לדלג לתוכן

משתמש:Danny-w/ארגז חול2

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ארגז חול
ארגז חול

אוורט קליפרט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' אוורט קליפרט (George Everett Klippert (6 בספטמבר 1926 - 7 באוגוסט 1996) היה האדם האחרון בקנדה שנעצר, הואשם, הועמד לדין, הורשע ונכלא בגין "יחסי מין עם גברים", לפני החקיקה בשנת 1969 להיעדר הפללה של מעשים הומוסקסואלים; חקיקה שהייתה תוצאה ישירה של תיק קליפרט. חיים מוקדמים

קליפרט נולד בססקצ'ואן, ומגיל שנתיים גדל בקלגרי, אלברטה . כילד תשיעי במשפחה מרובת ילדים. עם סיום לימודיו בבית הספר עבד כמכונאי מוסך בחברת כרייה והתכה בטריטוריות הצפון-מערביות של קנדה. בשנת 1960 נחקר כעד בעניין הצתה שארעה בסמוך למקום בו שהה. לא היה לו קשר להצתה, אך בתשובותיו לשוטר, ומאחר שהוא חש מחויב לומר אמת, הסגיר כי הוא הומו, וכי הוא מקיים יחסי מין לעתים עם גברים, בוגרים בהסכמה.

לפי התיאורים, קליפרט היה צעיר ממושקף וידידותי, שמר על המיניות שלו בשקט, ונפגש באופן מיני רק עם גברים בוגרים שהראו עניין הדדי. בחקירתו במשטרה אישר קליפרט כי קיים יחסי מין במקרים שונים של מה שנחשב באותה תקופה "מעשים מגונים" ולמעשה היה יחסי מין בהסכמה הדדית בין שני גברים בוגרים.

בשנת 1960 הוא הורשע בשמונה עשר אישומים ב"מעשים מגונ ונידון לארבע שנות מאסר. עם שחרורו עבר לצפון קנדה. הוא עבד כמכונאי ב- Pine Point, Northwest Territories, בשנת 1965, כאשר הוא נאסף על ידי המשטרה לחקירה למרות שלא היה לו כל קשר להצתה או מעורבות בשריפה, קליפרט נעצר, מאחר שהודה מרצונו שניהל לאחרונה יחסים הומוסקסואלים בהסכמה עם ארבעה גברים בוגרים שונים. הוא שוחרר אך בהמשך נעצר והוגש נגדו כתב אישום בארבע עבירות של "מעשה מגונה". עקב האופי החוזר של ה"עבירות" , משרדו של פרקליט המדינה הגיע למסקנה שקליפרט, עם השחרור, עשוי להמשיך לחפש יחסי מין עם גברים. הפרקליטות הגישה בקשה להגדיר אותו עבריין מיני מסוכן, בכפוף למעצר מונע - כלומר ללא הגבלת זמן . שני פסיכיאטרים העידו כי לקליפרט לא היו כל נטיות פדופיליות (כלומר לא נוטה לשכב עם ילדים) ו/או נטיות תוקפניות, אלא שהוא רק "הומוסקסואל חסר מרפא", כלומר שלא ניתן "לתקן" את נטייתו המינית השונה. למרות המלצתם שיקבל טיפול פסיכיאטרי במקום מאסר, השופט בטריטוריות הצפון מערביות, ג'ון סיסונס, הכריז על קליפרט כעבריין מיני מסוכן. באותה תקופה, בבריטניה עצמה כבר שונה החוק לאי הפללה, במקרים של קיום יחסי מין בין בוגרים בהסכמה, במקרים של נטיה מינית שונה. אך בקנדה לא שונה החוק, והמחוקקים לא פעלו כדי לשנותו. אחותו של קליפרט, לאה, ערערה על פסק הדין לבית המשפט העליון של קנדה, אך ללא הצלחה. ב-7 בנובמבר 1967 אישר בית המשפט העליון את גזר הדין, בהצבעה של שלושה מול שניים. השופט ז'רלד פאוטה כתב את החלטת הרוב, שבה נאמר כי קליפרט "עשוי לבצע עבירות מין נוספות מאותו סוג עם גברים בוגרים אחרים בהסכמה". "האם מגיע לו מאסר עולם על ביצוע מעשים שכבר לא היו אפילו פשע באנגליה? לא עלינו לומר; סמכות השיפוט שלנו היא לפרש ולהחיל חוקים שנחקקו בתוקף", סיכם פאוט. השופט העליון ג'ון קרטרייט והשופט אמט הול היו שני השופטים המתנגדים. אם פסיקת הרוב יושמה בצורה הגיונית, כתב קרטרייט, "כל גבר בקנדה שמתעסק בהתנהגות מינית בלתי הולמת... עם גבר מבוגר אחר שמסכים ונראה שהוא צפוי, אם הוא בחופשיות, להמשיך בהתנהגות בלתי הולמת כזו, צריך להידרש למעצר מונע, כלומר מאסר לכל החיים…. אף אחד, אני חושב, לא יתקוטט עם ההצעה שזה יגרום לצפיפות רצינית בבתי הכלא". באד אורנג', אז חבר הפרלמנט של קליפרט , התנגד בבית הנבחרים לטיפולו של קליפרט במסגרת החוק. כפי שהוא גם אמר ל- CBC , "זה מגוחך שכל אדם... יוכנס לכלא כי הוא מושפע ממחלה חברתית". החשיבה הנאורה דאז ראתה בלהט"בים כבני אדם הסובלים ממחלת נפש שניתן לרפא באמצעות טיפול. בתגובה לפסיקת בית המשפט העליון בעניין קליפרט, שר המשפטים הפדרלי פייר טרודו הציג הצעת חוק אומניבוס שבין שאר האמצעים, תכשיר יחסי מין בהסכמה באופן פרטי בין שני גברים בני 21 לפחות. הצעת החוק הפכה לחוק ב-1969, אז טרודו כבר היה אז ראש ממשלה . אולם קליפרט עצמו לא שוחרר מהכלא עד 1971, מאחר שהחוק לא נחקק רטרואקטיבית. לאחר שחרורו, עבר קליפרט לאדמונטון ועבד כנהג משאית. באמצע שנות ה-80, כשהגיע לפנסיה, הוא התחתן עם חברתו הקרובה. הוא סירב לכל בקשה של פעילים בתנועה ההולכת וגדלה של זכויות הומוסקסואלים לצעוד במצעדי גאווה או להפוך לאישיות ציבורית המייצגת אפליה נגד LGBTQ2S. קליפרט הוא מת בגיל 69 ממחלת כליות.

חנינה.

בפברואר 2016, העיתון "גלוב אנד מייל" סיפר את סיפורו של אוורט קליפרט. בתגובה אמר ראש הממשלה ג'סטין טרודו כי הוא מוכן, באופן עקרוני, להמליץ ​​לממשלה לתת חנינה רטרואקטיבית לקליפרט , ולשקול חנינה רטרואקטיבית לכל הגברים שהורשעו על פי חוקי המעשים המגונים. ב-28 בנובמבר 2017, טרודו התנצל בבית הנבחרים על אפליה שנעשתה או נסבלה על ידי הממשל הפדרלי וסוכנויותיה נגד להט"בים קנדים. ההתנצלות הגיעה עם חבילת פיצויים של 145 מיליון דולר שכללה 110 מיליון דולר לעובדי מדינה שהקריירה שלהם סבלה בגלל פעולות מפלות נגדם.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

Everett Klippert: An unlikely pioneer of gay rights in Canada, מגזין מקלן, 10 ביוני 2016 (באנגלית)

Everett Klippert, Last Man Jailed In Canada For Being Gay, Changed LGBTQ History, אתר Huffpost31‏, 28 ביולי 2018 (באנגלית)


נפרדנו כך (לאה גולדברג)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפרדנו כך הא שיר שכתבה...



[1], [2], [3], ביצוע השיר על ידי הזמרת נורית גלרון בערוץ "מוסיקה ישראלית"‏[2]. (תזכורת: "בלדה לאישה")

עש הבגדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

en:Clothing Moth
עש הבגדים (Tineola bisselliella) הוא חרק מעופף ממשפחת העשיים שבסדרת הפרפראים. כפריטים אחרים בסדרה זו הוא מתפתח מזחל. 


- - - - - - - - - -

תרבות הנאסקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

en:Nazca culture

תרבות הנאסקה היא תרבות אמריאינדית שפרחה באזור שכיום הינו דרום פרו, בתקופה של 300-800 לפני הספירה.

אין ברשותנו כיום מידע רב על תרבות זאת, אך ידוע כי ברשות בני הנאסקה היה ידע ארכיטקטוני מעורר פליאה. המורשת המפורסמת ביותר של בני תרבות זאת הם קווי נאסקה, שהם ציורי ענק על הקרקע, שאורכם מגיע עד 20 ק"מ. בנוסף, נותרה מתרבות הנאסקה רשת מרשימה של אמות מים, שחלקן עדיין ניתנות לשימוש כיום.

תרבות הנאסקה הותירה אחריה... 


- - - - - - - - - -


תבנית:מדינות ולאום (שם התבנית זמני ועדיין לא נקבע)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדינה ולאום

תחומים קרובים ניתן למצוא
בפורטל מדע המדינה

מדינת לאום
לאומיות
ריבונות
ממשל
מדינה גרורה
מדינת חסות
ממשלת בובות
קולוניה
כיבוש
גלובליזציה


תבנית - הסתרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תבניות ניווט
כאן התבנית

{{}} לה לה לה

The Moment of Truth

[עריכת קוד מקור | עריכה]

en:The Moment of Truth (US game show)
תוכנית הטלויזיה "The Moment of Truth" היא שעשועון ריאליטי

ז'ורז' בטאיי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'ורז' בטאיי (Georges Bataille),‏ (1897-1862), סופר ופילוסוף צרפתי...

ריגוברטה מנצ'ו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

en:Rigoberta Menchú Tum ריגורברטה מנצ'ו טום (Rigoberta Menchú Tum), ילידת 9 בינואר 1959, ילידת גואטמלה, פעילת זכויות אדם, זוכת פרס נובל לשלום לשנת 1992.

ריגוברטה מנצ'ו היא בת למשפחה של אינדיאנים ילידים שמוצאם בקיצ'ה ובמאיה, שנאבקו כנגד קיפוח זכויותיהם. במהלך שנות המאבק הקשות של סוף שנות ה-70 ותחילת שנות השמונים נרצחו בידי הצבא אחיה ובהמשך אביה. לאחר מכן נרצחה אף אמא באכזריות ולאחר עינויים. בני משפחה אחרים נרצחו גם הם על ידי הצבא.

לאחר שהתחבאה זמן ארוך מרדיפות הממשל נמלטה מנצ`ו ב-1982 לאירופה שם כתבה בעזרת הסופרת הוונצואלית אליזבת בורגוס את הספר "I Rigoberta Menchu, an indian woman in america". הספר שיצא לאור ב-1983 בספרדית ותורגם לאחר מכן לאנגלית יצר תהודה אדירה בכל העולם לסיפור הדיכוי הילידי בגואטמלה ובאמריקה הלטינית בכלל. בשנת 1992 קיבלה ריגוברטה מנצ`ו פרס נובל לשלום על פועלה.

בשנת 1996 נחתם הסכם שלום בגואטמלה בין הממשל למורדים. ההסכם הותיר רבים מנושאי המאבק העיקריים ללא מענה אך מאפשר יותר חופש וכבוד לאוכלוסיה הילידית בגואטמלה. ההסכם הביא לסיומו את העימות הצבאי בן 36 שנים בו איבדו את בתיהם מעל מליון בני אדם, עשרות אלפים הפכו פליטים במקסיקו וכ-200,000 בני אדם איבדו את חייהם.

The Gentleman's Magazine

[עריכת קוד מקור | עריכה]

en:The Gentleman's Magazine דה ג'נטלמנז מגזין, באנגלית: The Gentleman's Magazine, היה כתב העת המודפס הראשון בשפה האנגלית, שהופץ בתפוצה ארצית ולא מקומית, וכפי הנראה היה הראשון מסוגו בעולם המערבי. The Gentleman's Magazine יצא לאור לראשונה בשנת [[1731], על ידי המדפיס והמוציא לאור אדוארד קייב. מאז מהפכת הדפוס, שהחלה כ- 150 שנה קודם, הודפסה בעיקר סיפרות בנושאי דת והגות. רעיונו של קייב, שהיה חדשני ונועז בזמנו, היה להדפיס באופן חודשי מאמרים . . .

בית הקברות של מונפרנאס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הקברות של מונפרנאס (Cimetière de Montparnasse) הוא אחד מבתי הקברות המפורסמים בפריס, וממוקם ברובע הארבעה עשר, בדרומה של העיר. בית העלמין נוצר בשנת 1824 מאיחוד של שטחי שלוש חוות באזור שהיה באותו זמן מחוץ לעיר בצידה הדרומי, ונקרא בתחילה "בית הקברות של הדרום".

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי הקברות של פריז היו באזורי הפרברים מאז שלטון הרומאים בעיר, אך מצב זה השתנה בעת עליית הנצרות קתולית והופעת בתי הקברות שבכנסיות העירוניות. צמיחת העיר הביאה למילוי בתי הקברות האלו במהרה, ואלו עלו על גדותיהם ויצרו מצב תברואתי לקוי; החל משנת 1786 נאסר על קבורת מתים בתחומי העיר פריס, ותוכנם של בתי הקברות העירוניים הועבר לאזור מחצבות אבן, שהיה באותם ימים פרבר מרוחק מחוץ לעיר, המוכר כיום ככיכר דנפר-רושרו, שברובע הארבעה עשר של פריז. לאחר הקמתם של מספר בתי קברות קטנים באזורי הפרברים, הוציא נפוליון בונפרטה צו במטרה לספק פתרון קבוע יותר לבעיה, והורה על הקמתם של שלושה בתי קברות גדולים מחוץ לחומות העיר; בתי קברות אלו, שנפתחו החל משנת 1804, היו פר לשז וכן בית הקברות של מונמארט בצפונה של פריס, ובית הקברות של מונפרנאס בדרומה.


נשים נמות - Le Sommeil

[עריכת קוד מקור | עריכה]

Le Sommeil

נשים נמות (או ישנות) (צרפתית: Le Sommeil) הוא ציור שמן על בד שצייר הצייר הצרפתי גוסטב קורבה בשנת 1866. זהו הציור הראשון הידוע בעולם המערבי המתאר באופן מפורש ומוחצן אהבת נשים, והקדים בנועזותו את הציור מקורו של העולם.

[4]

ויקיפדיה:המקבץ השבועי/מטר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת רעיונות וערכים לשיפור במסגרת מיזם ויקיפדיה:המקבץ השבועי בנושא מטר:

להכחיל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

להרחיב

[עריכת קוד מקור | עריכה]


לעריכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבד. אלן אדגר פו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
From childhood's hour I have not been
As others were; I have not seen
As others saw; I could not bring
My passions from a common spring.
From the same source I have not taken
My sorrow; I could not awaken
My heart to joy at the same tone;
And all I loved, I loved alone....

למילות השיר:
http://www.poemhunter.com/poem/alone-5/


לתרגום בפורום תרגום ועריכה של תפוז

סן פרנסיסקו כרוניקל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סן פרנסיסקו כרוניקל (באנגלית:San Francisco Chronicle) הוא עיתון אמריקני המשווק באזור מפרץ סן פרנסיסקו, ומופץ ברחבי צפון ומרכז קליפורניה.

העיתון נוסד ב- 1865, ובסוף המאה ה-19 היה העיתון הנפוץ ביותר במערב ארצות הברית. .

קטגוריה:עיתונים אמריקניים.
קטגוריה:זוכי פרס פוליצר

המעתק הכנעתי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבלשנות ההיסטורית, המעתק הכנעני הוא כינוי למעתק הגאים שחל בחלק מהניבים הכנעניים - על פי המיון המקובל - המשתייכים לענף הצפון-מערבי של משפחת השפות השמיות. כתוצאה מהמעתק הופכת תנועת ā* שמית צפון-מערבית ל-ō בשפות הכנעניות (סימון הקו מעל האות מציין תנועה ארוכה). כך מוסבר למשל ההבדל בין שָׁלוֹם העברית למקבילתה הערבית سلام (סַלַאם): הצורה הקדומה הייתה כנראה šalāmu*, ובעוד הערבית שמרה על תנועת ה-ā המקורית, בעברית נעתקה זו ל-ō.

מעתק זה נחשב לאחד מהמאפיינים המובהקים של השפות הכנעניות והוא מתועד היטב בעברית ובפיניקית, אך פרטים רבים הנוגעים לטבעו ולמועד תחולתו שנויים במחלוקת. המחלוקת העיקרית נסובה סביב שתי שאלות: האם המעתק היה בלתי מותנה או שחל רק בהברה מוטעמת; והאם המעתק חל בפרוטו-כנענית או שהוא התפשט בין חלק מהניבים הצפון-מערביים בדרך של השפעה הדדית (תאוריית הגלים), יחד עם מאפיינים דקדוקיים ולקסיקולוגיים אחרים, וכך נוצר בדיעבד דפוס משותף המאפיין את השפות הכנעניות.

הממצאים

המעתק חל בעברית ובפיניקית, וכן בניב כנעני עתיק שמתועדות ממנו כמה מילים במכתבי אל-עמרנה, בתעתיק לכתב היתדות. הוא איננו חל באוגריתית (קרוב לוודאי*) ובארמית, שגם הן שייכות לענף השמי הצפון מערבי.

עברית מקראית: בטקסט המקראי תנועת ā* פרוטו-שמית משתקפת ברוב המקרים כחולם (מלא לעתים קרובות) על פי ניקוד המסורה, ולפיכך כ-ō היסטורית. קיימות גם צורות שבהן ā פרוטו-שמית נשמרת לכאורה (ומשתקפת כקמץ שנשמר לעתים קרובות בנטיות), אך את רובן יש להסביר כשאילה מארמית (שבה אין המעתק חל) לאחר שהמעתק חדל לפעול, או כתוצאה של אנלוגיה לצורות שנשאלו מארמית. מילים כמו כְּתָב ודְרָשׁ שנשאלו מארמית בימי בית שני הן דוגמאות לכך. עם זאת, יש צורות אחדות שקשה או לא ניתן להסביר בדרך זו. ביניהן: שׂמָאלִי, רָאשִׁי, גָּלוּת, שָׁבוּעַ. [בלאו, לבדוק את המקורות]

פיניקית: Harris 43-44. מאוחר יותר התרחשה סדרה של מעתקים שסיבכה את המצב (Fox).

כנענית של אל-עמרנה: Harris 44

באיזו תקופה התרחש המעתק? שאלה סבוכה, הכרוכה בסוגיה הרחבה יותר של המיון הפנימי של הענף הצפון-מערבי. הסברה ה"קלאסית" (למשל Harris, Development כבד!) היא שהמעתק התרחש בפרוטו-כנענית, שהיא כביכול ה"אמא" המשוחזרת של העברית (ובכלל זה הניבים הקרובים לה: מואבית [צריך לבדוק*], עמונית ואדומית) והפיניקית. אך מאז גילוי האוגריתית המיון הזה שנוי במחלוקת, כי היא לא משתלבת יפה בתמונה. האוגריתית מגלה קווי דמיון רבים לשפות ה"כנעניות" באוצר המילים (ובעוד דברים? בלאו), אך גם הבדלים שהמעתק הכנעני הוא אחד מהם. כאמור המעתק אינו מתועד באוג', בעוד הוא מתועד בכתובות אל-עמרנה המתוארכות לאותה תקופה בערך [האומנם? אולי יש כאן נקודת תורפה]. בעקבות זאת יש הכופרים בקיומה של הפרוטו-כנענית, וגורסים שהדמיון בין השפות הכנעניות (ובכלל זה מאפיינים דקדוקיים כמו המעתק הכנעני) נובע מהתפתחות מקבילה והשפעה הדדית של חלק מהניבים הצפון-מערביים (בלאו). [צריך לבדוק איך מתמודדים עם העובדות אלה שכן רואים באוגריתית שפה כנענית, ובכלל לחפור עוד קצת בעניין המיון] 

   המאמר של שטיינר
   ביקורת על המאמר

[שחזור שלבי הביניים של המעתק]

מודד (מקצוע)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך בוויקיאנלית: Surveying

מקורות: [5], [6], [7], [8],


לקשר גם ל-גאודזיה. לשכת המודדים המוסמכים בישראל, הפדרציה הבינלאומית של המודדים

משפחת בלייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערך בווויקיאנגלית: La Famille Bélier

טבלת השוואה בין תיאטרון רומי לאמפיתיאטרון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטרות גודל מבנה סוג מבנה מקום ההופעה קיום פודיום (במה) מקום ישיבת הקהל
תיאטרון רומי מחזות, שירת מקהלה, נאומים לקהל בינוני עד גדול מבנה סגור, יש אקוסטיקה ההופעה מתבצעת על הפרוסניום ועל הבמה, במקביל יש פודיום (במה) ומאחוריו קיר גדול, ומתחם "אחורי הקלעים" מושבים מסודרים (אודיטוריום) לפי מעמדות. מקום הישיבה מקורה בסכך ומוצל
אמפיתיאטרון קרבות בין גלדיאטורים לבין עצמם, קרבות בין גלדיאטורים לחיות מסוכנות, מירוצי כרכרות גדול מבנה פתוח, אין אקוסטיקה ההופעה מתבצעת על הפרוסניום בלבד לא קיים מושבים מסודרים (אודיטוריום) לפי מעמדות. מקום הישיבה לא מקורה

עובד סוציאלי מרחבי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשה מרכבה סוגיות בתפקיד העובד הסוציאלי במרחב הכפרי, בעידן של משברים ותמורות 

והמלצות להכשרתו

לאור מאמרי "חכמת המעשה"




נובמבר 2011

פתח דבר לאסופה זו נבחרו תשעה מאמרים שנכתבו בין השנים 2004 ל- 2010, במסגרת תכניות "חכמת המעשה" בביה"ס המרכזי להכשרת עובדים לשירותי הרווחה. המאמרים מציגים התערבויות שונות של העובד הסוציאלי במרחב הכפרי ומשקפים את מורכבות תפקידו בעידן של משברים ערכיים, כלכליים, חברתיים וביטחוניים לצד תמורות המתחוללות במרחב הכפרי. מהמאמרים עולה שהעובד הסוציאלי פועל במבני יישובים שונים ומשתנים - בקיבוצים, במושבים ובישובים קהילתיים, ביניהם ישובים ותיקים, ישובים בהקמה ואף ישובים שפורקו. בעבודתו משתמש העו"ס במתודות מגוונות בהתייחס ללקוחותיו - מנהלי קהילות, מזכירים, ראשי ועדות, פעילים ומתיישבים מכל קשת הגילים. אסופה זו מיועדת להעשיר את גוף הידע הקיים על תפקידו של העובד הסוציאלי, לבחון מהן המיומנויות הנדרשות לטיפול במצבים ותהליכים מורכבים ולזהות דילמות בהן מתמודד העובד. כל זאת, במטרה לגבש תכניות הכשרה הולמות, לעובדים סוציאליים במרחב הכפרי.

