נירה פז

נירה פז
לידה	1935; פתח תקווה, פלשתינה (א"י)
פטירה	11 במאי 2021 (בגיל 86 בערך)
מדינה	ישראל
בן או בת זוג	אריה פוזנר
פרסים והוקרה	פרס אריק איינשטיין (2015); פרס כינור דוד ;

נירה פז (1935 – 11 במאי 2021) הייתה רקדנית בלט ומחול מודרני ישראלית ומורה לריקוד. רקדה בלהקת הבלט של המטרופוליטן אופרה בניו יורק (Metropolitan Opera Ballet Company) והגיעה לדרגת רקדנית ראשית. ב-1970 חזרה לישראל ורקדה בלהקת בת דור, בלהקת הבלט הישראלי ובלהקת בת שבע. בשנים 1981–1986 הייתה המנהלת האמנותית של להקת בת שבע 2 — להקת העתודה של בת שבע,^[1] ולאחר מכן לימדה בבתי ספר למחול ובמוסדות אקדמיים. זכתה בפרס כינור דוד כרקדנית השנה,^[2] ובפרס אריק איינשטיין ב-2015 לאמנים ותיקים אשר הטביעו את חותמם על התרבות הישראלית. היא קיבלה פרס מפעל חיים בתחום המחול מטעם משרד התרבות והספורט והוכתרה כרקדנית מצטיינת על ידי הירחון Dancing Times (אנ') באנגליה.^[3]

ביוגרפיה

שנים ראשונות

נולדה לאסתר ולדוד סוסלבסקי.^[4] גדלה בפתח תקווה בשכונת כפר אברהם, לאחר מכן אצל סבה וסבתה בכפר מעש ושוב בפתח תקווה ב"שכונת הגרמנים". למדה בבית הספר היסודי פיק"א ובגיל 12 עברה עם משפחתה לתל אביב, לאזור הצפון הישן. בשל המעבר באמצע שנת הלימודים נאלצה להירשם לבית ספר מרוחק, בית הספר "גאולה" שבכרם התימנים. בראיונות מאוחרים כינתה את ילדותה בפתח תקווה כ"תקופת האבן" מבחינה תרבותית. רק בהגיעה לתל אביב נחשפה לרדיו ולאירועים תרבותיים. לאחר שנחשפה לקיום שיעורי ריקוד על ידי חברתה לכיתה, דליה אביזמר (בהמשך רקדנית בלהקת המחול ענבל), הצליחה להתגבר על התנגדות הוריה ובגיל 14 החלה ללמוד בבית הספר למחול של גרטרוד קראוס.^[4]

בשנים שלאחר מכן למדה גם אצל מיה ארבטובה, דבורה ברטונוב, רות האריס, יהודית אורנשטיין וג'רום רובינס.^[5] בשנים אלו השתתפה בהצגות תיאטרון, כגון "הציפור הכחולה" בהבימה ב-1952,^[6] "קיסר וקלאופטרה" בהבימה ב-1953,^[7] ורקדה סולו ריקוד של יונתן כרמון בטקס חנוכת מפעל ירקון-נגב.^[8]^[9]

נירה פז רוקדת סולו בטקס חנוכת מפעל ירקון-נגב ביולי 1955

קריירה בארצות הברית

ב-1955 עברה לניו יורק והחלה ללמוד בלט, בתחילה בבית הספר "בלט ארט" בקארנגי הול,^[8] ולאחר מכן אצל מספר מורים ובדיסציפינות שונות: מחול מודרני, ג'אז ואפילו סטפס, וזאת במטרה להצליח במבחני קבלה. בראיון מ-2010 היא ציינה את ולדימיר דוקודובסקי (Vladimir Dokoudovsky) כמורה המוביל בין אלו שאצלם למדה.^[10] היא עבדה במופעים רבים, באולם המוזיקה רדיו סיטי בניו יורק, במחזות מוזיקליים בתיאטראות ברודוויי וכן בהפקות טלוויזיה, בחלקן של הכוריאוגרף היהודי זכארי סולוב (Zachary Solov). ב-1960 חברה לשייקה אופיר והשתתפה במופע שהעלה ברחבי בארצות הברית וזכה להצלחה רבה. לאחר נישואיה לצלם אריה פוזנר,^[11] ולידת בתה הבכורה, החליטה לנסות להפסיק את נסיעותיה והצליחה להתקבל ב-1962 ללהקת הבלט של המטרופוליטן אופרה בניהולה של אליסיה מרקובה. שם עבדה גם עם הכוריאוגרפים אנטון דולין ואנטוני טיודור.^[5] לטענתה, טיודור יצר ב-1966 את הבלט "Concerning Oracles" עבורה כסולנית. כמו כן, רקדה ביצירותיו "Echoing of Trumpets" ו-"Fandango".^[12] להקת הבלט של המטרופוליטן רקדה הן באופרות והן כלהקת בלט. לאחר שנה בלהקה היא קודמה לדרגת רקדנית ראשית. אחר שנים התברר לה כי זכארי סולוב התבקש להכין כוריאוגרפיה לקטע באופרה "פאוסט" לשלוש רקדניות ראשיות. הוא התנה את הסכמתו בהשתתפותה של פז וכך היא קודמה להיות רקדנית ראשית.^[13]

