סטיוארט סאטקליף

סטיוארט סאטקליף
Stuart Fergusson Victor Sutcliffe

סטיוארט סאטקליף
לידה	23 ביוני 1940 אדינבורו, הממלכה המאוחדת
פטירה	10 באפריל 1962 (בגיל 21) המבורג, גרמניה המערבית
מקום קבורה	St Michael's Church, Huyton
מוקד פעילות	הממלכה המאוחדת
תקופת הפעילות	מ-1958
מקום לימודים	המכללה לאומנויות בליברפול
סוגה	מוזיקת פופ
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	גיטרה בס
בן או בת זוג	אסטריד קירשהר
www.stuartsutcliffeart.com
פרופיל ב-IMDb

דיוקן עצמי של סטיוארט סאטקליף

סטיוארט פרגוסון ויקטור סאטקליף (באנגלית: Stuart Fergusson Victor Sutcliffe; ‏ 23 ביוני 1940 - 10 באפריל 1962) היה הבסיסט המקורי בלהקת הביטלס. סאטקליף עזב את הלהקה בטרם פרצה לתהילת העולם כדי לקדם את הקריירה האומנותית שלו בתור צייר, אותה הפסיק כאשר הצטרף ללהקה. סאטקליף ולנון הם, ככל הנראה, האחראים לשם "הביטלס" ("החיפושיות") וזאת כאשר שם להקת "הצרצרים" אשר ליוותה את באדי הולי, אותו העריצו, שימשה כהשראה. סאטקליף מכונה לעיתים "החיפושית החמישית", על אף שבפועל היה הרביעי שהצטרף ללהקה בעוד המצטרף החמישי היה פיט בסט שהוחלף מאוחר יותר על ידי רינגו סטאר.

עוד בתחילת דרכה, הגיעה להקת הביטלס להמבורג שבגרמניה לסדרת הופעות במועדוני רובע השעשועים המפוקפק שלה, ריפרבהן (Reeperbahn). שם פגש סאטקליף את הצלמת המתלמדת אסטריד קירשהר, איתה ניהל רומן. בהמבורג עזב את להקת הביטלס ונרשם ללימודים במכללה לאומנויות, שם למד אצל אומן הפופ אדוארדו פאולוצי. זאת, לאחר שהפסיק את הקריירה שלו כצייר מבטיח שהתחיל במכללה לאומנויות בליברפול בה למד לצדו של ג'ון לנון. סאטקליף היה צייר מוכשר וציוריו התאפיינו לרוב בסגנון האקספרסיוניסטי המופשט.

ב-10 באפריל 1962 התמוטט סאטקליף בביתה של קירשהר, לאחר תקופה ארוכה שבה סבל מכאבי ראש עזים והבדיקות הרפואיות הרבות לא העלו מאומה. הוא נלקח מיד לבית החולים שם נקבע מותו - יום אחד בלבד לפני הגעתם של הביטלס להמבורג לסדרת הופעות נוספת והפעם כאשר הלהקה התחילה לעלות על מסלול ההצלחה.

השנים המוקדמות

אביו של סטיוארט, צ'ארלס סאטקליף (1905 - 18 במרץ 1966), היה עובד ציבור אשר עבר להתגורר בליברפול בשנת 1943, שם עבד כמכונאי על אונייה ולכן בילה את רוב זמנו בלב ים הרחק ממשפחתו. הביוגרף של הביטלס, פיליפ נורמן, תיאר את צ'ארלס כשתיין כבד אשר נהג באלימות כלפי אשתו אל מול עיני בנו הצעיר, סטיוארט. אמו, מילי, הייתה מורה בבית ספר יסודי. לסטיוארט היו שתי אחיות צעירות ממנו, פולין וג'ויס.