תודתנו שלוחה: לקותי צבע, מנהל אגף בכיר למחקר תכנון והכשרה, שהתווה מדיניות והקצה משאבים לתיעוד, כתיבה והפצת ידע וכלים יישומיים לעובד הסוציאלי בשדה. ליפה שור, מנהלת ביה"ס המרכזי להכשרת עובדים לשירותי הרווחה, שלאורך שנים תמכה והכירה בתרומתן של תוכניות "חכמת המעשה", עודדה עריכת אסופה זו, כבסיס לדיון בתוכניות הכשרה לאוכלוסיית העו"סים במחלקות לשירותים חברתיים במועצות האזוריות. לאריאלה שטורם שפיתחה את תכנית "חכמת המעשה", לאסתר ארבל ולציון זהבי, שותפים לדרך, שהנחו וליוו במסירות וברגישות את כותבי המאמרים שבאסופה זו, ובכך הביאו את מעשה השדה לביטוי בכתב. לאסתר ארבל שלוחה תודה נוספת, על שערכה מאמרים אלה. לחגית יערי-רוטשטיין וטליה מורצקי הספרניות, שעמלו ואיתרו חומרים רלוונטיים.

ותודה מיוחדת לכותבי "חכמת המעשה" שמאמריהם נבחרו לאסופה זו: נסר אבוסריחאן, עובד סוציאלי כוללני, פקיד סעד לחוק הנוער ורכז השמה, המחלקה לשירותים חברתיים, מועצה אזורית אבו בסמה. ענת אהרון, עובדת סוציאלית כוללנית בקיבוצים, מחלקת הרווחה, מועצה אזורית דרום השרון. רונית איזנשטדט, עובדת סוציאלית ראש צוות, מחלקת הרווחה, מועצה אזורית דרום השרון. יעל ארנון, מנהלת יחידה לפיתוח קהילתי במחלקת הרווחה במועצה האזורית גולן. לילי בן-ארצי, עובדת סוציאלית כוללנית, פקידת סעד לסדרי דין ורכזת טיפול באלימות, מחלקת הרווחה, מועצה אזורית דרום השרון. דורית ימיני, עובדת סוציאלית קהילתית, מרכזת המרכז לפיתוח מנהיגות, המחלקה לשירותים חברתיים, מועצה אזורית שומרון. מרים למדן, עובדת סוציאלית, מנהלת מרכז יום לקשיש, מחלקת הרווחה, מועצה אזורית דרום השרון. איריס עזרא, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים מועצה אזורית בני שמעון. רונית שוהם, מנהלת מחלקת הרווחה מועצה מקומית קרני שומרון ומרכזת שרותי הרווחה בוועד מתיישבי גוש קטיף. שמחה שמוש, עובדת סוציאלית כוללנית ורכזת השמה, מחלקת הרווחה, מועצה אזורית דרום השרון.


קריאה פורייה ענת הראל מרכזת תכניות "חכמת המעשה" ביה"ס המרכזי להכשרת עובדים לשירותי הרווחה

תוכן עניינים

מבוא - ענת הראל ע' 1 שיתוף פעולה בין המחלקה לשירותים חברתיים לבדואים לבין ארגוני המגזר השלישי בשמירה על זכויות היסוד של האזרחים הבדואים בנגב- נסר אבוסירחאן ע' 14 עבודת העו"ס בקיבוץ - גבולות וטשטושם - ענת אהרון ע' 24 התערבות קבוצתית בקרב נשות קיבוץ על רקע משבר חברתי - רונית איזנשטדט ע' 43 תהליך ההקמה ועבודת הוועד הממונה ביישוב אלומה מחשבות על מקומי ותפקידי - יעל ארנון ע' 58 עבודה סוציאלית פרטנית ביישוב קהילתי – סוגיות ייחודיות - 

לילי בן-ארצי ושמחה שמוש	ע' 74

פיתוח עוגנים לחוסן כלכלי ב"מציאות משברית"- המקרה של יישובי המועצה האזורית שומרון - דורית ימיני ע' 84 מרכז יום – בועה של חיים - מרים למדן ע' 91 האם הלהב"ה בוערת? תכנית למניעת סיכון בקרב בני נוער במושבים בקיבוצים - איריס עזרא ע' 101 כוח הקהילה בחיי הפרט התארגנות מחודשת של הקהילות העקורות מגוש קטיף - רונית שוהם ע' 126


מבוא מטרתו של המבוא לתת תמונה כוללת על מאפייני עבודתו וסביבתו של העובד הסוציאלי, על משימותיו ועל הקונפליקטים והדילמות איתם מתמודד העובד במרחב הכפר, זאת כדי לבחון את מרכיבי הכשרתו והכנתו למשימות עבודתו. התמונה הכוללת שמוצגת במבוא, נבנתה מניתוחם של תשעת המאמרים שבאסופה זו. מאמרים אלה שנכתבו על-ידי עובדים סוציאליים, מתארים התרחשויות מגוונות משדה עבודתם במרחב הכפרי. מתוך תיאורי ההתרחשויות והאירועים ניתן ללמוד על מאפייני עבודתו וסביבתו של העובד הסוציאלי.

למבוא חמישה סעיפים. בראשון נציג כמה מהמשברים והתמורות שעוברים על המרחב הכפרי כפי שמתוארים בשמונת המאמרים שמהווים רקע להבנת מורכבות תפקידו של העובד הסוציאלי. בהמשך, בשני נסקור את המבנה הניהולי- ארגוני של המועצות האזוריות ושל היישובים שבתחומן ונתמקד בשיטת הניהול ביישובים על-פי שלושה מודלים- הביזורי, הריכוזי והגושי. בשלישי נעסוק במבנה המחלקות לשירותים החברתיים שבמועצות האזוריות ובתחומי עבודתו של העובד הסוציאלי כפי שנדרש ע"פ תיאור התפקיד של העו"ס המרחבי שבתע"ס. ברביעי נבחן את מיומנויותיו המקצועיות של העובד לטפל במשימות מורכבות במרחב הכפרי ונציג את הקונפליקטים והדילמות איתם מתמודד העובד.לאור זאת, נביא בסעיף החמישי סיכום קצר למבוא המורחב והמלצות לבחינה נוספת של תפקיד העובד הסוציאלי במרחב הכפרי וכן המלצות לתכניות הכשרה הולמות. במבוא נביא ציטוטים מתוך תשעת המאמרים שמתפרסמים במלואם באסופה זו .

שינויים ותמורות במרחב הכפרי בשלושת העשורים האחרונים התחוללו שינויים ותמורות בקיבוצים ובמושבים על רקע משברים ערכיים, כלכליים, חברתיים וביטחוניים. במאמרים, מתארים העובדים הסוציאליים כמה מהמשברים והתמורות שעוברים על המרחב הכפרי.

וכך מתארת רונית איזנשטדט, משבר ערכי-חברתי בקיבוץ: " אני יושבת מול יוסי (מזכיר הקיבוץ) ושומעת סיפור שמזכיר קצת בלדה על החלום ושיברו על קיבוץ שעבר הפרטה ואיך "היא תפסה" חלק מהחברים לא מוכנים, איך חלק מהאנשים נשארו ללא פנסיה, ומספר חברים פוטרו כי הקיבוץ "פשט רגל", ולא רק על החולי שמעתי, גם על ההבראה יוסי לא פסח. על הוועד הממונה שנקרא מבחוץ שעוד מעט קט עומד להגיע עם הבנקים להסדר, על איך לאט-לאט מעבירים דירות ונכסים על שם החברים ועם כל זה ל"מבריאים" יש זיקה סוציאליסטית שכן הם הצליחו בכל זאת לשמר שני מאפיינים של הקיבוץ הישן - "הערבות ההדדית" (כל אחד משלם סכום כסף לטובת רשת ביטחון) והקרן לעזרה הדדית (שמיועדת לעזור בהשלמת הכנסה לאילו "שנפלו בין הכיסאות"), הכול טוב ויפה, אבל בכל תהליך ההבראה הזה משהו קרה לכל החלק החברתי בקיבוץ, ויוסי מפליא לתאר איך מקיבוץ תוסס ושוקק חיים, שהוקם בשנת 54, שקלט גרעינים מהארץ, מברזיל ומצרפת, הפך לאסופת אנשים במקרה הטוב – מנוכרת, ובמקרה הפחות טוב - עוינת. עוינים כבודדים, כקבוצות. גרעין מול גרעין, ותיקים מול צעירים, "קרובים לשמנת" מול "רחוקים מהשמנת", עם האשמות כבדות, עם חוסר יכולת לניהול עצמי, עד שבשנת 2002 קראו לוועד ממונה מרצון שהצליח להוציא את הקיבוץ מה"בוץ" הכלכלי אבל מבחינה חברתית הכול הפך לתל חרבות".

גם רונית שוהם שליוותה ותמכה במשך שנתיים בקהילות מגוש קטיף - טרם הפינוי, בעת הפינוי ובאתרים הזמניים לאחר הפינוי, מתארת במאמרה את המשברים שעוברת קהילה אחת, בעקבות ההתנתקות מגוש קטיף.

דורית ימיני, ממועצה אזורית שומרון, שכתבה את מאמרה ב-2004, מתארת קהילות השרויות במשבר כלכלי, שנובע בחלקו ממצב בטחוני מעורער: "בשלוש השנים האחרונות, המצב הביטחוני בארץ בכלל ובאזורנו בפרט הולך ומידרדר. במקביל לקושי הביטחוני, המשבר הכלכלי בו נמצאת המדינה כולה משפיע על אזורנו, וביתר שאת. יישובים רבים רחוקים ממוקדי תעסוקה, הנסיעה בדרכים כרוכה בקשיים רבים. 

עדות מדבריה של תושבת גנים תוכל להמחיש בצורה הטובה ביותר את הקשיים: "בכל בוקר, בדרכי לעבודתי שבעפולה, מצפות לי הפתעות חדשות: התקלות במטען צד, מחסומים של הצבא, בקבוקי תבערה ואבנים שנזרקות לעבר רכבי, אתראה על מחבלים חמושים באזור ובשל כך - עיכוב במחסום צה"לי למספר שעות. אני יודעת באיזו שעה אני יוצאת מהבית, אך לעולם אינני יודעת מתי אגיע לעבודתי".

עדות זאת ועדויות רבות של תושבים מאזורים מרוחקים - צפון השומרון, גב ההר, היישוב מִגדלים הסמוך לבקעת הירדן - מעידות על מצוקה, תחושת אי-ודאות ותסכול. בשל המצב איבדו תושבים רבים את עבודתם וחלקם עזבו מרצונם, וזאת מתוך רצון לצמצם את מספר היציאות מהיישוב. מציאות זו, שנמשכת כשלוש שנים, יצרה משבר מתמשך, שגורם לשחיקת מנגנוני ההתמודדות של התושבים ופוגע קשות במרכיבי החוסן של הפרטים והקהילות במרחב השומרון".

מרים למדן, מתארת משברים משפחתיים, שנוצרים על רקע סוגית "הבן הממשיך" במושבים: ”המדינה הקימה יישובים חקלאיים והושיבה בהם עולים וחברי גרעינים מתנועות הנוער, הם היו צעירים ויפים. עסקו בעבודה חקלאית קשה ומחייבת בשדה או במשק חי. לרבים מהם לא היה ניסיון קודם, על בשרם למדו את העבודה החקלאית ואף התמודדו עם בעיות ביטחוניות, בנוסף לנטל גידול המשפחה. יש להניח, כי הם התנחמו בעובדה שהם ישאירו לילדיהם נחלה והם יוכלו לבנות לידם בחצר, וכך תימשך המסורת החקלאית - הבן הממשיך יטפל בהוריו המתבגרים כמו אז... שם ... זה נשמע כל כך רומנטי.

הרבה בנים ובנות הלכו לעיר הגדולה. מי רצה לגור במושב?! אוטובוס מגיע פעמיים ביום!! תמיד יש בעיות ביטחוניות. אך הנה עברו השנים, החקלאות כמעט נעלמה והשדות הפכו לנדל"ן. שבו הבנים והבנות הביתה, חיפשו שקט, גג אדום, גינה, איכות חיים. ההורים, שהיו אז צעירים, התבגרו, וסוגיית "הבן הממשיך", שנכפתה עליהם, הפכה לעול ועוול. רק בן אחד יכול להמשיך לגור בנחלה. ההורים מצאו עצמם באמצע מערבולת חסרת פתרון וכבולים בבעיה קשה.

מערכות יחסים במשפחה הן דבר מורכב. לא תמיד הבן "המוצלח" יביא איתו את הכלה "המוצלחת". אם לא די בכך - החיים המודרניים הביאו איתם מורכבויות של משפחות חדשות ומעטות המשפחות שהצליחו לשרוד את משבר "הבן הממשיך" ללא משקע.

כעובדות סוציאליות, אנו פוגשות את הנושא מכל הזוויות: מצד ההורים, מצד הבנים הממשיכים ומצד ה"מקופחים". במרכז היום אנחנו פוגשים את הקשישים התשושים, כואבים על החלטות שהחליטו, כועסים על קרובי משפחתם ובעיקר מרגישים לבד בבעייתם".

המבנה הניהולי-ארגוני של המועצות האזוריות ושל היישובים שבתחומן ההתיישבות הכפרית מאוגדת ברובה במועצות אזוריות. למועצות האזוריות שטח גיאוגרפי רחב ביותר ביחס לגודל האוכלוסייה ומגוון אוכלוסיות שמתגוררות בסוגי התיישבות שונים. בתחומי המועצות האזוריות יש למעלה מ-970 יישובים שבהם חיים חצי מיליון נפש המהווים 8% מאוכלוסיית המדינה. בה בעת בתחומי שיפוטן של המועצות האזוריות כלולים כ-85% משטחי המדינה. (מרכז המועצות האזוריות http://www.mhh.org.il/About_us/history)

וכך מתארת איריס עזרא מנהלת מחלקת הרווחה, את המועצה האזורית: 

"המועצה האזורית "בני שמעון" נמצאת בצפון הנגב בפיזור גיאוגרפי נרחב מאד (כוללת בתוכה 450,000 דונם) ומקיפה את באר שבע משלושה כיוונים. המועצה מונה שבעה קיבוצים, ארבעה מושבים, ושני ישובים קהילתיים (האחד חדש והשני - קיבוץ שפונה מיושביו וקלט את תושבי עצמונה, שפונו מגוש קטיף). במועצה כ- 7000 תושבים"."

שיטת הניהול ביישובי המועצה האזורית הינה דו-רובדית: המועצה והיישוב (הוועד המקומי). כל רובד בנפרד, מחויב לספק שירותים לתושבים. דגני (2009) בהסתמכו על מסמך שחובר בשנות התשעים על-ידי 'אמ"ן יועצים' למשרד הפנים, מציג שלושה מודלים אפשריים לחלוקת התפקידים בין שני הרבדים. ההבדל בין מודל למודל נעוץ בהיקף הסמכויות המרוכזות בין שני הרבדים - המועצה האזורית והיישוב (הוועד המקומי).

המודל הביזורי בו הוועד המקומי ממונה על הניהול המוניציפאלי של היישובים ומתפקד כרשות מקומית והתושב זוכה לחופש רב בניהול ענייניו בזכות ייצוגו בוועד המקומי ובוועדות היישוב. המועצה האזורית היא הגוף המקצועי המייעץ לוועד ומפקח על פעולתו בתחומים שונים המועצה לדוגמה, מופקדת על הטיפול ברווחה. דגני מביא את המועצה האזורית מטה בנימין כדוגמה למודל הביזורי.

המודל הריכוזי המועצה האזורית מתפקדת כעירייה, היא הגוף הדומיננטי באספקת השירותים. לפי מודל זה, הוועד המקומי נעדר סמכויות ותפקידיו מצטמצמים רק בהתאמת סל השירותים שנותנת המועצה לצורך היישוב ולייזום פרויקטים ופעילויות ברמה היישובית. לתושב יש זיקה חזקה למועצה בכל הנוגע לקבלת שירותים מוניציפאליים, ואילו זיקתו ליישוב נתפסת כגיאוגרפית-חברתית. דגני מביא את המועצה האזורית עמק חפר, כדוגמה למודל הריכוזי.

המודל הגושי שהוא שילוב של שני המודלים- הריכוזי והביזורי. במודל זה המועצה מורכבת ממקבצי יישובים, כאשר כל מקבץ יישובים מתפעל באופן עצמאי את השירותים שהוא מופקד עליהם. נציגי הוועדים מנהלים את המקבץ ובעלי תפקיד בשכר מפעילים אותו. במודל זה המועצה האזורית משאירה בידיה את האחריות לכמה שירותים ביניהם שירותי הרווחה. דגני מציין שמודל כזה מתקיים במועצה האזורית עמק יזרעאל.

במאמרים שלפניכם יש התייחסויות לדרכי הניהול ביישובים והקשרים של ניישובים עם המועצות האזורית. מתוך העדויות, נראה שהיישובים מתנהלים על-פי המודל הריכוזי, אך קשה להסיק באופן מוחלט, על-פי איזה מודל פועלות המועצות האזוריות.

בן ארצי ושמוש מתארות יישוב קהילתי בשנותיו הראשונות: יישוב קהילתי הוא צורת התיישבות שכוללת שיתוף חברתי אך לא כלכלי. חיי החברה (חינוך, פעילויות ציבור ודת) מתנהלים תוך קבלת החלטות משותפות בגופים או בוועדות שונות. את היישוב מנהל ועד מקומי במסגרת מועצה אזורית. 

ביישוב קיים ועד נבחר על ידי התושבים (הפועל בהתנדבות), יושב ראש וחברי ועד הפועלים בוועדות שונות כמו ועדת כספים, נוער, רווחה ומתנ"ס, ומזכ"ל ועובדים בתשלום. לוועד מועבר תקציב שנתי על ידי המועצה האזורית. הוועד המקומי הוא חלק מהמערכת השלטונית במרחב הכפרי, המנוהלת על ידי מועצות אזוריות. הזיקה בין הישוב למועצה האזורית עוברת דרך הוועד המקומי.

בהמשך מספרת שמוש על פגישתה עם חברי הוועד והצגת שירותי הרווחה: 

הגעתי לפגישה נרגשת, כשבאמתחתי סקירה מרשימה של כלל השירותים הקיימים במחלקת הרווחה. הגדלתי לעשות ואף תכננתי לעודד אותם ואת התושבים להשתמש בשירותים אלו כמו גם ביתר שירותי המועצה.

מבנה המחלקות לשירותים חברתיים במועצות האזוריות ותחומי עבודתו של העובד הסוציאלי העובד הסוציאלי מועסק על-יד המועצה האזורית, במסגרת מחלקת הרווחה. ככלל, מחלקת הרווחה שבמועצה האזורית, פועלות כמו כל מחלקות הרווחה ברשויות מקומיות. עם זאת ישנם מאפיינים ייחודיים הן למחלקת הרווחה שבמועצה האזורית והן לתחומי עבודתו של העו"ס. מבנה מחלקת הרווחה ותחומי עבותו של העו"ס במרחב הכפרי, מתוארים במאמרה של עזרא: המחלקה לשירותים חברתיים במועצה האזורית "בני שמעון" עובדת בשיטה שמתאימה, לדעתנו, למאפייני הסביבה הארגונית. העבודה רובה ככולה נעשית על-פי החלוקה הגיאוגרפית ולא הפונקציונלית. כלומר - למעט תפקידים המחויבים על-פי החוק (פקידויות הסעד) - העבודה נעשית ע"י העובדת הסוציאלית בכל ישוב. היא זו שמטפלת בכל הפניות המגיעות למחלקה מלידה ועד זקנה. העובדת נמצאת ביישוב בין יום ליומיים בשבוע (על-פי גודל היישוב), ונותנת ליישוב את כלל המענים ברמה הפרטנית, המערכתית והקהילתית. סוג עבודה זה יוצר היכרות עמוקה בין העובדת הסוציאלית לבין היישובים בהם היא עובדת, כולל קשר למשפחות רבות - מחד גיסא, על כל מגוון הקשיים איתם הן מתמודדות ועבודה שוטפת עם הנהגת היישוב ובעלי התפקידים המרכזיים - מאידך גיסא.... העבודה במועצה האזורית המורכבת מקהילות קטנות, מלמדת אותנו שהמענים צריכים להיבנות באופן ייחודי ומותאם לתרבות של כל קהילה. נוסף לזה אנו במחלקה לשירותים חברתיים סבורים, כי ככל שקהילה לוקחת אחריות בבנייה וליווי של תוכניות מסוג זה, במקרה זה של נערים בסיכון, כך היא משתמשת בכוחותיה ושומרת על חוסנה. בכך באה לידי ביטוי העבודה הסוציאלית המערכתית במובנה הרחב, המתייחס למשפחה כאל המעגל הראשון ואל הקהילה כולה כאל המעגל הרחב יותר.

