סבויה מרקטי SM.79

סבויה מרקטי SM.79
Savoia-Marchetti SM.79 Sparviero

מאפיינים כלליים
סוג	מפציץ בינוני/מפציץ טורפדו
ארץ ייצור
יצרן	סבויה-מרקטי
טיסת בכורה	28 בספטמבר 1934
תקופת שירות	1936–1959 (כ־23 שנים)
צוות	6 (טייס, טייס-משנה, מהנדס טיסה/מקלען, מפעיל רדיו, מטילן, מקלען אחורי)
יחידות שיוצרו	1,330
משתמש ראשי
משתמשים משניים	הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית ממלכת רומניה
דגמים	ראו בפרק גרסאות
ממדים  אורך 16.2 מטר הערה: כל הנתונים בתיבה זו מתייחסים לדגם SM.79 סימן III גובה 4.1 מטר מוטת כנפיים 20.2 מטר שטח כנפיים 61.7 מ"ר משקל ריק 7,700 ק"ג משקל המראה מרבי 10,050 ק"ג
ביצועים  מהירות שיוט 373 קמ"ש (מרבית) בגובה 5,000 מטר 259 קמ"ש (אופטימלית - יעילה) הערה: כל הנתונים בתיבה זו מתייחסים לדגם SM.79 סימן III מהירות מרבית 460 קמ"ש בגובה 3,790 מטר קצב נסיקה 5.3 מטר/שנייה טווח טיסה מרבי 2,600 ק"מ סייג רום 7,500 מטר עומס כנף 165 ק"ג/מ"ר דחף 0.173 קילוואט/ק"ג
חימוש  תותחים 1 ×‏ MG151 בקוטר 20 מ"מ לירי קדימה מקלע ברדה-SAFAT בקוטר 12.7 מ"מ על גב המטוס שני מקלעי 7.7 מ"מ בעמדות ירכתיים (אופציונלי) מקלעי 7.7 מ"מ אחד מתחת לבטן המטוס יורה לאחור פצצות 1,200 ק"ג בתא הפנימי או זוג טורפדו בקוטר 450 מ"מ על מתלים חיצוניים
הנעה  מנוע כוכבי, 3 X אלפא רומיאו RC18-‏I28‏, 860 כ"ס כל אחד

סבויה-מרקטי SM.79 (באיטלקית: Savoia-Marchetti SM.79 Sparviero, ספָארוִיאָרוֹ פירושו: "נץ") היה מפציץ בינוני תלת-מנועי איטלקי בעל מבנה עץ ומתכת מתוצרת חברת סבויה-מרקטי. מטוס חד-כנפי זה, אשר תוכנן במקור כמטוס נוסעים מהיר, שבר בשנים 1935–1939 עשרים ושישה שיאי תעופה שהעניקו לו לזמן מה את התואר "המפציץ הבינוני המהיר בעולם". המטוס פעל לראשונה כמפציץ במהלך מלחמת האזרחים בספרד והמשיך לשרת בכל זירות הלחימה בהן השתתפה איטליה במלחמת העולם השנייה. בנוסף, התפרסם ה-SM.79 כמפציץ טורפדו מוצלח בזירת הים התיכון.

ה-SM.79 היה קל לזיהוי בשל צורתה הייחודית של עמדת המקלעים שעל גב המטוס המזכירה מרחוק גבנון, וכונה בידי אנשי צוותו "הגיבן הארור".‏ 1,200 המטוסים ששירתו בחיל האוויר המלכותי האיטלקי הפכו את ה-SM.79 למפציץ תוצרת איטליה הנפוץ ביותר במלחמה, והוא נותר בשירות עד 1952.

פיתוח

סבויה מרקטי SM.79 מטייסת ההפצצה מס' 193 של חיל האוויר המלכותי האיטלקי

פרויקט ה-SM.79, שהיה פרי עבודתו של אלסנדרו מרקטי, החל ב-1934 כתכנון למטוס מהיר המסוגל לשאת שמונה נוסעים ולהשתתף במרוצים אוויריים (כגון מרוץ האוויר לונדון-מלבורן). אב טיפוס הוטס לראשונה ב-28 בספטמבר 1934 בידי טייס הניסוי אדריאנו באקולה (Adriano Bacula). מנועיו המקוריים של ה-SM.79 היו מדגם איסוטה-פרסקיני אסו סימן XI‏ (Isotta-Fraschini Asso XI Ri) בעלי 800 כוחות סוס, שלאחר מכן הוחלפו במנועים חלשים יותר בעלי 590 כ"ס מדגם פיאג'ו P.IX RC.40 סטלה, גרסת ייצור מקומית ברישיון למנוע בריסטול יופיטר הבריטי, עליו היו מבוססים מנועי פיאג'ו. המנועים הוחלפו לבסוף באלפא רומיאו RC.35‏ I25 (ייצור מקומי ברישיון של הבריסטול פגסוס) בעלי 580 כ"ס כל אחד.

אב הטיפוס, שנרשם כ-I-MAGO הושלם מאוחר מכדי להיכנס למרוץ לונדון-מלבורן, אך קבע שיא חדש כאשר טס ממילאנו לרומא תוך שעה ו-10 דקות במהירות ממוצעת של 410 קמ"ש ב-14 ביוני 1935. לאחר שנבחן אב הטיפוס בידי טייסי חיל האוויר המלכותי האיטלקי, בחר בו רמטכ"ל צבא איטליה, ששימש גם כתת-שר במשרד האווירייה תחת מוסוליני, הגנרל ג'וזפה ואלה (Giuseppe Valle), לטיסה אל מזרח אפריקה האיטלקית על מנת לסקור את הכוחות האיטלקיים המתכנסים לקראת הפלישה הקרבה לאתיופיה. המטוס צויד בעזרי ניווט משופרים ובמכלי דלק נוספים וטס ב-1 באוגוסט 1935 מרומא למאסאווה שבאריתריאה בתוך 12 שעות (עם עצירת תדלוק בקהיר) וחזר לרומא ארבעה ימים מאוחר יותר. ביצועיו של ה-SM.79 הרשימו את אנשי חיל האוויר המלכותי האיטלקי והפכו את הגנרל ואלה למצדד עיקרי בהכנסתו של המטוס לשימוש צבאי.

בסוף 1935 הוחלט בסבויה-מרקטי להתמקד בפיתוח ה-SM.79 למטרות צבאיות. ביצועיו, שלא בלבד שהפכו אותו למטוס הרב-מנועי המהיר ביותר באיטליה ולמהיר ממרבית מטוסי הקרב באותה תקופה, הפכו את ה-SM.81, שרק נכנס לייצור סדיר ונועד לשמש כמפציץ העיקרי של חיל האוויר המלכותי האיטלקי, למיושן. כוונת החברה להציע את המטוס בגרסה צבאית דו-מנועית, עם מנועים מסוג נום-רון מיסטרל מייג'ור K.14 או היספאנו-סוויזה 12Y נדחתה על ידי חיל האוויר המלכותי האיטלקי, בשל ביצועי מנועים חלשים ומיקום לא מתאים לחימוש ההגנתי ולפצצות, שהותקנו בגרסה שהוסבה ממטוס נוסעים אזרחי. גנרל ואלה, שעשה שימוש באב הטיפוס והתרשם מביצועיו, ביטל את החלטת ראשי חיל האוויר המלכותי האיטלקי והוציא הזמנה לסדרת ייצור ראשונה בת 24 מטוסים. עם זאת, הייתה הגרסה שהוזמנה תלת-מנועית, בעלת שלושה מנועי אלפא רומיאו RC.35‏ I26.

