משתמש:Leenalsana/טיוטה
פתיח???
רקע - הבדואים למחרת הקמת מדינת ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]רבים מהבדואים שחיו בנגב ברחו או גורשו במהלך מלחמת העצמאות או לאחריה לירדן או למצרים והפכו להיות פליטים לא נפקדים. הבדואים שנותרו במדינת ישראל רוכזו תחת ממשל צבאי באזור שכונה הסייג. השטח השתרע על פני 1500 קמ"ר בין דימונה, ערד, קיבוץ שובל ובאר שבע. השבטים שהיו בשלטון הממשל הצבאי קיבלו טיפול ממסדי מזערי. המדינה חוקקה חוקים מיוחדים (חוק תפיסת מקרקעין- 1950, חוק רכישת מקרקעין, אישור פעולות ופיצויים-1953), שאפשרו לה לקבוע את בעלותה על רוב קרקעות הבדואים ובתוכן קרקעות שישבו קודם לכן באזור הסייג. [1]
חוק התכנון והבנייה שנחקק בשנת 1965 קבע כי מרבית אדמות הסייג הן אדמות חקלאיות, ובכך הובטח שכל בניית בית תיחשב בלתי חוקית, כולל בתים שכבר היו שם. באופן זה הפכה ההתיישבות הבדואית באזור לבלתי חוקית. כמו כן, הרשויות מסרבות להכיר בבעלות הבדואית על הקרקעות, ואינן מכירות בחוק הבדואי המסורתי או בהוכחות אחרות לבעלות הבדואית על הקרקעות בנגב. [2]
עת רוכזו הבדואים בנגב בתחום הסייג נוצר למעשה סכסוך הקרקעות המעצב את מציאות הקיום הבדואית עד עצם היום הזה. [1]
כיום, חיים כרבע מיליון בדואים באזור הנגב בשלוש צורות יישוב: כ-35 כפרים בלתי מוכרים, שבע עיירות מתוכננות שהוקמו על ידי המדינה, וב-11 כפרים שהוכרו על ידי המדינה לפני 20 שנה. האוכלוסייה הבדואית בנגב מהווה 12 אחוזים מאזרחי ישראל הערבים. אמנם, חלק מתהליך העיור שתוכנן על ידי המדינה הצליח במידה מסוימת, אך ישנה אוכלוסייה גדולה, שמונה עשרות אלפי אזרחים, המתגוררת בכפרים שאינם מוכרים על ידה. [1]
בכפרים הלא מוכרים אין שירותים בסיסיים ותשתיות מה שמקשה על האוכלוסייה במקומות האלה לייצר סביבת אקלים נורמטיבית בהיבטים שונים כמו החינוך, חיי קהילה מיטביים וחיי משפחה הולמים. [1]
המעבר ליישובים החדשים דרש את הסכמתם של הבדואים. רבים מהם סירבו לו, אולם זו הייתה הברירה היחידה עבורם לקבלת תנאי מחייה בסיסיים שנכללו בהתיישבות החדשה. עד לתחילת שנות האלפיים, המעבר למגורים בעיירה היה תנאי לקבלת הכרה בחוקיות ההתיישבות.
העובדה כי אוכלוסיות רבות מעתיקות את מגוריהן ממקום למקום טומנת בחובה קשיים לא מעטים דוגמת היעדר תחושת שייכות, הזדהות ומחויבות למקום החדש. כמו כן, רבים מהם מרגישים מופלים כיוון שהתהליך לא נעשה ביוזמתם, לבקשתם או במעורבותם בתכנונו. [1]
קשיים אלה הם בעלי השלכות שונות הנוגעות לאספקטים מגוונים בחיי הפרט והקהילה. ולראייה, רבים אינם ממהרים לעבור לעיירות אלה, והן אינן משגשגות מבחינת כמות האוכלוסייה המגיעה אליהן.
סיבה נוספת שחשוב לציין בהקשר זה קשורה לאחד המאפיינים המשמעותיים בחברה הבדואית שהולך עמה מאז ומתמיד והוא ההשתייכות השבטית. השתייכות זו היא מגדיר משמעותי בחייו של הפרט הבדואי, הן בעבר והן בהווה. מידת הניידות החברתית בין השבטים היא זעומה, מה שמתקשר גם לנושא בו אנו דנים.
במקביל, תהליכים אלה גרמו גם להיחלשות מעמד השיח'ים, זקני השבט הבדואים, שמשקלם היה רב בתוך הקהילות הבדואיות בהיבטים של גישור סכסוכים.[3]
המעבר לעיירות גרר אחריו שינוי גם במעמדה החברתי של האישה בתוך הקהילה הבדואית. הנשים אשר היה להן תפקיד מרכזי בקיום הכלכלי בחיים הנומאדיים, נותרו מנותקות עקב תהליכים אלה. עולמן הצטמצם לזירה הביתית והחמולתית בשלב העיור הראשון. לאחר מכן, דרך רכישת השכלה, הן החלו לשוב לעולם הכלכלי, זאת בזכות השתלבותן בשוק התעסוקה. יחד עם זאת, ראוי לציין כי לאור המבנה הפטריארכלי של החברה הבדואית, יציאתן של הנשים לעבודה, תלויה עדיין בהסכמתו של הגבר. [4]
אם כן, אנו רואים כי השינויים הפיסיים הולידו גם שינויים במרקם החברתי והכלכלי של החברה הבדואית בנגב והם בעלי השפעה בתחומים רחבים מאוד, שאינם שייכים רק למקום מגוריהם. [5]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 אתגר המציאות של הבדואים בנגב, באתר אוניברסיטת תל אביב
- ^ האוכלסייה הבדואית
- ^ החינוך ככלי לגירוש בכפרים הבלתי מוכרים
- ^ החברה הבדוית בנגב
- ^ החברה הבדוית בנגב