משתמש:Maorshtern/סלאט-שיימינג

{{DISPLAYTITLE:סלאט-שיימינג}}

בתחום מיניות האדם, סלאט-שיימינג (באנגלית: Slut-shaming) היא צורה של סטיגמה חברתית המתייחסת לאנשים, בעיקר לנשים ונערות, אשר נתפשים כמפרים ציפיות מסורתיות בנוגע להתנהגות מינית. כמה דוגמאות לנסיבות בהן נשים עוברות "סלאט-שיימינג" הן הפרה של קוד לבוש מקובל באמצעות לבוש שנתפש כהתגרות מינית, בקשת גישה לאמצעי מניעת הריון, קיום יחסי מין לפני הנישואין, קיום יחסי מין מזדמנים או הפקרות מינית. סלאט-שיימינג יכולה להיגרם גם בעקבות אונס או אלימות מינית והטרדה שחווה הנפגע או הנפגעת (מונח הידוע כ"האשמת הקורבן").

הגדרות ומאפיינים

המונח סלאט-שיימינג חדש למדיי, על כן הוא טרם נדון באקדמיה ללשון העברית. גם על המונח שיימינג טרם נערך דיון רשמי אך המזכירות המדעית פרסמה בדף האקדמיה בפייסבוק שהחלופה העברית למילה שיימינג יכולה להיות 'ביוש' – לעתים בצירוף 'ביוש פומבי' או 'ביוש בפומבי'. מן התלמוד הבבלי מוכרת המימרה "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים", ובעקבות זאת אפשר להציע גם "הלבנת פנים ברבים".

לדבריה של ד"ר קרן דובנוב מהאקדמיה ללשון העברית, לגבי המונח סלאט-שיימינג ניתן לשקול את הצירופים: ביוש "פרוצה", ביוש "פרוצות" ביוש "פריצוּת", ביוש על "פריצוּת". נראה שחשוב להקפיד על מירכאות כדי להראות שהכוונה להדבקת תווית ה"פרוצה" למושא הביוש ואין הכוונה לקבוע שאכן מדובר בפרוצה אשר ראוי לביישה.

סלאט-שיימינג מוגדר כתהליך בו נשים מותקפות על חריגתן מקודים מקובלים של התנהגות מינית וכנזיפה בהן על התנהגויות או תשוקות מיניות שחורגות מהמידה אותה מוצאת החברה כמקובלת. אמילי בזלון טוענת כי סלאט-שיימינג הוא מושג "קדום ומתאר תהליך הפוך מפמיניזם. לקרוא לנערה שרמוטה מזהיר אותה כי יש קו: היא יכולה להיות מינית אבל לא מינית מידי". איימי שאלט טוענת כי נשים ונערות מיניות במידה החורגת מהמקובל בחברה נתקלות במכשולים רבים, אשר לעיתים גורמים לביטול השיח על כך שלנשים ונערות יש תשוקה למין. התעלמות מהעובדה שלנשים ונערות יש תשוקות מיניות בחינוך מיני, בתקשורת ובמחקר במדעי החברה מובילה לכך שהן מתקשות לפתח סובייקטיביות מינית; היא גורסת שסובייקטיביות מינית היא היכולת להרגיש מחוברת לתשוקות ולגבולות המיניות ולהשתמש בהם כדי לקבל החלטות מכוונות לעצמי. ^{[דרושה הבהרה]}

עיקר השימוש ב"סלאט-שיימינג" הוא נגד נשים, והוא נעשה הן על ידי גברים והן על ידי נשים. ג'סיקה רינגרוס טענה כי סלאט-שיימינג משמש נשים לסובלימציה (עידון) של קנאה מינית "לכדי צורה מקובלת חברתית של ביקורת חברתית לביטוי מיניות נשית". ^{[דרוש מקור]}

המונח סלאט-שיימינג משמש גם כדי לתאר את תופעת האשמת הקורבן באונס ובסוגים נוספים של תקיפות מיניות; כלומר, על ידי הצהרה שהפשע נגרם (בצורה חלקית או במלואו) בשל לבוש האישה בבגדים חושפניים או התנהגות מינית פרובוקטיבית, לפני שסירבה להסכים למין, מוסרת האשמה מהנאשם.

גברים ונשים כאחד הם הגורם לבעיית ה"סלאט-שיימינג": המחקר "ציפורים של נוצה? לא כשזה נוגע למתירנות מינית" (2013), אשר פורסם במגזין ליחסים חברתיים ובין-אישיים, מציין כי אנשים מתירנים מינית נשפטים יותר לשלילה מאשר אלו שאינם מתירנים, מה שמותיר את אלו המתירנים בסיכון גבוה לבידוד חברתי. החוקרים מאוניברסיטת קורנל מצאו כי רגשות דומים הופיעו גם ביחסי חברות לא מיניים מאותו המין. החוקרים ביקשו מסטודנטיות לקרוא קטע תיאורי קצר אודות חברה בדיונית בשם "ג'ואן" ולאחר מכן לדרג את התחושות שלהן כלפי האישיות שלה. לאחת הקבוצות, ג'ואן הוצגה כבעלת שני שותפים למין במשך חייה ולקבוצה אחרת היא הוצגה כבעלת עשרים שותפים למין. המחקר מצא כי נשים – אפילו נשים שהעידו על עצמן שהן יותר מתירניות– דירגו את ג'ואן עם עשרים השותפים בתור "פחות יציבה נפשית, חמה, ודומיננטית מאשר ג'ואן שהיו לה רק שניים".

סטנדרט כפול

בדומה לביטוי מה שמותר ליופיטר אסור לשור - קיים בחברה מוסר כפול בנוגע למיניות האישה. לפי ביטוי זה, רשאים אלים כמו יופיטר, לעשות דברים, שאסור לבני בקר לעשות. באופן כללי אומר הפתגם כי קיים סטנדרט כפול לגבי חוקים ומעשים- מה שמותר לאדם או קבוצה אחת לבצע אסור לאחרים.

סטנדרט כפול מהווה הפרה של העיקרון לפיו כל בני האדם שווים בחירויותיהם. הפרה זו נעשית על ידי שיפוט של אנשים ממגדרים שונים לפי סטנדרטים מובחנים. סטנדרט כפול עשוי ללבוש צורות שונות ובהן מושגים מסוימים (לעיתים קרובות, למשל, מילה, ביטוי, הנורמה החברתית, או הכלל) נתפסים מקובלים כאשר מדובר ביישום על ידי קבוצה אחת של אנשים, אך נחשבים לטאבו כאשר מיושמים על ידי קבוצה אחרת. הרעיון של סטנדרט כפול מתייחס לעובדה (כבר משנת 1872) שנורמות מוסריות שונות חלות על גברים ונשים בחברה. דוגמא לכך ניתן לראות בלגיטימציה כלפי גברים להתנסות ביחסים עם נשים שונות ולצאת למקומות בילוי על מנת לחפש פרטנריות שונות למטרת יחסי מין, ואף ראייתם כגבריים ובעלי כוח, וכינויים כ"מאצ'ו", או "גבר גבר" שהם כינויים חיוביים חברתית ומאדירי כוח. לעומת זאת, קיימת התייחסות שונה ושלילית כלפי נשים המתנסות ביחסים עם גברים שונים, ויוצאות למקומות בילוי על מנת לחפש פרטנרים למטרת יחסי מין. נשים אלה תתויגנה באופן שלילי ויזכו לכינויי גנאי כדוגמת "שרמוטה" או "זונה".

ככלל, בכל הנוגע לביטוי מיני, נשים לא זוכות לחופש בו זוכים גברים. ביוש חברתי (שיימינג) כלפי נשים עקב רצונותיהן המיניים הוא דבר נורמטיבי. למרות שמעשים מיניים לרוב דורשים השתתפות של גבר ואישה יחד, לרוב האישה היא שחווה את ביקורת החברה. התייחסות לאישה כ"זולה" על ידי סלאט-שיימינג, אינו רק משפיל נשים אלא גם מדגיש את הסטנדרט הכפול אשר קיים בחברה ביחס למיניות. סטנדרט זה מתבסס על האמונה כי גברים רשאים לעסוק במין באופן חופשי ונטול עכבות, אך מנשים מצופה לעסוק בפעילות כזאת רק כשהן מאוהבות או נמצאות במערכת יחסים רומנטית. במקרים בהם התנהגותה המינית של אישה חורגת מגבולות הנורמה, היא תבויש ותודבק לה סטיגמה חברתית.

בעוד שבארבעים השנים האחרונות  נראה שהעולם המערבי מקבל יותר את המיניות הנשית, סלאט-שיימינג נשארה בעיה חמורה. למרות קבלה זו והלגיטימציה מנשים לעסוק בסקס גם מחוץ לנישואין, עדיין מצופה מנשים להתנהגות מינית הקשורה לרגשות של אהבה. כלומר, אישה "רשאית" לקיים יחסי-מין עם גבר שיש לה רגשות כלפיו, אך יחסי מין לצורך מימוש תשוקה בלבד עודנו טאבו חברתי. נוסף על כך, נשים לא נשפטות רק על פעילות מינית אלא גם על הבגדים שהן לובשות ועל גישתן כלפי מיניות. נשים הלובשות חולצות צמודות, חצאיות קצרות או מחשוף עמוק חשופות לסכנה לסבול מסלאט-שיימינג. בדומה לכך, גם  נשים הנחשבות אגרסיביות בביטוי המיניות שלהן או ישירות מידי בנוגע להתקדמות המינית שלהן, חשופות לסכנה זו.

ג'נה מוריי, הידועה בשם ג'נה מארבלס, היא אחת מבין בדרניות מדיה-חדשה אשר משתמשות באתר האינטרנט יוטיוב להעלאת סרטונים ביתיים. מוריי הפכה למוכרת בשנת 2010 כאשר יצרה סרטון לעג-עצמי תחת השם "כיצד לעבוד על אנשים שאת נראית טוב?". תחת המותג "ג'נה מארבלס", מוריי שימרה את מקומה בראש רשימת הצפיות באתר יוטיוב ומעל מליון "חברים" העוקבים אחרי הוידאו-בלוג שלה. הקהל שלה מורכב בעיקר מנערות בנות-עשרה בעוד שהיא בשנות העשרים המאוחרות. אמנדה פאלמר במאמרה בחנה כיצד המותג "ג'נה מארבלס" המשיך להצליח ברשת החברתית הנפוצה אשר יכולה גם להיות מרחב עוין כלפי בנות ונשים צעירות. בהסתמך על עבודתו של אריאל לוי אודות תרבות הסקס, פאלמר מציעה כי מוריי פיתחה אסטרטגיה לתמרון בתוך מערכת שיווי המשקל אשר מחד גיסא דורשת מבנות להיות "חמות" ומצד שני מענישה אותם עבור כך. היא מסרבת לקבל על עצמה את זהות "הנערה החמה" ובמקום, מאמצת תפקיד בו היא יכולה לנוע בין ייצוגים שונים. בסרטון הראשון שלה, מוריי נראית מורחת מייק-אפ על פניה באמרה "אני אוהבת שחור, בגלל שזה אומר "אני זונה"" ומראה לצופים כיצד ליצור "ריסים מזויפים של זונה וגבות של דמות מסרט מצויר". מוריי משתמשת בסרטון בשפה סקסיסטית על מנת ללעוג למראה הטוב והמלאכותי שאליו היא משתנה. אסטרטגיה זו נובעת מציפייתה כי חלק מצופיה יהיו עוינים וישתמשו בעלבונות מסוג זה על מנת להעניש אותה על ייצוגה העצמי כמחפשת תשומת-לב. עם זאת, על ידי תיוג עצמה תחילה כ"זונה", היא לוקחת מאותם צופים את כוחם. אסטרטגיה זו נועדה להראות כי מוריי מייצגת את ציפיות החברה מבנות ובמקביל מדגישה כיצד בנות נענשות כשהן עומדות בציפיות אלו. ^{[דרושה הבהרה]} נוסף על כך, מקרה נוסף של סטנדרט כפול אפשר לראות באירוע אשר התרחש בבר אלנבי 40 המתואר בהמשך.