ה-SM.79 היה המטוס ההתקפי העיקרי בשורות חיל האוויר המלכותי האיטלקי במלחמת העולם השנייה ואחד המעטים שנבנו במספרים משמעותיים. הייצור הסדיר החל באוקטובר 1936, נמשך עד 1943 והסתכם ב-1,330 מטוסים.

עיצוב וביצועים

ה-SM.79 היה מטוס חד כנפי תלת-מנועי בעל כן נחיתה מתכנס. שלדת המטוס הייתה עשויה מצינורות פלדה המכוסים ביריעות עשויות סגסוגת אלומיניום בחלקו הקדמי, סגסוגת אלומיניום ועץ לבוד בחלקו העליון וכיסוי בד לשאר חלקיו. הכנפיים היו עשויות מעץ, בעלות מדפים בצד האחורי ולוחות אווירודינמיים בצד הקדמי, כדי לפצות על גודלן הקטן יחסית. המבנה הפנימי הורכב משלוש קורות אשוחית ועץ לבוד, המחוברות ביניהן באמצעות צלעות עץ לבוד ומכוסות באותו חומר. במטוס הותקנו מאזנות המסוגלות לנוע בתחום שבין 13+ ל-26- מעלות, ונעשה בהן שימוש, ביחד עם המדפים, בטיסה במהירות נמוכה ובמהלך המראה. יכולותיו עלו בהרבה על קודמו, ה-SM.75, עם יותר מ-2,300 כ"ס זמינים ועומס כנף גבוה, אשר נתנו למטוס תכונות המזכירות מטוס קרב גדול.

בגרסת המפציץ העיקרית שנבנתה הותקנו שלושה מנועים כוכביים אלפא רומיאו מסוג RC.34‏ I26 בעלי 780 כ"ס, המצוידים במדחפי פסיעה משתנה בעלי שלושה להבים העשויים מתכת. לוח חסין אש הפריד בין מנוע החרטום לתא הטייסים. מהירותו המרבית של המטוס הגיעה ל-430 קמ"ש בגובה 4,250 מטר, עם סייג רום מבצעי נמוך יחסית של 6,500 מטר. מהירות השיוט הממוצעת הייתה 373 קמ"ש בגובה 5,000 מטר, אך היעילה יותר הייתה מהירות שיוט של 259 קמ"ש (60% כוח למנועים). בכוח מלא למנועים ובזכות המדפים בכנפיים, היה ה-SM.79 מסוגל להמריא במרחק הרצה של 300 מטרים בלבד.

לגרסת המפציץ היו עשרה מכלי דלק (3,460 ליטרים) ומשך השהייה באוויר במהירות ממוצעת של 360 קמ"ש היה ארבע וחצי שעות. טווח טיסה מקסימלי במהירות שיוט לא אומת, אך מטוסים מותאמים במיוחד, עם דלק נוסף, הצליחו להגיע בטיסה ללא עצירה מלוב לאדיס אבבה, מרחק של יותר מ-2,000 ק"מ. הטווח עם מטען בן טונה אחת של פצצות היה בין 800 ל-900 ק"מ.

צוות המטוס מנה חמישה או שישה, בגרסת המפציץ, עם קוקפיט שאויש בשני טייסים אשר ישבו זה לצד זה, כאשר מפקד המטוס בצד ימין. מעל תא הטייס נקבעו חלונות כדי לאפשר נטישה בעת הצורך. מאחורי הטייסים ישבו מהנדס הטיסה מצד ימין ומפעיל הרדיו מצד שמאל. מרכז גוף המטוס שימש כתא הפצצות עם נטייה לשמאל על מנת לאפשר מעבר בין החלק הקדמי לירכתיים. מכשירי הטיסה כללו מדי שמן ודלק, מד גובה, מד מהירות אנכי ומד מהירות אוויר, שעון, גירוסקופ, מצפן, מד שיפוע, טכומטר ומצערות.

ה-SM.79 נחשב כמטוס בעל ביצועים טובים, מבנהו העשוי בעיקר מעץ היה קל מספיק כדי לשמור את המטוס בציפה של עד חצי שעה במקרה של נחיתת אונס בים, מה שנתן סיכוי טוב יותר לצוותו להימלט, והמנוע בחרטום סיפק הגנה מפני אש נ"מ. למטוס הייתה יכולת נסיקה מהירה יחסית, יכולת פנייה ותמרון טובה לזמנו, מבנהו החזק ומערכת השליטה הנוחה אף אפשרו לו לבצע (בזהירות) "לולאה".

טווח תקיפה יעיל באמצעות טורפדו היה בין 500 ל-1,000 מטר מהמטרה. לעיתים קרובות טס תחילה ה-SM.79 ביעף נמוך מעל מטרתו לפני ביצוע התקיפה והפך בשל כך למטרה מצד כל כלי נשק זמין שעל אותן מטרות.

ל"נץ" היו מספר יתרונות על פני מפציצי טורפדו תוצרת בריטניה, ביניהם מהירות וטווח גדולים יותר. באשר למטוסי הקרב הבריטיים, לא היוו בתחילה הגלוסטר גלדיאטור והבלאקבורן סקואה איום משמעותי, בשל העובדה שהיו איטיים ממנו ב-10 וב-90 קמ"ש, בהתאמה. אולם בתוך זמן קצר נאלץ ה-SM.79 להתמודד עם ההוקר הוריקן והפיירי פולמאר, שהיו מהירים יותר מקודמיהם, אך עדיין איטיים בהשוואה למטוסי קרב מלווים אחרים. מטוסי הבריסטול בופייטר היו מהירים וחמושים היטב, ובנוסף ליעילותם כמטוסי קרב בשעות היום תפקדו גם כמיירטים מוצלחים בשעות הלילה ובשלבי המלחמה המאוחרים רדפו לעיתים קרובות אחר ה-SM.79 במהלך משימות ליליות. בסופו של דבר, הופעתם בזירת הים התיכון של הספיטפייר, ה-F4F ויילדקט, הקרטיס P-40 וורהוק וה-P-38 לייטנינג גרמו למניעת פעילותו של ה-SM.79 בשעות היום.

חימוש

רביעיית SM.79 טסים במבנה. ניתן לראות את מקלעי עמדת גב המטוס

אמצעי ההגנה של ה-SM.79 כללו ארבעה, ומאוחר יותר חמישה, מקלעים מסוג ברדה-SAFAT, שלושה מתוכם בקוטר 12.7 מ"מ (0.5 אינץ'). זוג מקלעים היה ממוקם בעמדה על גב המטוס, אחד לירי קדימה שהופעל על ידי הטייס והשני לירי לאחור, ומקלע בודד בגחונו של גוף המטוס בתוך מרכב דמוי גונדולה המופנה לאחור. בנוסף, הותקן מקלע בקוטר 7.7 מ"מ (0.3 אינץ') מסוג לואיס על גבי כנה גמישה שאפשרה את העברתו בין עמדות הירכתיים. מקלע הלואיס הוחלף מאוחר יותר בצמד מקלעי ברדה בקוטר 7.7 מ"מ, שהיו אמינים ובעלי קצב אש גבוה יותר (900 כדור לדקה במקום 500), על אף שהיה די מקום למקלען אחד בלבד בירכתיים כדי להפעילם. למרות כוח האש הנמוך יחסית, הוא נחשב כבעל חימוש כבד לשנות ה-30, עם הגנה יעילה כנגד מרבית מטוסי הקרב של אותה תקופה, שלא היו מצוידים בדרך כלל בשריון. במלחמת העולם השנייה הפך המטוס לפגיע משמעותית מצד מטוסי הקרב החדשים והוא איבד את המוניטין שהשיג במהלך מלחמת האזרחים בספרד על היותו "חסין מפגיעות".

