשרות הגרועה ביותר, שכן הם לא יצליחו לבלום את הפלישה האיטלקית לאתיופיה וירחיקו מבעלות הברית את איטליה, שאז עדיין הייתה בעלת ברית אפשרית נגד גרמניה הנאצית. בהמשך דחף ברוס לנקיטת צעדים להתחמשות מוגברת של בריטניה וצרפת כדי שתתאפשר להן היכולת לכפות באופן צבאי את החלטות חבר הלאומים. ברוס כיהן כנשיא מועצת חבר הלאומים ב-1936 בשיאו של המשבר והכישלון שבא אחריו לניסיונות מניעת הפלישה האיטלקית לאתיופיה. בתקופה בה כיהן בתפקיד זה התרחשה גם הפלישה הגרמנית לחבל הריין. אף על פי שכישלונות אלו לא ערערו את ביטחונו בנחיצותו של חבר הלאומים הוא ראה אותו דועך עקב אי ביצוע רפורמות במבנה שלו וביכולת שלו להטיל עיצומים. ברוס ישב בראש הוועידה שכונסה במונטרה להסדרת המעבר במצרי הדרדנלים והבוספורוס, נושא שהיה קרוב לליבו כמי שהשתתף במערכת גליפולי.

החל מ-1937 הוסבה תשומת לבו של ברוס לשיתוף פעולה כלכלי וחברתי, תחומים שהוא האמין שיש בהם פוטנציאל גבוה יותר להצלחה והם בעלי חשיבות גבוהה יותר לאנושות. הוא לקח חלק מרכזי בקידום נושאי החקלאות, המזון ושיתוף הפעולה הכלכלי באמצעות חבר הלאומים, כשהוא משתף פעולה עם פרנק מק'דוגל וג'ון בויד אור. ב-1937 הוא הציג תוכנית ל"פיוס כלכלי", שמטרתה הייתה להפיג את המתחים הבינלאומיים באמצעות החייאת הסחר העולמי ושיפור תנאי המחיה באירופה על ידי תנאי עבודה טובים יותר, מחירי מזון נמוכים יותר, אשראי למגזר החקלאי וסיוע בדיור. בגישתו זו הוא יצר קשר הדוק בין סחר בינלאומי לבין שלום עולמי. כמי שהקדים את זמנה של הגישה שעמדה מאוחר יותר בבסיסה של תוכנית מרשל, ברוס טען שמצב כלכלי קשה ומתחים חברתיים ידחפו מדינות לזרועותיהם של הפשיזם והקומוניזם.

אני חש בכל מאודי שיהיה זה בלתי אפשרי להגיע לפתרון של הבעיות המדינות באירופה מבלי שיעשה משהו לשיפור המצב הכלכלי... לטובתו של חבר הלאומים חיוני מאוד שתהיה לו מנהיגות פעילה שתוביל מהלכים לטובת פיוס כלכלי

התוכנית זכתה לתמיכתו של המזכיר הכללי של הארגון, ז'וזף לואי אן אבנול, שכמו ברוס, הכיר בכך שחבר הלאומים נמצא בתהליכי גסיסה מהירים וששינוי מהותי חייב להתבצע, אף על פי שהוא לא הצליח לשכנע מדינות מפתח בארגון לתרום להצלחת התוכנית. ברוס לא הצליח לשכנע את ראש הממשלה הבריטי החדש, נוויל צ'מברלין להשקיע בהמשך קידומו של חבר הלאומים והארגון החל לאבד את השפעתו המדינית ולשקוע. ברוס המשיך לדחוף לרפורמה בארגון עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. וועדה לרפורמה בחבר הלאומים בראשותו של ברוס הוקמה ב-1939 לאחר חלוקת צ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השנייה וכישלון מדיניות הפיוס כלפי גרמניה. וועדה זו, שהתכנסה ביולי ובאוגוסט 1939, הציעה הרחבה של רעיונותיו הקודמים של ברוס, שכללו מגוון של תוכניות כלכליות וחברתיות לשיתוף פעולה בינלאומי. עבודתה של וועדה זו נגדעה באיבה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