סטיוארט נולד בבית החולים ליולדות ע"ש סימפסון באדינבורו שבסקוטלנד. בהיותו ילד עברה משפחתו לליברפול שבאנגליה, והתגוררה ברחוב אייגבורת' דרייב מספר 37. הוא למד בבית הספר היסודי פארק ויו שביוטון (1946-1950) ומאוחר יותר בבית הספר התיכון פרסקוט (1950-1956). משם עבר ללמוד במכללה לאומנויות של ליברפול בה פגש, באמצעות חבר משותף, ביל מוראיי, סטודנט חדש בשם ג'ון לנון. לנון סיפר מאוחר יותר כי לסטיוארט היה "תיק עבודות מדהים" וכי היה צייר מוכשר שנחשב במכללה לכוכב עולה. סטיוארט סייע ללנון לשפר את כישוריו האמנותיים וסייע לו להתכונן למבחנים. פול מקרטני הודה שנים מאוחר יותר שקינא בקשר החברות ההדוק שנוצר בין סאטקליף ללנון. בימי המכללה חלק סטיוארט דירה ברחוב פרסי מספר 9 בליברפול עם מוראיי. לקראת סוף 1959 עבר להתגורר ברחוב גמבייר טראס מספר 3. ב-1 באוקטובר 1959 ג'ון לנון הצטרף אף הוא כדייר. שניהם צבעו את קירות הדירה בצהוב ושחור, דבר שלא מצא חן בעיני בעלת הבית. מה שעוד פחות מצא חן בעיניה הייתה הדרך ששניהם מצאו להתחמם בלילות החורף הקרים: שריפת הרהיטים שבדירה.

לילה אחד, כאשר שניהם בילו במועדון הקסבה שהיה בבעלות אמו של פיט בסט, מונה, שכנע ג'ון לנון את סטיוארט סאטקליף לרכוש בחנות המוזיקה של הסי'ס גיטרה בס מסוג הופנר פרזידנט 500/5 תמורת 65 לירות שטרלינג - אותם קיבל תמורת ציור שמכר. כך, בינואר 1960 הצטרף סטיוארט ללהקה שחבריה היו ג'ון לנון, פול מקרטני וג'ורג' האריסון. למרות מאמציו של סטיוארט, הוא לא הצליח לנגן אלא ברמת בסיסית מאוד. ביל הרי, חברם של סאטקליף ולנון והעורך המייסד של עיתון המוזיקה "מרזי ביט", אמר לסטיוארט פעמים רבות כי עליו להתרכז בציור ולא במוזיקה. בעוד שמרבית הביוגרפים של הביטלס מתארים את סטיוארט כנגן בעל כישורי נגינה דלים וביטחון עצמי נמוך על הבמה, כאשר לעיתים ניגן עם גבו מופנה אל הקהל, פיט בסט, המתופף המקורי של הביטלס, מתאר את סטיוארט כמי שהופיע באופן טבעי ופעיל על הבמה. בתום הופעת הביטלס באודישן שנערך במועדון וויברן שבסיל סטריט בליברפול, בפני האמרגן המפורסם לארי פארנס שחיפש להקת ליווי לזמר בילי פיורי, זה סירב לשכור את שירותי הלהקה אלא אם סטיוארט לא ינגן בה. סטיוארט תועד בצילומים מאותו אודישן כמי שהפנה אל האמרגן את גבו, ככל הנראה, בעידודו של אלן ויליאמס שלא האמין בכישורי הנגינה שלו. מאוחר יותר פארנס הכחיש זאת וטען שסירובו לשכור את הלהקה נבע מדאגתו לעובדה שללהקה לא היה מתופף קבוע. קלאוס וורמן מעיד כי סטיוארט היה נגן בס טוב.

ביולי 1960, העיתון "דה פיפל" פרסם מאמר בשם "אימת הביטניק" ובו הוצגה תמונה שצולמה בדירה שבגמבייר טראס מספר 3 ובה נראה ג'ון לנון הצעיר שרוע על הרצפה וסטיוארט עומד על החלון.

השם ביטלס עלה כאשר הלהקה ערכה חזרות ברנשאו הול וסטיוארט, ג'ון וחברתו, סינטיה פאוול, העלו שמות שהזכירו את שם להקת "הצרצרים" שליוותה את באדי הולי, אותו העריצו.

המבורג

ב-1960 הגיעה הלהקה להמבורג לאחר שפיט בסט הצטרף אליה כמתופף קבוע ואלן וויליאמס השיג לה חוזה הופעות ברובע השעשועים המפוקפק של העיר, ריפרבהן.

