ניחוש (יהדות)

בהלכה היהודית, ניחוש הוא איסור תורה מתוך תרי"ג המצוות, והוא חלק מאיסורי כישוף ביהדות. ניחוש הוא עשיית פעולות או הימנעות בהסתמך על דברים שקורים לאדם או בסביבתו, אותם הוא מפרש כסימן עבורו, כאשר אין קשר רציונלי בין הסימן למעשה.

דוגמה מהדורות האחרונים לניחוש היא כאשר אדם שראה חתול שחור בעת שיצא מהבית, החליט שזה סימן עבורו שהיציאה מהבית אינה טובה, ובעקבות זאת הוא שב על עקבותיו.

מקור האיסור

מקור איסור ניחוש מופיע פעמיים בתורה. פעם אחת בחומש ויקרא: ”לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם, לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ” (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק כ"ו).

פעם שנייה בחומש דברים:

”כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ – לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים” (ספר דברים, פרק י"ח, פסוקים ט'–י"א)

מקרי ניחוש במקרא

במקרא ישנם סיפורים על שתי דמויות שעשו מעשה ניחוש: עבדו של אברהם, שעל פי מסורת חז"ל היה אליעזר, ויהונתן בנו של שאול המלך.

במעשה מציאת השידוך של יצחק, אליה נשלח עבד אברהם, מסופר בתורה כך:

וַיֹּאמַר--ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי

— ספר בראשית, פרק כ"ד, פסוקים י"ב–י"ד

מעשה נוסף המוזכר בתנ"ך שנזכר בו ניחוש, הוא במלחמת מכמש, כאשר יהונתן רצה לבדוק האם אלוהים יתן את הפלשתים בידו או לא:

וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן: הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם. אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ: "דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם", וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם. וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ "עֲלוּ עָלֵינוּ", וְעָלִינוּ – כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ, וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת. וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל-מַצַּב פְּלִשְׁתִּים; וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים – הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם. וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה אֶת יוֹנָתָן וְאֶת נֹשֵׂא כֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ: "עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר"; וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו: "עֲלֵה אַחֲרַי, כִּי נְתָנָם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל".

— ספר שמואל א', פרק י"ד, פסוקים ח'–י"ב

הן עבד אברהם והן יהונתן קבעו סימן שעל פיו הם יקבעו את מעשיהם בעתיד, ולכאורה אין קשר רציונלי בין הסיבה למעשה המוחלט על פיו.

ואכן בחז"ל נאמר בהקשר לכך כי:

כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש.

— תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צ"ה, עמוד ב'

הרמב"ם במשנה תורה הבין את דברי הגמרא כמגדירים את האיסור ההלכתי, וכך קבע שאסור לאדם לקבוע סימנים לא-רציונליים לעצמו, וכפי שאכן עשה אליעזר:

וכן המשים לעצמו סימנים, אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם.

— משנה תורה, שם

מדברי הרמב"ם עולה לכאורה שאליעזר עבד אברהם עבר על איסור ניחוש. אולם הכסף משנה מסביר שהוא סבר שבן נח אינו מצווה על כך. כמו כן, חלק מהמפרשים מסבירים שהסיבה שהרמב"ם לא הזכיר את יונתן – כי הוא מעניק פרשנות רציונלית לסימנו – למידת המצב המוראלי של האויב, בדומה לסימן שה' נתן לגדעון (ספר שופטים, פרק ז', פסוקים ט'–ט"ז).

גדרי האיסור

בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין מובאת ברייתא הממחישה את איסור הניחוש על ידי מספר דוגמאות של מקרים שהמאמין כי הם מעידים על מזל רע ופועל על פיהם עובר באיסור ניחוש:

תנו רבנן: מנחש – זה האומר: פתו נפלה מפיו, מקלו נפלה מידו, בנו קורא לו מאחריו, עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ה, עמוד ב'

מנגד, במסכת חולין מובאת ברייתא לפיה ישנם מצבים שדומים לניחוש אך אינם אסורים מאחר שהם נחשבים לסימן בלבד:

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: בית תינוק ואשה - אף על פי שאין נחש, יש סימן. אמר ר' אלעזר: והוא דאיתחזק תלתא זימני, דכתיב: יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו

— תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צ"ה, עמוד ב'

מחלוקת הראשונים האם סימן המשפיע על קבלת החלטה עתידית אסור

הראשונים נחלקו כיצד לפרש את דברי הברייתא הללו, ובהתאם לכך נחלקו בגדרי הסימנים שאין בהם איסור ניחוש.