תפקיד העובד הסוציאלי במרחב הכפרי נמצא בתהליכי שינוי, במיוחד תפקיד העו"ס בקיבוצים (טל, 1998). לפני כעשר שנים התפרסם מדריך לעבודה קהילתית בקיבוצים בתהליכי שינוי והתחדשות (שוגרמן, 2002) שהדגיש את הצורך בעבודה קהילתית-מערכתית ונתן כלים לעו"סים בקיבוצים שבתהליכי שינוי. מדריך זה שימש מסד לתיאור המשרה של העו"ס המרחבי בתע"ס http://www.molsa.gov.il/CommunityInfo/Regulations/SocialRegulations/Documents/פרק/2_ כאשר על העו"ס המרחבי לטפל גם בפרט, גם במשפחה וגם במנהיגות היישוב ובבעלי התפקידים וכל זאת בעת שגרה ובעת חרום.

מהמאמרים עולה שהעו"סים ממלאים אחר כל משימות התפקיד, כפי שאלה מצוינים בתיאור המשרה בתע"ס: העו"ס מאתר בעיות וצרכים של הפרט והקהילה (למדן), חבר בצוותים בין-מקצועיים ליצירת תאום ותכנון פעולות קהילתיות כשירותים לאוכלוסיה ע"פ הצרכים שעלו באיתור (ימיני), מייעץ לבעלי התפקידים בתחום החברתי, במטרה לסייע לפרט, למשפחה ולקהילה גם בעת שגרה (אהרון) וגם בעת חירום (שוהם), מטפל בלקוחות במטרה לשפר את תפקודם האישי, המשפחתי והחברתי ע"י טיפול ישיר (איזנשטדט), מסנגר ומתווך (אבוסירחאן, בן ארצי ושמוש) ושומר על קשר רציף עם המנהיגות המקומית לרבדיה ועם המערכות המשיקות (ארנון).

קונפליקטים ודילמות בתפקידו של העובד הסוציאלי במרחב הכפרי ומיומנויותיו של העובד

העו"סים כאמור, ממלא אחר כל המשימות הנדרשות, כפי שמצוינים בתיאור המשרה בתע"ס יחד עם מילוי המשימות כותבים העו"סים במאמריהם על בלבול בתפיסת התפקיד, והם גם שואלים: למי העובד נאמן, למעסיק קרי למועצה האזורית, לבעלי התפקידים ביישובים- הוועד היישובי ולחברי הוועדות השונות או לפרט. האם העו"ס יכול לתפקד בריבוי נאמנויות שכזה, האם יש ניגוד אינטרסים בהתנהלותו של העו"ס. ומהן הסוגיות האתיות שעלולות להתעורר במצבים כאלה. ואיך משפיעים קשרי העבודה והיחסים שנרקמים בין העו"ס לבין הלקוחות, ובכלל מיהו הלקוח. בפרק זה נעמוד על הקונפליקטים והדילמות של העו"סים המרחביים וכן על מיומנויותיו.

להלן ציטוטים של הכותבים על הבלבול, הקונפליקטים והדילמות שחוו בעבודתם: מצאתי את עצמי בקונפליקט של נאמנויות ואינטרסים: כעובדת סוציאלית פרטנית, האמונה על רווחת כלל הקהילה ביישוב, ביקשתי לייצג את האינטרסים של כלל האמהות בקהילה, אך בד בבד, מעצם אופיו של תפקידי, אני חלק מהמערך "הקובע", קרי, מהמועצה ומהוועד המקומי. כתוצאה מכך נתפסתי גם אני כחלק מה"ממסד" המאכזב, שאינו מספק מענים" (בן-ארצי ושמוש).

"לכודה בקונפליקטים וניגוד אינטרסים ביני כמייצגת את המועצה, קרי-הממסד והמעסיק שלי, לבין התושבים, הרשות, הגדרת התפקיד, חברה בוועד הממונה ומלווה קהילתית. ...אקדיש רגע להתבוננות כנה שלי במצב: לא נהוג להטיל על עו"ס קהילתית המלווה את היישוב לשמש גם כחברה בוועד ממונה. זהו יישוב נוסף שאני מלווה כעו"ס קהילתית, ומשמשת כחברה בוועד ממונה. יש בכך ניגוד אינטרסים מקצועי: מצד אחד, אני מחויבת לקהילה ולחבריה, ומצד שני - אני מייצגת את המועצה, קרי הממסד. מצאתי בשני המקרים נימוק מקצועי ואישי להשיב בחיוב לפנייה. שקלתי את העניין ביני לבין עצמי והחלטתי שחברותי בוועד תיתן לי תוקף וכר נרחב יותר לפעילות קהילתית ובכך תרומתי תהיה גדולה יותר ליישוב, בעיקר לאור חוסר ההצלחה שחוויתי בכניסה לשני היישובים, טרם הקמת הוועד הממונה. יכולת ההשפעה שלי גדלה ומאפשרת לי להפעיל תהליך ביתר קלות "עם כובע של חברת ועד האמונה על התחום החברתי" (ארנון). וארנון ממשיכה: " לעניין מקומי, תפקידי, התלבטויותיי ומחויבויותיי למקצוע העבודה הסוציאלית, שואלת את עצמי האם נכון וראוי להמשיך את מעורבותי בוועד? האם אני משרתת את הלקוח כמצופה? האם מוסרית אני פועלת על פי האתיקה?"

אהרון מציינת כמה דילמות בעבודתה בקיבוץ: "לא פעם פונים אלי בעלי תפקידים אלו, הסובלים ממצוקות בחייהם האישיים ונזקקים בעצמם לטיפול ולהתייחסות אישית. זהו מרכיב נוסף המבדיל את עבודתי מעבודה סוציאלית בעיר, שם מעטים הסיכויים שמנהל הביטוח הלאומי יגור באותה עיר, יפנה לשירותיי ושנינו נהיה במקרה שותפים לטיפול באותו מקרה. התרחשות זו - סביר מאוד שתתקיים בקיבוץ, שם הגבולות כה מטושטשים. האם עלי לטפל בהם או להפנותם לטיפול חיצוני, לעו"ס אחר במחלקה? הדבר יהיה קשה במיוחד אם איאלץ לטפל בהוצאת ילדים או לבצע טיפול סמכותי אחר במשפחתו של בעל התפקיד או במשפחתו המורחבת. מה המחיר בעבודה עם בעלי התפקידים בשני כובעים? האם יקשה עלי לשבת עימו למחרת בוועדה ולדבר על עיצוב מדיניות או סִנגור על חברה, כאשר אני מטפלת בבעיותיו האישיות?"

אבוסירחאן מציג במאמרו את עבודת העו"ס בכפרים הלא מוכרים של הבדואים ומתייחס לדילמה בה נתון העו"ס המועסק על-ידי הממסד ומביא דוגמה של סיוע ללקוחות במימוש ומיצוי זכויות: "ברצוני להציג בעיות ודילמות בעבודתם של העובדים הסוציאליים במחלקת הרווחה לבדואים - המטפלים באוכלוסיית האזרחים הבדואים תושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב - ולנתח את הדרך בה מושג שיתוף פעולה פורה ביניהם לבין ארגוני המגזר השלישי - לשם שיפור מצבם ומעמדם של לקוחותיהם. בהיות העובדים הסוציאליים מקבלי שכר, מתוקצבים ומונחים מקצועית על-ידי משרד ממשלתי, הם יהיו מוגבלים בהפעלת הפונים למימוש זכויותיהם, בעיקר כאשר הפרת זכויותיהם נעשית על-ידי משרדים ממשלתיים אחרים. במצב זה הם עובדים בשיתוף-פעולה עם מלכ"רים ועמותות, מקומיות וארציות, כדי למלא את תפקידם כסוכני שינוי וברוח קוד האתיקה המקצועית של העובדים הסוציאליים"

איזנשטדט מתארת במאמרה את הבלבול שחשה בין דרישות מהלקוח לבין תפיסתה את תפקידה כעו"ס בקיבוץ. על-פי דוברי (2002), שסוקרת ספרות העוסקת בעמימות בתפקיד ובקונפליקט בתפקיד, אלה מצבים הנובעים מחוסר עקביות שיסודו במדיניות לא ברורה וסתירה בין דרישות הלקוחות לדרישות המנהלים. וכך מתארת איזשטדט את פגישתה עם מזכיר הקיבוץ: " אני יושבת מול יוסי ושומעת סיפור שיש לו ערך היסטורי - על השתנות של חברה, אך נוגע ללב - על המחירים שהיא גובה. סיפור על הרס וחורבן של חברה, שלא לדבר על אידיאולוגיה. ואז יוסי מסיים את סיפורו: "עכשיו את מבינה למה רציתי אותך?"... "מה, הוא רציני?" - חשבתי לעצמי מיד כשהצלחתי 'לנחות' – "מי הוא חושב שאני? קוסמת?". בעודי משרכת את דרכי החוצה מהקיבוץ תפסתי את עצמי מהרהרת, "למה יוסי התכוון כשפנה אליי? האם לטפל בבעיות שבגללן אנשים פונים אליו כמזכיר קיבוץ? האם הוא מצפה שאעלה את מצב רוחם? אולי הוא מצפה בכלל שאחזיר את חיי התרבות של הקיבוץ? זה באשר אליו, ומה באשר אליי? מה אני חושבת שנכון לעשות? האם לרוץ ל"אוטומט" שלי? האם המענה הוא טיפולים אישיים כמו שאני רגילה לעשות (ובמילא כבר התחלתי לעשות עם שתיים מנשות הקיבוץ) ואולי לא?"

כמו איזנשטדט יש כותבים נוספים שמתארים התמודדויות עם משימות שלא תמיד הוכשרו להן, בעיקר בתחום הקהילתי. יש לציין שהעובדים הפרטניים נתגלו כבעלי יכולות יצירתיות לפתח מענים מקצועיים ומועילים לפרט ולקהילה ורצון עז להיטיב עם הלקוחות. לכן יש חיזוק אצל מקרוס (2006) שמציינת שקונפליקט בתפקיד עשוי להביא את העובד לפיתוח אסטרטגיות התמודדות גמישות בתפקיד והרחבתו. מתקבל גם רושם שהעו"סים בעלי ההכשרה הפרטנית מוכנים לעסוק במשימות קהילתיות- מערכתיות לדוגמה: בפיתוח ובהעצמה של הקהילה ובטיפוח שותפויות (למשל אצל אהרון, איזנשטדט, בן-ארצי ושמוש)

התמונה שמצטיירת מניתוח המאמרים, תואמת רק בחלקה את הספרות שסוקרת מקרוס (2006) שמלמדת כי בשני העשורים האחרונים עובדים סוציאליים מעדיפים שיטות טיפול קליניות על-פני עיסוק ברפורמה חברתית ופעילות קהילתית מערכתית.

מהמאמרים באסופה זו, מתקבל רושם שונה גם מהממצאים אותם מציגה יצחקי (2002) שחקרה את העבודה הסוציאלית בקיבוץ, על פי תפיסתם של העובדים הסוציאליים ושותפי תפקידם. יצחקי מצאה שהעובד הסוציאלי עוסק בעיקר בתפקידים הקשורים לעבודה פרטנית ומעט בעבודה קהילתית ושאין לשינויים בקיבוץ השפעה על אופן תפקודו של העובד הסוציאלי ועל אופי עבודתו. יצחקי מוסיפה כי ממצא זה מפתיע כיוון שההנחה הייתה שבשל השינויים המתחוללים בקיבוצים העו"סים יעסקו יותר בתחום הקהילתי. כאמור בכל אחד מהמאמרים המוצגים כאן, עוסקים העו"סים במגוון פעילויות קהילתיות גם אם העו"סים הם בעלי הכשרה פרטנית-קלינית. בן-ארצי ושמוש, שתיהן עובדות סוציאליות-פרטניות בהכשרתן, מטפלות בסוגיות קהילתיות-מערכתיות על-ידי שימוש בגישת הפג"ק (פיתוח הגישה הקהילתית) והן אף ממליצות שכל העו"סים יוכשרו גם במתודה של עבודה קהילתית: "במשך שנים התפתחו גישות שונות בעבודה סוציאלית, התומכות ברעיון פיתוח הגישה הקהילתית (כגון: הגישה המערכתית, הגישה האקולוגית, גישת הכוחות, העצמה ועוד). נראה כי קיימת נטייה לשים דגש על הטיפול הפרטני, העדפת שיטות הטיפול הקליניות וסיוע לפרט ולמשפחתו להתמודד עם קשיים פסיכולוגיים. הרחבת הידע של העו"ס ומתן דגש לגישות הרלוונטיות לגישה הקהילתית, כבר בתקופת ההכשרה למקצוע בבתי הספר לעבודה סוציאלית, עשויים לזרוע את הניצנים הראשונים לשינוי. בנוסף לכך יש צורך להרחיב את הידע המעשי על מנת להגביר את תחושת המסוגלות והביטחון המקצועי."

גם לאהרון, חשובה הראייה הקהילתית: "למרות היותי עובדת פרטנית ולא קהילתית, חשובה לי ראייה קהילתית (זיהוי תופעות והתייחסות אליהן, מידע על אקלים הקיבוץ וכדומה). עבודה צמודה עם אשת הקשר ועם בעלי תפקידים מאפשרת לי קשר עם הקהילה ומונעת ממני תחושת ניתוק, שעלולה בנקל להתרחש בעבודה פרטנית במושב. שם אני עשויה לעסוק בפרט ובמשפחתו ופחות בקהילה הסובבת אותו. עם זאת, עליי להיות מודעת לשימוש בתפקיד זה ולטשטוש הגבולות שיכול להיווצר בעקבותיו. מרכיב נוסף משמעותי בעבודתי הוא אהבתי הרבה לעבודה בשותפות. אני מוצאת בעבודה בשותפות יתרונות רבים, אך שוב, יש לחדד הבדלי תפקיד ותחומי אחריות".

שוהם, במאמרה, מצרה על כך שהתמנו יועצים ארגוניים ללוות את הקהילות מגוש קטיף, בעת ההתנתקות. לדעתה, עובדים סוציאליים הם בעלי הכישורים המתאימים לליווי ושיקום קהילות: "היה ברור כי משרד הרווחה על ידי השרות לעבודה קהילתית יטפל בתחום הנוגע לקהילות ולשיקומם...בצעד לא ברור החליטה הממשלה להעביר את הטיפול בתחום הליווי הקהילתי למנהלת סל"ע. לדעתי זו החלטה שגויה, אשר הצביעה על כשל ענק בהבנת תהליכים קהילתיים ובשיקום קהילות במשבר. במנהלת סל"ע לא עובדים אנשי מקצוע מיומנים בתחום הקהילתי. המנהלת החליטה לשכור יועצים ארגוניים אשר ילוו את הקהילות. משלב זה והלאה יצא משרד הרווחה מהתמונה, ורק ברשויות שהשכילו לקלוט עובדים סוציאליים קהילתיים, בתקנים שאושרו לטובת המחלקות הקולטות, הופעלה עבודה קהילתית במיטבה. לעומת זאת, היועצים הארגוניים, ככל שיהיו אנשי מקצוע מעולים בתחומם, אינם מיומנים בליווי קהילות ובתהליכים חברתיים. נוסף על כך, מנהלת סל"ע לא הציבה גורם מקצועי, אשר ילווה מטעמה את היועצים, ינחה אותם ויעקוב אחר עבודתם. משכורתם של היועצים לא שולמה יותר משנה, חלקם עזבו את העבודה באמצע תהליך, חלקם הרגישו מושפלים וכולם היו זקוקים לתמיכה וליווי. הסיטואציות שבהן נתקלו היועצים נתקלו היו זרות להם וקשות. במקרים מסוימים, לצערנו, פעילותם אף פגעה במרקם הקהילה עד כדי פרוק הקהילות".

איזנשטדט מגיעה למסקנה דומה, לדעתה העובד הסוציאלי מסוגל להתמודד באופן מקצועי עם מצבים מורכבים: "...להגיע בסוף למסקנה שיש בידי העו"סים כלים רבים ואנו מסוגלים לטפל בכל מיני מצבים/אוכלוסיות גם אם הם לא מה שלמדנו באוניברסיטה או בקורסים? מדוע לעתים נדמה לנו שעבודה של מאמן אישי/פסיכולוג עדיפה על זו שלנו? מאיפה נובעת הרגשת הנחיתות? האם היא רק נחלתי הפרטית או שייכת גם לעובדים אחרים?" איזנשטדט מגייסת את מיומנויותיה מעבודה סוציאלית- פרטנית, לטובת טיפול בקהילה.

סיכום והמלצות במבוא הצגנו את סביבתו רוויות השינויים והתמורות של העובד הסוציאלי במרחב הכפרי, את תפקידו המורכב, הדילמות והסוגיות האתיות אתן הוא מתמודד, וביכולות המקצועיות של העו"ס המרחבי. מהמאמרים באסופה, ניכר שהעו"ס במרחב הכפרי, ממלא את משימות התפקיד כפי שנדרש מתיאור המשרה בתע"ס, מוכן להתמודד עם מצבים ותהליכים שלא תמיד הוכשר להם ומוצא מענים יצירתיים לבעיות איתם הוא מתמודד, ומצליח לשלב בין המתודות של עבודה פרטנית לעבודה קהילתית- מערכתית. לדעתנו יש לפתח תכניות הכשרה הולמות, כמענה למאפייני תפקידו ולסביבתו הדינמית של העו"ס במועצה אזורית יש לציין שהממצאים שמוצגים במבוא מתבססים על ניתוח של תשעה מאמרים שנכתבו במסגרת "חכמת המעשה", בכך מוגבלת התמונה שתיארנו. כדי לקבל תמונה רחבה ומפורטת יותר על מחלקות הרווחה ועל העו"סים במרחב הכפרי, יש לבצע סקר מקיף ושיטתי.


לאור ניתוח המאמרים עולות כמה המלצות, ההמלצות מופנות ברובן לקובעי המדיניות במשרד. מומלץ: 1. לבחון את תפקיד העו"ס המרחבי, במסגרת גיבוש הרפורמה במחלקות לשירותים חברתיים: • האם תפקיד של עו"ס במרחב הכפרי זהה לתפקיד של עו"ס משפחה, ברשויות מקומיות. • האם לצד כל עו"ס משפחה יפעל עובד סוציאלי- קהילתי, האם נכון שבמרחב הכפרי יפעלו בכל יישוב שני עובדים סוציאליים בו זמנית (פרטני וקהילתי), גם כאשר מדובר ביישובים קטנים בהם מתגוררים כמה עשרות משפחות, איך יעבדו שני העו"סים בשילוב המתודות, • האם יש שוני בתפקיד העו"ס בעבודתו במבני התיישבות שונים (קיבוץ, מושב,יישוב קהילתי וכו')?

2. לערוך סקר בקרב כל בעלי התפקידים המועסקים במחלקות הרווחה של מועצות האזוריות כדי לבחון את מאפייני מחלקות הרווחה ואת תחומי התפקיד של העובדים והכשרתם.

3. לעודד עריכת מחקרים על תפקידו של העו"ס המרחבי, על-ידי אנשי אקדמיה בשיתוף העו"סים בשדה. דוגמאות למחקרים: השפעת המודלים על-פיהם פועלות המועצות האזוריות על עבודת מחלקות הרווחה ותפקיד העו"סים, השפעתו של מבנה היישוב (קיבוץ, מושב, יישוב קהילתי וכדומה) על תפקידו של העו"ס.

4. לגבש תכניות הכשרה ייחודיות לעו"סים במרחב הכפרי: • התכנית תכלול: הקניית ידע על דרכי ניהול המועצות האזוריות, ועל מגוון מבני היישובים והפעלת המוסדות היישוביים, הכרות עם גישות מערכתיות- קהילתיות וחיזוק המיומנויות הקהילתיות וגיבוש קבוצות הדרכה בהן ידונו דילמות וסוגיות אתיות שעולות מהשטח. • תכנית הכשרה משותפת לעו"סים ולשותפי תפקיד, בליווי הקהילות. 

   5.  בניית מדריך ובו קווים מנחים לעבודה סוציאלית בהתיישבות הכפרית שמתייחסת

לעבודה פרטנית- קלינית לצד גישות קהילתיות- מערכתי.

ולסיום, הממצאים וההמלצות שהוצגו במבוא זה, ראויים לדעתנו, לדיון, לחשיבה ולבירור מעמיק בפורומים שונים של קובעי המדיניות במשרד הרווחה והשירותים החברתיים יחד עם מנהלי המחלקות והעו"סים במרחב הכפרי ועם הנהלת ביה"ס המרכזי להכשרת עובדים לשירותי הרווחה.


רשימת מקורות

דגני, ע' (2009.( המועצה האזורית כמערכת תמך חילופית. מתוך א. בן רפאל, ומ. טופל (עורכים), הקיבוץ על דרכים מתפצלות (עמ' 132- 153). ירושלים: מוסד ביאליק, יד טבנקין מרכז מחקרי, רעיוני ותיעודי של התנועה הקיבוצית.