הפופולריות של סטיוארט גברה באותם הימים אחרי שהחל להופיע חמוש במשקפי שמש שחורים ומכנסיים הדוקים, אשר נתנו לו מראה שהזכיר את ג'יימס דין. במסגרת הופעות הביטלס נהג סטיוארט לשיר את שירו של אלויס פרסלי "אהוב אותי ברכות" ובשל כך זכה לתשואות רבות, גם ביחס לחברי הלהקה האחרים, מה שהגביר את החיכוך בינו לבין מקרטני שסבר שאין בלהקה מקום לסטיוארט בשל כישורי הנגינה הדלים שלו. גם לנון החל לבקר את נגינתו ולהתבדח על חשבון קומתו הנמוכה ונגינתו הבסיסית.

בהמבורג הכיר סטיוארט את הצלמת המתלמדת אסטריד קירשהר, אשר צילמה אותו ואת יתר חברי להקתו באתרים שונים בעיר. אסטריד וסטיוארט ניהלו רומן ובסופו של דבר עבר סטיוארט להתגורר בבית אמה.

בדצמבר 1960 הלהקה חזרה לאנגליה לאחר שג'ורג' הריסון בן ה-17 גורש מגרמניה בשל הפרת האיסור שחל על בני 17 ומטה להימצא באזור הריפרבהן אחרי השעה 22:00, ומקרטני ובסט גורשו לאחר שהואשמו בניסיון להצית את הקולנוע במבי קינו, שבו התאכסנו. בעקבות כך, נסע לנון ברכבת בחזרה לאנגליה וסטיוארט נשאר בהמבורג עם אסטריד. ב-20 בפברואר 1961 סטיוארט טס חזרה הביתה, אחרי שלווה כסף מחברתו, וב-15 במרץ 1961 חזר להמבורג עם יתר חברי הלהקה לחודשי הופעות נוספים לאחר שגורג' היה כבר בגיר וענייני הוויזה סודרו מחדש.

כשמונה חודשים אחרי שפגש את אסטריד קירשהר, עזב סטיוארט את הביטלס במטרה לחזור לציור. הוא כתב לאמו מכתב שבו מופיע התאריך 31 באפריל (למרות שבאותו חודש יש 30 יום בלבד) ומספר לה כי עזב את הביטלס. סטיוארט, אשר קיבל מלגה מהמכללה לאמנויות של המבורג, החל ללמוד בה ב-1 בספטמבר 1961 תחת שרביטו של האמן אדוארדו פאולוצי.

אסטריד קירשהר

אסטריד קירשהר הייתה צלמת מתלמדת שחיה עם אמה האלמנה, נילסה, ברחוב אמביוטלר שטראסה בחלק העשיר של פרבר אלטונה בהמבורג אלטונה. סאטקליף וקירשהר נפגשו במועדון קייזקלר שבאזור ריפרבהן, שם הופיעו הביטלס. לאחר שצילמה את הלהקה, הזמינה אסטריד את חבריה לבית אמה לכוס תה והראתה להם את חדר השינה שלה, שקירותיו ורהיטיו היו צבועים בצבע שחור. סאטקליף החל לצאת עם אסטריד זמן קצר לאחר מכן.

סאטקליף כתב לחבריו שהוא מאוהב בקירשהר. בסט סיפר כי תחילתה של מערכת היחסים שלהם הייתה, "כמו אחד מאותם סיפורי אגדות". אסטריד וסטיוארט התארסו ב-30 בנובמבר 1960, והחליפו טבעות, כנהוג בגרמניה. סטיוארט אמר לאסטריד שהוא רוצה להיות מורה לאמנות בלונדון או בגרמניה. לאחר שעבר להתגורר בבית משפחת קירשהר החל סטיוארט להתלבש בסגנון הייחודי שלה ולעיתים אף שאל את בגדיה. הוא לבש מכנסי עור, מעילים עם צווארון וצעיפים ארוכים.