מלחמת העולם השנייה

במהלך האירועים שהובילו לפרוץ מלחמת העולם השנייה, תמכו ברוס וליונס במדיניותה של ממשלת בריטניה בהנהגתו של צ'מברלין לפיוס בנוגע לפלישה לחבל הריין, האנשלוס וועידת מינכן. אפילו בימי המלחמה המדומה, המשיך ברוס לדחוף ליישומה של פעילות בינלאומית בת קיימא להשגת שלום על ידי פירוק נשק הדדי, הרחבת הסחר הבינלאומי וקיומם של ארגונים בינלאומיים המסוגלים להתמודד עם שאלות כלכליות וחברתיות להשגת שלום. באותה תקופה היה ברוס לאיש סודם הקרוב של אנשי המפלגה השמרנית, אנתוני אידן ונוויל צ'מברלין ומאלה שקידמו את דעתה של אוסטרליה (ושל הדומיניונים בכלל) שהאפשרות של השגת פשרה עם גרמניה באמצעות משא ומתן, עדיפה על מלחמה. בעיצומה של ועידת מינכן, בה השתתף ברוס באופן פעיל, מת ג'וזף ליונס וארל פייג' ואחרים, פנו באופן אישי לברוס וביקשו ממנו לשוב לאוסטרליה כדי לקחת על עצמו את תפקיד ראש הממשלה ומנהיג המפלגה. ברוס דחה את הבקשה ובכל אופן העמיד כתנאי לחזרתו את ההבטחה שהוא ישב בפרלמנט כחבר עצמאי ויוביל ממשלת אחדות של כל המפלגות. תנאים אלו לא היו אפשריים בכל מקרה מבחינה פוליטית וכמנהיג המפלגה וראש הממשלה נבחר רוברט מנזייס.

שעות ספורות לאחר הכרזת המלחמה של בריטניה על גרמניה ב-3 בספטמבר 1939, הודיע רוברט מנזייס שאוסטרליה נמצאת גם היא במצב מלחמה עם גרמניה. בחירתו של וינסטון צ'רצ'יל לתפקיד ראש ממשלת בריטניה במאי 1940, הובילה את ברוס לעימותים תכופים עם ממשלת בריטניה. צ'רצ'יל ראה עדיין בדומיניונים מושבות עצמאיות-למחצה של בריטניה הכפופות להוראות מלונדון, בעוד שברוס ראה באימפריה סוג של שותפות בינלאומית ובדומיניונים כבעלי זכויות שוות בקבלת החלטות. עיסוקה של בריטניה בזירה האירופית הדאיג את המדינאים האוסטרלים, עקב תשומת הלב הנמוכה למושבות במזרח הרחוק והסכנה של פלישה יפנית. לאחר שורה של תבוסות בזירת האוקיינוס השקט, במיוחד נפילתה של סינגפור, הצליחה ממשלת אוסטרליה לבסוף להכניס את ברוס לקבינט המלחמה ולמועצת המלחמה באוקיינוס השקט כנציג אוסטרליה והדומיניונים. עם זאת, היה ברוס מעורב עד מהרה בעימותים עם סגנון המנהיגות של צ'רצ'יל על רקע נטייתו של זה האחרון לקבל החלטות מבלי להיוועץ בקבינט. למורת רוחו, לא קיבל ברוס בדרך כלל את התכתובות של קבינט המלחמה ולא הוזמן לישיבות. עם החשש מפלישה יפנית לאוסטרליה במהלך 1942, התעמת ברוס מספר פעמים ישירות מול צ'רצ'יל בנוגע לענייני המזרח הרחוק ועל רקע חוסר השיתוף של ממשלות אוסטרליה ובריטניה בתהליכי קבלת ההחלטות. צ'רצ'יל הגיב לעימותים אלה עם ברוס בהדיפתו ובאי שיתופו בפעילות הממשלתית. אף על פי שכלפי חוץ נכנע צ'רצ'יל ללחץ שהופעל על ידי הדומיניונים לשיתופם בהחלטות, הוא דחק אותם לשוליים או התעלם מהם לחלוטין. ברוס המשיך להשלים עם מצב עניינים זה עד למאי 1944 כאשר גברה אכזבתו והוא התפטר מחברותו בקבינט המלחמה והמשיך לייצג את אוסטרליה בפורמים אחרים בלונדון. למרות מערכת היחסים הסוערת שלו עם צ'רצ'יל, זכה ברוס להתייחסות רצינית ביותר מצדם של חברי ממשלה אחרים, במיוחד מי שלימים היו ראשי ממשלה, קלמנט אטלי ואנתוני אידן ונחישותו לקדם את האינטרסים של הדומיניונים במהלך שנות המלחמה, זכתה לשבחים מצדו של ג'ון קרטין וראשי הממשלות של הדומיניונים האחרים.