דעת הרמב"ם

במשנה תורה לרמב"ם מביא את דברי הברייתא במסכת סנהדרין להלכה:

אין מנחשין כעכו"ם שנאמר "לא תנחשו". כיצד הוא הניחוש: כגון אלו שאומרין הואיל ונפלה פיתי מפי, או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשין; הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם יצאתי, יפגעני אדם רמאי. וכן אלו ששומעין צפצוף העופות ואומרין יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני. וכן אלו שאומרין שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראת כמו תרנגול.

— משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י"א, הלכות ו'–ד'

הרמב"ם מבאר את דברי הברייתא בחולין כסימן טוב המתייחס למאורע שאירע לאדם בעבר, שלגביו אין איסור ניחוש. אולם אדם שפועל על פי סימנים כלשהם עובר באיסור ניחוש:

מי שאמר דירה זו שבניתי, סימן טוב הייתה עליי [...] מותר: הואיל ולא כיוון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה--הרי זה מותר.

— משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י"א, הלכות ו'–ה'

דעת הראב"ד

הראב"ד בהשגותיו על דברי הרמב"ם, מבקר את פירושו של הרמב"ם ומפרש את דברי הגמרא באופן שהסימנים הנזכרים בה משפיעים על העתיד:

זה שיבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא! ואולי הטעהו הלשון שראה: "כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן - אינו נחש", והוא סבר שלעניין איסור נאמר, ולא היא! אלא הכי קאמר: אינו ראוי לסמוך, ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו? ואי הוו אינהו - הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה!

— השגת הראב"ד – משנה תורה, שם

שיטתו של הראב"ד מתאימה לשיטת חכמי פרובנס אחרים (הרב מנחם המאירי והרד"ק), שאוסרים רק קביעות ידועות ומוכרות שיש חשש שהן הגיעו מאמונות של עבודה זרה. על פי שיטה זו, אדם הממציא סימן לעצמו כדי לקבוע באמצעותו מה לעשות, נוהג בדרך טובה, והוא מנצל סוג של הדרכה אלוהית שמנחה את האדם מה לעשות.

שיטת רש"י ובעלי התוספות

בעלי התוספות התקשו בשאלה כיצד עברו אליעזר ויהונתן על איסור ניחוש. אחד התירוצים שהציעו הוא שדווקא כאשר סומכים על הסימן באופן מוחלט הדבר אסור, אך אליעזר לא סמך באופן מוחלט על הסימן, שהרי שאל את רבקה - קודם שקידשה - בת מי היא. וכן הדבר לגבי יונתן, שבכל מקרה היה נלחם עם פלשתים, ועשה את הסימן על מנת לזרז את נערו. הסבר זה תואם את עמדתו של רש"י, שסימן האסור הוא כאשר האדם סומך עליו לחלוטין מבלי להפעיל שיקולים נוספים שיש בהם היגיון.

בכסף משנה כתב ליישב בשם הר"ן, שרק ניחוש שאין בו הגיון וסברא נאסר מהתורה, אך כאשר הסימן הגינוי ומסתבר הדבר מותר. ולכך סמך אליעזר על הסימן שעשה, שהרי אם אכן הנערה תשקה אותו מים וודאי שהיא בעלת מידות טובות ומתאימה להיות אישה ליצחק. וכן פירש גם רבי אליעזר ממיץ בספר היראים. וכן פירש המהר"ל, וסיכם את דבריו שהניחוש אסור ”רק כאשר בלא ניחוש אין טעם לדבר ההוא”.