השיבה לישראל

ב-1969 לאחר שנולדה בתה השנייה, טליה, החליטו בני הזוג לשוב לישראל והם שבו ב-1970. פז טענה כי בשובה לישראל בגיל 35, מטרתה הייתה להתמקד במשפחתה ולנסות במקביל להשתלב בעולם המחול כמיטב יכולתה. העבודה הראשונה שקיבלה בישראל הייתה במחזמר ביידיש.^[14] היא ניסתה להתקבל ללהקת בת-דור ולאחר קשיים התקבלה. תחילה רקדה מעט ובתפקידים זוטרים, אך בהמשך קיבלה גם תפקידים ראשיים. בין היתר רקדה ב"שירת דבורה" של דומי רייטר-סופר,,^[15] "פאלומס" של מנואל אלום ו"קרנבל" של פול סנסרדו.^[16] באוגוסט 1974 יצאה עם בת-דור להופעות באנגליה וזכתה לביקורות חיוביות מהעיתונות האנגלית, למרות ביקורת כללית פושרת על הופעת הלהקה.^[17] ב-1 בספטמבר 1974 זכתה פז לכך שתמונתה תופיע בשער המגזין "Dancing Times" בו נבחרה לרקדנית החודש.^[18] לאחר מכן, הרגישה שמיצתה את עצמה בלהקה ופרשה ממנה.

מנהל הבלט הישראלי, הלל מרקמן, פנה אליה בהצעה להצטרף ללהקה. היא קיבלה את ההצעה אף על פי שעברו מספר שנים מאז רקדה בלט קלאסי. בשל היעדרותה הזמנית של ברטה ימפולסקי, קיבלה פז תפקידים ראשיים רבים ולטענתה, היא נהנתה מאוד בשנתיים בהן רקדה ב"בלט הישראלי". כשהלהקה הכריזה על מסע הופעות בארצות הברית והיא לא הייתה בטוחה בתפקידים שתקבל בהופעות שם, היא הודיעה על פרישה מהלהקה, ולמעשה מהריקוד. לאחר מספר חודשים, לקראת סוף 1977, פנה אליה המנהל האמנותי החדש של להקת בת שבע, פול סנסרדו, והציע לה להצטרף "בת שבע".^[19]

למרות חששותיה מבעיות בהשתלבות בלהקה, הקליטה הייתה קלה עבורה.^[16] בשנותיה ב"בת שבע" (1982-1977) רקדה ביצירות רבות, ובהן: "חוליגאן" (יחד עם ולרי פאנוב), "עמי ים, עמי יער",^[16] "חלומות", "צעד אחר צעד עם היידן" (1978), "ערבה ביצות ויער", "קרקס המחולות של סטרווינסקי", "שעה בצהריים", "זיכרונות עם" (1979) ו"נימפאות" (1980). ב-1980 יצר הכוריאוגרף יגאל פרי את הריקוד "המסך האחרון",^[20] שבו היא מילאה את התפקיד הראשי וזכתה עליו בפרס כינור דוד של העיתון "ידיעות אחרונות". בתוכניית הלהקה נכתב אודות הריקוד: "רגע גורלי בחייה של אמנית הבמה, מיד לאחר הופעתה האחרונה. שאיפות כמוסות, תעתועי דמיון ורגשות מופנמים פורצים וגואים ומובילים אותה לבסוף להשלים עם גורלה.".^[21]

ב-1981, מעט לאחר מינויו של משה רומנו למנהל האמנותי של "בת שבע", הוצע לה לפרוש מריקוד בלהקה ולקחת את הניהול האמנותי של להקת "בת שבע 2". וכך, בגיל 46, לאחר 30 שנים של ריקוד על הבמה, פרשה פז.