ארגון המזון והחקלאות

עם סיומה של המלחמה ב-1945 עייף ברוס מתפקידו כנציב העליון של אוסטרליה בבריטניה ורמז ליורשו של קרטין, בן צ'יפלי, שהוא לא יתנגד לסיים את תפקידו. בשלבים האחרונים של המלחמה חזה ברוס סדר עולמי המבוסס על ברית המשך של ארבע המעצמות: ארצות הברית, האימפריה הבריטית, ברית המועצות וסין, שתהווה את הבסיס לארגון בינלאומי חדש עם תפקידים דומים לאלה של חבר הלאומים, אך עם סמכות גבוהה יותר ומעורבות גדולה יותר בסוגיות בינלאומיות. ברוס הצטרף מחדש לפרנק מק'דוגל וג'ון בויד אור כדי להגיש מחדש את הצעתם לשיתוף פעולה בינלאומי בתחום החקלאות והמזון. הוא הציג את הנושא בכל הרמות ונעשה ליוזם הראשי להקמתו של גוף בינלאומי שיעסוק בסוגיות כלכליות וחברתיות, כפי שעשה בשנותיו בחבר הלאומים. מאמציהם של ברוס, מקדוגל ובויד אור, השתלמו לבסוף כאשר עבודתם זכתה לתשומת לבה של אלינור רוזוולט ובסופו של דבר של ממשלת ארצות הברית, והצעותיהם מצאו ביטוי בוועידת המזון והחקלאות שכינס נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט בהוט ספרינגס, וירג'יניה במאי 1943. ועידה זו החליטה על הקמתו של ארגון המזון והחקלאות (FAO), שנעשה לסוכנות של האומות המאוחדות כאשר הוקם רשמית באוקטובר 1945.

לקראת סיומה של המלחמה באירופה ועם חתימתה של מגילת האומות המאוחדות ביוני 1945, עלה שמו של ברוס כאחד המועמדים להיות מזכ"ל האו"ם הראשון, בתמיכתם הפעילה של מזכיר המדינה של ארצות הברית, דין אצ'יסון ושל שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן. עם זאת, היה אז ברוס בן 62 והוא רמז שהוא חש עצמו מבוגר מדי לקחת על עצמו את התפקיד, ושהוא מעדיף לקחת על עצמו תפקיד תובעני פחות בתחום החברה והכלכלה. ב-1946 הוא קיבל על עצמו להיות יושב ראש וועדת ההכנה של ארגון המזון והחקלאות שעליה הוטלה המשימה להקים את מועצת המזון והחקלאות שתתאם את מדיניות המזון הבינלאומית ולפתח מערכת למניעת מצבי מחסור בינלאומיים בתוצרת חקלאית. הוא הציע תוכניות בינלאומיות רבות כחלק מצעדיו, במיוחד הקמתו של "בנק מזון עולמי" ויצירתו של מנגנון תמחור מיוחד שיקצו מחדש ויעבירו אספקת מזון למקומות בו הוא נחוץ. הוועדה בראשותו של ברוס שמה דגש בממצאיה, שהוגשו ב-1947, על מודרניזציה של החקלאות, סיוע בינלאומי, הסכמי סחר, ויציבות מחירים, כדי לסייע למדינות מתפתחות הסובלות רעב. ההצעות לא אומצו מעולם, עקב האתגרים הפוליטיים שהם הציבו לריבונות הלאומית של המדינות.