סלאט-שיימינג ומחאת צעדת השרמוטות

צעדת השרמוטות ברחובות תל-אביב

מחאת צעדת השרמוטות (מאנגלית: SlutWalk) הוא כינוי לתהלוכת מחאה שבה המפגינים, ובעיקר המפגינות, מוחים על תרבות האונס ונגד הטענה לפיה נשים שמתלבשות באופן חושפני אשמות בכך שהן מוטרדות מינית או הופכות לקורבנות של אלימות מינית.

ב-24 בינואר 2011 הרצה מייקל סנגינטי, קצין משטרה קנדי בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת יורק בטורונטו, ואמר "נאמר לי שאני לא אמור להגיד זאת, אבל נשים צריכות להימנע מלהתלבש כמו שרמוטות (sluts) כדי שלא יהפכו לקורבנות של אלימות מינית". בתגובה לכך, התארגנה מחאה בעיר נגד דבריו ונגד הטענה בכללה, הנשמעת לעתים קרובות. מארגנות המחאה, סוניה ברנט והת'ר ג'ארוויס, בחרו להשתמש במילה slut ("שרמוטה"), דווקא בגלל הקונוטציה השלילית שהיא מעוררת, במטרה להוציא ממנה את עוקצה. סנגינטי עצמו חזר בו בינתיים מן הדברים, אך התחושה הייתה שדבריו מייצגים השקפה רחבה יותר, של תרבות אונס שהמארגנות סברו שיש להיאבק בה.

צעדת השרמוטות בניו-יורק

מאז, משתמשים במונח על מנת לתאר את תגובותיו של ראש לימבו במהלך מחלוקת ראש לימבו-סנדרה פלוק. יש הטוענים כי הגינוי של לימבו בעקבות התקרית העלה את תשומת לב הציבור לבושה החברתית סביב נשים המושפלות בתקשורת עבור שימושן באמצעי מניעת היריון.

סלאט-שיימינג ברשתות חברתיות

סלאט-שיימינג המבוצע במרחב האינטרנט, הוא חלק מתופעת בריונות ברשת, בה נעשה שימוש באינטרנט או בטלפון הנייד על מנת להשמיץ, להטריד, להביך, להפחיד או לתקוף אדם יחיד או קבוצה.

ביחס לסלאט-שיימינג, האינטרנט מהווה מרחב פגיעה רחב ומהיר יותר. במרחב זה, כשאישה נתקפת בשל המיניות שלה, התוקפים שלה יכולים להיות בכל רחבי העולם ועשויים להיות חבריה לכיתה, שכניה או זרים גמורים. גורם בכיר במשטרת ישראל מציין כי "הבעיה הגדולה היא שהעוצמה של הפגיעה בקורבן היא קשה מאוד וגם לא נפסקת. גם אם הסרטון צולם לפני שנתיים, הוא ממשיך להיות מופץ, כמעט ולא ניתן להפסיק לחלוטין את הפגיעה"

עם השגשוג של השימוש בכלי מדיה חברתית, העיסוק בסלאט-שיימינג הופך להיות יותר נפוץ בפלטפורמות של מדיה חברתית כגון יוטיוב ופייסבוק.

בקרב קהילת היוטיוב, משתמשים כמו ג'נה מוריי (הידועה גם בשם ג'נה מרבלס) יוצאים נגד "שרמוטות" בסרטונים שלהם. בסרטון אשר שוחרר בדצמבר 2012, המכונה "דברים שאני לא מבינה בבנות- חלק 2: מהדורת השרמוטות", מוריי בזה לנשים העוסקות בסקס מזדמן באמרה: "שרמוטה היא מישהי המבצעת הרבה סקס מזדמן [...] אלו הבנות שאתה כאילו, "איכס כן, היא שרמוטה", כן בחורה כזו. זו קבוצת האנשים שעליה אני מדברת [...] עזור לשרמוטות בעולם להחליט פחות החלטות רעות של שרמוטות [...] אנחנו צריכים לשמור על השרמוטות בעולם ביחד. בגלל שאני חושבת שהן קצת בודדות ועצובות".

לואיס ווב מאוניברסיטת אומאו בשוודיה, מדגיש כי דעתה של מוריי היא אחת מבין רבות בקהילת היוטיוב וכי נעשה שימוש גובר במדיום זה על מנת לתקוף ולהשמיץ מוניטין של נשים וכן לבקר את התנהגותן המינית.

דוגמא משנת 2015 בה התבצע שימוש ברשת האינטרנט והסלולר בישראל על מנת להפיץ סרטוני מין, ניתן לראות באירוע אשר התרחש בבר "אלנבי 40" בתל אביב. הבר הינו בר ותיק וידוע במסיבות הפרועות שלו. באירוע המוזכר עלתה אחת המבלות על הבר והחלה להתערטל . בשלב מסוים, בעידוד הקהל, היא אף הזמינה את הבליינים שבמקום להצטרף אליה. על פי עדותה, אחת הבחורות מהקהל משכה בחוטי בגד הים והשאירה אותה עירומה על הבמה. לאחר מכן זה אחר זה עלו גברים שתויים על הבר וקיימו עימה יחסי מין לעיני כל הנוכחים תוך שהם עושים שימוש  בטלפונים הניידים שלהם לתיעוד האירוע. סרטונים אלו הופצו והגיעו לאלפי טלפונים ניידים ברחבי הארץ וכן הועלו לרשתות החברתיות. לאורך כל האירוע הקהל הלהיט את האווירה ועודדו את הגברים בצעקות: "תוריד את התחתונים גבר", "איזה תחת מהאגדות, תן בה עבודה" ומחיאות הכפיים מסביב נשמעו היטב. לאחר מכן, כאשר החליטה א', אשר עמדה במרכז הפרשה, להגיש תלונה על אונס שלטענתה עברה באירוע, קיבלה תגובות כדוגמת: " הייתה לך הרפתקאה. תגידי תודה ותמשיכי הלאה. אל תהרסי חיים של אנשים. ואל תלכי לשוש מולא ותייללי כמה שכולם לא בסדר, כולל ההורים המזרחיים שלך, ורק את הענוגה והמסכנה ש"אנסו אותה". בולשיט. את לא הכיפה האדומה שהזאב הרשע אנס. קחי אחריות למעשים שלך." דוגמה נוספת ניתן לראות בתגובת גולש לכתבה אשר פורסמה בנושא באתר החדשות Ynet ובה נאמר "יש סרט שלה שלפני שנגעו בה הגברים. הבחורה החדירה לעצמה בקבוק. יש סרטון שמראה את זה!!! למה לא נעצר הבקבוק באשמת אונס????? אני דורש לבצע מעצר מידי של הבקבוק!!! גברת את לא רק זונה את גם בת זונה שרצית להרוס לאנשים את החיים עם העלילות שלך ניסת להכניס גברים לכלא על הטימטום שלך אז רק שתידעי הסרטונים שלך בכול האינטרנט ובאתריי פורנו חינמיים את כוכב בן לאומי!!! עכשו כול ידע מי את שרמוטה..................."

כמו כן, סלאט-שיימינג נפוץ ברשת החברתית פייסבוק. בקיץ 2015, תושבת אוסטרלית בת 23, אוליביה מלוויל, הייתה קורבן לסלאט-שיימינג על ידי כריס האל, אדם אשר צילם את מסך הביוגרפיה שלה באפליקציית הטינדר והעלה זאת לפייסבוק. הביוגרפיה של מלוויל הייתה מילות השיר "only" של האנס דרייק ובהן נאמר "סוג הבחורה שתמצוץ לך עד יובש ואז תאכל איתך צהריים". הפוסט הוביל לשלל תגובות  בהן מלוויל כונתה "זונה" ו"שרמוטה". תגובה אחת על תמונתה אף רמזה לאיום בתקיפה מינית "אתם יודעים, הדבר הכי טוב בפמניסטיות הוא שאין להן אקשן אז כשאתה אונס אותן זה מרגיש מתוח פי 100".

דוגמא נוספת לסלאט-שיימינג שנעשה ברשתות חברתיות ניתן לראות בסיפורה של אמנדה טוד. אמנדה הייתה נערה בת 12 שדיברה עם בחור מבוגר ממנה באתר צ'אט.  לאור בקשתו, היא שלחה לו תמונה שלה ללא חולצה ושנה לאחר מכן הוא איים עליה שאם לא תשלח לו סרטון שלה מסירה את בגדיה, הוא יעלה את תמונתה לאינטרנט. אמנדה לא נענתה לבקשתו והוא העלה את תמונתה לרשת. אמנדה גילתה זאת לילה אחד כששוטרים הופיעו בבית הוריה. כתוצאה מהארוע היא סבלה מהטרדות בלתי פוסקות מצד בני גילה ועל כן נאלצה להחליף 3 בתי ספר אבל כל פעם מחדש חבריה לכיתה גילו על התמונה דרך האינטרנט והתעללו בה. לאור כל זאת, אמנדה סבלה משלל הפרעות נפשיות והתמכרה לאלכוהול וסמים. מספר שנים אחרי המקרה, ילד מבית הספר התיכון שלה שכנע אותה לעסוק בפעילות מינית עימו בעוד שהייתה לו חברה. לאחר מכן הוא טען בפני חברתו וחבריו כי אמנדה פיתתה אותו ועל כן אלו התקיפו אותה פיזית. בושתה של אמנדה עלתה על גדותיה והיא ניסתה להתאבד על ידי שתיית אקונומיקה. היא ניצלה אך ההטרדות לא פסקו. ניסיון ההתאבדות רק החריף את ההטרדות מצד הסביבה, היא חשה חסרת אונים ומבוישת ותלתה את עצמה באוקטובר 2012 לאחר שפירסמה סרטון ביוטיוב, בו חשפה את הסיפור שובר הלב שלה.

פורנו נקמה כתופעת סלאט-שיימינג

פורנו נקמה הוא השם שניתן לפרסום קטעי וידאו ותמונות, שבהם נראים המצולם או המצולמת כשהם עירומים לגמרי, באופן חלקי או במהלכו של אקט מיני. הצילום נעשה בדרך כלל על ידי המצולמים (סלפי) או ברשותם ובזמן בו מערכת היחסים בינם לבין הצלם לא ניבאה עדיין את סופה המר. לאחר סיום הקשר מוצאת עצמה המצולמת יוצאת מאלמוניותה שעה שהמצלם בוחר, כאקט של פגיעה או נקמה, להעלות את קטע הוידאו לרשת על מנת לפגוע במצולמת. החומר עשוי לשמש את השותף לסחוט את הקורבן לביצוע מעשים מיניים אחרים, או לכפות עליה או עליו להמשיך את הקשר. תוצאות פרסום סרטון שכזה עלולות להיות הרסניות לקורבן. המנהג אף תואר כסוג של התעללות פסיכולוגית ואלימות במשפחה.