ב-SM.79 לא הותקנו מעולם צריחים, מה שהגביל את אפשרות צידוד המקלעים. מכל כלי נשקו, היה המקלע האחורי הממוקם על גב המטוס החשוב ביותר; עם המעבר למשימות בגובה נמוך, היה המטוס מותקף בעיקר מלמעלה ומאחור.

העיצוב הצפוף של פנים המטוס באזור המרכב האחורי, עם מכשירי כיוון הפצצות הממוקמים לפנים והמקלעים להגנה מאחור, הפך את מלאכת ההפצצה וההתגוננות מהעמדה האחורית לבלתי אפשרית. בשל כך, הוסרו מקלעי הירכתיים והגחון בגרסת מפציץ הטורפדו. המקלע היורה לפנים, שהתאים יותר למשימות תקיפה ונשלט על ידי הטייס, הוחלף לרוב בנשק בעל קוטר קטן יותר או בדמה, כאשר הסרתו סייעה להפחתת המשקל והגדלת המהירות והטווח.

המקלעים בירכתיים ועל גב המטוס היו מוגנים על ידי כיסויים אווירודינמיים, אשר נפתחו במקרה של התקפה. בשל האפשרות הסבירה שה-SM.79 יותקף בהפתעה, הושארו לרוב מגינים אלה פתוחים במהלך הטיסה על אף הפגיעה במהירות המטוס.

תא הפצצות הפנימי תוכנן לשאת פצצות במצב אנכי, מה שמנע הכנסת פצצות גדולות יותר לתוכו. המטוס היה מסוגל לשאת שתי פצצות במשקל 500 ק"ג, חמש במשקל 250 ק"ג, 12 של 100 ק"ג או תריסר מכלים ובתוכם מאות פצצונות בנות 2 ק"ג. מטיל הפצצות ישב בתוך מרכב ה"גונדולה" לה היה חלק קדמי עשוי לוח פלסטיק שקוף המוגן על ידי לוח אנכי עם שדה ראייה קדימה של 85 מעלות, היה מצויד בכוונת הפצצה מסוג "ג'וסה-2" (Jozza-2) ומספר מנגנונים לשחרור פצצות. המקלע הממוקם ב"גונדולה" אשר בגחון מנע מהמטילן שכיבה פרקדן לצורך הכוונת הפצצות, ולכן הוא צויד בעזרים מתקפלים אשר תמכו ברגליו בעודו יושב בכיסאו.

משנת 1939 והלאה נשא ה-SM.79 טורפדו ופצצות גדולות יותר במתלים חיצוניים, שהותקנו תחת הכנפיים. תאורטית, היה המטוס מסוגל לשאת זוג טורפדות, אך הירידה המשמעותית ביכולת התמרון ובמהירות הביאה לכך שלרוב נישא אחד בלבד. הטורפדו הסטנדרטי, תוצרת החברה שייסד רוברט וויטהד (Robert Whitehead) אשר תוכנן ב-1938, היה במשקל 876 ק"ג, באורך של 5.46 מטר ובעל ראש קרב במשקל 170 ק"ג. היה לו טווח של כ-3 ק"מ במהירות 74 קמ"ש ויכולת להיות משוגר במגוון רחב של גבהים ומהירויות; בין 40 ל-120 מטר ועד 300 קמ"ש. יותר מעשור נדרש כדי לפתח טכניקה יעילה לתקיפה בטורפדו; עקב כך, עם כישלון ה-SM.84 שנועד להיות יורשו, וחולשת מנועו של הקרפוני Ca.314, המשיך ה-SM.79 לשמש כמפציץ הטורפדו היעיל היחיד עד 1944, על אף ניסיונות להתאים לתפקיד מספר רב של מטוסים אחרים.

היסטוריה מבצעית

שבירת שיאים

SM.79 בטיסה במבנה

על אף הכישלון לזכות בגביע שניידר, נמשכה תמיכתו של בניטו מוסוליני בפרויקטים אוויריים כחלק ממסע התעמולה לקידומה של איטליה הפשיסטית, ובעקבות שתי הצלחותיו הראשוניות (מילאנו-רומא ורומא-מאסאווה) הותאמו "ניצים" נוספים לקביעת שיאי מהירות חדשים. אב הטיפוס של ה-SM.79, בסימון I-MAGO, עבר מספר שינויים שאפשרו לו לשאת עד 6,100 ק"ג של מטען, טס ב-23 בספטמבר 1935 למרחק 2,000 ק"מ עם מטען של 2,000 ק"ג ובמהירות ממוצעת של 389 קמ"ש ושבר בכך שישה שיאי עולם.

באביב 1937 הושלמו חמישה "מטוסי מרוצים" לטווח ארוך בסימון SM.79C. בדומה לאב הטיפוס, לא הותקנה בהם ה"גיבנת" וה"גונדולה", אך על מנת לשפר עוד יותר את ביצועיהם נבנו גופי המטוסים חלקים, ללא חלונות, פתחים וכמעט ללא בליטות חיצוניות, והותאמו להם מכלי דלק נוספים. הצוות נכנס למטוס דרך פתח יחיד מאחורי תא הטייס. מטוסים אלה היו מיועדים להשתתף במרוץ האווירי בין ניו יורק לפריז לציון עשור לטיסתו ההיסטורית של צ'ארלס לינדברג. לאחר ביטול המרוץ הועברו חמשת ה-SM.79C בצירוף מטוס SM.79 נוסף שהועבר מחיל האוויר המלכותי האיטלקי (בסימון I-ROTR), להשתתף במרוץ איסטרה (Istres) - דמשק - פריז בין 20 ל-21 באוגוסט 1937. המטוסים בסימון I-CUPA, I-FILU ו־I-BIMU (שהוטס בידי בנו של מוסוליני, ברונו) סיימו בשלושת המקומות הראשונים, בעוד השניים האחרים (I-TOMO ו-I-ROTR) סיימו במקומות השישי והשמיני. האחרון (I-LICA) ניזוק בצורה קשה במהלך ההמראה מדמשק ונאלץ לפרוש מהמרוץ.
שלושה SM.79C עברו התאמות לחציית האוקיינוס האטלנטי ולהגיע לברזיל. הם המריאו ב-24 בינואר 1938, נחתו בדקר לאחר 11 שעות ומשם המשיכו לריו דה ז'ניירו, אליה הגיעו ב-22:45, זמן מקומי, ב-25 בינואר. מטוס אחד, שסבל מתקלה, נחת בנאטאל ונותר שם, עד אשר נתרם מאוחר יותר לחיל האוויר הברזילאי.

גרסה אחרת של ה-SM.79, בעלת שלושה מנועים מדגם פיאג'ו P.XI RC.40 (אשר העניקו למטוס 3,000 כ"ס) קבעה שיא מהירות חדש ב-8 ביולי 1937: מהירות ממוצעת של 423 קמ"ש למרחק 1,000 ק"מ עם מטען של 2,000 ק"ג, והשיא שופר בהמשך ל-444 קמ"ש. SM.79 אחר קבע שיא עם מהירות ממוצעת של 428 קמ"ש עם 2,000 ק"ג מטען בקטגוריית הטווח של 2,000 ק"מ. מאוחר יותר הושגה מהירות של 472 קמ"ש בקטגוריה, אך ללא אישור רשמי.