דוברי, ג'. (2002). עובדים סוציאליים העובדים בקיבוצים- הקשר בין משתני התפקיד ותחושת ההעצמה לבין תפיסת אפקטיביות התפקיד (עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך במדעי החברה"). אוניברסיטת בר אילן, רמת-גן.

טל, ח' (1998). העבודה הסוציאלית בקיבוץ על רקע המשבר ותהליכי השינוי בחברה הקיבוצית (עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך בעבודה סוציאלית"). אוניברסיטת תל אביב, תל-אביב.

יצחקי, ח' (2002). עבודה סוציאלית בקיבוץ על פי תפיסתם של העובדים הסוציאליים ושותפי תפקיד. חברה ורווחה, כב(1), 35- 45.

מקרוס, א' (2006). תפקיד העובד הסוציאלי בחברה משתנה מנקודת מבט של עובדים סוציאליים ולקוחותיהם. חברה ורווחה, כו(2), 135- 152.

שוגרמן, ב' (עורך).(2002(. מדריך לעבודה קהילתית בתהליכי שינוי והתחדשות. ירושלים: משרד העבודה והרווחה, האגף לשירותים חברתיים ואישיים, השירות לעבודה קהילתית.



נסר אבוסריחאן המאמר נכתב ב- 2006 בהנחיית אריאלה שטורם

פרולוג במאמר זה ברצוני להציג בעיות ודילמות בעבודתם של העובדים הסוציאליים במחלקת הרווחה לבדואים - המטפלים באוכלוסיית האזרחים הבדואים תושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב - ולנתח את הדרך בה מושג שיתוף פעולה פורה ביניהם לבין ארגוני המגזר השלישי - לשם שיפור מצבם ומעמדם של לקוחותיהם. בהיות העובדים הסוציאליים מקבלי שכר, מתוקצבים ומונחים מקצועית על-ידי משרד ממשלתי, הם יהיו מוגבלים בהפעלת הפונים למימוש זכויותיהם, בעיקר כאשר הפרת זכויותיהם נעשית על-ידי משרדים ממשלתיים אחרים. במצב זה הם עובדים בשיתוף-פעולה עם מלכ"רים ועמותות, מקומיות וארציות, כדי למלא את תפקידם כסוכני שינוי וברוח קוד האתיקה המקצועית של העובדים הסוציאליים. במאמר אתן רקע כללי קצר על היישובים הבלתי מוכרים בנגב, רקע תיאורטי מתומצת על שיתופי פעולה בין המחלקות לשירותים חברתיים והמשרדים הממשלתיים לבין ארגוני המגזר השלישי. אתאר הפרת זכויות יסוד בסיסיות של האזרחים הבדואים על ידי המדינה כמו: הריסת בתים, אי חיבור הבתים לרשתות החשמל והמים הארציות, ולאחר מכן אנתח את הדילמות של העובדים הסוציאליים המטפלים באוכלוסייה זו, ואת הדרך בה מושג שיתוף פעולה עם ארגוני המגזר השלישי, לטובת לקוחות המחלקה.

רקע - הישובים הבלתי מוכרים בנגב המחלקה לשירותים חברתיים בשגב שלום והפזורה הבדואית מטפלת באוכלוסיית היישובים הבדואים הבלתי מוכרים בנגב. אוכלוסיה זו מונה כ- 76,000 נפש, שהם כ-50% מכלל הבדואים בנגב. בהיותם מתגוררים בכפרים בלתי מוכרים - הם משוללים זכויות יסוד בסיסיות ביותר. כל בנייה, אפילו קורת גג קטנה, פחון או אוהל נחשבת על-פי חוקי המדינה לבלתי חוקית ו"המבנה" עלול להיהרס על-פי צו בית משפט. לכן, כל הבתים בנויים מפח, עץ או בד. הכפרים אינם מחוברים לרשת המים, החשמל והתשתיות, וברובם אין שירותי חינוך, רווחה ובריאות.

חוסר ההכרה ביישובים הבדואים נבע בעיקר מהתכחשות המדינה לבעלותם של הבדואים על קרקעותיהם (להרחבה ראו סבירסקי, 2005).

שיתוף פעולה בין המחלקות לשירותים חברתיים לבין ארגוני המגזר השלישי ארגונים התנדבותיים הינם תופעה חברתית אוניברסאלית, ששורשיה בראשית ההיסטוריה של האנושות ואשר הגיעה לפריחה בחברה המודרנית. מטרותיהם של הארגונים ההתנדבותיים מבוססות על ערכים חברתיים חשובים, כגון: צדקה וגמילות חסדים, פילנתרופיה, התנדבות אישית, חופש התארגנות, דמוקרטיה והשתתפות קהילתית (ערן, 1992, עמ' 7- 9). במדינת הרווחה המודרנית נוצרים שיתופי פעולה בין ארגוני המגזר השלישי לארגוני המגזר הציבורי והמגזר העסקי. שיתופי פעולה אלה באים למלא אחר צרכים, ביקושים, תפקידים, ואינטרסים חברתיים, קהילתיים, חינוכיים ופוליטיים שהמערכות הפורמאליות, כמו הממשלה והארגונים העסקיים, לא הצליחו לספקן. סוציולוגים ואנתרופולוגים מצביעים על נחיצותה של המערכת ההתנדבותית, מאחר שהיא ממלאת תפקידים שונים, שמוסדות חברתיים אחרים אינם יכולים למלא, כמו: גישור ושיזור חברתי, השתתפות וקהילתיות, מימוש הפלורליזם החברתי וחיזוקו, שינוי חברתי, איזון בין כוחות חברתיים, דאגה למיעוטים שונים ולמעוטי זכויות בחברה וכדומה. כלכלנים מצביעים על כך שארגונים התנדבותיים מספקים ביקושים לסוגי שירותים שאינם ניתנים בידי המערכת הממשלתית והעסקית (שם, עמ' 29-27 ). קיימים דפוסים שונים לחלוקת התפקידים בין המערכת ההתנדבותית לבין המערכת הממשלתית בתחום אספקת השירותים. למשל - המגזר ההתנדבותי כספק יחיד של שירותים, המגזר ההתנדבותי כמשלים של המגזר הממשלתי, המגזר ההתנדבותי כמוסיף על המגזר הממשלתי (Kramer, 1987). בשני העשורים האחרונים עוברות מדינות הרווחה בעולם המערבי "מהפכה שקטה" של שינויים בתפקידם של הארגונים הוולונטריים, המוכרים גם כארגוני המגזר השלישי, ובקשריהם עם המגזר הציבורי. שינויים אלו חלחלו עם השנים גם לתחום שירותי הרווחה בכלל ולתחום השירותים החברתיים, האישיים והקהילתיים בפרט. הביטוי המוחשי ביותר לכך היה בהעברה מוגברת של מקצת השירותים, שהיו בעבר באחריותן הבלעדית של המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות, לידיהם של ארגונים וולונטריים, באמצעות עמותות ומלכ"רים, וכך התפתחה המגמה של קניית שירותים מצד הממשלה מעמותות קיימות (כורזים, 2001).

בעיות יסוד שבהן נתקלים העובדים הסוציאליים במחלקת הרווחה לבדואים עובדים סוציאליים, המטפלים במשפחות של בדואים בישובים הבלתי מוכרים, נתקלים בבעיות רציניות, שההתמודדות איתן היא מעבר לתחומי אחריותו וסמכויותיו של העובד הסוציאלי או הארגון שבו הוא עובד. אולם - מאחר שסוגיות אלו הן כל כך בסיסיות ומאחר שזכויות הלקוח מעוגנות בחוקי היסוד של המדינה ובמיוחד בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שכל אדם באשר הוא אדם זכאי להן אפילו אם אזרחותו נתונה בספק - אין העובד הסוציאלי יכול להרים ידיים ולהגיד אין באפשרותי לסייע בפתרון הבעיה. לדוגמה: אמירה (שם בדוי) - ילדה בת שלוש, המתגוררת יחד עם בני משפחתה ביישוב בדואי בלתי מוכר, בתנאים קשים ללא תשתיות וללא חשמל ומים זורמים. בגיל שנתיים וחצי, היא אובחנה כחולת סרטן מתקדם ובאופן מיידי נותחה וטופלה בטיפולים כימותרפיים. טיפול אינטנסיבי אכן הקטין את ממדיו של הגידול, אך היא עדיין מטופלת באופן קבוע באנטיביוטיקה וזקוקה לטיפול בזריקות של GCSF‏ לחיזוק המערכת החיסונית. זריקות אלו חייבות להישמר בקירור, בטמפרטורה של 0-4 מעלות צלזיוס על מנת להבטיח את יעילותן. בהיעדר רמת היגיינה נאותה, כל זיהום עלול לסכן את חייה של הפעוטה באופן מוחשי. יודגש, כי מיזוג אוויר במהלך חודשי הקיץ החמים הנו אחד התנאים אשר תורמים באופן משמעותי לשמירה על רמת היגיינה נאותה בביתה של אמירה, וכי חשיפתה לחום גבוה עלולה להגביר את הסיכון שהיא תידבק במחלות מעיים, העלולות להיות הרות אסון עבורה. בתקופת הקיץ, הטמפרטורה בבית גבוהה מאוד וזה גורם לילדה סבל רב. רופאיה המליצו על מיזוג הבית כדי למנוע תופעות לוואי. מאחר שהמשפחה מתגוררת ביישוב לא מוכר, שאין בו חשמל, הם לא היו יכולים להפעיל מזגן (אספקת החשמל לביתה מתבצעת באמצעות גנראטור, המספק חשמל לארבעה בתים נוספים למשך שלוש-ארבע שעות ביום בלבד) . המשפחה פנתה למחלקת הרווחה כדי לקבל סיוע בפנייה לחיבור הבית לרשת החשמל הארצית. חברת החשמל סירבה להיענות לבקשת המשפחה חרף הידיעה כי אי-חיבור בית המשפחה לרשת החשמל מהווה סכנה ממשית לחייה של אמירה.

להלן, אציג חלק מהתופעות אשר מהוות פגיעה בזכויות אדם בסיסיות ביותר: 1. חוסר ההכרה ביישובים והבנייה הבלתי חוקית מחוסר ההכרה של המדינה בכ-45 ישובים בלתי מוכרים, אשר היו קיימים עוד לפני הקמת המדינה, נובעת בעיה קשה של בנייה בלתי חוקית הצפויה להריסה. כאמור, כל בנייה, אפילו קורת גג קטנה, פחון או אוהל נחשבת על פי חוקי המדינה לבלתי חוקית ו"המבנה" עלול להיהרס בצו בית-משפט. ליישוב אין תוכנית מתאר ולכן לא ניתן לקבל בו היתרי בנייה (סבירסקי, 2005, עמ' 26).

2. חיים במעין בועה משפטית-פוליטית הבדואים החיים ביישובים הבלתי מוכרים, מתקיימים במעין בועה משפטית-פוליטית. ישראלים אלה מנועים מלהקים בתי קבע, מנועים מן הזכות הבסיסית לרשום את מקום מגוריהם בתעודת הזהות שלהם, נעדרים שלטון מקומי, מנועים מלהפעיל את הזכות הפוליטית הבסיסית של בחירה והיבחרות לשלטון המקומי, מנועים מלקבל שירותים ממשלתיים מלאים, מנועים מלהפעיל את זכות הקניין הבסיסית של רכישה ומכירה של דיור. יתירה מזאת, הם נשלטים על-ידי גופים שהוקמו על-ידי המדינה באופן מפורש על מנת לשלוט בהם ורק בהם, בנפרד מכל שאר הישראלים (שם, עמ' 3). 3. בעיית המים והחשמל ביישובים הבלתי מוכרים כל הבתים של האזרחים הבדואים ביישובים הבלתי מוכרים אינם מחוברים לרשת החשמל הארצית ולרשת המים. רוב התושבים אוגרים מים במיכלים העשויים מחומר פלסטי קשיח או מתכת ומוצבים מחוץ לבית וחשופים לקור ולחום (אלמי, 2003, עמ' 20). חברת החשמל מסרבת לחבר את הבתים לחשמל בטענה כי "בהתאם לחוק התכנון והבנייה סעיף 157 א' הרי שלצורך תחילת ביצוע עבודות לחיבור מבנה לרשת החשמל, יש להמציא לחברת החשמל היתר בנייה או טופס -2 (תשובתו של סמנכ"ל לשיווק ולקשרי לקוחות של חברת החשמל מיום 28.04.04). כאמור לעיל, לא ניתן לקבל היתרי בנייה ביישובים הבלתי מוכרים ולכן לא ניתן לחברם לחשמל. 4. בעיות תברואתיות קשות היישובים הבלתי מוכרים אינם מחוברים לרשת הביוב הארצית, חלקם סובלים מזרימה של "נחלי ביוב" המגיעים מהעיר דימונה ומיישובי הר חברון ואין בהם פינוי אשפה וטיפול תברואתי כלשהו (להרחבה, ראו אלמי, 2003). בעיות אלו גורמות להפרה ברורה, מצד המדינה, של זכויות אדם בסיסיות ביותר אשר מעוגנות בהכרזת העצמאות, בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, בחוק יסוד חופש העיסוק, בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ובאמנת האו"ם לזכויות הילד. זכויות האדם הבסיסיות שעלולות להיות מופרות כתוצאה של מצב זה הן: 1- הזכות לחיים: שלמות הגוף, קניין, רכוש ובטחון. 2- הזכות לכבוד: פרטיות, שם טוב, איסור עינויים והשפלות. 3- הזכות לשוויון: איסור הפליה מטעמי דת, גזע, לאום, מין, גיל, נטייה מינית, ארץ מוצא, מעמד אישי, הורות והשתייכות מפלגתית, שוויון בפני החוק. 4- זכויות כלכליות וחברתיות: הזכות לרמת חיים נאותה: דיור, בריאות, חינוך, פרנסה ותרבות. (להרחבה ראו: המדריך לאזרח - מדריך לזכויות ולחובות של האדם והאזרח בישראל (2000), הוצאת סיכוי - העמותה לקידום שוויון הזדמנויות והאגודה לזכויות האזרח בישראל).

אלמי (2003) מציינת הפרה בוטה מצד השלטונות של הזכות לבריאות אשר הוגדרה בסעיף 12 לאמנה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותית, של הזכות למים ראויים לשתייה שאינה מוטלת בספק ומעוגנת בעצם הזכות לחיים, הזכות לחשמל כחלק מהזכות לבריאות ומהזכות לקיום הוגן ולחיים בריאים, הזכות למניעת מפגעים תברואתיים, פינוי אשפה ומערכת ביוב כחלק מהזכות לבריאות, הזכות לדיור נאות, הזכות לקבלת טיפול רפואי ועוד. שיתוף הפעולה בין המחלקה לשירותים חברתיים בשגב שלום והפזורה הבדואית לבין ארגוני המגזר השלישי בשנים האחרונות נוצרו שיתופי פעולה פוריים בין עובדים סוציאליים במחלקה לשירותים חברתיים – של שגב שלום והפזורה הבדואית, לבין עובדים בארגוני המגזר השלישי, אשר מניבים פירות הן בהעלאת הסוגיה על סדר יומם של קובעי המדיניות, הן בגיוס קואליציות תומכות, הן בשינויי חקיקה ושינוי מדיניות והן בפנייה לבית הדין הגבוה לצדק בבקשה להורות לרשויות המדינה על ביצוע פעולה מסוימת או הימנעות מנקיטת האמצעים שננקטו, לפי העניין. זאת, בנוסף לסיוע חרום למשפחות בעת משבר. להלן אציג שלוש דוגמאות לשיתוף הפעולה בין המחלקה לשירותים חברתיים לבין העמותות הפועלות במגזר הבדואי בנגב. מקרה 1 - טיפול בבעיית החשמל: כאשר משפחתה של אמירה (המקרה שהוצג לעיל) והעובדת הסוציאלית נענו בשלילה על-ידי חברת החשמל הם פנו לעמותת רופאים לזכויות אדם. העמותה פנתה לגורמים ממשלתיים שונים, אך כל פניותיה הושבו ריקם, בלי שהוצע פתרון כלשהו לחיבור ביתה של הפעוטה החולה לרשת החשמל. הפתרון היחיד שהוצע על-ידי המדינה הינו מעבר של המשפחה ליישוב אחר, מבין הישובים המוכרים, שתוכננו והוקמו על-ידי המדינה עבור הבדואים - כסיפה, חורה, תל שבע, ערערה, לקייה, שגב שלום ורהט. הצעה זו אינה מעשית, משום שהמשפחה בת שמונה הנפשות תתקשה לשנות את מרכז חייה בזריזות, וכיוון ששינוי קיצוני שכזה עלול להשפיע לרעה על מצבה הנפשי של הפעוטה, בשל המתח הכרוך במעבר. עמותת רופאים לזכויות אדם יחד עם האגודה לזכויות האזרח בישראל, הגישו עתירה לבית הדין הגבוה לצדק נגד שר התשתיות הלאומיות, שר הפנים ושר הבריאות. בעתירה נטען כי אי חיבור הבית לחשמל מהווה פגיעה אנושה בזכותה החוקתית של אמירה לחיים ולבריאות, וכי זכותה זו והחובה להעדיף את טובתה, מתגברות על כל שיקול תכנוני או לוגיסטי הכרוך באספקת החשמל. אספקת חשמל סדירה נדרשת לא רק כדי להקל על סבלה של הפעוטה ולשפר את איכות חייה (שיקולים כבדי משקל לכשעצמם), אלא נחוצה לשם הצלת חייה.

אי חיבור ביתה של הפעוטה החולה לחשמל, כמו גם ביתם של חולים אחרים, רק משום שהם מתגוררים בכפרים בלתי מוכרים - נטען בעתירה - אינו נובע מהיעדר משאבים, אלא הוא תולדה של מדיניות אפליה קיצונית ומתמשכת, שמנהיגה המדינה כלפי האוכלוסייה הערבית-בדואית בישראל. בית הדין הגבוה לצדק דחה את העתירה. השופטים נמנעו מלחייב את המדינה לחבר את ביתה של הילדה לחשמל והטילו את האחריות על הוריה, אשר החליטו "לקבוע את ביתם בישוב לא-מוכר, מתוך ידיעה שעקב כך לא יוכלו להתחבר לתשתיות בסיסיות". לפיכך, לפי שופטי בג"ץ, כל שנותר למדינה הוא "להקל עד כמה שניתן וממניעים הומניטאריים, על הפעוטה במצוקתה". המדינה הציעה לגייס תרומות מעמותות עבור סולר לגנראטור, מערכות סולאריות ועוד, ורק לא לחבר את הבית לחשמל, וזאת כדי למנוע תקדים על פיו כל הבדואים ביישובים הבלתי מוכרים ידרשו להתחבר לרשת החשמל הארצית. בתגובה לפסק הדין כתבה עמותת רופאים לזכויות אדם, באתר שלה באינטרנט כך: "בפסק דין זה, הזכות לבריאות חדלה להיות אחריות המדינה, והופכת למעשה למחווה הומניטארית. פסק הדין אף מתנער מאחריות המדינה לאי מוכרות הכפרים, תוצר למדיניות מכוונת ומפלה". מקרה 2 – טיפול בבעיית המים: פונים רבים פנו למחלקת הרווחה בבקשה לסייע להם בחיבור בתיהם לצנרת המים הארצית של מקורות, על-מנת להבטיח מים זורמים בבתים. המדינה מונעת מהאזרחים הבדואים חיבור למים משום שהם מתגוררים ביישובים לא מוכרים, והמדינה מעוניינת להכריח אותם לעבור לאחד מהיישובים שהיא תכננה עבורם. לעובדים הסוציאליים, שהם חלק ממשרד הרווחה ומבצעים את מדיניותו, אין הרבה מה לעשות ולכן הפונים הופנו לעמותת סנגור קהילתי בבאר שבע. העמותה גיבשה קבוצה של נציגי המשפחות הסובלות מבעיית המים והגישו בשמם בקשה לוועדת המים במנהלת הבדואים, אשר ניסתה להתחמק מהטיפול בבקשות. לאחר ישיבות והתכתבויות עם מנהלת הבדואים נאותה המנהלת להוציא בכתב את תשובתה השלילית לבקשות. הנימוקים לשלילת הבקשות התבססו על התניית חיבור המים למעבר ליישובי הקבע. בימים אלו העמותה עובדת על הגשת עתירה לבית המשפט במטרה לחייב את מנהלת הבדואים לאפשר לתושבים להתחבר לרשת המים הארצית.

מקרה 3 – סיוע למשפחה שביתה נהרס בצו בית משפט: אחמד (שם בדוי) פנה לעובדת הסוציאלית של המשפחה, ולא כהרגלו, סיפר בקול חנוק כי אתמול בשעת בוקר מוקדמת הרסו להם את הבית בליווי של הרבה מאוד כוחות משטרה. הבית נהרס על-ידי היחידה לפיקוח על מבנים בלתי חוקיים של משרד הפנים בצוו בית המשפט. המשפחה על שמונת ילדיה נותרה ללא קורת גג. הוא ביקש לסייע להם להשיג דיור זמני חלופי. הוא גם ביקש מעורבות של המחלקה בתמיכה וליווי לילדים הקטנים לאור הטראומה שחוו ולאור סירובם ללכת לבית הספר. לדבריו, במו עיניהם ראו הילדים את הדחפורים הורסים את הבית והשוטרים מתעמתים עם בני משפחה ושכנים, שניסו לשכנע את נציגי משרד הפנים לתת להם כמה ימים לפני שיהרסו את הבית. העובדת הסוציאלית, שטיפלה במשפחה ותכננה לדבר עם אחמד על שילוב הילדים בחוגים מתאימים במתנ"ס המקומי של כסיפה – היישוב המוכר הקרוב ביותר למקום מגוריהם, התאפקה שלא להזיל דמעה ולא ידעה איך לנווט את השיחה הטיפולית. לאחר דממה של כמה דקות היא אפשרה לאחמד לבטא את רגשותיו ותחושותיו בקשר לאירוע ויצרה קשר טלפוני עם השירות הפסיכולוגי-חינוכי על-מנת שיושיטו עזרה נפשית ראשונית לילדים בבית ובבית הספר, ותיאמה עם עמותות מקומיות מתן סיוע של ציוד ביתי בסיסי, אוהל, מזון ועוד.