לעיתים יפורסם הסרטון באתרי פורנו המיועדים לפרסום סרטונים שכאלה, יתכן אף בצירוף שמה של המצולמת וכתובתה, וכן קישורים לאתרי שיתוף או מדיה חברתית כדי להגביר את הפצת הסרטונים. על פי האתר “End Revenge Porn“, שהוקם על ידי נפגעת פורנו נקמה, 1 מתוך 10 בני זוג לשעבר מאיים לפרסם תמונות בעלות תוכן מיני של האקסית שלו ולפחות 60% מהם אכן עושים זאת בסופו של דבר. עוד דווח כי כ-80% מהנפגעות הן נשים. רבות מהנפגעות מדווחות כי איבדו את עבודתן או שקיבלו מסרים מאנשים שראו את הסרטונים ואף הוטרדו בטלפון או במייל. בנוסף, ניכר כי האירועים הובילו להתפתחות פגיעות נפשיות קשות וגם נפגעו מערכות יחסים עם משפחה וחברים.

בישראל אמנם לא קמו אתרים מיוחדים שמאדירים את פורנו הנקמה, אך לא חסרים מקרים שבהם התנקמו חברים לשעבר באמצעות הפצת תמונות של חברותיהם או נערים שהחליטו להתעלל בנערות. כך למשל, ב-2006 גילתה צעירה בת 20 מחולון כי תמונה שלה מבצעת מין אוראלי בחברה לשעבר, הופצה ברשת האינטרנט בצירוף מספר הטלפון שלה. היא גילתה זאת לאחר שצעיר התקשר אליה ושאל מהו המחיר שהיא דורשת. היא התלוננה במשטרה וזו מיהרה לחקור את בן זוגה לשעבר, שאכן ביקש להתנקם בה על שסיימה את הקשר ביניהם.

בינואר 2013 הופץ סרטון שבו נראית בחורה צעירה המצולמת על ידי בן זוגה לשעבר בן ה-38, במהלך אקט מיני במעלית. החבר הפגוע התחרט והסיר את הסרטון מהרשתות החברתיות, אך באפליקציית הוואטס-אפ התפשט הסרטון כמו אש בשדה קוצים והגיע לידי הבחורה בת ה-23. בעקבות ההפצה ניסתה הצעירה להתאבד ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. היא הגישה תלונה במשטרה נגד חברה לשעבר, שטען להגנתו כי היא אהבה לצלם את הסרטונים והיא זו שהפיצה אותם.

בפברואר 2013 נחקרו נערים מאילת בחשד שהפיצו תמונות אינטימיות של נערות ברשת. אחד הנערים, בן 16, אף הגדיל לעשות ודרש מחברתו בת ה-13.5, שתשלח לו תמונות נוספות, אחרת יפיץ את התמונות שברשותו בקרב חבריו.

משטרת ישראל מדווחת כי מדובר בתופעה מוכרת ורחבה וכי מתקבלות עשרות תלונות בשנה על סרטונים המתעדים יחסי מין המופצים ללא רשות ברשת. החלק הגדול ביותר של המקרים האלה הוא בין בני נוער.

בישראל, הפצתן של תמונות או סרטונים בהם מצולמים אנשים עירומים או במהלך אקט מיני ללא רשותם או הסכמתם מהווה עבירה פלילית ועוולה אזרחית כפי שנקבע בחוק הגנת הפרטיות, החוק למניעת הטרדה מינית וחוק איסור לשון הרע. פרסום הסרטון מהווה עבירה פלילית שדינה עד חמש שנות מאסר ועוולה אזרחית שניתן לתבוע בגינה פיצויים של עד 120,000 שקל.

נראה כי באופן מוזר חלקים נרחבים בציבור מאמינים כי דווקא נפגעת העבירה היא האשמה בפרסום הפוגעני (מעשה המכונה "האשמת הקורבן"). באחד המקרים, תבעה נפגעת של פורנו נקמה את חברה לשעבר בהתבסס על חוק איסור לשון הרע, משום שהעלה לרשת סרטון בו היא נראית בתנוחות מיניות. בזמן שבית משפט השלום חייב את הנתבע בסכום פיצוי נמוך יחסית של מאה אלף שקלים, בחרה השופטת להעביר ביקורת דווקא על התובעת, שלדעתה פעלה בחוסר אחריות שעה שנתנה לבן זוגה לצלם אותה בסיטואציה שהובילה אותה לעוגמת נפש ניכרת. פסק דין זה שונה בערעור בו שולשו דמי הפיצוי והחבר הנקמני אף הורשע בהליך פלילי.

הרשת, שהייתה חזון פילוסופי ורומנטי הבנוי על שיתוף, כבוד וחופש הביטוי, הופכת בשנים האחרונות גם לבמה להשחתת כל מידה טובה, לבריונות, הסתה ופגיעה באמצעות נקמה, איומים והפחדה. יחד עם זאת, לאור התגברות התופעה נראה כי חל שינוי בדעת הקהל המתייחסת למפרסמים כעבריינים ואילו לאותן נשים שתמונותיהן הועלו לרשת כקורבנות העבירה.

סלאט-שיימינג בספרות

ישנם מספר מקרים בספרות בהם נשים מושפלות או ננזפות בשל התנהגותן המינית. ברומנים אלו, גברים פטורים מהשערורייה הציבורית המיוחסת לעמיתותיהם בעבור קיום מערכות יחסים הנחשבות בלתי הולמות מבחינה חברתית:

1. בספרו של נתניאל הות'ורן "אות אדומה", הסטר פריין נאלצת ללבוש אות לועזית (A) אדומה על מנת להציג בפומבי את רומן הניאוף שלה בפני כל העיירה.
2. בספרו של תומאס הרדי, "טס לבית דרברוויל", הדמות הראשית ננטשת על ידי בעלה לאחר שהיא מספרת לו כיצד הוכרחה לבצע יחסי מין עם המעסיק הקודם שלה – אלק. הוא נגעל לחלוטין מהגילוי וטוען כי היא "לא האישה שהוא התאהב בה".
3. בספר אנה קרנינה מאת לב טולסטוי, לדמות הראשית יש רומן פומבי ביותר עם הרוזן ורונסקי האמיד. אנה נדחית על ידי חבריה וזאת בזמן שהמוניטין של הרוזן ורונסקי נשאר זהה פחות או יותר.

 סלאט-שיימינג בלבוש

תופעה חדשה התופסת תאוצה ברחבי העולם הינה קידום בגדים באמצעות רמיזות מיניות. דוגמא לכך ניתן למצוא בחנות הקמעונאית המקוונת מיסגיידד (Missguided באנגלית). החנות מצאה דרך מצוינת לקדם ליין בגדים חדש שיצא במיוחד עבור תקופת החגים: סריג חדש בצבע שחור החושף הבטן ומעוטר במילה "שרמוטה". החנות טוענת כי "לעודד נשים צעירות להגדיר את עצמן כשרמוטות זה עסק מוכר". מיסגיידד איננה הקמעונאית הראשונה שקידמה את הסחורה שלה כך. חנויות נוספות בקניונים כבר זכו לביקורת חריפה ביותר אחרי שמכרו חולצות לגברים עם הכיתוב: "נצנצי נצנצי שרמוטה קטנה, צייני בחור אחד שאיתו לא שכבת" (באנגלית - "Twinkle, twinkle little slut, name one guy you haven't fucked") לצד פריטי לבוש סקסיסטיים אחרים.

חברות בגדים אחרות כמו אברקרומבי ופיץ' (Abercrombie and Fitch) ומותג "בגדי ילדים רעים" (Bad Kids Clothing) כבר הפגינו צורות סמויות יותר של סלאט-שיימינג. שני המותגים פירסמו בעבר חולצות אשר ביקרו את הזמרת טיילור סוויפט על כך שהיו לה בני זוג רבים מדי.

סלאט-שיימינג בקודי לבוש של בתי ספר

יש המאמינים כי קוד לבוש בבתי ספר הינה צורה של סלאט-שיימינג ושהוא איננו שיוויוני כלפי נערות ונשים. יש המחשיבים קודי לבוש אלו כמפרים את החוקים לאי-אפלייה בסביבות חינוכיות. ביום שני, 22 לספטמבר 2014, "כ-100 תלמידים יצאו מתיכון בינגהאם במדינה יוטה. התלמידים ביימו שביתה משום שיותר מ-12 בנות הורחקו מהנשף על כך שלבשו שמלות אשר הפרו את חוקי קוד הלבוש. "סגל בית הספר העמיד לכאורה בנות נגד הקיר כשהן הגיעו וסילק כ24 מהן בשל שמלותיהן אשר לכאורה הראו יותר מדי עור והפרו את התקנות".

יש המאמינים כי מגבלות קודי לבוש מסוימים בבתי ספר בצפון אמריקה מנציחים סטנדרטים מגדריים מכיוון שהם מתמקדים באופן ספציפי בנערות ובמה שאסור להן ללבוש. כמו כן, קיים דגש על ההשפעות של בגדי הנערות הלא הולמים על חבריהן הבנים לכיתה. במרץ 2014, קבוצה של נערות בחטיבת ביניים באילינוי הפגינו נגד קוד הלבוש של בית ספרם, אשר אסר עליהם ללבוש חותלות לבית הספר תחת האמתלה כי זה "מסיח מדי את הדעת עבור הבנים".  תלמידה בת 13, סופי הסטי, צוטטה בכתבה באמרה "לא להיות מסוגלת ללבוש חותלות בגלל שזה מסיח מדי את דעתם של הבנים, נותן לנו את הרושם כי אנחנו צריכות להיות אשמות במה שבנים עושים". בכתבה של מגזין הטיים אשר סיקר את התקרית, אליאנה דוקטרמן טענה כי מורים ומנהלים בבתי הספר הללו "הולכים על הקו הדק שבין אכיפת קוד לבוש וסלאט-שיימינג".

בת-עשרה קנדית, לורן וויגינס, הוענשה בריתוק במאי 2015 על כך שלבשה שמלה ארוכה עד הרצפה בעלת לולאת תליה על הצוואר. העונש הניע את וויגינס לכתוב מכתב פתוח לעוזר של סגן מנהל בית הספר. במכתב, וויגינס התרכזה באופן מיוחד בעובדה כי נערות מואשמות לעיתים קרובות בהתנהגותם של נערים, היא כתבה במכתבה כי אם נער "יוסח בגלל גבי העליון וכתפיי, אז הוא צריך להישלח הביתה על מנת להתאמן בשליטה עצמית". בעקבות כתיבת והגשת המכתב היא הוענשה ביום השעיה אחד.