מלחמת האזרחים בספרד

בתחילת 1936, הייתה כנף מס' 12 הראשונה להצטייד ב-SM.79, והייתה מעורבת בהערכה הראשונית של ביצועיו לאורך אותה שנה. הכנף הפכה למבצעית ב-1 במאי 1936, ושיגור טורפדו מוצלח ממרחק של חמישה ק"מ מהמטרה בוצע באוגוסט. גרסת מפציץ הטורפדו הייתה יציבה פחות בטיסה וקשה יותר לשליטה מהגרסה האזרחית. יכולותיו של ה-SM.79 היו עדיין בשלב לימוד והערכה כאשר פרצה מלחמת האזרחים בספרד, ומספר מטוסים נשלחו לסייע ללאומנים. ב-4 בנובמבר 1936 היו רק שישה מטוסים עם מצבת מלאה של אנשי צוות לפעולה בספרד, אך בתחילת 1937 עלה המספר ל-15 בסך הכל. בסופו של דבר שירתו כ-99 מפציצי SM.79 בכנף מס' 12 וביחידות נוספות.

שירותו הקרבי הראשון של ה-SM.79 היה במסגרת הלגיון האווירי, כחלק מחיל המשלוח האיטלקי לעזרת כוחותיו הלאומנים של פרנקו במלחמת האזרחים בספרד. הפעולה המבצעית הראשונה שבה השתתף ארעה בפברואר 1937, כאשר כנף ההפצצה הטקטית מס' 8 (Stormo Bombardamento Tattico‏ 8°), שבה הקבוצות האוויריות, מס' 18 ו-28, בפיקודו של לוטננט קולונל ריקרדו סידל (Riccardo Seidl) נשלחו לספרד ונפרסו באיים הבלאריים. היחידה נקראה "הנשרים הבלאריים" ("Falchi delle Baleari") ופעלה באזורי קטלוניה ומערב ספרד כנגד ערי הרפובליקנים. במסגרת הסיוע המסיבי בציוד ובנשק, העבירו האיטלקים, עד 10 במאי 1940, 61 מטוסי SM.79 לידי הלאומנים.

היירוט המתועד הראשון של SM.79 אירע ב-11 באוקטובר 1937, כאשר שלושה מטוסים הותקפו על ידי תריסר מטוסי קרב מדגם פוליקרפוב I-16.‏ SM.79 אחד נפגע, אך חימושו ההגנתי מנע תקיפות עליו מטווחים קרובים יותר. כל המפציצים שבו לבסיסם, כאשר אחד מהם ספג 27 קליעים, שרבים מהם פגעו במכלי הדלק. יירוטים נוספים אירעו במהלך המלחמה, אך אף SM.79 לא הופל, אם כי מספר מטוסים אבדו כתוצאה מתקלות ותאונות מבצעיות.

הניסיון הקרבי בספרד חשף מספר חסרונות: חוסר במסכות חמצן לפעולה בגובה רב, חוסר יציבות, רעידות שהורגשו במהירויות שמעל 400 קמ"ש ובעיות ותקלות נוספות. בניסיון לענות למבקרים על חוסר יכולתו של המפציץ לפעול בשעות הלילה, המריא גנרל ואלֶה מגידוניה (Guidonia) שליד רומא והפציץ את ברצלונה בטיסה של שש שעות ו-15 דקות. במשימה זו גם הראה המטוס את יעילותו מבחינת טווח הפעולה (1,000 ק"מ עם שמונה פצצות של 100 ק"ג, למשקל נשיאה כללי של 1,000 ק"ג). SM.79 פעלו מהאיים הבלאריים ומאוחר יותר מספרד עצמה, ומאות משימות במגוון רחב של תפקידים בוצעו כנגד הרפובליקנים. לא היה צורך בליווי מטוסי הקרב מדגם פיאט CR.32, בין השאר משום שהמטוס הדו-כנפי היה איטי מידי עבור ליווי המפציצים.

בעקבות הניסיון שנרכש בספרד, הפך ה-SM.79 סימן II, שהוצג באוקטובר 1939, לעמוד השדרה של כוח המפציצים האיטלקי במלחמת העולם השנייה.

יוגוסלביה

הדיווחים המחמיאים לגבי אמינותו וביצועיו של ה-SM.79 בספרד, הביאו את ממשלתה של ממלכת יוגוסלביה להזמין ב-1938 45 מפציצים, שצורתם הכללית ובביצועיהם היו זהים ל-SM.79 סימן I וסומנו כ-SM.79K. הם סופקו ליוגוסלביה ב-1939, אך מרביתם הושמדו במהלך הפלישה הגרמנית ב-1941 בידי צוותיהם או הגרמנים המתקדמים ורק מספר מועט של גיחות בוצע. כמה מטוסים נמלטו לממלכת יוון כאשר הם נושאים את המלך פטר השני ופמלייתו. מעטים שרדו, כאשר מטוס אחד שירת במדינת החסות הגרמנית של קרואטיה וארבעה שירתו בחיל האוויר המלכותי הבריטי.

רומניה

ב-1937 הזמינה ממשלת רומניה 24 מפציצי SM.79B דו-מנועיים להם הורכבו מנועים כוכביים מדגם נום-רון מיסטרל מז'ור (Gnome-Rhône Mistral Major) בעלי 1,000 כ"ס כל אחד, שהתגלו כבעלי ביצועים חלשים. כתוצאה מכך הוזמנו שמונה מטוסים חדשים עם מנועים מדגם יונקרס יומו 211 (Junkers Jumo) בעלי 1,200 כ"ס כל אחד, אשר סומנו כ-JIS 79‏ (J ל-Jumo;‏ I ל-Italy;‏ S ל-Savoia) וסופקו בשנים 1941–1942. 72 מטוסי SM.79 נוספים נבנו ברישיון על ידי התעשייה האווירית הרומנית וסומנו כ-JRS 79B‏ (R ל-Romania). גרסה נוספת סומנה כ-JRS 79B1 החמושה בתותח בקוטר 20 מ"מ ובתא טייס מוגדל עם מקום לאיש צוות חמישי. בשל תפקידה בתקיפת מטרות קרקע בגובה נמוך, סבלה גרסה זו מאבדות כבדות.

ברזיל ועיראק

שלושה מטוסים מגרסה דו-מנועית נמכרו לברזיל (זוג מנועי אלפא רומיאו מדגם RC.18‏ I28 בעלי 930 כ"ס כל אחד) וארבעה לעיראק (זוג מנועי פיאט A.80 RC.14 בעלי 1,030 כ"ס), שם השתתפו במלחמה האנגלו-עיראקית שהחלה ב-18 באפריל 1941.

בשירות חיל האוויר המלכותי האיטלקי במלחמת העולם השנייה

SM.79 לאחר נחיתת ריסוק, סביבות 1940

לאחר מלחמת האזרחים בספרד, נכנסו ה-SM.79 לשירות גם בכנפות מס' 8 ו-111. עד סוף שנת 1939 שירתו בחיל האוויר המלכותי האיטלקי 388 מטוסים, עם 11 כנפות המצוידות חלקית או במלואן ב-SM.79. הם נטלו חלק בכיבוש אלבניה בסתיו 1939.