מהלך נוסף כתב ברד"ק לפיו לא כל סימן יש לאסור מהתורה אלא רק:

מה שנהגו בהן בעלי הדעות הרעות וקבעום חוק ומנהג עליהם וחושבים כי הם המטיבים והמריעים"

וכעין דברים אלו כתב גם בספר החינוך בטעם שאסרה התורה 'ניחוש':

לפי שעניינים אלה הם דברי שיגעון וסכלות גמורה. ועוד, שהם סיבה להדיח האדם מאמונת ה' ומתורתו הקדושה, ולבוא מתוכם לכפירה גמורה, שיחשוב כל טובתו ורעתו וכל אשר יקרהו שהוא דבר מקרי, לא בהשגחה מאת בוראו, ונמצא יוצא בכך מכל עקרי הדת

מצוות "תמים תהיה"

מצוות עשה מהתורה ללכת בתמימות כמו שכתוב: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" (ספר דברים, פרק י"ח, פסוק י"ג).

לדעת הרמב"ם אין במצווה זו תוספת על איסור ניחוש ולכן לא מנה מצווה זו במניין המצוות שלו.

לעומת זאת דעת הרמב"ן שיש כאן מצוות עשה נוספת על איסור הניחוש, שגם במקרים שאין בהם איסור ניחוש, כגון בדברים שיש בהם חכמה ושכל כחוזים בכוכבים, ימנע האדם מלדרוש בהם משום מצוות תמים תהיה. והרמב"ן מונה מצווה זו במנין התרי"ג שלו.

וכדברי הגמ':

מניין שאין שואלין בכלדיים - שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך.

— תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ג, עמוד ב'

סימני ראש השנה

המרדכי מביא את בשם תשובות הגאונים שהעירו על מנהג אכילת הסימנים בראש השנה, שיש לאסור מנהג זה מטעם איסור ניחוש, המרדכי מיישב את המנהג בכך שהוא מיוסד על 'מקרא ואגדות':

כתוב בתשובת הגאונים: וששחקתם שאנו נוחשי נחישות שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה ואוכלים טיסני עם בשר שומן ואוכלין רוביא וכרתי ושאנו שוחטין תרנגולין בערב יום כפורים למספר בני הבית ושאנו מסתכלין בצפרנים בברכת מאורי האש ומטילין מים בכוס של הבדלה ורוחצים פנינו.

נשיב לכם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כי הניחוש כזה טוב הוא ורובו מיסוד המקרא ואגדות על ראשי כבשים שאנו אוכלין כדי שישמענו הקדוש ברוך הוא לטובה בר"ה וישימנו לראש ולא לזנב ומה שאנו אוכלין טיסני ובשר שומן ושותין דבש וכל מיני מתיקה כדי שתהא השנה הבאה עלינו מתוקה ושמינה וכתוב כן בספר עזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים ורוביא הוא פול המצרי אנו אוכלין כדי שירבו נכסינו כרוביא וכרתי כדי שיכרתו שונאינו... ומאחר שזה שנינו אין זה ניחוש כי אם של מצווה.... ואני אבי"ה מוסיף לאמץ הניהוגים גרסי' בפרק קמא דכריתות [דף ה ב] ופ"ג דהוריות [דף יב א]...

— המרדכי, יומא, פרק א, רמז תשכג.

ראו גם

• ניחוש

לקריאה נוספת

• הגיון הגורל, עלי מרצבך, פרק יד, סימן וניחוש

קישורים חיצוניים

• אתר דין - איסור והיתר בגורלות וסימנים.
• הרב אלחנן סמט, איסור הניחוש, יסודותיו ודיניו, באתר ישיבת ברכת משה
• הרב יאיר וייץ, ניחוש אסור סימן מותר, באתר ישיבת הר ברכה
• מחלוקת הרמב"ם וחכמי פרובנס בהגדרת איסור הניחוש (קובץ RTF)
• ד"ר אלכסנדר קליין, הסימן של אליעזר עבד אברהם: ניחוש או מבחן אופי? (אורכב 22.06.2006 בארכיון Wayback Machine), עלון פרשת השבוע של המרכז ללימודי יסוד ביהדות, אוניברסיטת בר-אילן
• הרב ד"ר צחי הרשקוביץ, כי (לא) נחש ביעקב
• ניחוש וסימן, באתר "עולמות"