דילמות בעבודתם של העובדים הסוציאליים במחלקת הרווחה לבדואים העובדים הסוציאליים במחלקת הרווחה הם עובדי רשות מקומית, אשר שכרם ממומן ברובו (75%) על-ידי משרד הרווחה (במחלקה שלנו מימון משרד הרווחה הוא ב- 100%). הם עומדים בדרישות המקצועיות של המשרד ובמהלך עבודתם הם ממלאים אחר ההנחיות המקצועיות של המשרד כפי שהן באות לידי ביטוי בתע"ס (תקנון לעבודה סוציאלית) ובהנחיות של המפקחים המחוזיים. כיוון שהם עובדי מדינה, הם אינם יכולים לסייע לפונים להתארגן כדי למחות בפני משרדי הממשלה השונים על עוולות שנעשו או על הפרה ברורה וגסה של זכויות האדם הבסיסיות שלהם. במיוחד כאשר המפר העיקרי של זכויות אלה הוא לא אחר מאשר הגוף שמשלם את שכרם, מנחה אותם, מתקצב אותם ואחראי לעבודתם המקצועית. יוצאי דופן הם העובדים הסוציאליים הקהילתיים, אשר רואים כחלק מהגדרת תפקידם לארגן אנשים במצוקה לפעול, אפילו בדרך של מחאה המלווה בעימותים עם הרשות המקומית והממשלה, על-מנת לשנות מדיניות אשר מקפחת אותם ופוגעת בהם. עובדים סוציאליים קהילתיים - שמוגדרים בתקן ככאלה ועובדים במשרה מלאה רק בתחום זה - אין כמעט בכל המחלקות לשירותים חברתיים במגזר הבדואי.

לדעתי, אין זה מקרי, אלא מכוון - מאחר שידוע כי העובדים הקהילתיים עלולים לגרום לעימותים ולמתחים בין התושבים הבדואים לבין ראש הרשות המקומית והפקידים במשרדי הממשלה השונים. האזרחים הבדואים ביישובים הבלתי מוכרים סובלים מבעיות קשות ביותר שנגרמו על-ידי מדיניות ממשלתית ברורה במשך דורות. לפיכך, אין מי שיכול לפתור אחת ולתמיד את הבעיות הרבות שלהם מלבד מדיניות ממשלתית מתקנת, בשיתוף כל משרדי הממשלה הרלוונטיים, אשר תתוכנן, בשיתוף עם הבדואים, ותבוצע ברציפות תוך כדי העמדת המשאבים הדרושים להצלחתה. מדיניות כזו אינה יכולה להיות פרי עבודתה של מחלקת רווחה אחת או של פקיד ממשלתי אחד, יהיה מעמדו בכיר ככל שיהיה. עובדים סוציאליים המטפלים באוכלוסיית הישובים הבלתי מוכרים מוצאים עצמם לא אחת בין הפטיש לסדן. מצד אחד הם מחויבים על-פי כללי האתיקה המקצועית לפעול לקידום רווחה חברתית, כך שיצומצמו, ככל הניתן, מצבים של אפליה ויורחבו ההזדמנויות, הנגישות למשאבים ולשירותים ויכולת הבחירה של כל הפרטים ובמיוחד החלשים והמקופחים שבהם. עליהם לתמוך במדיניות שנועדה להשיג יעדים אלה ולעודד בכל דרך את שיתוף הציבור ומעורבותו בעיצובה וביישומה (קוד האתיקה המקצועית של העובדים הסוציאליים, 1993), ומצד שני הם מחויבים לפעול על-פי מדיניות משרד ממשלתי אשר פועל בהתאם לקווי היסוד של הממשלה שהוא חלק בלתי נפרד ממנה. כאשר הממשלה מתעלמת מזכויותיהם הבסיסיות של האזרחים הבדואים או מבצעת מדיניות פוגענית, מפלה ומקפחת (כמו הריסת בתים, מניעת מים וחשמל מהתושבים, הפקעת קרקעות ועוד), ובלי להיכנס לבעיית "הביצה והתרנגולת" של מי קדם למה - האם הבדואים התעלמו מחוקי המדינה, או האם המדינה התעלמה מהיישובים שהיו קיימים לפני הקמתה? - הרי שנוצר קונפליקט פנימי של נאמנות אצל העובד הסוציאלי האם עליו להיות נאמן לעקרונות של קוד האתיקה המקצועית או למדיניות הממשלה האחראית לפעילותו. לקוחות במשבר הפונים למחלקה לשירותים חברתיים לבדואים בבקשת סיוע בדיור, חיבור חשמל לצרכים רפואיים או גנראטור, מים לשתייה, מזון, תרופות ועוד, נתקלים בחוסר מענים זמינים. חוסר המענים נובע הן מכך שמחלקת הרווחה לא מסייעת בפניות מסוג זה והתע"ס אינו מתייחס לסוג כזה של בעיות וצרכים, והן מן הבירוקרטיה הרגילה הקשורה בפתיחת תיק, קליטת נתוני יסוד, אישור תקציבי ועוד. פעילותו של העובד הסוציאלי, מתוך הארגון שבו הוא עובד, קרי המחלקה לשירותים חברתיים, אינה יכולה לתרום הרבה לפתרון בעיות מסוג זה, משום שהפתרון דורש פעולה המכוונת להשפיע על קובעי המדיניות בדרגים הגבוהים ביותר במוסדות השלטון - שרים, חברי כנסת ומנהלים כלליים של המשרדים השונים. לעומת זאת, ארגוני המגזר השלישי (עמותות ומלכ"רים) נהנים מחופש פעולה, גמישות ניהולית ובירוקרטית והעדר היררכיה ברורה בקבלת החלטות. מאפיינים אלה מאפשרים סיוע מיידי למשפחה ודיון עקרוני בסוגיה. לא פעם, בעתות משבר, הצליח העובד הסוציאלי לארגן בשיחת טלפון אחת עם עובד בעמותה ציוד בסיסי מיידי, כמו - אוהל או פתרונות דיור אחרים, מזון בסיסי לילדים, סיוע כספי מיידי, סיוע בתרופות חיוניות, סיוע בגנראטור לסיפוק חשמל לצרכים רפואיים אקוטיים, מחשב לילד עם מוגבלות ועוד. בשנים האחרונות, הצליחו ארגוני המגזר השלישי (כגון האגודה לזכויות האזרח בישראל, עמותת רופאים לזכויות אדם, עדאלה - המרכז לזכויות המיעוט הערבי בישראל, ארגון בזכות, המועצה לכפרים הבלתי מוכרים בנגב, אגודת הגליל, שתי"ל, אג'יק, הפורום לדו-קיום בנגב, ארגון מוסאוא ואחרים) להשיג שינויי מדיניות ממשלתית באמצעות עתירות לבית הדין הגבוה לצדק. תיאור ההצלחות האלה חורג מהמסגרת של מאמר זה. כאן נציין כי ביישובים הבלתי מוכרים בג"ץ כן התערב בחלק מהמקרים והורה למדינה לספק את השירות לתושבים כמו: פתיחת מרפאות ותחנות טיפת חלב בישובים הלא מוכרים (אלמי, 2003 עמ' 67-58), הקמת בתי ספר וגני ילדים, תוספת תקנים של עובדים סוציאליים למחלקת הרווחה ועוד. מגמה זו של שיתופי פעולה בין מחלקת הרווחה לבדואים לבין ארגוני המגזר השלישי, שהחלה בשנים האחרונות, היא חיובית וחיונית ויש לפעול לחיזוקה ולעידודה, בין היתר, משום שהיא משלימה את עבודתם של העובדים הסוציאליים ותורמת רבות לאוכלוסיית הפונים למחלקה.

סיכום במאמר קצר זה ניסיתי להציג בעיות ודילמות בעבודתם של העובדים הסוציאליים במחלקת הרווחה לבדואים המטפלים באוכלוסיית האזרחים הבדואים, תושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב. ניסיתי לנתח את הדרך בה נוצר שיתוף פעולה פורה בינם לבין ארגוני המגזר השלישי לשם שיפור מצבם ומעמדם של לקוחותיהם. העובדים הסוציאליים, אשר מקבלים שכר, מתוקצבים ומונחים מקצועית על-ידי משרד ממשלתי, יתקשו להפעיל את הפונים למימוש זכויותיהם, בעיקר כאשר הפרת זכויותיהם נעשית על-ידי משרדים ממשלתיים אחרים. במצב זה הם עובדים בשיתוף פעולה עם ארגוני המגזר השלישי כדי למלא את תפקידם כסוכני שינוי וברוח קוד האתיקה המקצועית של העובדים הסוציאליים. אני רואה חשיבות רבה בחיזוק מגמה זו שהתפתחה בשנים האחרונות משום שזה תורם בעיקר לאוכלוסיות מוחלשות ופועל להשגת איזון מסוים בין האינטרסים של הממשלה בקביעת מדיניות מרחבית, אזורית וארצית, לבין האינטרסים של הבדואים בשמירה על זכויותיהם הבסיסיות ביותר.

רשימת מקורות

אלמי, א' (2003). בשטח הפקר- בריאות בכפרים הבלתי מוכרים בנגב. הוצאת רופאים לזכויות אדם והמועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב.

כורזים, י' (2001). דו"ח הועדה בנושא: פיתוח עמותות מקומיות בתחום הילדים בסיכון. ירושלים: משרד העבודה והרווחה, האגף לשירותים חברתיים ואישיים.

סבירסקי, ש', וחסון, י' (2005). אזרחים שקופים- מדיניות הממשלה כלפי הבדואים בנגב. תל-אביב: מרכז אדוה.

סיכוי - העמותה לקידום שוויון הזדמנויות, האגודה לזכויות האזרח בישראל (2000). המדריך לאזרח - מדריך לזכויות ולחובות של האדם והאזרח בישראל. ירושלים: סיכוי.

ערן, י' (1992). ארגונים התנדבותיים במערכת הרווחה. תל-אביב: רמות.

Kramer, R. M. (1987). Voluntary Agencies and the Personal Social Services. in: W. W. Powel (Ed.). The Nonprofit sector: A Research Handbook. Yale University Press.



ענת אהרון המאמר נכתב ב- 2010 בהנחיית אריאלה שטורם

פרולוג במסגרת עבודתי במועצה אני מלווה קיבוצים כבר שנים רבות. עבודתי כוללת בעיקר ליווי של הפרט במצוקתו, תיווך בין הפרט למערכת, ליווי וייעוץ לבעלי תפקידים ולוועדות בקיבוץ. עבודתי במערכת כה מורכבת, המשולה לעיתים למשפחה מורחבת - מביאה לפתחי דילמות רבות, הקשורות להתמקמות נכונה כלפי המערכת, כלפי הפרט וכלפי ערכי המקצוע. במהלך השנים צפיתי בקיבוץ המשתנה ובניסיונות של חברים ובעלי תפקידים להגדיר לעצמם שינוי זה. מנהיגות הקיבוץ ובעלי התפקידים בו עסוקים בסוגיות כגון: מידת מעורבותם בחיי הפרט, מידת אחריותם כלפיו והמידה שבה עליהם להיות מעורבים בהחלטות הפרט ובאורחות חייו. מציאת ההתמקמות הנכונה והאיזונים המתאימים מבחינתי מעסיקה גם אותי בעבודתי. שאלות כגון - מיהו הלקוח שלי? למי תהיה נתונה נאמנותי? מהי עבודה משותפת עם מנהלי קהילה וגבולותיה? - עולות ודורשות התייחסות ודיון. במאמר אציג עבודה משותפת שלי עם בעלי תפקידים בקיבוץ סביב שני מקרים. במקרה אחד – המקרה של דבורה , אשר אינה מסוגלת לטפל יותר בבעלה החולה, ורוצה להכניסו לבית אבות - אבדוק מהי מידת מעורבות הקיבוץ במקרה? האם יעזרו למשפחה בהחלטתה? האם יעדיפו להתמקם במקום נייטרלי? מה תפקידי בחיבור המקרה לקיבוץ, אם בכלל? במקרה השני - המקרה של סוניה, אשר אורח חייה מפריע לקיבוץ והם מעוניינים להוציאה מהקהילה - אבדוק מהן ציפיות הקיבוץ ממני, כעו"ס הקיבוץ? האם מצפים שאהיה איתם במסעם? ואם כן, מהו מקומי בתהליך? למי נתונה נאמנותי וכיצד הדבר יתבטא? מהי אחריות הקיבוץ לסוניה ולחבריו החריגים - בכלל?

שני המקרים מהווים דוגמאות לעבודה משותפת ביני לבין בעלי תפקידים בקיבוץ, שבמהלכה יכולים גבולות להיטשטש, כאשר בנקל האחד עלול לעשות את תפקידו של האחר. במאמר אתייחס לתפקיד העו"ס בקיבוץ ולקונפליקטים שמייצר תפקיד זה. כמו כן, אתייחס – על סמך ניסיוני - לסוגיות המשפיעות על דפוסי עבודתו של העו"ס בקיבוץ, מיקומו ונבדלותו.

הנרי ודבורה הנרי - קשיש בן שמונים, חולה אלצהיימר קשה, מתגורר בקיבוץ. לפני עשרים שנה נישא לדבורה – שהיא אשתו השנייה. שניהם חיו חיים נפלאים. אני זוכרת את הסיפורים היפים, שהנרי סיפר לי כאשר זיכרונו היה תקין - על הטיולים הרבים שטיילו, על הבילויים ועל החברים המשותפים. בעוד שהנרי היה חבר קיבוץ ותיק ומוערך, דבורה הייתה זרה בקיבוץ. היא לא הייתה חברת קיבוץ, וכשהיא הגיעה לקיבוץ בעקבות אהבתה - הביאה גם את בנה, שהיה בעל צרכים מיוחדים, ונחשב כנטל על הקיבוץ. דבורה היא אישה נוקשה, דיבורה תמיד בוטה וקשוח - תכונה שלא הקלה על קליטתה בקיבוץ. אך בה בחר הנרי למסע ההזדקנות המשותף. והנה הגיע יום חוליו. כבר ארבע שנים הנרי חולה במחלה, ומצבו מתדרדר. בתו היחידה – ריקי - חיה באילת, ואת מלאכת הטיפול באביה היא משאירה בידי אשת אביה – דבורה. בקיבוץ מספרים, כי מערכת היחסים בין ריקי לאשת אביה היא קורקטית וקרירה. כאשר ליחסים המתוחים נלווה גם מתח כלכלי-קנייני, שעניינו - זכויותיה של דבורה על ביתו של הנרי. ברבות השנים, למרות הימצאותו של עובד זר בבית, יכולתה של דבורה לטפל בבעלה החולה הלכה ונחלשה, ונראה כי היא מתקשה לשאת במשימה. סבלנותה פוקעת והיא מכריזה כי ברצונה להכניס את בעלה למוסד. רונית היא אחות הקיבוץ ודפנה היא רכזת הקשישים בקיבוץ. דפנה מבקרת מדי יום את הקשישים, ודואגת במסירות רבה לרווחתם. שתיהן מכירות היטב את הנרי, דואגות לצרכיו ולרווחת המשפחה. תמי היא מנהלת הקהילה - "המזכירה" בלשון העבר. עניינה הוא חברי הקיבוץ ורווחת הקיבוץ. כעו"ס המלווה את קיבוצי המועצה שנים רבות, תמיד אהבתי לעבוד בשותפות עם צוות הקיבוץ. פגישות משותפות, בקשר למטופליי, עם האחות, עם מנהל הקהילה, עם רכזת הרווחה ולעיתים גם עם מנהלת הבית הסיעודי, היו זכורות לי לטובה. במיוחד אהבתי את הערך המוסף שלהן - חשיבה משותפת, חלוקת תפקידים, חלוקה באחריות וראיית הדברים מזוויות מגוונות. כל אלו, סברתי, אפשרו טיפול נכון ומקצועי בלקוח. לכן, כאשר פנתה אליי רכזת הקשישים והציעה לי מפגש משותף בבית המשפחה - שבו ישתתפו גם אחות הקיבוץ רונית, האשה דבורה והבת ריקי - שמחתי ונעניתי כהרגלי ברצון לבקשה.

"ענת" אמרה לי דפנה (רכזת הקשישים) בטלפון "חייבים למצוא פתרון. הבת רחוקה, דבורה כבר לא יכולה יותר. אולי כדאי שניפגש עם הבת ונחשוב יחד מה עושים. אולי הגיע הזמן שהנרי יצא לבית אבות." וכך נערכו להם על מי מנוחות מספר מפגשים שכאלו, שמטרתם הייתה הערכת מצבו של הנרי, ניסיונות לקיים דו שיח בין ריקי לדבורה ובדיקת פתרונות למצב. בפגישות עלתה לא פעם אפשרות יציאתו מהבית של הנרי לבית אבות, ועלו פתרונות יצירתיים נוספים, כגון - הפרדת מגורים בקיבוץ בין הנרי לדבורה. נראה היה שמתקדמים יפה. לאחר הפגישות תמיד המשכנו – רונית, דפנה ואני - לשוחח על הפגישות: האם פעלנו נכון? מה הפתרון הנכון? האם יש לשתף את מנהלת הקהילה בסוגיה? חשתי שהייתה שביעות רצון של כולנו מעבודתנו המשותפת. בינתיים, הסיפור המשפחתי הפך לסיפור קיבוצי... בקיבוץ הופצה שמועה, כי רוצים להוציא את הנרי לבית אבות המותאם לצרכיו. חברי הקיבוץ זעקו: הכיצד הנרי יוצא מהבית?? שיוציאו את דבורה!! אם היא לא מסוגלת, שתצא בכלל מהקיבוץ!! אולי חברי הקיבוץ זעקו את זעקתם, המבטאת חשש שמחר - בזקנתם וביום חוליים - עלולים "לזרוק גם אותם". נזכרתי במשפט המפורסם עליו גדלתי ביחס לקיבוצים –"קיבוץ זה מקום טוב לילדים ולזקנים". האם גם חברי הקיבוץ הזועקים שבויים במיתוס זה ומנסים בכל כוחם לשמרו, דרך מלחמתם בדבורה המייצגת את העמדה: "עייפתי מהתמודדות עם הנרי, קשה לטפל באדם חולה אלצהיימר"? האם הם נלחמים באופייה הקשה? בהיותה זרה בקיבוץ? או בעייפותה, המייצגת עייפות עתידית של בני משפחותיהם ושל הקיבוץ בבוא יום זקנתם? הייתכן כי הזועקים אינם מודעים כלל לקושי לטפל בחולה אלצהיימר, וחושבים כי בכל מקרה החבר הנזקק אינו צריך לצאת מהבית וכי תפקיד הקיבוץ לדאוג לו בכל מחיר. למחרת קיבלתי טלפון זועם מתמי - מנהלת הקהילה: "מה פתאום הצוות שלי מעורב? חייבת להיות הפרדה. לא ייתכן שהצוות שלי - האחות ורכזת הקשישים - יהיה מעורב בכזה תהליך. תחליטו אתם, ברווחה, ותמליצו למשפחה בלעדינו! הצוות שלי מזדהם כאשר הוא שותף. יראו אותו אחראי להחלטה. מהיום הצוות ואני בחוץ!!" מחשבות רבות עברו בראשי: האומנם? האם היה בלבול בתפקידים? הייתכן לנתק מסע זה עם המשפחה מכל מעורבות קיבוצית, מכל עבודה משותפת שבה מתקיימת הערכה משותפת? הרי ברור שבסיפור יש חלקים "קיבוציים" – הקשורים לרכוש, לבתים, לכסף ולהיבטים בריאותיים. ובעיקר, חבויים בסיפור אלמנטים חברתיים, כגון - שייכותה של דבורה למערכת, נאמנות הקיבוץ לחברים ולתהליך הזדקנותם. ברור היה לי, שיש להמשיך לעבוד עם המשפחה ולהגיע להחלטה, אולי אפילו דרך גישור. תהיתי, האם אעשה את המסע הזה לבדי, בתוך קהילה שבה מעורבות ואחריות מנהל הקהילה והצוות עדיין קיימים, למרות כל תהליכי ההפרטה.