האמנות

כישרונו האמנותי של סאטקליף התבלט כבר בגיל צעיר. הלן אנדרסון (עמיתתו לכיתה במכללה האמנויות של ליברפול) זוכרת כי עבודותיו המוקדמות היו מאוד אגרסיביות, עם צבעים כהים וסוערים, לא מה שציפית מתלמיד שקט כפי שסטיוארט הצטייר". אחד הציורים של סאטקליף הוצג בגלריה לאמנות ווקר בליברפול במסגרת תערוכת ג'ון מור (מנובמבר 1959 עד ינואר 1960). לאחר התערוכה, מור קנה ציור של סטיוארט ששמו "ציור קיץ" תמורת 65 ליש"ט, שהיה אז שווה ערך לשכר של 6–7 שבועות עבור עובד ממוצע. רוד מאריי זוכר כי הציור צויר על גבי לוח, לא בד, והיה צורך לחתוך אותו לשני חלקים בגלל גודלו. מאריי הוסיף כי רק אחד החלקים בעצם הוצג בתערוכה, אך בכל זאת מור קנה את הציור בשביל הבן שלו.

אחרי שסאטקליף פגש את קירשהר הוא החליט לעזוב את הביטלס וללמוד במכללה לאמנות בהמבורג בחודש יוני 1961 (לאחר שלא קיבל תעודת הוראה באמנות מהמכללה של ליברפול), תחת הנחייתו של פאולוצי, שמאוחר יותר כתב דו"ח הקובע כי סאטקליף היה אחד הטובים מבין תלמידיו: "סאטקליף מוכשר מאוד, אינטליגנטי מאוד. עד כה הוא אחד התלמידים הטובים ביותר שיש לי".

יצירותיו המעטות של סאטקליף ששרדו חושפות השפעה של אמנים מופשטים בריטיים ואירופיים שהיו חלק מתנועת האקספרסיוניזם המופשט בארצות הברית. סאטקליף היה צייר מופשט עד סוף שנת 1960, לרבות "ציור הקיץ", שנרכש על ידי מור. עבודותיו של סאטקליף הן בנות השוואה לאלו של ג'ון הוילנד וניקולס דה סטאל, אם כי הם ליריים יותר (סאטקליף השתמש בשם הבמה "סטו דה סטאל" על שם ניקולס דה סטאל, כשניגן עם הביטלס בסיור ההופעות שערכו בסקוטלנד באביב 1960). תמונתו "המבורג מספר 2" נרכשה על ידי הגלריה לאמנות ווקר בליברפול, והיא אחת מסדרה בשם "המבורג". האמנים באירופה (כולל פאולוצי) השפיעו גם כן על סאטקליף באותה תקופה. בבעלות גלריית האמנות ווקר יצירות נוספות של סאטקליף, כגון "דיוקן עצמי" (בפחם) ו"הצליבה". לנון תלה שניים מציוריו של סאטקליף בביתו (קנווד).

מותו

בעודו בגרמניה, החל סאטקליף לסבול כאבי ראש עזים ומרגישות יתר לאור. אסטריד סיפרה כי חלק מהתקפי כאבי הראש אף עיוורו אותו באופן זמני. בשנת 1962, התמוטט סטיוארט באמצע הכיתה במכללה לאמנות בהמבורג. אמה של אסטריד לקחה אותו למספר רופאים שביצעו בדיקות שונות כדי לגלות את פשר כאבי הראש, אך לא הצליחו לגלות מהו בדיוק הגורם להם. הם הציעו לו לחזור לאנגליה ולהיבדק בבית חולים עם יכולות גבוהות יותר. סטיוארט עשה כן, אך תשובת הרופאים האנגליים הייתה כי הכל בסדר איתו והוא שב להמבורג. מצבו של סטיוארט הלך והחמיר, ולאחר ששוב התמוטט ב-10 באפריל 1962, הוא נלקח לבית החולים על ידי אסטריד, סטיוארט מת לפני שהאמבולנס הגיע ליעדו. סיבת המוות התגלתה כמפרצת, מה שגרם לדימום תוך-גולגולתי.