עם כניסת איטליה למלחמה שירתו כ-600 מטוסים מגרסאות SM.79 סימן I ו-II בחיל האוויר המלכותי האיטלקי (ה"רג'יה אירונאוטיקה"), שהפכו את ה"נץ" למפציץ הנפוץ ביותר, אשר שירת ב-14 כנפות, והם לחמו בכל זירות הלחימה שבהן פעלה איטליה. לא בכל הקבוצות האוויריות שהרכיבו את הכנפות הייתה מצבה מלאה של ה-SM.79; לכל טייסת היו בין תשעה לעשרה מטוסים, אך מספר זה כלל גם מטוסי קו שני, כך שכוחה של כל טייסת כלל בממוצע בין שבעה לשמונה, וכל כנף מנתה כ-30 מפציצים מבצעיים. בין היחידות שהפעילו אותו, היו תשע כנפות (8, 9, 11, 12, 30, 32, 36, 41 ו-46) פרוסות באיטליה והן השתתפו במערכה על צרפת. הן היו מצוידות בכ-350 מפציצי SM.79, כאשר במספר זה נכללים גם מטוסי יחידות האימונים.

מלטה

ה-SM.79 החל לאבד את המוניטין שלו כ"בלתי פגיע" במהלך המצור על מלטה, החל מיוני 1940. חמש קבוצות אוויריות של SM.79 היו מוצבות בסיציליה עם פרוץ המלחמה, והן היו הראשונות לתקוף את מלטה ולהתמודד כנגד הגלוסטר גלדיאטור וההוקר הוריקן אשר פעלו מהאי. ב-22 ביוני הופל המפציץ הראשון מני רבים מעל האי, כאשר מפציץ בודד הופל במהלך משימת צילום בידי צמד מטוסי גלדיאטור והתרסק בים. ה-SM.79 גם היה מטוס האויב הראשון שהתרסק על אדמת מלטה, כאשר מבנה בן 20 מפציצים הותקף בידי גלדיאטורים שהפילו אחד מהם.

זירות לחימה נוספות

המזרח התיכון, ובתוכו ארץ ישראל, הפכו עם הכרזת המלחמה של איטליה על בריטניה, למטרה להפצצות חיל האוויר המלכותי האיטלקי, אשר כוונו בעיקר כלפי בתי הזיקוק בחיפה ונמלים נוספים. מפציצי ה-SM.79 של טייסת מס' 205 אשר השתייכו לכנף מס' 41 חנו ברודוס, ומשם יצאו לשתי גיחות על חיפה ב-15 וב-24 ביולי, והפציצו בנוסף מטרות אזרחיות בתל אביב ב-9 בספטמבר 1940. במסגרת ניסיונות אלה ערכו ב-19 באוקטובר מטוסי SM.82 מאותה כנף את אחת מההפצצות ארוכות הטווח במלחמה כאשר המריאו מרודוס להפצצה על מסוף נפט בבחריין, בטיסה שארכה כ-15 שעות ובסיומה נחתו המפציצים באריתריאה. לאיטלקים היו משאבים דלים יחסית על פני שטח פעולה נרחב וערכן האסטרטגי של הפצצות אלה היה מועט, ובפעולות אלה הסתכמה תרומתם ההתקפית של ה-SM.79 בזירה זו.

מספר קטן של מפציצי SM.79 פעלו באתיופיה. הקבוצה האווירית מס' 44 פעלה מדירה דאווה והורכבה משתי טייסות (מס' 6 ומס' 7) שהכילה כל אחת תריסר SM.79‏. לאיטליה היו בזירה זו גם שישה מפציצים נוספים בעתודה, אך שניים מתוכם היו בתיקונים. מבין מטוסי חיל האוויר המלכותי האיטלקי המוצבים באתיופיה, היה ה-SM.79 דגם המטוס היחיד שלא השתתף במלחמה האיטלקית אתיופית השנייה. הפעולה המבצעית הראשונה ארעה ב-13 ביוני 1940, כאשר תשעה מפציצים המריאו מדירה דאווה להפצצת הבסיס הבריטי החשוב בעדן. אחד המפציצים הופל באש נ"מ מספינות הצי המלכותי, ולאחר מכן יורט שאר המבנה על ידי מטוסי גלדיאטור. אחד ממטוסי הקרב התוקפים נפגע מאש מקלעי המפציצים ונאלץ לנחות נחיתת אונס, אך שני מפציצים נוספים נפגעו; אחד הצליח להגיע לאסאב, אך לאחר נחיתתו יצא מכלל שימוש, והשני הצליח לחזור בשלום לבסיסו. מטוסים מעטים אלה תוגברו בהמשך על ידי מפציצי SM.79 נוספים שטסו יותר מ-2,000 קילומטרים מלוב ומעל סודאן, אך לא עלה בידם לסייע הרבה לאיטלקים באתיופיה, אשר נכנעו באביב 1941.

בזמן המערכה בצפון אפריקה שירתו כ-100 SM.79 בכנפות מס' 10, 14, 15 ו-30 והפציצו בעיקר מטרות לא אסטרטגיות במדבר.

המתקפה הבריטית שהחלה בדצמבר 1940 הכתה בחוזקה גם ברג'יה אירונאוטיקה, ויחידות רבות הוצאו משירות בשל אבדותיהן, אשר נגרמו בעיקר בשל פעילות מטוסי הוריקן ואש נגד מטוסים. עד תחילת 1941 נותרו בלוב כ-40 מפציצים בלבד, ועד לסוף השנה נותרה רק טייסת אחת מבצעית. בתקופת קרב אל עלמיין השני נעשה שימוש ב-SM.79 בעיקר למטרות הגנה, כגון איתור חוליות SAS במדבר, ובתקיפת ספינות בעלות הברית.

מסתיו 1940, השתתף ה-SM.79 במלחמת איטליה–יוון ובפלישה ליוגוסלביה, תוך שהם מאוימים על ידי מטוסי חיל האוויר המלכותי, כמו גם תנאי מזג אוויר קשים. בזירת הים התיכון שימש ה-SM.79 כמטוס לאיסוף מודיעין וכמפציץ טורפדו.

מפציץ טורפדו

SM.79 במהלך תקיפת שיירה למלטה

השימוש ב-SM.79 כמפציץ טורפדו החל ב-25 ביוני 1940 כאשר הוקמה "יחידת הטורפדו האווירי המיוחדת" לאחר כמה שנים של ניסויים. עוד קודם לכן, בין 13 ל-14 ביוני, כבר תקפו 19 מטוסי SM.79 מכנפות מס' 9 ו-46 בפעם הראשונה ספינות צרפתיות מול חופי הריביירה. לאחר הזמנת 50 טורפדות תוצרת חברת וויטהד (Whitehead Torpedo Works) נחת המטוס הראשון ב-10 באוגוסט בשדה התעופה T5 שליד טוברוק. על אף החוסר באמצעי הכוונה, ציוד מותאם וטקטיקת לחימה (למרות ניסיון מבצעי בהטלת טורפדו שנרכש ב-1914) להתמחות זו, החלו האיטלקים לתכנן מתקפה על הספינות הבריטיות העוגנות בנמל אלכסנדריה, שהייתה בסיס חשוב של הצי המלכותי במזרח הים התיכון, הן כנקודת היערכות למבצעים ימיים והן כמרכז לוגיסטי, לתחזוקה ולתיקונים. ב-15 באוגוסט בוצעה הגיחה הראשונה על ידי חמישה מפציצי SM.79, אשר המריאו מבסיס אל עדם (El Adem), טסו בגובה של 1,500 מטר ולאחר שעתיים של טיסה הגיעו ב-21:30 לנמל אלכסנדריה והחלו לתקוף ספינות, אך ללא הצלחה; למטוסים הממריאים היה מסלול המראה קצר של 1,000 מטר, מה שהכריח את צוותי המפציצים להמריא עם שני מכלי דלק ריקים על מנת להפחית במשקל, שהעניקו זמן שהייה באוויר של חמש שעות עבור מרחק טיסה הלוך ושוב של כארבע וחצי שעות. רק שני מטוסים שבו לבסיסם מתוך החמישה, ושניהם ניזוקו מאש נ"מ. השלושה הנותרים נתקלו בעננות נמוכה ובאש נ"מ חזקה ונסוגו מבלי ששחררו את הטורפדו שלהם. הדלק שלהם אזל והם נאלצו להשליך את הטורפדו במדבר ולאחר מכן לנחות נחיתת ריסוק, כשלוש שעות לאחר ההתקפה. שני צוותים נאספו מאוחר יותר אך הצוות השלישי, שנאלץ לנחות בשטח מצרים, העלה את המטוס באש, מה שהזעיק את הבריטים שלקחו אותו בשבי. כישלון זה אירע ברדיוס פעולה של כ-650 ק"מ בלבד, ניגוד משווע בהשוואה לביצועיו המהוללים של גרסת מטוס המרוצים מספר שנים קודם לכן.