בניהולה, הרבתה להקת "בת שבע 2" להופיע בכל רחבי ישראל, בעיקר בפני בתי ספר ובתוכניות שלימדו על ההיסטוריה של הריקוד.^[22]^[1] היא ניהלה את הלהקה בשנים 1986-1981.

הוראה

בשנות שהייתה בארצות הברית לא לימדה כלל. רק עם שובה לישראל, בזמן שרקדה בלהקת בת-דור, החלה ללמד. היא המשיכה בכך גם בעת שרקדה בבלט הישראלי, כחלק מעבודתה שם. בעת שניהלה את "בת שבע 2" והחזרות התנהלו במרכז ביכורי העתים, היא החלה להורות שם במקביל לעבודתה. לאחר שפרשה מניהול להקת "בת שבע 2" היא לימדה בלט קלאסי ומתודיקה באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, במרכז ביכורי העתים ובמכללת סמינר הקיבוצים ולאחרי שפרשה ב-1970 מסמינר הקיבוצים, החלה שוב ללמד במרכז ביכורי העתים.^[5]

עמותת מיה ארבטובה לאמנויות המחול

לדברי פז, פגשה ב-1989 את יאיר ורדי, (מנכ"ל מרכז סוזן דלל) ואת המשורר חזי לסקלי (מבקר המחול בעיתון "העיר") בתחרות לריקוד סטפס ואמרה להם כי סטפס הוא זר בישראל וכי צריך תחרות לבלט. הם הסכימו והחליטו להקים עמותה שתקיים תחרות על שם מיה ארבטובה, עדיין בחייה. יחד עם זהרה סימקינס-מנור (אחייניתה של ארבטובה), הם הקימו את העמותה,^[23]^[24]^[25] וקיימו את התחרות הראשונה ב-1989 והצליחו להביא לתחרות, שנערכה במרכז סוזן דלל, את ארבטובה מבית האבות בו שהתה, חודשים מספר לפני מותה. לאחר מכן נכנסה פז לעבודת הניהול של העמותה (בהתנדבות) וארגנה בנוסף לתחרות, אליה שלחו בתי ספר לבלט את מיטב רקדניהם, גם סדנאות עם רקדנים ידועי שם דוגמת סוזן פרל ב-1999.^[26] היא ניהלה את העמותה עד 2009.

נפטרה במאי 2021, שלושה חודשים אחרי שבעלה, אריה פוזנר, נפטר כתוצאה ממחלת הקורונה.^[11]

קישורים חיצוניים

נירה פז, באתר ארכיון להקת בת שבע
ארכיון ארכיון נירה פז, בספרייה הלאומית
שיחה עם נירה פז (שיחות על המחול בישראל עם פרופ׳ רינה גלוק) אפריל 2010, ראיון באתר יוטיוב
נירה פז והילה ולדמן, ״היום ארקוד כאילו זה היום האחרון של חיי״, "מחול עכשיו", גיליון מס' 41, פברואר 2022, עמ' 48-40
רוני דורי, נירה פז: כשרקדנים היו כוכבים, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2009
טל לוין, הריקוד הוא הדם בעורקיי": מתה הרקדנית והמורה לבלט נירה פז, באתר הארץ, 13 במאי 2021
יעקב הכהן (איש תקשורת), הריקוד לועג לגיל, מעריב, 25 בנובמבר 1980