מחאת המכנסונים

גם במדינת ישראל, עשרות תלמידים יצאו במחאה בשנת 2015 נגד האפליה בלבוש בבתי הספר. לטענת התלמידים, איסור הקיים בבתי ספר רבים, המונע מבנות ללבוש מכנסיים קצרים, גם בימי הקיץ החמים, אינו חל על בנים. מי שחוו את הפגיעה בצורה בולטת במיוחד היו בנות מתיכון קלעי בגבעתיים, אשר הגיעו לבחינה בבית הספר כשהן לבושות במכנסיים קצרים. בבית הספר סירבו להכניסן לבחינה והן נכנסו לכיתה לבסוף רק לאחר כשעה. התלמידות פתחו במחאה בבית הספר וגייסו אליה גם את הבנים הלומדים עמן. את דף הפייסבוק המחאתי "מפסיקות לשתוק - נלחמות למען החופש והשוויון", הקימה תלמידת כיתה יב' מתיכון בעיר רמלה בשם רותם אלישע. רותם טוענת כי "בחברה שלנו אשה, לא משנה מה היא תלבש היא תיחשב מינית, רואים באשה אובייקט מיני וכביכול בתי הספר מנסים לצמצם את זה. במקום לרדת לשורש הבעיה מנסים להסתיר רגליים של תלמידות. הייתי רוצה שמשרד החינוך יקצה תקציבים לשיעורי מגדר וחינוך מיני מכיתה א׳, ידברו על מודל היופי, הבדלים בין המינים, לא להטריד בנות, לא לראות בנות כאובייקט מיני". לדף המחאה עולות גם עדויות על תגובות של מורות ומורים שנשאלו על ידי תלמידות מדוע אסור להן להתלבש בבגדים קצרים, בעוד לבנים מותר. כך למשל סיפרה תלמידה כי נענתה בתשובה לפיה "המכנסיים שלך מסיחים את דעת הבנים", ותלמידה אחרת סיפרה כי הסבירו לה ש"המכנסיים הקצרים מסיחים את דעת המורים ומוציאים אותם מריכוז". טל גולן, תלמידה מבית הספר הרצוג בחולון סיפרה בעדותה כי ״אומרים לנו שזה לא צנוע, שזה לא מכבד את הבנים ומושך אותם מבחינה מינית. לדעתי זה שטויות, כי לבנים יש שליטה על עצמם. וזה שאומרים כל הזמן שלבנים אין שליטה זה נכנס להם לראש ואז הם מתחילים באמת לחשוב שזה בסדר אם לא תהיה להם שליטה". לדבריה, "בנים ידברו על סקס ויחשבו על סקס בלי קשר לאורך של המכנסיים שלנו. בית הספר זה הבית שלנו, הוא צריך לתת לנו סביבה נוחה שנוכל ללמוד בה ונרגיש בטוחות בה״.

למרות שהיא בת 14 ונחשבת צעירה, ר׳, תלמידה בכיתה ח' מבית ספר במרכז ישראל, מסבירה ברהיטות מדוע היא מתנגדת למדיניות משרד החינוך הפוגעת לדבריה בבנות. "יש כאן מצב שמאשימים את הקורבן, אומרים לנו שבנות לא יבואו עם מכנסיים קצרים כי הבנים מסתכלים. אנחנו הקורבן ומאשימים אותנו. אנחנו לא בית ספר חרדי, אנחנו בית ספר חילוני וליברלי לגמרי, וכנראה שחושבים שאסור לבנות ללבוש מכנסיים קצרים פשוט בשביל שלא יהיו מקרים של הטרדות מיניות. אני ממש לא חושבת שזו הדרך למנוע הטרדות מיניות, אני לא חושבת שמשנה אם עוד עשרה סנטימטרים מהרגל שלך חשופים. בנות זה לא אובייקט מיני ואי אפשר להתייחס אליהן ככה. אנחנו בנות אדם וחם לנו בטירוף בקיץ. מחנכים בנות להתבייש בגוף שלהן ולגרום להן לחשוב שמכנסיים קצרים זה הזמנה לאונס. בנות לא צריכות להרגיש רע עם עצמן בגלל שההנהלה מפחדת מהטרדות מיניות". 

במאי 2015, נטשה פודוליאק, תלמידת כיתה י"א בבית ספר תיכון בכפר סבא, פתחה במחאה בפייסבוק נגד קוד הלבוש הנהוג בבית ספרה, ואשר מפלה לטענתה בין בנים לבנות. בפוסט שפרסמה, ואשר זכה למאות תגובות, היא קובלת על כך על שלתלמידות נאסר להגיע ללימודים לבושות במכנסונים קצרים, וזאת בניגוד לאישור הניתן לתלמידים הבנים. "כדאי להתחיל בהתנצלות", פתחה את הפוסט. "אני מצטערת, בית ספר, שאני לא מכבדת אותך. אני מצטערת, בנים, שבגללי דעתכם מוסחת. אני מצטערת, חוקים, שאני לא רוצה ללכת אחריכם. אני מצטערת, פטריארכיה, שאני לא רוצה להיות חלק מהמערכת שאת כופה עליי". עוד כתבה "אם המכנסיים הקצרים שלי, שחושפים את הרגליים שלי (דבר שיש לרוב האנשים) לא מכבדים את המקום הזה, אז ברור שמשהו פה לא הגיוני. אלו הן רגליים עם נעליים וגרביים, ממש כמו אצל הבנים. אבל איך זה ייתכן שמותר לבנים להגיע עם מכנסיים קצרים, אבל לנו הבנות - שאלוהים יסלח על חשיפת עור? אני מבטיחה לכם, שגם אם נגיע במכנסיים קצרים נמשיך ללמוד ולכבד את המקום. להפך, אולי סוף סוף נתרכז בלימודים ולא בחום המזעזע". "לגבי ההפרעה למהלך התפקוד הלימודי", ציינה, "אני מתנצלת מעומק הלב, בנים, מורים ואחרים שאתם לא מסוגלים להתרכז כשאתם רואים קצת רגליים. ברור לי שלא כולם כאלה, אבל תחשבו רגע איך בית הספר מציג אתכם? מי הם אלה שברגע שהם רואים 'טרף' ישר תוקפים? אתם לא חיות. אני לא מאמינה שאתם חיות. אני גם לא מאמינה שאתם לא מסוגלים להתרכז כשאתם רואים משהו שיש לכם – רגליים".

לאור כל זאת, ראשת מפלגת מרצ, ח״כ זהבה גלאון, פנתה לשר החינוך נפתלי בנט במכתב וקראה לו לפעול על מנת להפסיק את האפליה בקוד הלבוש בין בנים לבנות בבתי הספר. גלאון כתבה לבנט כי ״ברור כי בתי הספר רשאים לקבוע קוד לבוש עבור תלמידיהם לפי שיקולי ההנהלה, אך לא יעלה על הדעת כי קוד הלבוש יפלה בין שני המינים, ויטיל על הבנות מגבלות שאינן חלות על הבנים. חמורות לא פחות מעצם האפליה הן התשובות שחלק מהתלמידות מעידות שקיבלו, כאשר התעמתו עם המורים והמנהלים בבתי הספר על האפליה הבוטה שנתקלו בה. התשובות כללו אמירות לפיהן לבושן הקצר של הבנות מסיח את דעתם של הבנים ו'מפתה אותם', וכי עליהן לקחת בחשבון שהן מהוות עבורם אובייקט מיני״. היא הוסיפה כי ״המסר העולה מהאפליה המתוארת, ומההצדקות שניתנות לה על ידי הצוות החינוכי, הוא חמור מאוד ואין לו מקום במערכת החינוך הישראלית. מסר זה מלמד הן את התלמידות והן את התלמידים, כי האחריות לכך שהבנים יתייחסו בכבוד לגופן של חברותיהן לכיתה, מוטלת על כתפי הבנות. עוד משתמע ממנו, כי מי שמתלבשת בלבוש חושפני מזמינה תשומת לב בלתי רצויה והטרדות, והמרחק בינו לבין האשמת הבנות במגע לא רצוי ובתקיפות מיניות קצר למדי״.

סלאט-שיימינג בעקבות הגשת תלונה

האשמת הקורבן בליווי סלאט-שיימינג

השימוש במושג סלאט-שיימינג מעלה חשש כי המסר החברתי המועבר לנשים נפגעות תקיפה מינית אשר התנהגותן המינית נחשבת מוגזמת, הוא שהפגיעות והאלימות שהן חוות הם במידת מה אשמתן. האשמת קורבן זו מובילה נשים רבות שחוו אלימות מינית להאמין שהן פעלו לא כשורה. אין שום דוגמא אחרת בחברה שבה מקובל להאשים קורבן בפשע שבוצע כלפיו. אדם הנרצח, הוכה או נשדד, לא נשפט על ידי החברה כפי שמקובל מול קורבנות אונס.

אחת מאסטרטגיות ההגנה של המואשמים בעבירות מין הוא ערעור על טהרתם של המתלונן או המתלוננת ולמעשה העמדתם למשפט נגדי. יתרה מכך, טענת הגנה אופיינית של נאשם בעבירות מין (או של סניגוריו) היא שמעשיו נגרמו בשל התנהגות פרובוקטיבית של הקורבן. לגישה זו יש תומכים בציבור. כך למשל אמרה פרופ' יפה זילברשץ, דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, בבואה להגן על אחד מעמיתיה שהורשע בהטרדה מינית: "אני טוענת שלנשים יש חלק במה שקורה. כמעט תמיד. למה לי זה לא קרה מעולם? אני אמנם לא גרייס קלי, אבל אני נראית לא רע לגילי. ועובדה, אף פעם זה לא קרה לי. אני מצטערת אם אני מזעזעת אותך, ואם אני נשמעת לך לא פוליטקלי קורקט. אבל אני מאמינה שכאשר גברים ונשים עובדים יחד נוצרות מערכות יחסים מסוגים שונים. אני צופה בכך שנים. אין מה להיתמם בעניין הזה, נוצר מתח מיני. זוהי דינמיקה אנושית מובנת. לעתים מדובר ביחסים קורקטיים לחלוטין, לעתים ביחסי חיבה מיוחדים לאדם כזה או אחר, לעתים זה גולש לסוג של פלירט מילולי, וכן הלאה. מתי זה מתפוצץ? בדרך כלל כאשר הגבר (ברוב המקרים) הולך צעד אחד רחוק מדי לטעמה של האשה. בדרך כלל זה לא בא יש מאין. זה לא נוחת מהירח. את המעשים האלה גברים לא מבצעים עם הקיר!"‏

טיעונים מסוג זה סופגים ביקורת חריפה מצד אלה הסבורים שהטיעונים מבליעים בתוכם את ההנחה כי "מגיע" למי שהוטרד/ה מינית או נאנס/ה שזה מה שיקרה להם‏‏‏. גורמים אלו מעלים את הטענה כי נורמות חברתיות אלו, הקושרות בין התנהגות פרובקטיבית להרשאה של האישה להשתמש בגופה משפיעות על שופטים, ולכן פושעי מין בישראל זוכים לעונשים קלים יחסית. כך, מחומרת המעשים הנידונים בבתי המשפט, הנושא הופך לדיון בלבוש האישה "כשאת אומרת 'לא', למה את מתכוונת?". בהתייחסו למשפט אונס אמר ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד: "האופן שבו הסניגורים והורי החשודים תוקפים את הנערה, כאילו היא אשמה באונס, הוא למעשה אונס נוסף של הנערה"‏‏‏

דוגמא להאשמת קורבן בליווי סלאט-שיימינג ניתן לראות בסיפורה של כוכבת הפורנו כריסטי מאק. לוחם ה-MMA ג'ונתן קופנהאבר (המכונה וור-מאשין) היכה כמעט למוות את חברתו לשעבר, שחקנית הפורנו כריסטי מק. לאחר שנפרדו, הופיע החבר לשעבר בביתה ב-2 לפנות בוקר יום שישי, כשהיא מארחת חבר. הוא הורה לחבר להסתלק ואז החל להתעלל בה, כשהורה לה להתפשט ולהתקלח לנגד עיניו, בניגוד לרצונה. לאחר מכן החל להכותה נמרצות, וגרם למאק ל-18 שברים בצלעות וקרע בכבד שבעקבותם אושפזה בבית החולים. סיפורה של מאק דווח בהרחבה באתרים בחו"ל. בעקבות הסיפור ספגה כוכבת הפורנו ביקורות שנבעו מתהייה האם התנהגותה הובילה את חברה לשעבר להכות אתה וכי יש לשמוע גם את גרסתו. נוסף על כך, העובדה שמאק מתפרנסת מתעשיית הפורנו לא תרמה לאהדתה, והיו אף כאלה שכתבו שצריך להעניש נשים בוגדניות. למרות כל זאת, יש המציגים כי הרשתות החברתיות עשויות דווקא להקל על הכאב או הבושה הנגרמים מאלימות. בחודש אוגוסט 2014 העלתה מאק לחשבונה ברשת החברתית טוויטר תמונות המציגות את החבלות הקשות בגופה אותן גרם בן-זוגה המתאגרף. ברשומה אותה העלתה, סיפרה מאק על השתלשלות האירועים וכן מתארת את בריחתה מהבית, עירומה ופצועה. הגילוי של מאק נפוץ מיידית ברשתות החברתיות ושותף על ידי למעלה מ-40 אלף פעמים ואלפים הגיבו לה. אך התגובה המפתיעה ביותר הגיע מקופנהאבר, שהחל בעצמו לפרסם ציוצים. "אני לא בחור רע", כתב באחד מהם, "הגעתי לפתיע את חברה שלי, לעזור לה עם המופע ולתת לה טבעת אירוסין, ופתאום מצאתי את עצמי נלחם על חיי", "הלוואי שהגבר ההוא לא היה שם ושכריסטי ואני יכולנו להתארס. אני לא יודע למה אני כזה מקולל, יום אחד האמת תצא לאור".