מבלי להירתע מהקשיים, נבחר ברוס בנובמבר 1947 להיות יושב הראש של מועצת הארגון שאז הוקמה, כשהוא עובד בצמוד לבויד אור, שהיה למזכיר הכללי של ארגון המזון והחקלאות. מחסור חריף בדגנים ובמשק החי גרמו לבצורת קשה באירופה ומערכת אספקת המזון העולמית הייתה תחת לחץ רציני לאחר ההרס שחוללה המלחמה. המועצה בראשותו של ברוס פעלה באותן שנים להרחיב את השימוש בדשנים ובמיכון חקלאי, בנוסף לשיפור מצב התזונה, בעיקר במדינות מתפתחות. ב-1949 מעל שני שלישים של אוכלוסיית העולם סבלה מתת-תזונה וברוס חש שזוהי חובתה של המועצה להביא את המידע הזה לידיעתם של המדינות המפותחות. הסכם שהיווה ציון דרך, בנוגע לדרכי הסיוע הטכני בין ארגון המזון והחקלאות לבין האו"ם, הושג בנובמבר 1949 וארגון המזון והחקלאות קיבל מימון ועזרה לוגיסטית כדי שיוכל לטפל במצבים של מחסור במזון במדינות המתפתחות. הצלחתו של הארגון בראשותו של ברוס באותן שנים הביאה להתאוששות התפוקה החקלאית העולמית. ב-1951 הושוותה רמת התפוקה החקלאית העולמית לרמות שלפני המלחמה ורמת התזונה העולמית עלתה, אך בעת פרישתו של ברוס מהתפקיד באותה שנה, לא הצליחה ההתפתחות להדביק את קצב הגידול באוכלוסייה לאחר המלחמה (בייבי בום). המועצה התמודדה עם מכשולים רציניים בתמיכה ובשיפור התנאים במדינות המתפתחות, עקב הפניית המשאבים של ממשלותיהן של מדינות אלה לצרכים צבאיים, עם התרבות המלחמות הפוסט-קולוניאליות והמלחמה הקרה. עקב תסכולם מהמשך העימותים העולמיים וחוסר המחויבות של המדינות המפותחות לתמוך במטרות החשובות אך המורכבות של ארגון המזון והחקלאות, התפטרו ברוס ובויד אור מתפקידיהם.

אחרית ימיו

ברוס מילא שורה של תפקידים בשנותיו האחרונות כשהוא מבלה את זמנו בין בריטניה לבין אוסטרליה. בין השנים 1946 – 1957 הוא היה יושב של התאגיד הפיננסי לתעשייה (Finance Corporation of Industry) בבריטניה. ב-1954 הוא סייע להקים גוף דומה באוסטרליה וב-1956 בכלל מדינות חבר העמים הבריטי. ב-1952 הוא מונה להיות נשיא האוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה ולקח חלק פעיל בפיתוחה, במיוחד כמרכז מחקר ללימודי אסיה והפסיפיק. ברוס ציין שמעמדה העולמי של אוסטרליה השתנה כתוצאה ממלחמת העולם השנייה:

אוסטרליה הייתה לראש גשר בין מזרח למערב. חיוני כיום שאוסטרליה תבין שהבעיות של המזרח, שהיא תעשה ככל שביכולתה להקל על בעיות אלה ושהיא תסביר את טיבן של בעיות אלה לשאר העולם

ברוס שימש כחבר דירקטוריון של גופים רבים לאחר פרישתו, במיוחד הבנק הלאומי של אוסטרליה וחברת הספנות P&O.

ב-1947 הוא היה לאוסטרלי הראשון שנבחר לבית הלורדים של בריטניה. עם קבלת תואר אצולה בהמלצת חברו הוותיק קלמנט אטלי, הוא נהייה לחבר פעיל בבית הלורדים עד ליום מותו. ברוס ניצל את מעמדו זה להמשיך לקדם סוגיות חברתיות וכלכליות לאומיות ובינלאומיות ולחזק את הייצוג של אוסטרליה בחבר העמים הבריטי, אף על פי שבתקופה זו נעשו האינטרסים של בריטניה ושל אוסטרליה שונים אלה מאלה והאימפריה הבריטית נכנסה לתהליך של התפוררות. כמו כן המשיך ברוס באותן שנים לשדל את ממשלת בריטניה להגדיל את מחויבותה לפיתוחו של העולם השלישי ולארגון המזון והחקלאות. כשחקן גולף נלהב במשך כל חייו, נהיה ברוס ב-1954 הקפטן האוסטרלי הראשון של מועדון הגולף המלכותי העתיק של סנט אנדרוס (The Royal and Ancient Golf Club of St Andrews). הוא גם המשיך לאמן מדי פעם את נבחרת החתירה של אוניברסיטת קיימברידג' ולהופיע באירועים ציבוריים בן באוסטרליה והן בבריטניה.