למחרת, ב-11 באפריל 1962, פגשה אסטריד את חברי הביטלס בנמל התעופה של המבורג וסיפרה להם כי סטיוארט מת זמן קצר קודם לכן. ג'ון לנון נשבר לשמע החדשות על מות חברו שאותו כל כך אהב. אמו של סאטקליף טסה להמבורג למחרת עם מנהל הלהקה בריאן אפשטיין כדי לקחת את גופת בנה בחזרה לליברפול. אביו של סאטקליף לא שמע על מותו של בנו במשך שלושה שבועות, כיוון שהיה על אונייה בדרך לדרום אמריקה. את החדשות הוא שמע עם הגיעו לבואנוס איירס מפי כומר שהתבקש לעשות כן על ידי המשפחה. לאחר מותו של סאטקליף, קירשהר כתבה לאמו מכתב ובו התנצלה על היעדרותה מההלוויה שלו בליברפול מפאת מחלה. היא סיפרה במכתב עד כמה היא ולנון מתגעגעים אליו: "הו אמא, הוא (לנון) במצב רוח נורא עכשיו, הוא פשוט לא יכול להאמין כי יקירו, סטיוארט, לא יחזור לעולם. הוא רק בוכה .... ג'ון נפלא אלי, הוא אומר שהוא הכיר ואוהב את סטיוארט כל כך עד שהוא יכול להבין אותי".

סטיארט נקבר בבית הקברות הסמוך לכנסייה של יוטון, ברחוב סטנלי רוד בליברפול. מספר הקבר שלו הוא 552.

הגורם לדימום תוך-גולגולתי שהביא למותו של סיוארט אינו ידוע, ישנה סברה שהדבר התפתח מפגיעה בראשו שהתרחשה לפני כן. מכיוון שהוא קיבל בעיטה בראשו, או שראשו נחבט אל קיר במהלך קטטה שהתחרשה מחוץ ללנת'ום הול, ב-14 במאי 1960, לאחר הופעה של הביטלס. על פי מנהל הלהקה לשעבר, אלן ויליאמס, לנון ובסט חשו לעזרתו של סאטקליף, שהותקף על ידי מתפרעים, וגררו אותו למקום מבטחים. סאטקליף סירב לקבל טיפול רפואי בזמן, ולא הגיע לבדיקת רנטגן בבית החולים הכללי ספטון בליברפול.

למרות שלנון לא נכח ולא שלח פרחים להלוויה של סאטקליף, אשתו השנייה, יוקו אונו, זוכרת כי לנון הזכיר את שמו של סאטקליף לעיתים קרובות מאוד, ואמר כי הוא "האלטר אגו שלו...רוח בעולמו... כוח מנחה". לזכרו של סטיוארט, 5 שנים מאוחר יותר, כללו הביטלס את דמותו בין הדמויות המופיעות על עטיפת האלבום "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band".(מספר 35 - שורה שלישית בקצה השמאלי לפני הדמות של האמן אוברי ברידסלי.)

אנתולוגיה

אלבום אוסף של הביטלס, Anthology 1, המורכב בעיקר מהקלטות מהשנים הראשונות של הלהקה שלא פורסמה קודם לכן, ראה אור בשנת 1995. דמותו של סאטקליף מוצגת על העטיפה הקדמית, בפינה הימנית העליונה. האלבום כולל שלושה שירים שהוקלטו בשנת 1960 ובהם השתתף סאטקליף כנגן הבס של הלהקה: "הללויה, אני אוהב אותה כל כך", "את תהיי שלי", ו"קאיין".

קולנוע, טלוויזיה וספרות

בקולנוע, דמותו של סאטקליף גולמה על ידי דוד ניקולס וילקינסון בסרט "הלידה של הביטלס" (1979) ועל ידי לי ויליאמס ברט "בחייו: סיפורו של ג'ון לנון" (2000). הסרט "Backbeat" ‏(1994) מספר את סיפורו של סאטקליף כחבר בלהקת הביטלס בתקופתה המוקדמת ואת הגורמים שהביאו אותו לעזוב את הלהקה. את דמותו מגלם השחקן האמריקני סטיבן דורף.