סלאט-שיימינג במדיה ובתקשורת

ההיסטוריה המינית של נשים וביטויים מיניים עדיין משומשים נגדן במקרים של הטרדות ואונס. במרץ 2013, שני שחקני פוטבול מאוהיו נידונו למאסר בשל תקיפה מינית של ילדה בת שש עשרה. תגובות באינטרנט למשפט התמקדו באשמת הנערה. בפרסומי טוויטר, משתמשים קראו לה "שיכורה", "משוחררת" ו"שרמוטה", בטענה שיש להאשים אותה באונס כי בילתה עם נערים שגדולים ממנה בגיל. בנוסף, היא ובנות נוספות במקרים נוספים ברחבי ארה"ב הואשמו על כך שהרסו את חייהם של הנערים שלטענתן אנסו אותן.

במקרה אחר, ילדה בת אחת עשרה אשר נאנסה על ידי חבורת נערים בני 18, הואשמה במדיה ותקיפת הנערים הוצדקה לאור התנהגות הנערה: "היא התלבשה בצורה מבוגרת לגילה, התאפרה ונראתה יותר כמו בת 20 והסתובבה במגרש המשחקים עם נערים בני 18".

מאז שרוטנר, המתלוננת הראשונה נגד חבר הכנסת ינון מגל פרסמה את הפוסט בו היא מתארת את ההתוודות הגסה של מגל על משיכתו המינית כלפיה, היא ספגה שיימינג אכזרי ברשתות החברתיות. חלק מהתגובות נגדה היו בוטות, באופן שהדף לא סופג. "היא קיבלה בדיוק את מה שהיא כל כך רצתה, ולא קיבלה - פרסום", הייתה אחת התגובות המעודנות נגדה. תגובה אחרת הייתה "וואו, מי ישמע איזו פשיעה לומר שהיא מחרמנת, הרי זה מה שמחזיק אותה". היו מי שהרחיקו לכת ופתחו עמוד פייסבוק נגדה ונגד בעלה, אריאל ויסמן, בשם "רחלי רוטנר ואריאל ויסמן – פדופיליה ושמאל קיצוני". "מותק הרמזים פזורים פה בכל העמוד", נכתב שם, "את הרבה יותר גרועה ממה שאת חושבת שאת!" ואחר כתב "מדובר בזוג מופרע מכל הבחינות, נקווה שימצו עמם את הדין". (לפרטי האירוע של ינון מגל ניתן לקרוא בדף הערך של מגל בויקיפדיה).

בחודש אפריל 2015 נחשפה החיילת מאי פאטל כמתלוננת נגד מפקד גדוד צבר לשעבר סא"ל לירן חג'בי, שלטענתה הטריד אותה מינית. במהלך המשפט התלוננה פאטל, באמצעות עורכי דינה, כי "במשך חודשים רבים השמיעו בתקשורת קציני צה"ל המייצגים את הנאשם אך ורק את גרסתו, גרסה חד־צדדית המטילה דופי וספק באמינות ומהימנות החיילת ומייחסת לה מניעים זרים להגשת תלונתה".

לאחר שנחשפה זהותה, היא ספגה לא מעט ביקורת, בין היתר על רקע תמונות שלה בבגד ים ביקיני, אותן העלתה לפייסבוק. עמוד פייסבוק שנקרא "סוף לטרור הפמיניסטי" פרסם את התמונות ומנהלת הדף כתבה כי "אותי זה דוחה שמישהי שמחצינה את הנשיות שלה בצורה כל כך בוטה הולכת על צעד כזה של האשמה כלפי גבר... מי שמתייחסת בכזאת פתיחות לגוף שלה מוטב שתתייחס בפתיחות גם לצד השני שאולי מעד בהתנהגותו".

בעקבות הפרסומים הללו, זכתה פאטל לתגובות תומכות, כמו זו של ח"כ שלי יחימוביץ', שכתבה "הענן המצחין שמתנוסס מעל התגובות לסטטוס המרגש, החכם והאמיץ של מאי פאטל הוא אגרוף בבטן... כל השדים העתיקים והמכוערים מרימים את ראשם... חטאה הגדול של מאי, שבפרופיל שלה יש תמונות שלה, שומו שמיים, בביקיני". מלבד ח"כ יחימוביץ' מספר נשים פתחו בקמפיין "בגד ים הוא לא הזמנה לאונס" בעקבות הטענות נגד פאטל.

גם בעמוד הפייסבוק שלה ספגה פאטל לא מעט תגובות בוטות. "לא מאמינה לך לאף מילה, את לא תמימה ואני אישה ובזה להטרדות מיניות ומבטיחה לך

שגם אני עוברת כאלה ובמילה אחת אני גם מסיימת אותן. את בולשיט אחד גדול", נכתב. "אני מקווה שהבלוף הזה ישב על מצפונך כל חייך ואני מאחל לך אריכות ימים... עד כמה אפשר להרחיק לכת כדי לנקום במישהו?".

דוגמא נוספת למחיר השיימינג הכבד שתשלם מתלוננת ניתן לראות בסיפורה של ד"ר אורלי אינס מ-2010 -"חיי הופקרו והפכתי לרכוש הכלל". בעצרת של המרכז לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית שנערכה בשנת 2010 בתל אביב התייצבה ד"ר אורלי אינס, שהתלוננה כי הותקפה מינית על ידי ניצב אורי בר לב ועל ידי מנכ"ל המשרד לביטחון פנים חגי פלג, וחשפה את זהותה. "אני לא מסתתרת ולא מתביישת", אמרה. "לא עשיתי שום דבר רע - אני מוותרת על החיסיון". היא הדגישה כי הגיעה להשמיע את קולן של קורבנות התקיפה. "בשבועות האחרונים מאז העזתי להתלונן דמי הותר בתזזיתיות חסרת תקדים לפגוע באורח חיי ובכוונותי", אמרה. "הוצגתי על ידי  גורמים שונים כמתלוננת סדרתית, כמעלילת עלילות. אמרו על אישיותי כי אינני אמינה. אמרו שאני אישה חזקה, אז איך ייתכן שהטרידו אותה. זו שאלה לא לגיטימית בעליל, יודע כל מי שמבין בקורבנות. סיפרו סיפורים שאינם קשורים לפרשה. חשפו את שמי באתרים וטוקבקיסטים האשימו והשמיצו אותי. חלק פרסמו תמונות שמבליטות אברי גוף שלי באופן בוטה, מביאים ציטוטים מחדרי חקירות שלא היו ולא נבראו. מערבבים לתוך הפרשה הזו גורמים אחרים שאין להם שום קשר לפרשה הזו". כמו כן, ד"ר אינס סיפרה על המחיר הכבד ששילמה מאז נחשפה הפרשה. "אני זוכה לסוג של התעללות ולא רק אני, אלא משפחתי. חיי הופקרו והפכתי לרכוש הכלל. אני בעצמי, מתוקף תפקידי, עמדתי על במות ושכנעתי את קורבנות העבירה לדווח להתלונן ולבקש עזרה. להציף החוצה. כשאני רואה מה עושים לי וכשהן רואות הן לא תעזנה. אף קרבן לא תרצה שיגררו אותה ואת שמה הטוב ברפש. הסיפור שלי הוא מיצוי של קורבנות העבירה".

האם שיימינג ברשת מונע מנשים להתלונן על הטרדות מיניות?

בשנת 2015 חשפו מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית כי נרשמה ירידה במספר התלונות במשטרה. "בשנת 2008, כשאני הייתי המנכ"לית, 20% מהנפגעים והנפגעות שהגיעו למרכזי הסיוע התלוננו על התקיפה במשטרה, לעומת 13% שמתלוננים כיום", אומרת ח"כ מיכל רוזין ממרצ, לשעבר מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע. "רוב הסיכויים שלא יקרה כלום למי שיתלוננו עליו. הנשים יודעות שזה חסר טעם. אני רואה נשים מרוסקות אחרי שהתלוננו, נשים שנהרסו להן חיי המשפחה, שאיבדו את מקום העבודה שלהן. אין כמעט תיקים של הטרדה מינית שמגיעים לבתי המשפט ולא נסגרים בכל מיני עסקאות טיעון חשוכות".

לדברי ח"כ רוזין, מעבר לחינוך ולחוסר האכיפה, הבעיה היא בחברה הישראלית. "לרוב כשאישה מתלוננת יפנו אליה אצבע מאשימה של האשמת הקורבן ולא חיבוק שלו", היא טוענת. "גם כשמדובר ב'אונס קלאסי', כמו בסיפור המאבטח ארז אפרתי בנמל תל אביב, התקשורת הממוסדת העלתה שאלות כמו למה הבחורה הסתובבה שם לפנות בוקר, מה היא עשתה שם ומה היא לבשה".

בשנת 2012,  מתלוננת ממשרד התחבורה טענה כי הוטרדה מינית על ידי הנשיא לשעבר משה קצב ונחשפה בשמה המלא: אודליה כרמון. מאז חייה לא חזרו למסלולם. "גם כאשר יש לך ניצחון ברור ומוכרע כמו במקרה שלי, עדיין העניין תם אבל לא נשלם. אני עדיין ממשיכה לחטוף ריקושטים". לכשנשאלה בראיון מה צפוי לנשים המתלוננות על הטרדה מינית כיום, השיבה "אני אישה בוגרת עם ניסיון בקריירה, אבל אם אני הייתי בחורה צעירה שמחפשת תעסוקה ומעסיק פוטנציאלי היה מברר עלי, הוא גם לא היה מקבל אותי על פי השיימינג ברשתות החברתיות".