על אף הכישלון, המשיכו הצוותים הנותרים לבצע משימות בחודשים אוגוסט-ספטמבר; "יחידת הטורפדו האווירי המיוחדת" סומנה מחדש כטייסת מס' 278, ואחד מטייסיה טען להטבעת ספינת סוחר ב-10 בספטמבר. ב-18 בספטמבר, לאחר כישלון לתקוף לאור היום את ספינות הצי המלכותי שהפגיזו את ברדיה, שבו שני מטוסים בלילה ומעט לפני חצות פגעו קשות בסיירת הכבדה אה"מ קנט, אשר יצאה מכלל פעולה ונותרה בתיקונים עד ספטמבר 1941. הייתה זו ההתקפה המוצלחת הראשונה שנזקפה רשמית לזכות הטייסת. לאחר חודש נוסף של תקיפות נפגעה ב-14 באוקטובר הסיירת אה"מ ליברפול, שנותרה בתיקונים עד ינואר 1942. לאחר מספר חודשים, ועל אף כישלון התקיפה הראשונה, עדיין תפעלה טייסת מס' 278 את אותם ארבעת המטוסים המקוריים ששרדו. הישגה האחרון של הטייסת אירע במהלך תקיפה במפרץ סודה שבכרתים, אז נפגעה הסיירת אה"מ גלאזגו ויצאה מכלל פעולה למשך תשעה חודשים, וזאת למרות רשתות נגד טורפדו שנפרסו סביבה. מטוסי טייסת 278 נותרו בשירות עד להתקפה על בסיסם, במהלכה פגעה פצצה בטורפדו והפעילה אותו, מה שהביא ל"תגובת שרשרת" שהשמידה את כולם.

שנת 1941 נפתחה בצורה לא מוצלחת, אך החל מאפריל החלו שוב להצטבר הצלחות מבצעיות בזכות פעולות טייסות מס' 280 ו-281: שתי ספינות סוחר טובעו, ונזק כבד נגרם לסיירת אה"מ מנצ'סטר. מאוחר יותר טובעה המשחתת אה"מ פירלס. מפציץ אחד הופל ב-3 ביוני ונחת בים, אך הצליח לצוף למשך זמן מה. הצלחות נוספות הגיעו באוגוסט, אז נפגעה הסיירת הקלה אה"מ פובה (HMS Phoebe), וספינת הסוחר בת 12,000 הטונות אימפיריאל סטאר (SS Imperial Star) טובעה על ידי SM.79 בספטמבר. הקבוצות האוויריות מס' 130 ו-132 החלו לפעול מסתיו 1941 ובין אוקטובר לדצמבר הטביעו חמש ספינות סוחר.
השנה הסתיימה עם תשע ספינות טבועות ומספר ספינות פגועות ומחוץ לפעולה לפרקי זמן ארוכים, לצד בעלות הברית. בצד האיטלקי אבדו 14 מפציצי SM.79 ומפציצים נוספים נפגעו. שנת 1941 נחשבת כשנה המוצלחת ביותר של המטוס בתפקידו כמפציץ טורפדו, וגם השנה בו הוצג יורשו, ה-SM.84.

בסך הכל, הייתה להצלחות אלו השפעה שולית על מהלך המלחמה, ומלבדם לא הושגו הצלחות נוספות על ידי מפציצים איטלקיים. הפצצות אנכיות סטנדרטיות הסתיימו בכישלון ורק מפציצי הצלילה (שהתקבלו מגרמניה החל מסתיו 1940) והטורפדו הגיעו להישגים מסוימים. הפגיעה בסיירות הבריטיות הייתה המשמעותית ביותר, אך ללא סיוע גרמני לא היו מסוגלים האיטלקים לקיים נוכחות בעלת משקל ממשי בזירת הים התיכון. 25 כנפות המפציצים האיטלקיות לא היו מסוגלות להטריד את הצי הבריטי, כפי שהומחש בקרב קלבריה ב-9 ביולי 1940, וכמעט כל הספינות העיקריות שאיבדו הבריטים בים התיכון היו כתוצאה מפעילות צוללות גרמניות, שפגעו באוניית המערכה אה"מ וורספייט והטביעו את אה"מ ברהם ואת נושאת המטוסים אה"מ ארק רויאל. הבריטים נותרו ללא ספינות גדולות בצי הים התיכון שלהם, מה שהעמיד את מדינות הציר בעמדת שליטה טובה יותר על האזור.

מצבן של מדינות הציר בים התיכון החל להידרדר בהדרגה במהלך 1942. יותר מ-100 SM.79 שירתו בטייסות מפציצי טורפדו איטלקיות, וזאת בנוסף למשימות של סיוע אווירי קרוב, איסוף מודיעין ותובלה. בששת החודשים הראשונים של 1942 הסתכמו מאמצי הגרמנים והאיטלקים לפגוע בספנות בעלות הברית בהטבעת ספינת הסוחר טרמופילי.
בעלות הברית החליטו להעביר למלטה הנצורה אספקה ודלק בכל מחיר באמצעות מבצעים לליווי שיירות, וכמעט כל הפוטנציאל האווירי של הציר הופנה כנגד המבצע הראשון, הארפון. ב-14 ביוני טורפדה האה"מ ליברפול בפעם השנייה והושבתה פעם נוספת למשך 13 חודשים. ללא קשר למקום פגיעת הטורפדו (הליברפול נפגעה בירכתיים, הקנט במרכז האונייה והגלאזגו בחרטום) נותרו הסיירות הבריטיות פגיעות מאוד, אך אף תקיפה איטלקית לא הצליחה לפגוע בהן עם יותר מטורפדו אחד. באותו היום הוטבעה ספינת הסוחר טאנימבאר (Tanimbar) ולמחרת הוטבעה המשחתת אה"מ בדואין, לאחר שכבר ניזוקה מאש תותחים של שתי סיירות איטלקיות.

באוגוסט בוצעו התקפות אוויריות כבדות כנגד השיירה בת 14 ספינות הסוחר ו-44 אוניות הליווי שלקחו חלק במבצע פדסטל. תשע ספינות סוחר וארבע מלוות הוטבעו ואחרות ניזוקו, אך מפציצי הטורפדו האיטלקיים הטביעו רק משחתת (אה"מ פורסייט) וספינת סוחר אחת. על אף שנגרם לה נזק כבד, הצליחה המכלית אוהיו, להיגרר לנמל הגדול ולפרוק את מטען הדלק החיוני שלה ב-15 באוגוסט 1942, מה שאפשר את המשך קיומה של מלטה כבסיס והיווה ניצחון אסטרטגי חשוב עבור בעלות הברית.