מותו ומורשתו

ברוס המשיך להיות פעיל ובבריאות טובה לאורך כל שנות פרישתו אף על פי ששמיעתו נפגמה בהדרגה, אך מותה של אשתו אתל במרץ 1967 שבר אותו. סטנלי ברוס מת ב-25 באוגוסט 1967 בגיל 84. טקס האשכבה שלו התקיים בכנסיית סנט מרטין בשדות בנוכחות קהל רב כולל נציגי בית המלוכה הבריטי. אפרו פוזר על מימי אגם בארלי גריפין שבקנברה. פרבר של קנברה ומחוז הבחירה של דרום-מזרח מלבורן, קרויים על שמו.

למרות הישגיו הרבים הן באוסטרליה והן מחוצה לה, הקריירה של ברוס לאחר כהונתו כראש ממשלה לא ידועה היטב באוסטרליה והוא עדיין זכור בשל מאבקו באיגודים המקצועיים ומפלתו בבחירות של 1929. תדמיתו הציבורית תמיד הייתה של איש מנוכר, בעל סגנון אנגלי מדי לאוסטרליה. עם מותו ב-1967 ציין עיתון מקומי בעיר הולדתו, מלבורן, ש"לרוב האוסטרלים, הוא לא יותר מצל חולף". ברוס בילה חלק ניכר מחייו ומהקריירה שלו בבריטניה, מדינה שהתייחסה אליו בכבוד, אך הוא מעולם לא שכח את שורשיו האוסטרלים ובמשך רוב הקריירה שלו הוא לא עייף מלקדם את האינטרסים של אוסטרליה. בניגוד לתדמיתו כחבר האליטה האריסטוקרטית הבריטית, הוא בילה חלק ניכר משנותיו האחרונות במציאת פתרונות לבעיות העוני בעולם.

ברוס היה תמיד נחוש בדעתו לקבוע סדר יום. כראש ממשלה הוא דחף לביצוען של תוכניות שאפתניות של פיתוח כלכלי, חברתי וכלכלי, כולל פתרונות גרנדיוזיים לבעיית יחסי העבודה ולחיזוקה של האימפריה הבריטית. בקריירה הדיפלומטית שלו הוא פעל לקידומן של תוכניות במסגרת חבר העמים הבריטי, חבר הלאומים והאומות המאוחדות למען פתרון שאלות חברתיות וכלכליות, שהגיעו לשיאן בפועלו השאפתני למיגור הרעב כיושב ראש מועצת ארגון המזון והחקלאות. ממשלת אוסטרליה אף הציגה את מועמדותו של ברוס לקבלת פרס נובל לשלום. עם זאת, תוכניותיו גבלו לעיתים באידיאליזם, ולעיתים קרובות הוא נחל אכזבה מהאופן המוגבל שבו הצליח ליישם את רעיונותיו. כפי שברוס עצמו אמר באחרית ימיו, הוא היה שאפתן יתר על המידה ו"עוסק בעניינים שלא אמורים להדאיג אותי". אך למרות ההכרה הציבורית הנמוכה כלפיו באוסטרליה, חוגי האצולה וההיסטוריונים הכירו מזמן בהשפעתו המתמדת הן כראש ממשלה והן כאישיות בינלאומית. יורשו בתפקיד נשיא האוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה, סר ג'ון קוקרופט, סיכם ב-1962 שברוס היה "ככל הנראה, האוסטרלי הדגול בתקופתנו". העיתון "מלבורן סאן" הסכים עם קביעה זו ובמותו של ברוס ציין שהוא היה "ככל הנראה, ראש הממשלה שזכור הכי פחות אך היוצא דופן מכולם".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סטנלי ברוס בוויקישיתוף

הערות שוליים

[1] "Flinders By-Election: Declaration of Poll". The Argus. 20 May 1918. Retrieved 8 August 2013.

[2] "Mr. Bruce and his Critics". The Argus. 30 November 1922. p. 8.

[3] Bridge, Carl (1988). "Page, Sir Earle Christmas Grafton (1880–1961)". Australian Dictionary of Biography. Canberra: Australian National University. Retrieved 19 March 2010.

[4] "Industrial Problems: Mr Bruce's Address". Morning Bulletin. 20 September 1927. p. 7.

[1]

[2]

[3]

[4]