יש נשים רבות החוששת כי במידה ויתלוננו וייחשפו בשמן המלא, הן לא תוכלנה לעמוד בפני הביקורת הציבורית אשר ככל הנראה תופנה כלפיהן. "לפי הנתונים, אחת מתוך שלוש נשים חוות במהלך החיים הטרדה מינית מסוג כלשהו, אבל מאוד קשה להן לצאת ולהתלונן", אומרת מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע אורית סוליציאנו. "נשים יודעות שיש מחיר לכך שהן מוציאות לאור את הפגיעה ומספרות מה אירע להן. צריך לקחת את המחיר הזה בחשבון, ולא כל אחד יכול להתמודד איתו"

"עבור נפגעות הטרדה מינית, הסיכוי לקבל הגנה ולראות את הצדק יוצא לאור על ידי פנייה למערכות אכיפת החוק הוא קטן מאוד", אומרת עו"ד קרן גרינבלט, מנהלת קידום מדיניות בשדולת הנשים. "מי שנחשפת ככה, כמו שעשו באומץ רב רחלי רוטנר והמתלוננת אור שוקרון, לוקחת סיכון עצום, וזה מעשה מאוד לא פשוט, שחושף אותן לאיומים, קללות, הלבנת פנים וחיפוש וחיטוט בעבר שלהן. לנו כציבור יש אחריות לתת גב לנפגעות שנחשפות, להבין שאין להן ברירה אחרת, ושהן עומדות לשלם מחיר מאוד גבוה על התעוזה, בייחוד כשהפוגע הוא אדם מוכר בציבור. בראש ובראשונה חשוב להאמין להן, ולהביע את האמון הזה. אחר כך חשוב גם להיאבק כמה שאפשר בפגיעות הנוספות שאנשים מרשים לעצמם לפגוע בהן".

סלאט-שיימינג בקרב קהילת הלהטב"ק

סלאט-שיימינג נגד הומוסקסואלים

מבחינה חברתית, הומוסקסואלים נחשבים כמפרים ציפיות מסורתיות בנוגע להתנהגות מינית. יתר על כן, לרוב הם נשפטים מראש כמיניים יותר, כמעורבים יותר בהתנהגות מינית מסוכנת וכבעלי פרטנרים רבים ליחסי מין. על כן, הם זוכים לרוב ליחס שיפוטי הכולל קריאות גנאי כדוגמת "מופקר" או "מלוכלך" על כך שלקחו חלק ביחסי מין לא מוגנים. בהמשך, אלה עלולים לגרום להם להימנע מלחשוף את עצמם כהומוסקסואלים ובנוסף, להימנע מלדבר על סיכונים מיניים או על הטרדות מיניות שחוו.

בסקר שנערך בשנת 2009 ובחן האם הומוסקסואלים נענשים (כדוגמת חווית ביוש) מראש על נטיותיהם המיניות, נמצא כי 46% מהציבור רואים בהומוסקסואלים סוטים. המשיבים "כן" לשאלה האם הומוסקסואליות היא סטייה קובעים, לפי העיתון, כי הומוסקסואלים הם סוטים. "למילה סוטים יש רק משמעות אחת. לא סטיית תקן ולא הטיה מן הנורמה. הם סוטים, מניאקים, פרברטים".

נראה כי אלימות מינית קיימת גם בקהילה הגאה, אך רבים אשר חווים תקיפה או הטרדה מסרבים לחשוף את החוויה הנוראה שעברו. פרויקט "שקמה", אשר החל לפעול במרכז הגאה, מבקש להתמודד עם הבעיה המטרידה. "נער בארון לא יכול לספר להורים שלו שפגש מישהו באטרף, ושהלך לפגוש אותו והוא אנס אותו", אומרות טל סרי וגליה ניב, שיזמו את הפרויקט. עוד הן אומרות כי "יש משהו בזהות מגדרית לא נורמטיבית בעולם שלנו שמייצר קהילה מוחלשת ומודרת שחשופה מאוד להמון פגיעות. בתכנית שלנו יש פגישה למשל על הטרדות מיניות על רקע הומופובי. למשל- לקרוא לילד בכיתה 'הומו' נקרא הטרדה מינית: זו פגיעה או השפלה על רקע המיניות שלו. אלה הטרדות מיניות מאוד ספציפיות שצריך ללמוד וללמד אותן".

אונס במפגש חד-פעמי (דייט-רייפ) בקרב הקהילה ההומוסקסואלית

"דייט רייפ" היא הקטגוריה הנפוצה ביותר לפגיעה מינית בגברים הומוסקסואלים. במפגש זה, הנפגע והפוגע נפגשים לצורך קיום יחסי מין או לצורך היכרות המובילה למפגש מיני. תוך כדי האירוע המיני עובר אחד הצדדים את הגבול שאותו קבע הצד השני.

להלן עדות מפי בחור שעבר אונס אלים מהסוג הזה- "אני גבר הומוסקסואל בן 31 מהמרכז, לפני 3 שנים הכרתי גבר באינטרנט מהצפון, נסעתי אליו ביום שבת אחד. מיד כשהגעתי התחלנו בקטע מיני. הוא הוריד לי את המכנסיים ובלי שום הכנה החדיר לתוכי דילדו בצורה אגרסיבית שהכאיבה לי מאד, הרגשתי שמשהו קורה לי בגוף, משהו שלא הרגשתי בעבר, סוג של כאב מטורף. תוך שניה הכל התמלא בדם. הוא הוציא את הדילדו ואמר לי: " חשבתי שאתה מנוסה". הרגשתי כל כך אשם ולא בסדר שהרסתי את המפגש. לכן נשארתי והמשכתי לענג אותו כשאני סובל מכאבים. היום במהלך טיפול אני מבין שנעשתה שם פגיעה. הוא לא שאל, לא דאג ורק האשים אותי בכך שאני לא מנוסה מספיק, אחרת לא הייתי צריך להיפצע, אבל בזמנו הייתי אומר שאני הומו אז בגלל זה - זה קרה לי, היום אני יודע שאין כמעט הומו שלא עבר מתישהו משהו דומה לזה"

ניתן לראות כי קיים קשר בין הפגיעה המינית לבין האוריינטציה המינית. יש הנוטים לחשוב כי עצם הזהות ההומוסקסואלית שלהם היא זאת שגרמה לפגיעה המינית, כלומר, האדם מאשים את עצמו בפגיעה המינית שחווה. 

תוצאות אפשריות של סלאט-שיימינג בקרב גברים הומוסקסואלים כפי שמשתקף בסרט "הלב הרגיל"

החל מתחילת 1979 ועד סוף 1982 מספר מקרי האיידס המאובחנים בארצות הברית עלה מ-0 ל-900. עד סוף 1983 אובחנו 3,000 מקרים ובחודש יולי 1985 מספרם הכולל של המאובחנים במחלת האיידס עמד על מעל 12,000 מקרים ובהם כ-6,000 אשר כבר מתו מהמחלה. מעבר לארסיותה של המחלה, ישנם מספר מאפיינים שהופכים אותה למחלה ייחודית בעולם המערבי. ראשית כל, בעת גילויה המוקדם היא פגעה בשתי תת-אוכלוסיות הסובלות מסטיגמות חברתיות ושנדחקו לשולי החברה האמריקאית - צרכני סמים בהזרקה וגברים הומוסקסואלים. אף אחת מקבוצות אלו לא זכתה לסיקור מצד העיתונות הפופולרית ומחלת האיידס, אשר פגעה בשתי אוכלוסיות אלו במיוחד, לא משכה את תשומת הלב של התקשורת, של הממסד הרפואי או של הממסד הפוליטי. כתוצאה מכך, במשך חודשים רבים מרבית האמריקאים לא היו מודעים כלל לקיומה של המחלה. שנית, מנקודת מבט אפידמיולוגית, התפשטות מחלת האיידס הייתה אטית באופן יחסי. בניגוד לשפעת או כולרה, אשר עשויות להציף אזורים נרחבים בתקופת זמן קצרה, משך זמן החביון של מחלת האיידס עשוי להימשך לעתים שנים בין שלב ההדבקה עם הנגיף לבין הופעת התסמינים החיצוניים עצמם. לבסוף, בניגוד למחלות רבות אחרות, למחלת האיידס מספר ביטויים מובחנים, החל מסרקומת קפושי ועד מגוון זיהומים שונים - כולם בסופו של דבר זוהו כתוצאה של תפקוד ירוד של המערכת החיסונית. בשל כל הסיבות הללו, מחלת האיידס נעה באטיות רבה למרכז התודעה הציבורית וחזית המחקר הרפואי.

בזמן שהערנות למחלה גברה, הידע היחסי על מקורותיה והדרכים למניעתה לא השתפרו וחוסר התאמה זה יצר פחד רב בקרב הציבור כלפי אנשים שנדבקו באיידס. עד אמצע 1983 אנשי רפואה וקציני משטרה בסן-פרנסיסקו נהגו ללבוש כפפות מגומי ומסיכות פנים כאשר התעסקו עם אנשים אשר ייתכן ונדבקו במחלה ובתי ספר ברחבי המדינה חששו מטיפול בילדים אשר ייתכן ונדבקו. בד בבד, מחלת האיידס קשרה בקשר הכרחי לאלימות שהופנתה נגד גברים הומואים. מתקפות בעיתונות מצד מפלגות הימין נגד הומואים החלו להתרבות והטרדות אליהן נחשפו הומואים כללו התייחסות למחלת האיידס. גברים הומוסקסואלים, בייחוד בניו-יורק ובסן-פרנסיסקו, החלו לחשוש מנסיגה משמעותית בתהליכים שהובילו לשוויון בזכויות האזרח שלהם ומתהליכי קבלה של האוכלוסייה ההטרו-נורמטיבית את הקהילה ההומוסקסואלית. מחקרם של רואן וקמפבל מלמד כי חשש זה של הקהילה ההומוסקסואלית היה בהחלט מוצדק. המחקר מתאר כי המחלה הגבירה באופן מובהק את חוסר הסובלנות כלפי זכויות האזרח של הומוסקסואלים והחריפה את התפיסה החברתית של חוסר המוסריות שלהם בין השנים 1986-1991, כאשר המגיפה החלה להתפשט. מגיפת האיידס, בייחוד בשלביה הראשוניים, נקשרה באופן ישיר לנטייה מינית הומוסקסואלית עד כדי כך שהתקשורת כינתה אותה "מגיפת ההומואים".

הלב הרגיל הוא סרט דרמה אמריקאי אשר יצא למסכים בשנת 2014. הסרט עשוי לשקף נאמנה את התוצאות ההרסניות של סלאט-שיימינג בקרב גברים הומוסקסואלים. הסרט מתמקד במשבר האיידס בעיר ניו יורק בארה"ב בין השנים 1981 ל-1984, כפי שנראה מעיניו של הסופר/אקטיביסט נד וויקס, המייסד ההומו היהודי-אמריקאי של קבוצת תמיכה בולטת במאבק נגד האיידס. לאורך כל הסרט ניתן לראות את האדישות הכללית של החברה האמריקאית בנוגע למאבק ההומוסקסואלים נגד מחלת האיידס, ככל הנראה בשל העובדה כי באותה תקופה הוגדרה המחלה כמחלה של הומואים בלבד, המאופיינים בהתנהגות מינית אשר חורגת מהנורמה החברתית ונובעת מהתנהגות לא-אחראית מצידם כעוסקים בפעילות מינית לא מוגנת, לרוב עם מספר פרטנרים שונים.

סלאט שיימינג נגד טרנסג'נדרים

חברי קהילת הטרנסג'נדר סובלים לרוב משיימינג חברתי על בחירת הזהות שלהם, החורגת באופן השורשי ביותר מהנורמה החברתית. מתוך רצון להעצים את חברי הקהילה, פועל פרויקט גילה על מנת שיוכלו חברי הקהילה לבטא את זהותם המגדרית, ומבקש להגן על חברי וחברות הקהילה מהטרדות, אפליה ואלימות.