בחורף 1942, עם תחילת מבצע לפיד בצפון אפריקה, הטביעו מטוסי SM.79 קורבטה וספינת סוחר, במחיר איבוד מפציץ אחד, אך על אף העלייה בהיקף פעילותם במהלך 1942, היו תוצאות התקיפות חלשות משמעותית בהשוואה לשנה הקודמת, וביקורת נמתחה על ביצועים גרועים של המפציצים; רבים העריכו כי הטורפדו שנוצרו היו פגומים או חובלו בכוונה. ל-30 הטורפדו הראשונים שבהם נעשה שימוש ב-1940 הייתה רמה גבוהה של אמינות, אך מספרם של הטורפדו שהגיעו מאוחר יותר ונמצאו פגומים היה גדול, בעיקר אלה שנוצרו במפעל בנאפולי. למשל, במהלך מבצע הארפון שוגרו כ-100 טורפדות אך רק שלושה פגעו במטרתם.

שנת 1943 נפתחה עם תקיפות על ספינות בעלות הברית בחופי צפון אפריקה, אך ללא הצלחה יתרה. ביולי פלשו בעלות הברית לסיציליה בסיוע צי גדול. ה"נץ" כבר נחשב כמיושן והיה בתהליכי יציאה מטייסות ההפצצה, ויורשיו המיועדים, ה-SM.84 וה-Z.1007 נחשבו ככישלונות, כאשר האחרון לא נבנה במספרים משמעותיים. כתוצאה מכך, שימשה הגרסה האחרונה של ה-SM.79 להתקפות בטורפדו ונחשבה למהירה משמעותית מהגרסאות הקודמות.

לפני הפלישה היו שבע קבוצות אוויריות (41, 89, 104, 108, 130, 131 ו-132) אשר תפקדו כמפציצי טורפדו, אך היו אלה מערכים חסרי כוח ממשי. מלבד הקבוצה האווירית ה-104 שפעלה באזור הים האגאי, הכילו שש האחרות רק 61 מטוסים, מתוכם 22 שמישים. כל המטוסים הזמינים נשלחו ליחידות אלה, אך מתוך 44 המטוסים, רק שליש מהם נחשבו שמישים ב-9 ביולי 1943. ייצורם של SM.79 חדשים המשיך לפגר ועד סוף יולי סופקו רק 37 SM.79 ו-39 SM.84. על אף השימוש במנועים משופרים אשר היו מסוגלים להגיע למהירות מקסימלית של 475 קמ"ש, לא היו המפציצים מסוגלים להתמודד עם המשימה הקשה של התנגדות לפלישה. גודלם של המטוסים הקשה עליהם לחמוק ממערכות ההגנה של האויב, והצורך בצוותים גדולים הסתכם באבדות כבדות של כוח אדם. בחמשת הימים הראשונים בוצעו 57 משימות בשעות הלילה בלבד ללא הישגים, ובמחיר איבוד שבעה מטוסים. שלושה מטוסים נוספים אבדו במהלך מתקפה משולבת עם כוחות גרמניים על נושאת המטוסים אה"מ אינדומיטבל, אשר נפגעה לבסוף והוצאה מכלל פעולה למשך חודשים רבים.

ה-SM.79 לא היו מצוידים במכ"ם, כך שהתקפות הלילה היו חייבות להתבצע באמצעות ראייה, בסיוע הירח, בעוד שלבעלות הברית היה מכ"ם על הספינות כמו גם על המיירטים. על אף מצבם המדולדל, ערכה הרג'יה אירונאוטיקה ניסיון להפצצה אסטרטגית על גיברלטר ב-19 ביולי עם 10 מטוסים מגרסת SM.79GA, אך רק שניים הצליחו להגיע למטרה ונכשלו בגרימת נזק כלשהו.

הפעולה האחרונה בוצעה ב-7 בספטמבר, והסתיימה בפגיעה בנחתת. ב-8 בספטמבר, כאשר נחתם הסכם שביתת הנשק, נותרו בשירות חיל האוויר המלכותי האיטלקי פחות מ-61 מטוסי SM.79, מתוכם 36 מבצעיים. לאחר ההסכם, הפכו 34 המטוסים שחנו בדרום איטליה לחלק מחיל האוויר המלכותי האיטלקי שפעל לצד בעלות הברית כמטוסי מטען. המטוסים שנותרו בצפון איטליה הפכו לחלק מחיל האוויר של ממשלת הבובות, הרפובליקה של סאלו, וחלקם נקלטו בלופטוואפה. מספר קטן של מטוסים נשאר בשירות גם לאחר המלחמה בחיל האוויר האיטלקי ושימשו לתובלת נוסעים עד לתחילת שנות ה-50.

בשירות ה-RSI,‏ 1943-1945

לאחר שביתת הנשק, החליטה הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית (RSI) להמשיך להשתמש ב-SM.79 כמפציצי טורפדו, אך רק 15 מטוסים חדשים נבנו, וחמישה נוספים שופצו במפעלי הרפובליקה. יחד עם המטוסים שהשתייכו בעבר לרג'יה אירונאוטיקה, ייצור המטוסים החדשים והשמשתם של מטוסים שאוחסנו, הגיע מספר מטוסי ה-SM.79 בשירות ה-ANR‏ (Aeronautica Nazionale Repubblicana) ל-73 ומהם נוצרה קבוצה אווירית. רובם היו מגרסת SM.79 סימן III, שהציגה חימוש כבד יותר וללא מרכב ה"גונדולה" בגחונו של המטוס. רובם חנו בבסיס לונאטה פוזולו (Lonate Pozzolo) במחוז ונגונו (Venegono) שבצפון איטליה, עם בסיסים משניים בגוריציה ובפרוג'ה.

המשימות הראשונות נועדו להתנגד לצבירת הכוחות לאחר נחיתת בעלות הברית באנציו שהחלה ב-22 בינואר 1944. בערב 10 במרץ תקפו שישה SM.79 את ספינות בעלות הברית בסמוך לראש הגשר ומטוס אחד הופל. בליל 14–15 במרץ תקפו חמישה מפציצים את ראש הגשר בשנית. הקבוצה האווירית ספגה אבדות כבדות ב-4 באפריל, כאשר 13 מטוסים שטסו ללא ליווי לבסיסם בפרוג'ה הותקפו על ידי מטוסי P-47 שהפילו חמישה מהם. ב-5 בפברואר 1944 ביצעו תריסר מפציצים מגרסת SM.79 bis תקיפה ארוכת טווח נוספת על גיברלטר. על מנת לעמוד בטווח הטיסה בן 2,700 הק"מ, המריאו המטוסים מאיסטרה שבדרום צרפת, ונעשו בהם שינויים כמו הגדלת נפח המנוע, הוצאת המכשור להכוונת הפצצות, מכל דלק נוסף, פחות איש צוות והסרת כל המקלעים פרט לאחד. עשרה מתוכם הצליחו להגיע ליעד, להפתיע את המגינים ולשגר בהצלחה את הטורפדו שלהם. לשלושה מתוך המפציצים התוקפים אזל הדלק והם נאלצו לנחות בתחומי ספרד. האיטלקים טענו להטבעת ארבע ספינות בנפח כולל של 30,000 טונות, אך הבריטים לא דיווחו על ספינות שאבדו, בשל הרשתות נגד טורפדו שהגנו על הנמל. אף על פי כן, הייתה זו המתקפה האיטלקית הגדולה ביותר על גיברלטר בארבע שנות מלחמה.