המשפטים - "אנחנו נזדהם", "אנחנו בצוות צריכים להישאר נייטראליים" - המשיכו להדהד בראשי. ניסיתי להבין עם עצמי: להזדהם ממה? מה הם חוששים שידבק בהם? הבנתי שתמי - מנהלת הקהילה - מבקשת ליצור סוג של נפרדות בעבודה המשותפת, אולי גבולות ברורים יותר, חלוקת תפקידים מוגדרת יותר. סוג של דיפרנציאציה בתוך הסימביוזה. הרהרתי עם עצמי שאולי אני, שכה אוהבת לעבוד יחד בעבודת צוות, אולי אינני שמה לב לשונות בתפקידים ורואה את כולם כמקשה אחת? חשבתי: ממה זה נובע? אולי קשור הדבר ללקיחת אחריות? לקבלת החלטות? והאם ניתן לעבוד יחד אך ממקום אחר? לא רציתי לוותר על הכניסה המשותפת למשפחה, אך הבנתי שהתפקידים צריכים להיות יותר מוגדרים. מחד גיסא, נשות הצוות בקיבוץ מכירות היטב את ההתנהלות היומיומית של הנרי. רונית האחות עורכת כל שבוע ביקור בית, משוחחת עם דבורה ועם הבת ריקי. דפנה - רכזת הקשישים, נמצאת שם יום-יום, דואגת להחלפת העובד הזר, שומעת דיווחים מהמטפלים בסופי שבוע. תמי - מנהלת הקהילה - מכירה היטב את המשפחה ומדווחת על הקורה בבית. כולן שותפות ושומעות מה נאמר בשבילי הקיבוץ. הערך המוסף שלהן בתהליך עם המשפחה יכול להיות כה רב. בהקבלה, הן ממש כמו המורה ומנהלת בית הספר, המשתתפות בוועדת החלטה בתכנון דרכי הטיפול בילד בסיכון. מאידך גיסא - הן אינן עובדות סוציאליות, בדיוק כמו המורה והמנהלת במקרה של הילד בסיכון. אין זה מעניינן לעסוק בהערכת אלימות כלפי הקשיש - אם עולה חשד כזה - ולהתערב סביב סוגיה זו (בעקבות חשד לאלימות מצד דבורה, הוכנסה לתמונה פקידת סעד לחסרי ישע, ויחד בדקנו את החשד, שהופרך). אולי אין זה נכון שיביעו עמדה, "יתפסו צד". מה גם, שהן גרות באותה קהילה עם הנרי ומשפחתו, ובוודאי מתקשות לעתים לבצע את עבודתן עקב קירבה זו. אולי, חשבתי, הן רוצות להימנע מהתמקמות בתפקיד של מקבלי החלטה או נוקטי עמדה. אולי ממקום זה ניסתה תמי להתנער פן ידבק בה ו"תזדהם". בשיחה עם תמי היא המשיכה והסבירה לי: "תראי, ענת. היום, בקיבוץ החדש, אני דוגלת במדיניות לפיה האחריות היא על המשפחה. זה לא כמו שהיה בקיבוץ הישן, שהמזכיר היה כמו גננת לחברים. תארי לעצמך מה יקרה אם ייתפס בקיבוץ כאילו אני או הצוות שלי ממליצים להוציא את הנרי מהבית? כיצד אני אראה בעיני הציבור? התנהלותי במקרה זה", הוסיפה תמי, "תציין אבן דרך בטיפולי בזקני הקיבוץ ותיזכר לדורות. לכן, חשוב לי שהטיפול יהיה הנכון ביותר." הבנתי את רצונה של תמי להגדיר את גבולות מעורבותה בחיי הפרט ובמשפחה, ולהגדיר את גבולות עבודתנו המשותפת. גלגלי המציאות הניעו מחדש את גלגלי עבודתנו המשותפת, כאשר יום אחד התבשרתי על ידי רונית - אחות הקיבוץ, שהנרי חווה אירוע מוחי והוא מאושפז בבית חולים. דבורה כבר הודיעה בנחרצות, כי לא תוכל לטפל בו כשיחזור וכי חייבים למצוא עבורו סידור מוסדי.

למחרת קבעתי פגישה עם בתו של הנרי ועם אשתו, שמטרתה הייתה להציג את העובדות, תוך הדגשת חוסר יכולתה של דבורה לשאת במשימה, ולבדוק אלטרנטיבות. ברור היה לי שפריסת האלטרנטיבות לא תהיה שלמה ללא נציגי הקיבוץ. ולכן, שמחתי כאשר בכניסתי לחדר ראיתי את תמי, שהגיעה אף היא לפגישה. "תמי, אני שמחה שהגעת" אמרתי לה, והיא השיבה "כן, ריקי ביקשה שאהיה נוכחת בפגישה, אז באתי.." הרהרתי בלבי שאולי המפתח הוא: הזמנה על ידי החבר. הזמנתו משקפת את גישתה לגבי מעורבותה, שתהיה ייזומה על ידי החבר ולא מיוזמתה. תהיתי כיצד היא תתמקם בפגישה... הפגישה התקיימה במחלקה לשירותים חברתיים ולא בקיבוץ. ואולי יש לכך משמעות, המחדדת את התפקידים: אנחנו (שירותי הרווחה) יוזמים והקיבוץ מספק מידע. בפגישה הצגנו את העובדות, את הערכתנו כי יש להפריד את המגורים של בני הזוג, ונפרשה מניפת אופציות להפרדה זו, כגון - יציאת הנרי או דבורה לדיור נפרד בקיבוץ, לבית אבות או לכל סידור אחר שיועלה על ידי המשפחה. עקבתי בדריכות אחרי תמי בפגישה ונראה היה לי כי היא שקטה ומחכה לרגע המתאים מבחינתה להתערבות. תמי בחרה להגיב כאשר נשאלה על ידי ריקי מה הקיבוץ מוכן לאפשר. האם הוא מוכן להקצות דירה חלופית להנרי או אולי לדבורה? מהם זכויותיה הקנייניות של דבורה? ואם יופרדו מגוריהם - מי יהיה המטפל העיקרי בהנרי? האם הקיבוץ מוכן להקצות דמות כזו? תמי השיבה, שהיא תבדוק את כל ההיבטים, וציינה כי לא מן הנמנע שהקיבוץ אכן יקצה דירה נוספת ודמות שתהיה המטפל העיקרי (מלבד העובד הזר), אשר ישמש ממש כבן משפחה. נשמתי לרווחה. נראה היה כי הפגישה מצליחה. עולים פתרונות. הקיבוץ שותף למסע ונראה שיש באפשרותו של הקיבוץ לייצר פתרונות. באותו ערב קיבלתי טלפון מתמי, בו בישרה לי כי הבת החליטה כי הפתרון הנכון הוא הוצאתו של הנרי לבית אבות. באותה עת נעדרתי מעבודתי למספר שבועות, ושמחתי לשמוע שתמי ורונית המשיכו ללוות את המשפחה בהכנסת הנרי לבית האבות, סייעו להם בחיפוש מקום, וערכו פגישות משותפות להסדרת תשלומי הקיבוץ לבית האבות ולהתנהלות עתידית של הקיבוץ עם המשפחה. נראה היה שבהתמקמות נכונה - מנהלת הקהילה יכלה להיות פרודוקטיבית יותר ולספק מענים שאִפשרו למשפחה להחליט מה נכון לה יותר. פורת (1978) מביא ציטוטים משיח של פעילי חברה (שהתקיים בחנוכה תשכ"ו!) בנושא מעורבות שירותים מקצועיים במערכת החברתית הקיבוצית. ציטוט מדברי א.ג. – אחד המשתתפים בשיח, שבה את לבי. נראה, כי אף שעברו עשורים מאמירה זו, ולמרות כל השינויים שחלו, האמירה רלוונטית ומייצגת. א.ג. אומר: "בענייני משק היו פעם מומחים כלכליים מעטים. היום כמעט כל מרכז ענף הינו בעל הכשרה מקצועית. גם בתחום הסוציאלי יביא אולי הזמן את העובדים הסוציאליים חזרה לקיבוץ. ההכשרה בעבודה סוציאלית תהפוך לחלק מחיי היומיום, ונהיה מסוגלים להיות גם השוקלים וגם המחליטים. כיום, צריכה ההכוונה המקצועית להיות בידי העו"ס, אולם האחריות וההחלטה בידי הקיבוץ. גם אם ההחלטה לא תהיה די מקצועית ולא תמיד הטובה ביותר, צריך לחייב את הקיבוץ להחליט. דוגמה - אם קשיש מסוים צריך לעבור לבית אבות או לא, נוח מאוד לקיבוץ להשתחרר מהחלטות קשות ולגלגלן אל העובד הסוציאלי (או לתחנה כלשהי), מה עוד שלרוב קל מאוד להדריך את העובד הסוציאלי ולתת לו להבין מה בערך היינו רוצים שתהיה ההחלטה. יש לצרף ליכולת השיקול את הגורם המקצועי, את העובד הסוציאלי, אך אסור להישען עליו לבדו ולפטור את הקיבוץ מאחריות. רק כך נוכל להמשיך לקיים את המערכת בשיווי משקל מתקבל על הדעת בין מערכת הטיפול והאחריות הציבורית" (פורת, עמ' 191-190).

בחירתה של סוניה "תגידי לי מה עשית? לטובת מי את - לטובתי או לטובת הקיבוץ? אלו הם חיי וכך אני רוצה לחיות!! האם מאחורי גבי ישבת עם המזכירות וחשבתם ביחד איך לגרש אותי מהקיבוץ?" שיחה זו לא התקיימה באמת. אך למחרת פגישה רבת משתתפים, עם מנהל הקהילה ובעלי תפקיד אחרים בקיבוץ, אליה הוזמנתי בדחיפות, פגישה שמטרתה היתה "לבדוק מה עושים עם סוניה" - דיאלוג כזה עם סוניה עלה בראשי. מנהל הקהילה טלפן אלי ואמר: "בואי דחוף לפגישה. סוניה מגזימה ומצבה לא טוב. הגענו לקצה היכולות שלנו להחזיקה בקיבוץ, וחייבים לחשוב על פתרון אחר עבורה!" שיחות מעין אלו מוכרות לי, ובדומות להן השתתפתי עשרות פעמים. מניסיוני ידעתי, שגם הפעם יוצב בפני אתגר של התמקמות נכונה מול המערכת ומול הפרט.

סוניה - חברת קיבוץ בת 60, הוגדרה בפני ביומי הראשון בקיבוץ כ"אישה החיה בשולי החברה הקיבוצית ונושקת לחברה העבריינית". חשבתי לעצמי כבר אז איך זה לחיות "בשולי החברה הקיבוצית" ומה צריך לעשות כדי להיות בתוכה... סוניה בודדה מאוד בקיבוץ, ללא משפחה. היא סובלת מבעיות בריאות רבות ומבעיות תפקודיות.

מזה שנים ידוע בקיבוץ כי עיסוקיה תמוהים. מדווח כי כלי רכב חונים ליד ביתה, וכי טיפוסים מפוקפקים נכנסים לבית. לעתים, סוניה מציגה בפניי את חברותיה, שניכר כי הן נושקות בעיסוקיהן לעולם העברייני. אך נראה, כי חברה זו מהווה את כל עולמה וכי כך היא מפיגה את בדידותה. בנה היחיד שוהה בפנימייה עקב מוגבלות. לעתים, כאשר הבן בא לסופי שבוע, הוא מסרב לחזור לפנימייה. במקרים אלו, סוניה מפעילה את כל המערכת הקיבוצית כדי לעזור לה להחזיר את הבן. לא פעם, במוצ"ש, נמצאות בביתה אחות הקיבוץ ורכזת הרווחה, בניסיון לשכנעו לחזור, כאשר אני נמצאת ברקע ומגיעה לפי הצורך. מעורבות הקהילה ומוסדותיה בחייה של סוניה היא רבה. לעתים קרובות סוניה מזמינה כניסה זו ויוזמת אותה, ולעתים - ממדרת אותה, במיוחד כאשר היא נדרשת לשינויים באורחות חייה. מעורבות כה גדולה של הקהילה בחיי הפרט, במיוחד בחיי החבר החריג, אופיינית כל כך לחיים בקיבוץ. אני שואלת עצמי: מה תפקידם של בעלי התפקידים השונים? היכן כל תפקיד נגמר? היכן מתחיל התפקיד שלי, והיכן אנו עובדים בשותפות? במהלך השנים ערכנו ביקורי בית משותפים רבים אצל סוניה, בהם העלינו נושאים שונים, כגון סידור וניקיון של ביתה, יחסיה עם הבן, דאגה למצבה הבריאותי, עזרה בתחומים שונים שהיא מקבלת מהקיבוץ ומשירותי הרווחה וכדומה.

אורחות חייה, עיסוקיה המסתוריים וקרבתה לעולם העברייני מסבכים אותה. לעתים מאיימים עליה, לעתים מכים אותה, לעתים גונבים לה חפצים. באותם מקרים היא מזדרזת לקרוא לי ולצוותי הרווחה בקיבוץ, אך במהרה מכחישה את מה שקורה, טוענת כי נפלה מכיסא, באמבטיה, וכך אינה מאפשרת שינוי. במשך שנים אני מלווה את סוניה ויש לה פינה חמה בלבי. על אף היותה עוף מוזר וחריג בקיבוץ, ואולי בשל כך, היא מצליחה לגייס התייחסות ותשומת לב. נראה כי זהו סיפור חייה מגיל קטן וקשה לשנותו.

לאחרונה מדווחים יותר ויותר על טיפוסים המגיעים לביתה. הקיבוץ חש כי התנהלותה חושפת את סביבתה לסכנה וכי אף היא עצמה מסכנת את עצמה. הקיבוץ משדר שהוא עייף מהתמודדות עימה, שהוא מיצה יכולתו לעזור ולפקח עליה וחושב לראשונה על אפשרות להוציאה מקהילתו. שוב אני נמצאת לפני פגישה בעניינה ושוב אני מוצאת את עצמי חושבת: מה יעלה בפגישה? מה יצפו ממני? כיצד אתמקם כאשר סוניה היא הלקוחה שלי וטובתה בראש מעייניי? כיצד אשלב הצרכים של שני הצדדים?

צוות הקיבוץ - במיוחד מנהל הקהילה - מצפים ממני בצורה גלויה או סמויה, שאשמור על המשפחה המורחבת הקיבוצית ואראה בראש ובראשונה את צורכי הקיבוץ. בפנייתם אלי נראה כי הם מנסים לגייס אותי למסעם, ולקבל ממני לגיטימציה למחשבתם. אני מסתכלת בפגישה על אחות הקיבוץ ועל שוש רכזת הרווחה, שמגרונן יוצאת הבקשה לחשוב על הוצאתה של סוניה מהקיבוץ, ובראשי עולה המחשבה: הכיצד? האם כל כך מאסו בה? משיחות קודמות עימן חשתי, שגם הן מחבבות אותה. האם הסלימה התנהלותה והן חשות בסיכון? או שמא דברים שרואים משם לא רואים מכאן ולא דומים החיים לידה לביקור מעת לעת בביתה? אני רואה שגם להן קשה, וכי גם מנהל הקהילה "קרוע" בין תמיכה בסוניה לבין אחריות לקהילתו ולביטחונה.

נראה כי שוב עולה הקונפליקט הבלתי אפשרי של צוותי הרווחה בקיבוץ, הנדרשים להיות - בו זמנית - שכנים וחברי קהילה של האנשים, שעל הטיפול בהם הם מופקדים. נראה, כי כולנו שותפים לדאגה למצבה של סוניה, אך לחלק מהמשתתפים בשיחה יש אחריות ממשית לביטחון הקהילה. רגשותיי מעורבים: מצד אחד, עולה בי מעט כעס על עצם המחשבה של הקיבוץ להקיאה מקרבו. אני חשה כי הדבר מוגזם והם הולכים רחוק מדיי. מצד שני, אני מבינה כי נחצו "קווים אדומים" וכי סוניה חייבת לשתף פעולה, אם ברצונה להמשיך לגור בקיבוץ. אני שואלת את עצמי: מה תפקידי בשיחה? האם ללכת אחרי נטיית לבי, להגן על סוניה ולפעול להשארתה בקיבוץ בכל מחיר? כיצד להשיב לקיבוץ שמשדר לי: "בואי וניצור יחד חזית אחידה נגדה"? האם יש דרך ביניים, אחרת? האם אוכל לפעול כמגשרת, בהתמקמות נייטרלית וביחס שוויוני לשני הצדדים, או שמא אין הדבר דומה לגישור ותפקידי כעו"ס המטפלת בסוניה הוא לדאוג בראש ובראשונה לרווחתה?

המושג "להיגרר אחרי רצון הקיבוץ" מקבל משנה תוקף בפגישות כאלו, ואני עלולה - בלי לשים לב - למצוא את עצמי מדברת ב"שפת הקיבוץ" ומגרונו. סיבות שונות יכולות להביא להתמקמות בעייתית זו. ביניהן - רצון לרצות את חברי הקיבוץ ולשמר את היחסים עימם, קושי בביטוי אסרטיביות ובהעמדת גבולות, תפיסות ערכיות משותפות, היסטוריה של יחסים בין אישיים מקצועיים עם הצוות, העלולים בטעות להיתפס כ"כולנו מקשה אחת", יחסי מעסיק-מועסק שנמצאים ברקע ועוד. כל אלו יכולים בנקל לשים אותי במקום של שמירה על האינטרסים של הקיבוץ ופעולה ממקום זה. אין ספק, כי יש להבין את צורכי הקיבוץ ולשקפם בבהירות לסוניה. אך סוניה זקוקה גם לדמות מקצועית נטולת אינטרס קיבוצי, שתייצגה ותוכל לעבוד עימה על המשך התנהלותה

ברבות הימים, סוניה וחברי הקיבוץ הגיעו לאיזון. הבסיס לאיזון הייתה תוכנית טיפולית מובנית, שהכילה את צורכי כל הצדדים. סוניה הסכימה לקבל חונכת, שתגיע שלוש פעמים בשבוע למספר שעות לביתה, תעזור לה בסידור הבית, תחפש עמה תעסוקה ותפקח מעט על הקורה בבית ועל אורחות חייה. סוניה חתמה על הסכם עם הקיבוץ, בו היא מתחייבת להסדרי האורחים בביתה. הקיבוץ, מצדו, דחה את כוונתו להוציאה מתחומו. ההתמקמות שלי, שכללה תפקידים של תיווך, סנגור, טיפול ועימות, אפשרה נפרדות והתייחסות לכל דמות במערכת ממקום אחר: מול סוניה הייתי המטפלת המכילה, אשר מעמתת אותה עם המציאות המשתנה ומכניסה למשוואה את צורכי הקיבוץ. מול הקיבוץ אחזתי בעמדה מסנגרת, תוך בירור המחיר הקיבוצי והאישי של הוצאתה של סוניה מהמערכת. בפועל המשיכו ביקורי בית משותפים עם רכזת הרווחה בקיבוץ ובניית התכנית בשותפות עם בעלי התפקידים בקיבוץ, כאשר לכל צד היה ברור מה תפקידו.

הקיבוץ המתחדש – האם הוא עדיין משפחה מורחבת? מראשית שנות השמונים אנו עדים לשינוי באידיאולוגיה החברתית בקיבוצים. שינוי מתפיסה המקדשת את טובת הכלל, את החברה, את הקיבוץ, לגישה המעדיפה את טובת האינדיבידואל והמשפחה. המעבר של כלל הקיבוצים מלינה משותפת ללינה משפחתית האיץ את התמקדות החברה הקיבוצית בתא המשפחתי ובפרט. קיבוצים שונים נמצאים בשלבים שונים של הפרטה, הן בתחום החברתי והן בתחום הכלכלי (מנסקי, רוזנברג והבסי, 2002). התלות בממסד ובקולקטיב פינתה מקום לרצון בהרחבת חופש הפרט. תקציב שוויוני פינה מקום לתגמול דיפרנציאלי. הביטוי "תמורה לתרומה" צמח ויצר קשר מובהק בין עבודה לשכר. כל קיבוץ קבע לעצמו את שיעור השיתוף והעזרה ההדדית שיתקיימו בקהילתו. בעבודתי כעובדת סוציאלית כוללנית בקיבוצים, אני פוגשת מנהלי קהילה המחפשים המשגה חדשה למושג "המשפחה הקיבוצית". הם שואלים את עצמם ואחרים - האם הקיבוץ הוא משפחה מורחבת? ואם כן - מי הם ההורים ומהי מידת מעורבותם בהורות משתנה זו? האם באמת הגוזלים עזבו את הקן? האם הקהילה אחראית לנתיב מעופם? ואיזו רשת היא אמורה לפרוש אם הם יפלו ויטעו? לא פעם אני שומעת בוועדות שונות, מאחיות וממנהלי קהילה, את המושג "סימפטום המטפלת", ואת השאיפה להיגמל מתפקיד זה. הם תוהים, האם על הקיבוץ להמשיך להיות "מטפלת", ואם כן - באילו תחומים וכיצד תיראה המטפלת החדשה.

תמי - מנהלת הקהילה, עסוקה בשאלה - מה תהיה מידת מעורבותה במקרה של הנרי. סוניה כעוסה על הקיבוץ, על התערבותו באורחות חייה ובבחירותיה, ועל יכולתו להקיאה מקהילתו. כל קיבוץ עסוק בסוגיה, האם חובתו לדאוג לחבר המוגבל במציאת פרנסה בקיבוץ ועד כמה עליו להוות לו הוסטל ומרכז שיקום. אם בעבר פניתי למנהל הקהילה בבקשה להכניס את הנער פגוע הנפש לעבודה בלול ונעניתי בחיוב, היום ישיב לי מנהל הקהילה "רגע, הלול מופרט, כבר לא שייך לקיבוץ...אנחנו לא מפעל שיקומי...אולי הוא ילך לביטוח הלאומי וימצה את זכויותיו". אם בעבר הגשת תביעה לקצבת נכות מהביטוח הלאומי ע"י חבר קיבוץ לא הייתה מקובלת, היום - מנהלי קהילה בקיאים בענייני הביטוח הלאומי ומומחים במיצוי הזכויות במוסד זה. פלוטניק (2002) במאמרה "המשפחה הקיבוצית בעידן של שינויים ותמורות", משווה את החברה הקיבוצית לחברה במצב הגירה מתמשך, שמצויה במעבר לקראת צורת חיים מסודרת אחרת. "בעוד שלמהגר יש אפשרות ללמוד את מודל החיים מהתושב הוותיק, הקיבוץ המהגר נדרש לעצב לעצמו אורח חיים אחר" (שם, עמ' 3). ההתייחסות לחברה במעבר, במשבר, מורה על כך, שהקיבוץ הוא עדיין סוג של משפחה מורחבת המחפשת זהות חדשה. למרות השינויים וההפרטה, עדיין ניכרת מעורבות גדולה של המערכת בתחומי חייו של הפרט, ובין החבר לבין הקיבוץ עדיין מתקיימים יחסי גומלין ארגוניים, כלכליים, חברתיים ומשפחתיים.