הערות שוליים

^ ¹ ² אריה יאס, היא לא רקדה על מדרגות הרבנות, מעריב, 24 בספטמבר 1986
^ רן גפן, "בת שבע 2", המנהלת הלכה, חדשות, 4 באוגוסט 1986
^ גיל נוה, נירה פז: כשרקדנים היו כוכבים, באתר הארץ, 5 בפברואר 2015
^ ¹ ² נירה פז והילה ולדמן, ״היום ארקוד כאילו זה היום האחרון של חיי״, "מחול עכשיו", גיליון מס' 41, פברואר 2022, עמ' 48-40
^ ¹ ² ³ נירה פז, בארכיון בת־שבע
^ יחזקאל משה ניימן, הציפור הכחולה, דבר, 17 באוקטובר 1952
^ המשתתפים בהצגה (עמ' 9), במה, 1 בדצמבר 1988
^ ¹ ² רוני דורי, נירה פז: כשרקדנים היו כוכבים, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2009
^ קו הירקון־נגב נחנך חגיגית, דבר, 20 ביולי 1955
^ שיחה עם נירה פז (החל מ-15:00 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב
^ ¹ ² טל לוין, הריקוד הוא הדם בעורקיי": מתה הרקדנית והמורה לבלט נירה פז, באתר הארץ, 13 במאי 2021
^ שיחה עם נירה פז (החל מ-31:07 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב
^ שיחה עם נירה פז (החל מ-38:23 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב
^ שיחה עם נירה פז (החל מ-42:51 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב
^ טלילה בן זכאי, מחול - נירה פז, מעריב, 27 באפריל 1972
^ ¹ ² ³ יעקב הכהן (איש תקשורת), הריקוד לועג לגיל, מעריב, 25 בנובמבר 1980
^ גיורא מנור, רוחות אנגליות קרירות, על המשמר, 13 בספטמבר 1974
^ שיחה עם נירה פז (החל מ-51:18 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב
^ שיחה עם נירה פז (החל מ-1:03:30 שעות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב
^ "המסך האחרון", ארכיון להקת "בת שבע"
^ תוכניית "בת שבע", אוקטובר 1981
^ חוה נובק, "תיבת המחול" של בת שבע 2, דבר, 6 באוקטובר 1982
^ מטרות העמותה, באתר "תחרות מיה ארבטובה לבלט"
^ רות אשל, העמותה על שם מיה ארבטובה חוגגת 20 בערב גאלה, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2009
^ עמותת מיה ארבטובה לאמנויות המחול, באתר משרד המשפטים
^ הסדנאות, באתר "תחרות מיה ארבטובה לבלט"

[יאס-1] ¹ ² אריה יאס, היא לא רקדה על מדרגות הרבנות, מעריב, 24 בספטמבר 1986

[2] רן גפן, "בת שבע 2", המנהלת הלכה, חדשות, 4 באוגוסט 1986

[גילנוה-3] גיל נוה, נירה פז: כשרקדנים היו כוכבים, באתר הארץ, 5 בפברואר 2015

[ולדמן-4] ¹ ² נירה פז והילה ולדמן, ״היום ארקוד כאילו זה היום האחרון של חיי״, "מחול עכשיו", גיליון מס' 41, פברואר 2022, עמ' 48-40

[ארכיון-5] ¹ ² ³ נירה פז, בארכיון בת־שבע

[6] יחזקאל משה ניימן, הציפור הכחולה, דבר, 17 באוקטובר 1952

[7] המשתתפים בהצגה (עמ' 9), במה, 1 בדצמבר 1988

[דורי-8] ¹ ² רוני דורי, נירה פז: כשרקדנים היו כוכבים, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2009

[9] קו הירקון־נגב נחנך חגיגית, דבר, 20 ביולי 1955

[10] שיחה עם נירה פז (החל מ-15:00 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב

[לוין-11] ¹ ² טל לוין, הריקוד הוא הדם בעורקיי": מתה הרקדנית והמורה לבלט נירה פז, באתר הארץ, 13 במאי 2021

[12] שיחה עם נירה פז (החל מ-31:07 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב

[13] שיחה עם נירה פז (החל מ-38:23 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב

[14] שיחה עם נירה פז (החל מ-42:51 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב

[15] טלילה בן זכאי, מחול - נירה פז, מעריב, 27 באפריל 1972

[הכהן-16] ¹ ² ³ יעקב הכהן (איש תקשורת), הריקוד לועג לגיל, מעריב, 25 בנובמבר 1980

[17] גיורא מנור, רוחות אנגליות קרירות, על המשמר, 13 בספטמבר 1974

[18] שיחה עם נירה פז (החל מ-51:18 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב

[19] שיחה עם נירה פז (החל מ-1:03:30 שעות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב

[20] "המסך האחרון", ארכיון להקת "בת שבע"

[21] תוכניית "בת שבע", אוקטובר 1981

[22] חוה נובק, "תיבת המחול" של בת שבע 2, דבר, 6 באוקטובר 1982

[23] מטרות העמותה, באתר "תחרות מיה ארבטובה לבלט"

[24] רות אשל, העמותה על שם מיה ארבטובה חוגגת 20 בערב גאלה, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2009

[25] עמותת מיה ארבטובה לאמנויות המחול, באתר משרד המשפטים

[26] הסדנאות, באתר "תחרות מיה ארבטובה לבלט"

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]