דוגמא לסלאט שיימינג שנעשה כלפי טרנסג'נדריות ניתן לראות במקרה משנת 2009, במהלכו נעצרו שתי טרנסג'נדריות בתל אביב בחשד שתקפו וקיללו שוטרים. לדבריהן, השוטרים הקניטו אותן- "הם התחילו לדבר אלינו בלשון זכר ושאלו לגודל הזין שלנו ואם לא כואב לנו לקבל בתחת", סיפרה א'. "התקשרתי למשטרה ואמרתי שיש שוטרים שמציקים לי", אמרה ה'. "אחרי כמה דקות הגיעה ניידת, השוטרת צעקה עליי: 'תסתמי את הפה, יא שרמוטה!'. היא המשיכה לקלל אותי, והשוטר דחף אותי. באתי לקראתו - לא צעקתי עליו, לא הרמתי יד ולא כלום. אז הוא אמר לי: 'את תוקפת שוטר?' ופתאום הרגשתי אזיקים על הידיים. לאחר מכן, השוטרים הכניסו את א' לניידת. לטענתה, גם שם לא הסתיימה מסכת ההשפלות. "כל הדרך, השוטרת לא הפסיקה לרגע לקלל אותי: 'יא בן זונה, אימא שלך לא יודעת מה אתה עושה?, השוטרים הובילו את א' אל תחנת המשטרה ברחוב סלמה בתל אביב. היא סיפרה, כי שם הם הכניסו אותה לחדר החקירות והמשיכו לצחוק וללגלג עליה, עד לבואם של דרגים בכירים יותר. "ישבו שם שוטרי יס"מ שאמרו: 'תשימו עליה אזיקים עם נוצות'. החצאית שלי עלתה למעלה, אז הם אמרו: 'רואים לך את הזין'. רציתי לקבור את עצמי". א' סיפרה כי השוטרים שמו עליה אזיקים גם ברגליים, וסירבו לשחרר אותם, על אף כאבים פיזיים שנגרמו לה. "יש עליי עד עכשיו סימנים של האזיקים", אמרה. לדבריה, קצינת החקירות אמרה לה: "אני פוחדת שתתקוף אותי", וגם היא סירבה לדבר אליה בלשון נקבה. "ביקשתי ממנה שתעשה זאת", ציינה, "אבל היא אמרה: 'רשום רווק'. אמרתי לה: 'אבל תראי מה את רואה'. אז היא אמרה לי: 'זה לא משנה מה אני רואה. אני מסתכלת על מה שכתוב בתיק, ואם רשום רווק - אני אפנה אליך בלשון זכר'". בסופו של דבר, שוחררה א' בערבות בשעות הבוקר. "אני לא יכולה לתאר את ההשפלה שעברתי". גם ה' הביעה ביקורת על המשטרה: "הרגשתי מושפלת, ועוד יותר כואב לי שאין למי לפנות. אם אתלונן במשטרה - הידיים שלהם על העליונה. הם יאמינו לקוקסינלית?"

תוצאות אפשריות של סלאט-שיימינג בקרב טרנסג'נדרים

הפרעת זהות מגדרית אומנם יצאה מרשימת ההפרעות הנפשיות, אך במידה ומתעמקים בהגדרה ההפרעה המקורית נוכל להבחין כי קיימות מספר תפיסות משמעותיות שעודן נמצאות בבסיס הטיפול השגוי באנשים טרנסג'נדרים. ניתן לחלק את ה"סימפטומים" של הפרעת זהות מגדרית לשתי קבוצות. הראשונה, רצון להשתייך למין הנגדי, התבטאות מגדרית המתאימה למין השני וכיו"ב. השניה- דכאון, חרדה חברתית, דחייה מהגוף. סימפטומים אילו יכולים לתאר באותה מידה מצב פוסט טראומטי, המאופיין גם הוא בדכאון, חרדה ולעיתים גם ניתוק מהגוף. אנשים טרנסג'נדרים רבים, בדומה לאוכלוסיות מודרות אחרות, מתמודדים עם מה שד"ר אפי זיו הגדירה כ"טראומה עיקשת", וזאת גם בשל החשיפה לביטויים טרנספוביים, אבל גם ואולי בעיקר - בשל דיכוי הביטוי המגדרי העצמי שלהם במשך שנים רבות. כלומר, לא מדובר בהכרח בקיומו של אירוע טראומטי המסכן את שלמות הגוף והנפש, אלא שנים של דיכוי מגדרי. בגלל תחושת השונות, הרצון בקבלה מהסביבה, והיכולת ההישרדותית לשמירת הסוד כבר בגיל מאד מאד צעיר, ילדים טרנסג'נדרים (בדומה לילדים או ילדות הנמשכים לבני מינם) חשופים יותר להתעללות מינית בילדות. לעיתים קרובות התוקף עשוי לזהות חולשה זו בקרב קורבנותיו הרבה לפני שהסביבה מזהה אותה. למעשה מתקיים מעגל של רה- טראומטיזציה במרחבים הללו וכן זעם וכעס רבים המופנים כלפי חוץ לסביבה.

המחיר הפסיכולוגי של סלאט-שיימינג

הנזקים הרגשיים אשר נגרמים לאדם בעקבות חשיפה לסלאט-שיימינג עשויים להימשך במשך שנים, לפגוע בערך העצמי שלו ואף לגרום לו להעלים את המיניות שלו. במקרה של נשים אחת התוצאות היא תיוג כקלה להשגה וכתוצאה מכך, להיהפך למטרה להטרדות נוספות ואף לאונס. (לקריאה נוספת ראו ערך ויקיפדיה בנושא הסרט "שש פעמים" ודף עמדה של מכון יסודות ליוזמות חברתיות על הסרט "שש פעמים" )

פגיעה בערך העצמי

הנזקים הפסיכולוגיים החמורים ביותר אשר נגרמים כתוצאה מחווית סלאט-שיימינג ברשת משתקפים בסיפוריהם הטרגיים של נערות רבות כמו אמנדה טוד. הנערות הפכו למעשה לקורבנות של סלאט-שיימינג ברשת. רבים מהן גמרו בדעתן להתאבד על מנת לסיים את ההטרדות מהן סבלו. כל אחת מהן בוישו על כך שפעלו לפי תשוקות מיניות בסיסיות.

דוגמה לכך ניתן לראות בסיפורה של פליסיה גרסיה, אשר ספגה סלאט שיימינג באינטרנט ומחוץ לו על כך ששכבה עם ארבעה חברי פוטבול במסיבה. חברי כיתתה ובעיקר חברי קבוצת הפוטבול הטרידו אותה בשל המעשה והיא הפכה למושא לצחוק בפני חבריה לשכבה. היא ניסתה להתלונן בפני הרשויות בבית הספר, אל אלו לא עשו דבר על מנת לעצור את הבריונות נגדה ברשת ובבית הספר. לפיכך, באוקטובר 2012 גרסיה קפצה מול רכבת תחתית כשהיא נוסעת ונהרגה במקום.

סיפור נוסף המדגים את הפגיעה העצומה בערך העצמי של הבנות הנחשפות לסלאט-שיימינג ניתן לראות במקרה של רטיה פרסונס (בת 17) אשר תלתה את עצמה באפריל 2013. פרסונס נאנסה כשהייתה בת 15 על ידי 4 בני נוער לאחר שהתעלפה משכרות במסיבה. אחד הנערים צילם תמונה של האונס ושיתף אותה ברשתות חברתיות. פרסונס פנתה למשטרה, אך השוטרים החליטו כי לא קיימות די ראיות כדי להגיש תלונה לאונס על בסיס תמונת העירום. הנערה כונתה "שרמוטה" וסבלה מבריונות בבית הספר ובאינטרנט. בני נוער הטרידו אותה וביקשו ממנה לקיים עימה יחסי מין. משפחתה נאלצה לעבור מיקום והיא החליפה 4 בתי ספר בשנה ואף אושפזה בבית חולים פסיכאטרי בעקבות נסיונות התאבדות. שנתיים של הטרדות ועינוי יחד עם חוסר עזרה מהרשויות גרמו לה להתאבד.

בנוסף, ניתן לתת כדוגמה נוספת את סיפורה של הופ וויטסל אשר תלתה את עצמה באמצעות הצעיף האהוב עליה בגיל 12. וויטסל שלחה תמונת טקסט לחבר שלה ובה היא נראית חשופת חזה. חבר של הנערה לכיתה ראה את התמונה ושלח אותה לעצמו ולחברי כיתה נוספים. התמונה התפשטה במהירות בקרב 6 בתי ספר באזור ווויטסל סבלה בעקבות כך מהטרדות רבות. הוריה נוכחו לראות כי היא נרגזת אך לא ידעו מה קרה ואת גודל הבריונות ממנה היא סופגת. כאמור, הופ וויטסל החליטה להתאבד בסופו של דבר לאור הבריונות אליה נחשפה.

לפיכך, ביוש נערה בשל ביטוי המיניות שלה מסב לה תחושות שליליות בנוגע לגופה ועשוי להוביל למצוקה רגשית ונפשית. כאמור, בתרבות המודרנית מצופה מנשים להיות יפות וסקסיות אבל לא יותר מידי וזהו סטנדרט המהווה מעין חרב פיפיות עבור נשים. נערות צעירות מקבלות מסר כפול לגבי מיניות וסקס. מדיה ותרבות משדרות להן שהן צריכות להיות מושכות מינית אך כשהן הולכות רחוק מידי הן מוטרדות על היותן רזות מידי או מיניות מידי וזה מוביל למצוקה נפשית ורגשית. על כן, מתבגרות עשויות לסבול מבעיות של אינטימיות וביטוי מיני עד לשלב הבגרות שלהן וגם בהמשך חייהן.

ניסיונות לעצור את תופעת הסלאט-שיימינג

במישור החקיקתי

ניתן לומר בהכללה כי האפשרויות החוקיות והטכניות להתמודד עם תופעת הסלאט-שיימינג אינן מספקות. אתרים בהם מופצים תמונות, סרטונים ותגובות מצד הגולשים ככל הנראה חוסים תחת הגנות משפטיות שונות. אפשרות יעילה להתמודד עם הבעיה יכולה להיות שימוש בחוק זכויות יוצרים. תחת החוק, זכויות היוצרים והבעלות על תמונה או סרטון שייכת לצלם. ככל שמדובר בתמונות “סלפי” הרי שהצלמת היא גם הנפגעת. זכות הבעלות על תמונה מופרת שעה שנעשה בתמונה או בסרטון שימוש בניגוד להוראות החוק, כלומר – אם הוא מועתק ללא רשות למשל. העתקה מתבצעת בכל פעם שהתמונה מפורסמת ברשת (אפילו שיתוף בפייסבוק יחשב כהעתקה בלתי מורשית לצורך העניין). בהתאם לכך, יכולה נפגעת לדרוש מהאתר המפיץ את הסרתו המידית של סרטון או תמונה בטענה שזכויות היוצרים שלה הופרו ואף לבקש צו מניעה נגד המשך פרסום האובייקט. טענה זו מחייבת את האתר לפעול ולהסיר את היצירה אחרת הוא עלול להיות אחראי בנזיקין. הנפגעת יכולה אף להגיש תלונה במשטרה.