הסיפור המשפחתי הופך עד מהרה לסיפור הקיבוצי. שבילי הקיבוץ נתפסים עדיין כגינה המשפחתית, המחפשת נפרדות. מנהל הקהילה או האחות עדיין גרים בשכנות לחבר בו הם מטפלים. כאשר מנהל המפעל, שהוא בעצמו חבר קיבוץ, מפטר עובד בגלל התייעלות - הוא בעצם מפטר את שכנו, שאותו הוא יפגוש למחרת, בשביל. הגננת היא חברתה הטובה של האם, ומי שקובע האם החברה תקבל תמיכה כספית או שיפוץ בביתה, הוא מי שכתינוק היה בטיפולה של אותה חברה.

מקום העובד הסוציאלי במשפחה המורחבת הקיבוצית קאופמן (1982) הגדיר את עבודתו של העובד הסוציאלי בקיבוץ כעבודה מערכתית וכוללנית, המשלבת יחידים, קבוצות ושירותים ומתמקדת ביחסי הגומלין ביניהם. עובדים סוציאליים בקיבוצים הוגדרו כמטפלים בפניות אישיות - טיפול פרטני, משפחתי ובריאותי, וכמטפלים בפניות של בעלי תפקידים, טיפול הנושא אופי של הדרכה, ליווי וייעוץ לדרכי התערבות.

בשנות ה-90 הוסיפה טל (1999) מרכיבים תפקידי של גישור בין הפרט לממסד ושל תיווך בין הפרט לקיבוץ. טל מתייחסת לשינוי תפקיד, הנובע משינוי חברתי. לטענתה - שינויים ארגוניים, אובדן אידיאולוגיה ושינויים בערכים ונורמות מחייבים את העובד הסוציאלי להתערבות מערכתית קהילתית. מחד גיסא - הימצאותו של העובד הסוציאלי במרחב הכולל התייחסות לפרט, התייחסות לבעלי התפקיד וליחסי הגומלין ביניהם, ומאידך גיסא – היותו מתפקד באקלים ארגוני הנושא אופי של משפחה מורחבת, כל אלו מזמנים לפתחו של העו"ס דילמות ואתגרים רבים, שהם ייחודיים לעבודה סוציאלית בקיבוץ. בתוך המשפחה המורחבת, העו"ס עלול לתפוס את עצמו ולהיתפס ע"י אחרים כשייך למשפחה ולפעול מתוך תחושת שייכות למשפחה זו. מעצם היותו עובד במערכות רבות הנושאות אופי משפחתי, עלול העובד להיתקל בסוגיות הקשורות לגבולות, נפרדות, סודיות ונאמנות.

מיהו הלקוח? אחת הסוגיות העיקריות בעבודתי היא השאלה: מיהו הלקוח שלי ולמי נאמנותי נתונה? האם העו"ס הוא יועץ לקיבוץ? אם כן, מיהו "הקיבוץ" ולמי יינתן הייעוץ - לחבריו? למנהיגיו? לבעלי תפקידים? למוסדות ולנותני שירותים? למי נתונה נאמנותי - לחבר הקיבוץ ולמצוקתו או לקיבוץ ומדיניותו ולאינטרסים שלו המעוגנים בתקנון. במהלך עבודתי בקיבוץ, היו תקופות שהקיבוץ שילם כסף למועצה על שעות עבודתי בו. יחסי מעסיק-מועסק (אתייחס לזה בפרק נפרד) עלולים להגביר את עוצמת הקונפליקט ואת תחושת הבלבול אותה עלול לחוש העו"ס. קונפליקט נאמנות זה דומה לקונפליקט שבו נתקל העובד הסוציאלי במפעל או בארגון שבו הוא נושא כובעים רבים.

מה קורה כאשר בקיבוץ חשים שהפרט המטופל מהווה נטל על הקיבוץ או אולי אף מהווה סיכון לקיבוץ, כמו במקרה של סוניה? לעיתים פונים אלי בעלי תפקידים ומבקשים ממני לנהל שיחה עם עובד, שאותו רוצים לפטר, על מנת לרכך את פיטוריו. איך אתפס בעיני העובד בהתערבות שלי בתחום זה - האם למחרת הפיטורין הוא ימצא בי כתובת לסיוע אישי או שמא אפסל בעיניו, כי הוא יחוש שאני חלק מהמערכת שפיטרה אותו? התשובה תלויה, להערכתי, במודעות להתמקמות הבעייתית ובניסיון תמידי להתמקם במקום המקצועי, המשלב את ערכי המקצוע והשאיפה לרווחת הפרט תוך סִנגור עליו, יחד עם עבודה עם מוסדות הקיבוץ למציאת הפתרון הטוב ביותר, מיקום המאזן את הצרכים של שני הצדדים.

לדוגמה - באחד הקיבוצים פוטרו שלושה חברים מעבודתם במפעל עקב התייעלות. הפיטורין יצרו גל של מחאות בקיבוץ. בנוסף לקונפליקט שנוצר במקרה שבו המפטר הוא שכנו של המפוטר, הייתה קיימת דאגה אמיתית לרווחתם ולהמשך דרכם התעסוקתית. בחשיבה משותפת עם מנהל הקהילה הוחלט שאני אכנס להתערבות לאחר הפיטורין, והוצע לחברים להיפגש עמי, על פי רצונם, על מנת לעבד את התהליך מבחינה רגשית ולבדוק אפשרויות תעסוקה אחרות. התמקמות נכונה שלי בתהליך אפשרה לחברים לראותי כנפרדת מהמנגנון - כאדם מקצועי, שיכול לעזור להם במצוקתם.

לקונפליקט הנאמנות מצטרפת שאלת הסודיות, שחייבת להיות מקודשת בעבודה מערכתית משפחתית. זו יכולה בנקל "להיטמא", כאשר העו"ס עלול לשתף במידע שבידו, מתוך כוונה טובה, אך ללא קבלת אישור מהמטופל. כל התערבות מערכתית בקיבוץ בנוגע למטופל חייבת להיות בהסכמת המטופל ובשליטתו לגבי המידע שיועבר. גם סודיות המידע הניתן על ידי המערכת חייבת להיבדק ויש להיות מודע לזרימת המידע ולסודיות הכרוכה בכך. כאשר נקראתי לפגישה דחופה, כדי לשוחח על סוניה, הייתי חייבת ליידע אותה על הגעתי לפגישה שכזו ולנסח נכונה את מטרתה ותוצאותיה. לעתים קרובות, מנהלי קהילה ואני נפגשים על מנת לדון על אודות "המקרים המשותפים". אין ספק ששיחה משותפת כזו יכולה להיות לעזר למטופלים שלי, אך אני חייבת להיות מודעת לנושא הסודיות לפני כניסתי לפגישות, ולשמור על ערך מקצועי זה. חשוב להגדיר מהם המקרים המשותפים, מדוע הם משותפים ומהם יתרונות השיתוף ומטרותיו. זאת, כדי שלא אכנס לשיח, שעלול להשתמע כדיבור סתמי או אפילו כרכילות גרידא.

האם הלקוח הפוטנציאלי שלי יכול להיות מנהל הקהילה עם בעיותיו האישיות, האחות ומשפחתה או אשתו של מזכיר הקיבוץ? לא פעם פונים אלי בעלי תפקידים אלו, הסובלים ממצוקות בחייהם האישיים ונזקקים בעצמם לטיפול ולהתייחסות אישית. זהו מרכיב נוסף המבדיל את עבודתי מעבודה סוציאלית בעיר, שם מעטים הסיכויים שמנהל הביטוח הלאומי יגור באותה עיר, יפנה לשירותיי ושנינו נהיה במקרה שותפים לטיפול באותו מקרה. התרחשות זו - סביר מאוד שתתקיים בקיבוץ, שם הגבולות כה מטושטשים. האם עלי לטפל בהם או להפנותם לטיפול חיצוני, לעו"ס אחר במחלקה? הדבר יהיה קשה במיוחד אם איאלץ לטפל בהוצאת ילדים או לבצע טיפול סמכותי אחר במשפחתו של בעל התפקיד או במשפחתו המורחבת. מה המחיר בעבודה עם בעלי התפקידים בשני כובעים? האם יקשה עלי לשבת עימו למחרת בוועדה ולדבר על עיצוב מדיניות או סִנגור על חברה, כאשר אני מטפלת בבעיותיו האישיות?

באחד המקרים פנתה אלי בעלת תפקיד בקיבוץ, שאתה אני מצויה ביחסי עבודה אינטנסיביים סביב מקרים אחרים – וביקשה ממני לטפל בבנה. סירבתי, כי היה לי ברור כי אינני נייטרלית ולא אוכל לגשת לטיפול ממקום "נקי" ומאפשר. במקרה אחר הגעתי לישיבת מזכירות בקיבוץ כדי לשוחח על חשיבות תפקידה של רכזת הקשישים ונתקלתי במספר חברים בהם טיפלתי בעבר, אשר משמשים כחברי מזכירות. המפגש לא היה פשוט לשני הצדדים והצריך שמירה על נייטרליות וסודיות.

האם תושבים השוכרים בתים בקיבוץ ומלבד יחסי שכירות אין להם קשר לקיבוץ גם הם לקוחותי? כמובן שכן - כל אדם המתגורר בתחומי המועצה הוא לקוח פוטנציאלי. אבל - מנהל הקהילה יכול לחשוב שאין זה מתפקידי. שוב, זו תולדה של תפיסה היסטורית תעסוקתית שהשתמרה, לפיה העו"ס שייך לקיבוץ ולחבריו. "אל תקבלי את השכירים ביום שאת מגיעה לקיבוץ, הם תופסים הרבה זמן ומשאבים" - יכול לבקש ממני מנהל הקהילה. ניתן לשמוע תפיסה זו לא פעם באופן סמוי, במחלקות במועצות האזוריות בהן קיימת התעסקות רבה בטיפול באוכלוסייה נתמכת הבאה מהעיר ושוכרת דירות בקיבוץ או במושב, ויש חוסר שביעות רצון מתופעה זו. ושוב עומד העו"ס מול קונפליקט-ציפיות האם "כולם היו בניי" או "בניו החורגים של הקיבוץ" (היום בו אני באה לקיבוץ הנו סוגיה בפני עצמה, אליה אתייחס בהמשך). לעיתים אני מהרהרת עם עצמי וחושבת: חבל שאני לא חברת קיבוץ, יתכן שהייתי מבינה סיטואציות ומושגים טוב יותר. האומנם?

במועצות אזוריות רבות, סיטואציה שבה העו"ס הנו בעצמו חבר קיבוץ (אחר, כמובן), הינה מאוד אפשרית. יתכן שעו"ס שהנו בעצמו חבר קיבוץ יכול להבין יותר טוב את המציאות הקיימת בקיבוץ, מאחר שהוא חי אותה בעצמו. מושגים רבים (מיסוי, הפרטה, בחירות, קליטה, מסלול נוער וכדומה) יכולים להיות מובנים יותר לעו"ס הקיבוצניק, והוא יכול להבין בדרגה אחרת את המציאות. מצד אחר, אותו יתרון יכול להיות גם חיסרון, שכן הוא מעורב והנרטיב הפרטי שלו עלול להשפיע על עמדותיו. יתרון משמעותי לעו"ס "עירוני" – כמוני – הוא, שאינני שבויה בחשיבה הקיבוצית ואני יכולה להכניס חשיבה אחרת לעבודתי. סוגיה זו קיימת בכל תחום בעבודה סוציאלית, אך בגלל הפוטנציאל הגדול לטשטוש גבולות בקיבוץ, כל מרכיב שכזה משמעותי, וחייבת להיות מודעות לכך. לא פעם, ממנים קיבוצים כראש ועדת רווחה את חבר הקיבוץ שהוא במקרה גם עו"ס במקצועו – התמקמות לא פשוטה המביאה לפתחו קונפליקטים ודילמות.

יחסי עובד-מעביד - רקע לתעסוקת העו"ס אחת התחושות העמוקות המלוות אותי בעבודתי היא תחושה כי הקיבוץ "מעסיק" ואני "מועסקת". חלק מהתחושה הוא סובייקטיבי ומקורו בהתמקמות שלי ואולי באישיותי. אולם, מרכיב משמעותי בתחושה הוא אובייקטיבי, ונובע מכך שהקיבוץ משלם למועצה על עבודתי. המצב שבו הקיבוץ שילם עבור העסקתי, השפיע רבות על עבודתי. ולמרות שכיום כבר אין זה המצב, הרי שממשיכה להתקיים "אווירת התשלום".

בעבר הרחוק - מציין פורת (1978) - נמנעה התנועה הקיבוצית מלהיעזר במקצוע העבודה הסוציאלית במסגרת השירותים החברתיים שהעניקה לחבריה, בעיקר מטעמים אידיאולוגיים. בהמשך, עם יכולתו של הקיבוץ לקלוט חידושים, החלו קיבוצים להיעזר בעובדים סוציאליים ולהכיר בתרומתם לפרט ולקהילה. קיבוצים העסיקו ועדיין מעסיקים עובדים סוציאליים בצורות שונות. יש המעסיקים עובד סוציאלי פרטי, שמגיע בצורה אינטנסיבית לקיבוץ, לדוגמה - ליום בשבוע. תפקיד העו"ס הפרטי שונה מקיבוץ לקיבוץ – יש הנעזרים בו רק לפניות אישיות של חברים ויש השוכרים את שירותיו לייעוץ לבעלי תפקידים או לליווי תהליכים קהילתיים, כאשר חוזה העבודה בין הקיבוץ והעו"ס הפרטי תלוי בצורכי הקיבוץ ובמומחיות העובד הסוציאלי.

בעבר, הקיבוצים ששכרו עו"סים פרטיים השתמשו פחות בעו"ס המועצה, והוא נכנס לקיבוץ בעיקר במסגרת התערבות לפי חוק ילדים בסיכון, סידור מוסדי למוגבל וכדומה. באחד הקיבוצים במועצה העסיקו עובדת סוציאלית פרטית במשך שנים. עם תחילת ההפרטה, החליטו להשתמש בשירותי המועצה. בזמן חפיפת התפקיד עמה, חשתי עד כמה היא שבויה בכבלי מעסיקיה, הקובעים לה לעתים סדרי עדיפויות - את מי תפגוש ולכמה זמן. במקרים מסוימים, כחלק מהדפוס של שמירת כל ענייני הקיבוץ בתוך הקיבוץ, גם העו"ס הפרטי לא דיווח על מצבים בעייתיים, ובכך עזר לשַמֵר דפוס זה.

בעבר, בנוסף להעסקת עו"ס פרטי או ציבורי, סבסד הקיבוץ לחברים או ילדיהם טיפולים פרטיים בתדירות גבוהה מאוד.

דפוס נוסף שהיה קיים, ויתכן שקיים גם היום הנו שימוש בעו"ס של המועצה האזורית – אבל, בתשלום. כלומר, יצירת חוזה בין הקיבוץ לבין המחלקה לשירותים חברתיים, לפיו עו"ס מגיע בתדירות מוגדרת וקבועה, והקיבוץ משלם למועצה על שירות אינטנסיבי זה. זו הייתה צורת העסקתי בארבעת קיבוצי המועצה עד לפני שנתיים.

הקיבוצים נהנו משירות זה כאשר לרשותם עמד עו"ס "צמוד", ולהם היה המנדט להכתיב לו עבודה וסדר עדיפויות בהתאם לצורכיהם. אין ספק שדרך עבודה זו הציבה את העובד במקום בעייתי, ממנו היה קשה להשתחרר בהמשך. עם האצת תהליכי השינוי והעברת האחריות למתרחש בחיי הפרט לחבר ולמשפחתו, הנדרשים לשלם עבור שירותים אלו, נפרדו יותר ויותר קיבוצים מדפוסי עבודה עם עו"ס הכרוכים בתשלום והסתמכו יותר ויותר על שירותים המוצעים חינם וכוללים את השירותים החברתיים. אחד הגורמים לכך היו קולות שנשמעו בקיבוץ, שסברו כי אין מקום שתקציבי קהילה המושתתים בחלקם על מס קהילה יוקצו למימון שירות של עבודה סוציאלית, שכן לא כולם משתמשים בשירות זה. בתהליך מקביל, גם סבסוד טיפולים פרטיים - פסיכולוגיים ואחרים - הורד בצורה משמעותית, וחברים נדרשים לשלם עבור טיפולים אלו כמו תושבי העיר (באופן פרטי, דרך קופ"ח מושלם, ציבורי וכדומה).

לעומת כל אלה - צורכי החברים המשיכו להתקיים ואף התגברו מעצם היותם במשבר, במצב של שינוי, של אי ודאות ושל עמימות. המחלקה לשירותים חברתיים אף היא עברה שינויים ולא יכלה לספק לכל קיבוץ עובד זמין כל שבוע, עקב העומס וסדרי העדיפויות בהם עבדה. המחלקה. חשיבה נוספת לגבי השלכות השירות בתשלום ויחסי עובד מעביד נבחנה והייתה זרז להפסקת סידורים אלו. המחלקה החלה לדגול בדפוס עבודה רגיל – העו"ס מגיע לפי צורך לקיבוץ, כפי שנהוג במושבים. למרות שדפוס העסקה בשכר הסתיים, עדיין נראה כי הצדדים ממשיכים לאחוז בו ודבקו בעבודת העו"ס בקיבוץ יחסי עובד מעביד, העלולים להשפיע על מיקומו, נאמנותו וגבולותיו. למרות השינוי במודל העבודה, עדיין העבודה בקיבוץ היא ייחודית. בשל יחסי הגומלין האינטנסיביים בין הפרט למערכות הקהילה נדרשת, להערכתי, עבודה מערכתית אינטנסיבית.

במהלך שנות עבודתי הרבות בקיבוצים עברתי שינויים בתנאי ההעסקה שלי. ממצב בו אני מועסקת בתשלום והקיבוץ משלם למועצה, עברתי למצב שהשירות ניתן חינם לכלל המושבים במועצה. למרות המעבר, אין ספק כי גם הקיבוץ וגם אני שבויים בדפוס העבודה הקודם ובהשלכותיו. מילים כמו "הקיבוץ מזמן אותי לפגישה" ... "הקיבוץ מצפה"... הן מילים המבטאות את הקונפליקט ואת תחושת הנאמנות לקיבוץ שעלולה להתבטא בהתערבויותיי. הדמות המיתולוגית של "המקשרת" (אשת הקשר בקיבוץ – אחות או רכזת רווחה, המפנה עו"ס סוגיות ומקרים ועורכת לעו"ס את סדר יומו בהגיעו לקיבוץ), ממשיכה לעתים להתקיים

ולא פעם נעזר בה העו"ס בעבודתו. בעבודתי אני מוצאת שדמות זו חיונית לי ומשמשת איש קשר נכון ביני ובין הקיבוץ. בלעדיה אדע פחות מה מתרחש בקיבוץ, מי זקוק לעזרתי ומה קורה עם "המקרים המשותפים". למרות היותי עובדת פרטנית ולא קהילתית, חשובה לי ראייה קהילתית (זיהוי תופעות והתייחסות אליהן, מידע על אקלים הקיבוץ וכדומה). עבודה צמודה עם אשת הקשר ועם בעלי תפקידים מאפשרת לי קשר עם הקהילה ומונעת ממני תחושת ניתוק, שעלולה בנקל להתרחש בעבודה פרטנית במושב. שם אני עשויה לעסוק בפרט ובמשפחתו ופחות בקהילה הסובבת אותו. עם זאת, עליי להיות מודעת לשימוש בתפקיד זה ולטשטוש הגבולות שיכול להיווצר בעקבותיו.

מרכיב נוסף משמעותי בעבודתי הוא אהבתי הרבה לעבודה בשותפות. אני מוצאת בעבודה בשותפות יתרונות רבים, אך שוב, יש לחדד הבדלי תפקיד ותחומי אחריות. נראה ששתי המערכות נמצאות בשינוי ומחפשות לעצמן זהות חדשה. עובדים סוציאליים שונים קובעים עם קיבוצים שונים הסדרי עבודה שונים. חלקם ממשיכים בהסדר עבודה בו הם מגיעים פעם אחת בשבוע לקיבוץ, ליום עבודה מרוכז (לעתים נוח, עקב ניידות ומרחק), חלקם מגיעים רק לפי צורך של המטופלים, חלקם מתנים את הקשר בכך שהפונים עצמם יפנו, חלקם נעזרים במקשרת, חלקם מזמינים את הלקוחות למחלקה וממעטים להגיע לקיבוץ וחלקם עושים שילוב של הדפוסים – כך הם נוהגים בקיבוץ אחד, ואחרת - בשני (הדבר תלוי גם במדיניות המחלקה).