ביולי 1944 הועברו מספר מפציצים לאזור אתונה וביצעו מספר משימות מוצלחות במזרח הים התיכון לפני שהוחזרו לבסיסם באיטליה ב-12 באוגוסט. באוקטובר 1944 הפכה למבצעית טייסת SM.79 שבסיסה במחוז לומברדיה אשר מנתה 10 מטוסים. ב-25 בדצמבר תקפה הטייסת שיירה בים האדריאטי מול חופי אנקונה והטביעו ספינת מטען בת 7,000 טון. למחרת היום השמיד מבנה של P-47‏ 14 מפציצים שחנו על הקרקע בבסיסם הראשי בלונאטה פוזולו. במשימתה האחרונה של הקבוצה, תקפו והטביעו שני ה-SM.79 האחרונים שנותרו שמישים ספינה בת 5,000 טון מול החוף הדלמטי. התקיפה המוצלחת האחרונה של מפציצי טורפדו SM.79 הייתה, ככל הנראה, ב-5 בפברואר 1945, והסתיימה בהטבעת ספינת מטען מול חופי רימיני.

פצצה מעופפת מונחית רדיו

ב-1942 הגה הגנרל האיטלקי פרדיננדו רפאלי (Ferdinando Raffaelli) את הרעיון של העמסת מפציץ SM.79 בחומרי נפץ והנחייתו מרחוק באמצעות גלי רדיו. ב-12 באוגוסט 1942, בזמן ששיירת מבצע פדסטל שייטה לאורך חופי אלג'יריה, המריא מבנה איטלקי שכלל את ה-SM.79, קאנט Z.1007 ששימש כמטוס להנחיית הרדיו וליווי של חמישה פיאט G.50 . לאחר שכיוון הטייס את ה-SM.79 לכיוון השיירה הוא נטש את המטוס, והשאיר ל-Z.1007 את מלאכת ההנחיה. מערכת ההנחיה כשלה והמל"ט טס ללא שליטה עד שאזל בו הדלק והוא התרסק על הר קלנצ'לה (Klenchela) שבאלג'יריה. לאחר הכישלון, תכנן רפאלי מטוס זול ופשוט יותר עשוי עץ כפצצה מעופפת מונחית רדיו, האמברוסיני A.R.4 החד-כנפי, בעל מנוע כוכבי מסוג פיאט A.80 בן 1,000 כ"ס, אשר נבחן ביוני 1943, אך הפסקת האש החלה לפני שהמטוס נכנס לייצור.

גרסאות

סבויה מרקטי SM.79 סימן III

סבויה מרקטי SM.79B

SM.79

אב טיפוס בעל מנועים כוכביים.

SM.79 סימן I

סדרת הייצור הראשונה בעלת ארבעה או חמישה אנשי צוות, ושלושה מנועי אלפא רומיאו RC.34‏ I26‏ 780 כוחות סוס בעלי תשעה צילינדרים.

SM.79 סימן II

גרסת מפציץ טורפדו בעלת שלושה מנועי פיאג'ו P.XI.

SM.79 סימן III

גרסה מפציץ טורפדו משופרת בעלת טווח מוגדל שהוצגה לראשונה בסוף 1942, אך לא הייתה זמינה במספרים משמעותיים עד אמצע 1943. סומנה גם כ-SM.79bis,‏ SM.79GA ו-SM.579. שלושה מנועים מסוג AR.128 עם כ-1,000 כ"ס כל אחד, שסיפקו מהירות מוגדלת של 475 קמ"ש ומהירות נסיקה לגובה 5,000 מטר בתוך כ-16 דקות. עמדת מקלע הגחון הוסרה ומכל דלק נוסף הורכב בתא הפצצות. המקלע הקדמי בעל מגן ההבזק נשמר, ככל הנראה למטרת תקיפת ספינות.

SM.79B

גרסת ייצוא בעלת זוג מנועים מסוג פיאט A.80 וחרטום מזוגג לצורך כיוון פצצות משופר. בהשוואה ל-SM.79 הסטנדרטי הייתה הגרסה ארוכה יותר (16.22 מטר), חסכונית בדלק, אך איטית (420 קמ"ש ומהירות נסיקה לגובה 5,000 של כ-21 דקות) ושקלה כ-500 ק"ג פחות עם חימוש זהה. חמישה נרכשו על ידי עיראק, אך לגרסה זו הייתה הצלחה מועטה באיטליה ורק 31 יחידות נבנו.

SM.79C

גרסה להטסת אח"מים, בעלת שלושה מנועי פיאג'ו P.XI RC.40, ללא מקלעי הגב והגחון. כ-16 מטוסים הוסבו מגרסת SM.79 סימן I.

SM.79GR

גרסת ייצוא עבור רומניה, בעלת זוג מנועים מסוג יונקרס יומו 221Da עם 1,200 כ"ס כל אחד. שמונה יחידות נבנו באיטליה (סומנו כ-JIS.79B על ידי רומניה) בתוספת ייצור מקומי ברישיון של 36 יחידות, בסימון JRS 79B, עם מנועי 221Da ו-36 יחידות, בסימון JRS 79B1, עם מנועי יומו 211F בעלי 1,380 כ"ס. הייצור נמשך עד 1946.

SM.79K

גרסה עבור ממלכת יוגוסלביה.

SM.79T

גרסת הובלת אח"מים ארוכת טווח טרנס-אטלנטית.

SM.79 פצצה מונחית

SM.79 שהוסב כפצצה מעופפת הנשלטת באמצעות רדיו ממטוס קאנט Z.1007 (אחד נבנה).

שירות

SM.79 של חיל האוויר המלכותי היוגוסלבי

SM.79 לבנוני שאולץ לנחות בישראל לאחר שחדר לתחומה, 28 במאי 1959

תקופת המלחמה

המדינה הספרדית
המדינה העצמאית של קרואטיה

• ארבעה מטוסים יוגוסלביים-לשעבר שירתו בטייסת מס' 117 במזרח התיכון.

הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית


ממלכת רומניה
עיראק

• חיל האוויר העיראקי הפעיל ארבעה מטוסים במהלך המלחמה האנגלו-עיראקית ב-1941.

לאחר המלחמה

• חיל האוויר הלבנוני הזמין שלושה מטוסים ב-1946, אשר סופקו ב-1949 ושימשו כמטוסי תובלה צבאית עד 1959.

SM.79 במוזיאון

לקריאה נוספת

• Apostolo, Giorgio. Aircraft Profile No. 89: The Savoia Marchetti S.M.79. Profile Publications Ltd., 1972. ASIN B0007BN59U
• Gentilli, Roberto. Savoia Marchetti S.79 in Action. Squadron/Signal Publications, 1986. ISBN 0897471733

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סבויה מרקטי SM.79 בוויקישיתוף

• דני עוזיאל, "מטוסי מדינות הציר בשמי א"י במלחמת העולם השנייה", באתר "מרקיע שחקים"
• ניצן סדן, כשמטוס עם גיבנת ביצע טבח המוני בתל אביב, באתר כלכליסט, 19 בספטמבר 2020
• "ירוט מטוס צילום לבנוני, 27 במאי 1959", באתר "מרקיע שחקים", 9 בדצמבר 2023
• Savoia-Marchetti SM.79 entry on The Aviation History On-Line Museum website
• "Savoia Marchetti SM.79 Sparviero, on "Comando Supremo

הערות שוליים

ערך מומלץ