ארבעה סרטי תעודה שעוסקים בחייו של סטיוארט שודרו בטלוויזיה: סטיוארט סאטקליף מלאך של חצות (1990); התערוכה (1991); סטיוארט, חייו ואמנותו (2005); סטיוארט סאטקליף, החיפושית האבודה (2011);

כמו כן, נכתבו מספר ספרים על חייו של סטיוארט סאטקליף:

Backbeat, סטיוארט סאטקליף, החיפושית האבודה (1994) מאת אלן קלייסון ופאולין סאטקליף;

סטיוארט, חייו ואמנותו של סטיוארט סאטקליף (1995) מאת פאולין סאטקליף וקיי ויליאמס;

הצל של הביטלס, סטיוארט סאטקליף, ומועדון הלבבות הבודדים שלו (2001) מאת פאולין סאטקליף ודאגלס תומפסון;

סטיוארט סאטקליף: מבט לאחור (2008) מאת מת'יו ח. קלו וקולין פאלוס;

תינוק בשחור (2010) מאת ארנה בלסטורף;

קרן סטיוארט סאטקליף מוכרת מזכרות ופריטים של סטיוארט, הכוללים שירים שנכתבו על ידו ואקורדים ומילים לשירים שהוא ולנון למדו.

הערות שוליים

• Clayson, Alan; Sutcliffe, Pauline (1994). Backbeat: Stuart Sutcliffe - The Lost Beatle. Pan Books. ISBN 978-0330335805.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: ref duplicates default (link)
• Clough, Matthew H.; Fallows, Colin (2008). Stuart Sutcliffe: A Retrospective. Liverpool University Press. ISBN 978-1846311765.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: ref duplicates default (link)
• Coleman, Ray (1995). Lennon: The Definitive Biography. Pan Books. ISBN 978-0330345682.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: ref duplicates default (link)
• Giuliano, Geoffrey & Giuliano, Brenda (1996). The Lost Lennon Interviews. Adams Media Corporation. ISBN 978-1558506381.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
• Kane, Larry (2007). Lennon Revealed. Running Press. ISBN 978-0762429660.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: ref duplicates default (link)
• Lennon, Cynthia (1980). A Twist of Lennon. Avon Books. ISBN 978-0380454501.
• Lennon, Cynthia (2005). John. Hodder & Stoughton. ISBN 978-0340895122.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: ref duplicates default (link)
• Miles, Barry (1997). Many Years From Now. Vintage-Random House. ISBN 978-0749386580.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: ref duplicates default (link)
• Norman, Philip (2005). Shout!: The Beatles in Their Generation. Fireside Books. ISBN 978-0743235655.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: ref duplicates default (link)
• Pawlowski, Gareth L. (1989). How They Became the Beatles. Penguin Books. ISBN 978-0525248231.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: ref duplicates default (link)
• Ryan, David Stuart (1982). John Lennon's Secret: A Biography. Kozmik Press. ISBN 978-0905116082.
• Spitz, Bob (2005). The Beatles – The Biography. Little, Brown and Company. ISBN 978-0316803526.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: ref duplicates default (link)
• Sutcliffe, Pauline; Williams, Kay (1996). Stuart: Life and Art of Stuart Sutcliffe. Genesis Publications. ISBN 978-0904351521.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: ref duplicates default (link)
• Sutcliffe, Pauline; Tufnell, Guinevere; Cornish, Ursula (1998). Working with the dying and bereaved: systemic approaches to therapeutic work. Routledge. ISBN 978-0415919937.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: ref duplicates default (link)
• Sutcliffe, Pauline & Thomas, Douglas (2001). The Beatles' Shadow: Stuart Sutcliffe & His Lonely Hearts Club. Sidgwick & Jackson. ISBN 978-0283073427.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
• The Beatles (2003). The Beatles Anthology (DVD). Apple records. ASIN: B00008GKEG.
• Unterberger, Richie (2006). The Unreleased Beatles. Backbeat (UK). ISBN 978-0879308926.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: ref duplicates default (link)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סטיוארט סאטקליף בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של סטיוארט סאטקליף (באנגלית)
• סטיוארט סאטקליף, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• סטיוארט סאטקליף, באתר AllMusic (באנגלית)
• סטיוארט סאטקליף, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• סטיוארט סאטקליף, באתר Discogs (באנגלית)
• סטיוארט סאטקליף, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

• Official Website
• The Comprehensive Stuart Sutcliffe Website
• Stuart Sutcliffe and The Beatles exhibition at the Museum of Liverpool Life
• Stuart – The Life and Art of Stuart Sutcliffe
• Stuart quote about the Romeos: Lennon, McCartney and Harrison
• A summary of Sutcliffe's last year of life in Germany from the book "Komm, Gib Mir Deine Hand"
• Buried in Huyton Parish Church Cemetery