בשנת 2014 הרחיבה כנסת ישראל את החוק למניעת הטרדות מיניות כך שמקרים שבהם הפצת תמונותיו של אדם ללא ידיעתו או בכפייה מבלי שידע והסכים, ייחשבו הטרדה מינית שדינה עד חמש שנות מאסר. המפיץ יוגדר עבריין מין והנפגעת תוכר כנפגעת של הטרדה מינית. החוק נקרא "חוק הסרטונים" והוצע על ידי חברת הכנסת יפעת קריב ממפלגת "יש עתיד" ולמעשה אוסר על הפצת תכנים מיניים ברשתות החברתיות ובמרחב האינטרנטי בכלל. 31 חברי כנסת תמכו בהצעת החוק ולא היו מתנגדים.

קריב גיבשה את הצעת החוק בעקבות מקרה שהובא לידיעתה. במקרה זה צולמה אישה צעירה מקיימת יחסים עם בן זוגה, ולאחר שהשניים נפרדו הופצו הסרטונים המתועדים ביישומון "ווטסאפ" לעשרות אלפי אנשים. "בימים אלה אנו עדים לעוד ועוד מקרים של תקיפות מיניות שתועדו ומופצים בציבור ללא מעצורים וללא גבולות", אמרה קריב לאחר אישור החוק. "ההתערבות החקיקתית הזאת היא הכרחית ותעזור להילחם בתופעה המזעזעת של 'אונס וירטואלי'. ברור לנו שקצב החקיקה מאחר תמיד את המציאות הטכנולוגית והווירטואלית שבה אנו חיים. מדובר בחוק פורץ דרך גם בהיבט החקיקתי וגם בהיבט הנורמטיבי והערכי. זה הישג גדול לקורבנות של עבירות מין". קריב אמרה עוד: "אנחנו צריכים להבין שהפצה של סרטים ותמונות כאלה היא לא מעשי קונדס, הם עלולים להרוס חיים של אנשים ושל נערות צעירות, שחלקן מפתחות לאחר מכן רצון להתאבד או שהופכות בעל כורחן לכוכבות פורנו. זו תופעה מסוכנת שצריך לעקור מהשורש, ואני שמחה שגם כנסת ישראל חושבת ככה"

עד שמישהו לא יחטוף זמן משמעותי בכלא זה לא ייפסק", אומרת א', שסרטון בו הופיעה הופץ בוואטסאפ. לטענת א', החוק חשוב מאוד, אך עדיין לא מרתיע ואנשים לא מספיק מודעים אליו. "לא מזמן הסתכסכתי עם מישהו שמכיר את הסיפור שלי והוא איים עליי שיפיץ את הסרטון ל-1,400 החברים שלו בפייסבוק. הוא אמנם לא פרסם בסוף, אבל העובדה שיש כעת חוק נגד זה, לא ממש הזיזה לו". לכאורה, כל מי שפרסם או העביר הלאה סרטון בעל אופי מיני ללא הסכמת המצולם, עשוי לעמוד לדין פלילי. בפועל, במשטרה ובפרקליטות יודעים כי הדרך היחידה להתמודד עם התופעה היא דרך הרתעה וחינוך. יש לזכור כי החשודים הפוטנציאלים אינם עבריינים במובן הקלאסי. עד לא מזמן מעשיהם זכו לביקורת מוסרית, אך העברת הסרטון לא היוותה עבירה פלילית. מעבר ל-10 כתבי אישום שהוגשו עד כה, תיקים נוספים נמצאים בעיון ובחינת הפרקליטות. "מעבר להעמדה לדין, אנו גם שמים דגש במישור המניעתי והחינוכי", אומר ד"ר עו"ד חיים ויסמונסקי, מנהל יחידת הסייבר בפרקליטות המדינה. "הרי ממילא בחקירה פלילית לא ניתן יהיה להגיע לכל המפיצים". "נתקלנו במקרים של חשודים קטינים שהפיצו תמונות עירום שקיבלו מחברות שלהם, אף הן קטינות, והתמונות התגלגלו מיד ליד עד שהופצו בוואטסאפ של הכיתה או של חלקים גדולים מבית הספר", מציין ד"ר ויסמונסקי. "צריכים למצוא בתוך השרשרת הזו מי היה האחראי להפצה הנרחבת יותר".

בשל אופי העבירה, יזמה מנכ"לית משרד המשפטים, אמי פלמור, קמפיין תקשורתי שיסייע למנוע את העבירה לצד הטיפול הפלילי. בשל קשיים מסוימים בחקירת העבירות ובעקבות העובדה שחלק מפעילות ההפצה נעשית באמצעות שרתים בחו"ל, הפרקליטות החלה לפעול במישור של הסרת התכנים האסורים או חסימת גישה אליהם, לצד המישור של איתור החשודים והעמדתם לדין

במישור החברתי-חינוכי

חברי חברת התיאטרון לבנות בלבד – "אפקט האומנות" כתבו מחזה בשם "שרמוטה: המחזה". במחזה הם פונים להשפעה המזיקה של סלאט-שיימינג ותרבות השרמוטות. היוצרים מציינים כי המחזה שלהם "קורא לפעולה – תזכורת כי סלאט-שיימינג מתרחש בכל יום, כמעט בכל מקום". המחזה שואב השראה ממקרים אמיתיים של ילדות בנות 14 עד 17 מניו-יורק, ניו-ג'רזי, קונטיקט ופנסילבניה. המחזה הוצג בשנת 2013 בפסטיבל תיאטרון השוליים של ניו-יורק.

באמירתה על ההפקה, ועל סלאט-שיימינג באופן כללי, עורכת "שרמוטה! התבגרות של נקבה עם מוניטין רע", ליאורה טננבאום כותבת: "נערה בת-עשרה כיום נמצאת בסיטואציה בלתי אפשרית. היא צריכה להקרין תדמית סקסית ולאמץ לעצמה, במידה מסוימת, זהות של "שרמוטה". מנגד, לקחת את הסיכון בלהיות מושא ללעג כמתחסדת לא-רלוונטית. אבל אם חבריה מחליטים כי היא חצתה גבול בלתי נראה ונע באופן תמידי והפכה ל"שרמוטה" מדי, היא מאבדת את כל האמינות שלה. אפילו אם נכפה עליה סקס, זהותה והמוניטין שלה נלקחים ממנה. אכן, כוחה לספר את סיפורה נחטף ממנה. "שרמוטה" של אפקט האומנות, אשר נכתב על ידי קייטי קאפיילו, מייצג באופן חי את הנסיבות הבלתי-הגיוניות, מזיקות ונוראיות... מחזה זה הוא הייצוג החזק והאותנטי ביותר של הסטנדרטים המיניים הכפולים אשר ראיתי אי פעם".

באפריל 2013, אמילי לינדין, מייסדת פרויקט "UnSlut' (אנ-סלאט, לא שרמוטה - בתרגום לעברית), יצרה בלוג בו שיתפה את סיפוריה על בריונות מינית על מנת "לספק מספר נקודות מבט לנערות אשר מרגישות כרגע לכודות ומבוישות". הבלוג מורכב כעת מרשומות של חברים מכל הגילאים, מוצאים אתניים ומגדרים. הסרט  הדוקומנטרי "UnSlut" עולה בקנה אחד עם הפרוייקט ומוקרן ברחבי כל ארצות-הברית.

לאחר שחוו סלאט-שיימינג על עצמן, אוליביה מלוויל, פאלומה בריירלי ניוטון וכ-12 נשים אוסטרליות אחרות ייסדו את הארגון- "אלימות מינית לא תושתק" באוגוסט 2015. האגודה מבקשת להעלות את המודעות של בריונות-ברשת ואלימות מינית ברשת. המייסדות אף שיגרו עצומה לממשלה האוסטרלית בה הן מבקשות מהם לשפר את האימון והחינוך של קציני אכיפת החוק אודות כיצד למנוע ולהעניש הטרדה מינית ברשתות החברתיות.

בנוסף, קמפיין שוויצרי מיוחד, אשר עיצבה המעצבת תרזה וולוקה יחד עם סטודנטים מבית הספר למודעות בהמבורג, בשם "אל תמדדו את ערכה של אישה לפי מה שהיא לובשת", מעמיד סרגל שיפוטיות על אורכם של הבגדים שנשים לובשות, בלשון ציניות כמובן. בקמפיין בודקים "עד כמה החצאית שלך קצרה? אם היא קצרה מאוד, את מגה-שרמוטה; אם היא די קצרה, את זנזונת, אבל אם היא ארוכה לגמרי – אז את כבר דוסה"

קישורים חיצוניים

• הדס בשן, מוניקה לוינסקי: שורדת, סלונה, 22.10.2014.
• הדס בשן, סלאט-שיימינג, מילים שרוצחות נשים, סלונה, 22.08.2013.
• חן חדד, כוכבי "הנוקמים" עושים סלאט-שיימינג לאלמנה השחורה, באתר הארץ, 5 במאי 2015.
• דפנה לוי, למי קראתם שרמוטה? מצעד המחאה נגד "סלאט-שיימינג" מגיע לתל-אביב, לאשה, 10.08.2015.
• רתם איזק, קדושה מגונה: חן טל מציגה פמיניזם בגרסה הלא מצונזרת, מגזין את, 30.10.2015.
• דנה ירקצי, "מסוכן להיות אישה": מאות השתתפו ב"מצעד השרמוטות" בתל אביב, ואללה! חדשות, 14.08.2015.
• דנה ג.פלג, "אני לא אשמה, אני לא מתביישת", העוקץ, 04.04.2013.
• דוד רטנר, חשד: 8 נערים אנסו את חברתם ללימודים וכיבו עליה סיגריות, באתר הארץ, 9 במאי 2005.
• כותב לא ידוע, "בת 9 עם אופי מתירני": ההיסטוריה של השופט שהקל על האנס, Ynet חדשות, 28.12.2015.
• צח שפיצן, השופטת למוטרדת: "את עושה שימוש במיניות שלך", Ynet חדשות, 30.06.2015.
• כותב לא ידוע, "מקורב לנשיא: א' עבדה בזנות, ונוכיח זאת", Nrg מעריב, 24.1.2007.
• רויטל בלומנפלד, "מנהלים בעד "מחאת המכנסונים": איסור מכנסיים קצרים- שוביניסטי", ואללה! חדשות, 31.05.2015.
• עמוד הפייסבוק של ח"כ אילן גילאון, בו הוא מתאר ראיון שלו ואור רמון, תלמידת יב' בתכנית הבוקר "הבוקר עם אורלי וגיא" אודות אפליית בנות בצילומים לספר מחזור, פייסבוק, 30.11.2015.
• מכון יסודות, דף עמדה של מכון יסודות יוזמות חברתיות על הסרט "שש פעמים", עיתון יסודות, 24, 09.2014.
• כותב לא ידוע, צפו בתמונות מ"צעדת השרמוטות" בת"א, Nrg מעריב, 05.04.2013
• מאיה קוי - שרמוטה לבנה מדי, Morebutter משמנות את המחבת, 11.04.2013
• Jennifer Golbeck, Google to Remove Revenge Porn from Search Results, Future Tense, 19.06.2015

לקריאה נוספת

• Jennifer L. Seifert. (2015). A Culture of Survivors: SlutWalk, Third Culture, and New Media Communication. International Journal of Interactive Communication Systems and Technologies, 5(1), 1-13,
• Peterson, Scarlett (2015) "On Slut Shaming & Rape Culture," Pamoja: Vol. 5: No. 1, Article