מתוך ניסיוני, אני טוענת כי לעבודה במגזר הכפרי בכלל ובקיבוץ בפרט מרכיבים ייחודיים. היתרונות של ההגעה לקיבוץ רבים. מעבר להתבוננות בנוף הכפרי, אני מתבוננת ולומדת להכיר את הנוף הקהילתי, שאתקשה להביט בו אם אשב במשרד המרוחק במועצה ומשם אנהל את עבודתי. אם ברצוני לשמר את עבודת הצוות והקשר האינטנסיבי עמו, עליי להגיע פיזית לקיבוץ ולהיפגש עם החברים בביתם. כמובן, כל מקרה לגופו. לעתים דווקא פגישות מסוימות יהיה נכון לנהל במשרדי המועצה.

מעבר ממיתוסים למקצועיות מיתוסים מכתיבים לא פעם את אורחות החיים ואת הנורמות בקהילה. עבודה בסביבה קיבוצית, המשמרת לעיתים את המיתוסים שלה, עלולה אף היא להזדהם ולהתרחק ממקצועיות. אייזנשדט (2010), מדברת במאמרה על יקיצה מחלום למציאות ועד כמה המיתוסים על הקיבוצים, אשר בצילם היא גדלה השפיעו על עבודתה בקיבוץ. מיתוסים על "יפי הבלורית" ועל "הערבות ההדדית האין-סופית" פינו מקומם לראיית הנזקקים כעול, ולערבות מוגבלת.

אתייחס למיתוסים שלי ושל הסביבה על אודות הקיבוץ ולמיתוסים בהם אוחז הקיבוץ ומנסה לעתים לשמרם או לפחות לבדוק את מידת האקטואליות שלהם לחברתם המשתנה. לא פעם אחת, כאשר עליי להרחיק ילד בסיכון ממשפחתו בקיבוץ, קיימת ציפייה של הסביבה (אפילו בסביבתי המקצועית) – "מה הבעיה, תמצאי לו משפחה מאמצת בקיבוץ, ודאי רבים ירצו לגדלו". המיתוס המוכר, לפיו "בקיבוץ מגדלים את כולם", והמושג "ילדי חוץ", הולכים ומתפוגגים בחברה הקיבוצית החדשה, העוברת תהליכי שינוי. מציאות משתנה זו מחייבת אותי לחזור להתערבות מקצועית גרידא ולחפש מענים אחרים. חיפוש מענים חיצוניים אינו תהליך פשוט, היות שהוא עלול להיתפס אצל החברים וגם בקיבוץ עצמו כסוג של בגידה (כמו במקרה של הנרי, אם יוצא לבית אבות), אפילו אם אין בנמצא משפחה מאמצת שתסכים לאמץ את הקטין.

מיתוס נוסף, אותו הזכרתי בסיפורו של הנרי, הוא - "לזקנים טוב בקיבוץ, שם יטפלו בהם בזקנתם". בניסיון לגבש להנרי את הפתרון הנכון, היה קשה לשחרר את המשפחה והקיבוץ ממיתוס זה ולסייג - "לא בכל מקרה".

מיתוס נוסף - לדעתי אחד הקשים ביותר - קשור לסגירת הדברים בתוך הקיבוץ. לא פעם אחת אני נתקלת בעבודתי בסוגיות הטרדה מינית בקיבוצים. אם בעבר העניין הושתק במקרה הרע או טופל על ידי המערכת, היום יותר ויותר קיבוצים מנסים להשתחרר מהמיתוס ומנסים לפעול ככל חברה מתוקנת אחרת בנדון. לעיתים פונה אליי מנהל קהילה ומספר לי כי פנתה חברה בהאשמת חבר אחר בהטרדה. מנהל הקהילה עלול לשים עצמו בנקל במקום של חוקר, שופט ומעניש, ולעתים זה מה שמצפים ממנו בקהילתו. כאישה עירונית, אני מוצאת עצמי מכוונת להתערבויות אחרות מקצועיות, חוקיות, ועובדת עם הקהילה ומנהליה על ההשלכות והתוצאות של המקרה.

עבודה בין מיתוסים מחייבת אותי, כעו"ס הקיבוץ, להיות ערה למיתוסים אלו, לעתים להדגיש את הראייה המקצועית, השונה מהמיתוס, כאשר לעתים אני נדרשת גם כאן לבדוק למי נתונה נאמנותי – למיתוס או למקצועיות, למציאות או לחוק? ואולי גם לשלם המחיר של הפרכת המיתוס.

סיכום: מעשה במחשבה תחילה... להיות עובדת סוציאלית בקיבוץ פירושו להיות ערה תמידית למארג העדין כל כך, הכרוך בעבודה זו. האקלים הקיבוצי מזמן לפתחנו התמודדויות מורכבות של התמקמות נכונה, הדורשת מחשבה רבה לפני כל מעשה.

המאמר נוגע בנושאים רבים שעלו בי, בדרך אסוציאטיבית, כאשר חשבתי על עבודתי בקיבוץ. אין לי ספק כי קיימים נושאים רבים נוספים. עלינו להיות מודעים להם כאשר אנו נכנסים להתערבות בקיבוץ וכולם חייבים לעבור במחשבתנו לפני המעשה. עו"ס המתקשה בעבודת צוות, יתקשה, להערכתי, למצוא את מקומו כעו"ס בקיבוץ וימצא עצמו עובד לפי אג'נדה אישית לחלוטין, המנותקת מהמרחב הקיבוצי. עו"ס שרואה את עצמו כחלק מהמערכת, יזמן לפתחו התמקמות בעייתית מול חברי הקיבוץ ומול המערכת עצמה, המשוועת לגבולות, כמו ילד המחפש את זהותו. העבודה בקיבוץ קוסמת לי דווקא מפני שהיא מערבת עבודת צוות נרחבת ובגלל אהבתי לעבודה בשותפות. לכן, כבר יותר מעשור נמצאת אני במסעי המקצועי ברחבי קיבוצי המועצה, מסע שמצריך התבוננות והתמקמות נכונה.

יצחקי (2001), מתייחסת רבות לתפקיד העובד הסוציאלי בקיבוץ המשתנה ולמרכיבי העבודה הקהילתית בעבודתו. נראה כי העו"ס עוסק בעבודה סוציאלית פרטנית יותר מאשר בעבודה סוציאלית קהילתית, דווקא בקהילה משתנה ורוויית מהפכים חברתיים. הסוגיה של העבודה הסוציאלית הקהילתית בקיבוצים – מי יעסוק בה? האם יהיה זה העובד הסוציאלי הפרטני, שכבר עובד בקיבוץ עם משפחות ופרטים? או שמא עובד סוציאלי קהילתי אחר? - דורשת מאמר נפרד. לכל מודל יש יתרונות וחסרונות. אך אין ספק, שכניסת העובד הפרטני להיבטים קהילתיים כגון פיתוח דיאלוג קהילתי, במקביל לנתינת שירות פרטני לחברי הקיבוץ, תדרוש מהעובד בדיקה תמידית של נאמנותו, מיקומו, גבולותיו.


רשימת מקורות

איזנשטדט, ר' (2010). התערבות קבוצתית בנשות קיבוץ על רקע משבר חברתי – חלק א.

אתר משרד הרווחה: www.molsa.gov.il / קהילת ניהול ידע ולמידה ארגונית / חכמת המעשה.

טל, ח' (1999). העבודה הסוציאלית בקיבוץ על רקע המשבר ותהליכי השינוי בחברה הקיבוצית (עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך בעבודה סוציאלית"). אוניברסיטת תל אביב, תל-אביב.

יצחקי, ח' (2002). עבודה סוציאלית בקיבוץ על פי תפיסתם של העובדים הסוציאליים ושותפי תפקידם. חברה ורווחה, כב(1), 35-54 .

מנסקי, מ', רוזנברג, מ', והבסי, ה' (2002). מדריך לעבודה קהילתית בקיבוצים בתהליכי שינוי והתחדשות. ירושלים: משרד העבודה והרווחה, האגף לשירותים חברתיים ואישיים, השירות לעבודה קהילתית.

פורת, מ' (1978). עבודה סוציאלית בקיבוץ. חברה ורווחה, א(2), 188-200.

פלוטניק, ר' (2003). המשפחה הקיבוצית בעידן של שינויים ותמורות. בתוך ל' בר סלע (עורכת), משפחה ודעת - מנחה למנחה, כרך ב', ירושלים: משרד החינוך. האגף לחינוך מבוגרים, המחלקה להורים, משפחה וקהילה, משרד החינוך.

קאופמן, ג' (1982). העבודה הסוציאלית בקיבוץ: ניתוח הקצאת זמן (עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך בעבודה סוציאלית"). אוניברסיטת תל אביב, תל-אביב.


רונית איזנשטדט המאמר נכתב ב- 2010 בהנחיית אריאלה שטורם

כילדה חולמנית הייתה לי פנטזיה... פנטזיה ושמה קיבוץ. בדמיוני ראיתי מקום ובו דשאים ירוקים המשתרעים על עשרות דונמים, בתים אחידים שמעידים על אחדות התפיסה - כולם גרים באותו בית, לא פחות ולא יותר (כי כולם שווים), באשר לחברים - אז ככה... כל הגברים (בעלי הבלורית) עוסקים בחקלאות ומגדלים יבולים, והנשים שלא תורמות באופן ישיר לבניין המולדת, עושות למען הילדים והחיים הקהילתיים בקיבוץ. חלפו שנים. אפשר לומר שהתבגרתי. רכשתי מקצוע - עובדת סוציאלית. לא התגוררתי בקיבוץ אבל בגלגולי המקצועיים הגעתי ביוני 2006 להיות עו"ס של קיבוץ ח. "הו!" אמרתי לעצמי, "הנה עכשיו תהיה לי הזדמנות להיפגש עם הפנטזיה שלי" (לא שמתי לב, שנאמר לי כי הקיבוץ עבר הפרטה). הגעתי לקיבוץ שבאמת נראה יפה, מאד מטופח. אבל, כבר בכניסה, שמתי לב לשקט. שקט חזק חודר את האוזניים, שכלל וכלל אינו מעיד שפעם היו פה מסיבות תוססות. שקט שמעיד – אולי - על ניכור. בהמשך ראיתי שהכול שממה, אין כלום: אין בית ילדים, אין חדר אוכל, אין מכבסה, אין כלבו, כל אחד עסוק בעצמו... אז איפה הפנטזיה שלי? מאותו רגע הבנתי שפנטזיות לחוד ומציאות לחוד. ובנוגע לאותה פנטזיה, האם באמת הפנטזיה על הקיבוץ (שכיום היא היסטוריה), היא באמת אידילית והיום ההפרטה היא המשבר? (זו נקודה שאבחן בהמשך). מה שקרה במציאות הוא שבבת אחת יצאתי מתחושותיי כילדה ואספתי את עצמי לכדי עובדת סוציאלית. ברור היה לי שאני אמורה לבצע בקיבוץ התערבות במשבר. אני פותחת את הדלת. גברת אפרורית משהו, עם תסרוקת משנות ה-60, מרכיבה משקפיים עבות נועצת בי מבט זגוגי נוטה לכועס, ושואלת: "למי את"? אמרתי במין חדווה מפויסת: "ליוסי - המזכיר, יש לי פגישה איתו." "ומי את?" "רונית העובדת סוציאלית" "אה לשם... עוד מעט הוא יתפנה..."

אני מחכה... בינתיים מסתכלת על הקירות - כמה תמונות, מכתבי תודה (מזכיר לי את מזכירות בי"ס היסודי בו למדתי), אבל הקור בקירות. באמת קר ואני בטוחה שזה אמצע הקיץ... ופתאום פותח את הדלת בחור חייכני ולבבי ואומר: "רונית". אני אומרת: "יוסי". "נעים מאד. אני מזכיר הקיבוץ. בואי נשב ואני אספר לך למה כל כך רציתי שתבואי"... וכך אני יושבת מול יוסי, ושומעת סיפור, שמזכיר קצת בלדה על החלום ושיברו. סיפור על קיבוץ שעבר הפרטה, ואיך ההפרטה "תפסה" חלק מהחברים לא מוכנים איך חלק מהאנשים נשארו ללא פנסיה, ומספר חברים פוטרו כי הקיבוץ "פשט רגל". אך לא רק על החולי שמעתי, גם על ההבראה יוסי לא פסח. על הוועד הממונה, שנקרא מבחוץ, שעוד מעט קט עומד להגיע עם הבנקים להסדר. על איך לאט-לאט מעבירים דירות ונכסים על שם החברים ועם כל זה ל"מבריאים" יש זיקה סוציאליסטית, שכן הם הצליחו בכל זאת לשַמֵר שני מאפיינים של הקיבוץ הישן - "הערבות ההדדית" (כל אחד משלם סכום כסף לטובת רשת ביטחון) והקרן לעזרה הדדית (שמיועדת לעזור בהשלמת הכנסה לאלו "שנפלו בין הכיסאות"). הכול טוב ויפה, אבל בכל תהליך ההבראה הזה משהו קרה לכל החלק החברתי בקיבוץ, ויוסי מפליא לתאר איך מקהילה תוססת ושוקקת חיים, בקיבוץ הוקם בשנת 1954, שקלטה גרעינים מהארץ, מברזיל ומצרפת, הפכה הקבוצה לאסופת אנשים, שבמקרה הטוב – מנוכרים, ובמקרה הפחות טוב – עוינים אלו לאלו. עוינים כבודדים, כקבוצות. גרעין מול גרעין, ותיקים מול צעירים, "קרובים לשמנת" מול "רחוקים מהשמנת", עם האשמות כבדות, עם חוסר יכולת לניהול עצמי, עד שבשנת 2002 קראו לוועד ממונה מרצון, שהצליח להוציא את הקיבוץ מה"בוץ" הכלכלי אבל מבחינה חברתית הכול הפך לתל חרבות. אני יושבת מול יוסי ושומעת סיפור שיש לו ערך היסטורי - על השתנות של חברה, אך נוגע ללב - על המחירים שהיא גובה. סיפור על הרס וחורבן של חברה, שלא לדבר על אידיאולוגיה. ואז יוסי מסיים את סיפורו: "עכשיו את מבינה למה רציתי אותך?"... "מה, הוא רציני?" - חשבתי לעצמי מיד כשהצלחתי 'לנחות' – "מי הוא חושב שאני? קוסמת?". בעודי משרכת את דרכי החוצה מהקיבוץ תפסתי את עצמי מהרהרת, "למה יוסי התכוון כשפנה אליי? האם לטפל בבעיות שבגללן אנשים פונים אליו כמזכיר קיבוץ? האם הוא מצפה שאעלה את מצב רוחם? אולי הוא מצפה בכלל שאחזיר את חיי התרבות של הקיבוץ? זה באשר אליו, ומה באשר אליי? מה אני חושבת שנכון לעשות? האם לרוץ ל"אוטומט" שלי? האם המענה הוא טיפולים אישיים כמו שאני רגילה לעשות (ובמילא כבר התחלתי לעשות עם שתיים מנשות הקיבוץ) ואולי לא?"

חזרתי למשרדי הממוזג, עדיין חוככת בדעתי מהו המענה שמתאים לסוג כזה של משבר, של חברה, מהן המיומנויות הנדרשות ממני והאם ב"ארגז הכלים" הטיפולי שלי יש "כלי עבודה" לתיקון חברה שהתפוררה. החלטתי, שכדי להתמקד במענה הולם אנסה ללכת בשיטת האלימינציה - כלומר, לפסול את מה שלא "בא בחשבון": טיפול פרטני למי שמבקש טיפול הוא בהחלט מענה, אבל הרגשתי שיש "משהו" שהוא משותף ליותר משני אנשים ופחות בא לידי ביטוי בטיפולים (שכבר היו לי). יש פה סיפור על קיבוץ שהתפורר, על קשרים שנפרמו, על היסטוריה משותפת ועל חוסר ודאות של ההווה (שלא לדבר על העתיד), ולכן חשבתי בכיוון של קבוצה (למותר לציין שלא ראיתי את עצמי בונה את חגיגות הקציר בקיבוץ).

משהבנתי שהמענה הוא קבוצה עדיין לא היה לי ברור: איזו קבוצה? סביב מה היא תתגבש? מה יהיו התכנים שלה? האם היא תתגבש סביב מטלה? מהי המטלה? מי יהיו המשתתפים בקבוצה? מי יהיה המנחה (לא היה לי ברור, שאני זו שאנחה אותה)? אולי בכלל אלה יהיו מספר מפגשים פתוחים לכל חברי הקיבוץ, ובכל פעם אביא הרצאה אחרת, וכך גם הם יוכלו להיפגש וגם אביא נושאים מעניינים? "אולי ואולי ואולי". הגיע זמן לקבל החלטה. בשלב זה הלכתי אל מנהלת אגף תרבות נוער וספורט במועצה וביקשתי ממנה רשימה של הרצאות מעניינות, שהעבירו לפורומים שונים במועצה. ואכן, היא התחילה להזרים אלי שמות של מרצים. הנושאים היו רבים ומגוונים. הפקס לא הפסיק לטרטר, כאשר מצאתי את עצמי מתחבטת בשאלה מה יותר מעניין "האדם הלבן ביבשת צפון אמריקה - מוויקינגים לקולומבוס" או "היודופוביה והאוטואמנציפציה - משנתו של פינסקר"? אולי עדיפה סדרת הרצאות "על צלילים ואנשים", או אולי אזמין מספרת סיפורים, שתעניין את השומעים? ואיך כל זה קשור לעבודה סוציאלית ולמה שמעניין אותי? לאן התרחקתי? ולמה כותבים לי על הפקס ל"רונית מנהלת תרבות"? זה ממש לא אני! ואז הגיע רעיון של ורדה, מנהלת התרבות: "פעם הייתה אצלי מישהי מצוינת, עוסקת באימון אישי ומתמחה בהעצמה נשית, שעשתה סדנה לנשים בנושא נומרולוגיה כולן מאד נהנו"...

בדיעבד, אין לי יכולת להסביר מה תפס אותי ברעיון הזה - אולי הרעיון של קבוצה? אולי נשים? אולי הסקרנות של עשייה שונה ממה שאני מכירה? ואולי דווקא הרעיון שאני לא אנחה את הקבוצה, הוא זה שתפס אותי? אבל, החלטתי "ללכת על זה". בשלב זה, הדבר היחיד שהיה לי ברור הוא, שאני אהיה בקבוצה כ"צופה", כדי שאוכל לצפות בתהליכים.

עד כאן – ההרהורים. בפועל, פניתי לאותה מזכירה שקיבלה את פניי בפגישה הראשונה, שאותה זיהיתי כיושבת על צומת מאד רגיש, וביקשתי ממנה לעשות פילוח של כל הנשים בקיבוץ מבחינת גיל ותעסוקה.

ואכן, הגברת לא אכזבה. תוך יום הופיעה אצלי במשרד רשימה של נשים שנראות לה מתאימות – כולן שייכות לדור הוותיק, רובן כבר לא עובדות ולכן פנויות בשעות הבוקר. ממילא הנשים הוותיקות הן אלו שמטבע הדברים עברו את כל התהליכים: החל מייסוד הקיבוץ אידיאולוגית, רגשית וקונקרטית - באופן פיזי, דרך יישובו, הקמת משפחות והשתרשות בו, ולכן - מטבע הדברים – הן שחוות את ההפרטה בעוצמה החזקה ביותר, כי זהו שבר אידיאולוגי, ורגשי עבורן.

לאחר מיפוי שעשיתי, שכלל את הנשים שאינן עובדות, הייתה בידי רשימה של 24 נשים, שאליהן פניתי טלפונית. סיפרתי שאני מעוניינת להיפגש איתן ולחשוב על מענה כלשהו עבורן בעקבות המצב החדש שנוצר בקיבוץ. היו שאמרו שאינן מעוניינות, היו שאמרו "לא יכולות", הייתה מי שאמרה "לא מעניין בכלל", אבל שמונה נשים היו מעוניינות לשמוע. נפגשתי איתן ושמעתי אותן מעט.

מטבע הדברים עלו תסכולים... הרבה תסכולים על מה שהיה ואיננו, על קיבוץ שעבר הפרטה ונזנח לאנחות, על אנשים שהתמוטטו כתוצאה מההפרטה, על ניכור בין החברים, על כמה חסר להן ה"ביחד", על משבר באמון ומצד שני על הכמיהה להתחלה חדשה, אחרת ממה שהייתה, וזו גם הנקודה שבה החלטתי לחבר בין הנשים למנחה.

החלטתי כי בשלב ראשון אגבש את כל שמונה הנשים לקבוצה ובמקביל אפנה למנחה, כדי שזו תתחיל איתן את התהליך. וכך, ב-17 באוגוסט 2006 יצאנו לדרך. מהתערבות שהתחילה כהתערבות נקודתית ולא מספיק מגובשת, שנמשכה שנתיים, לקבוצה מגובשת שעובדת עם תוצרים. כלומר, כל משתתפת שרצתה סיימה עם ספר אישי (בכמה עותקים) של סיפור חייה. שבע משתתפות סיימו עם סיפור אישי.

ההתערבות שלב ראשון - גיבוש שלב זה נמשך מאוגוסט 2006 עד ינואר 2007. בחלק זה, התקיימו 16 מפגשים. המנחה הייתה גב' עפרה בן יוסף, מאמנת אישית. היא השתמשה באמצעים כגון התחברות לטקסט, נומרולוגיה, קלפים, דמיון מודרך, תנועה, מגע ועוד, מה שאִפשר לעקוף תהליכים רציונאליים ולהתחבר באמצעים השלכתיים לרגשות ולעולמן הפנימי של המשתתפות. המטרה הייתה יצירת אמון ראשוני בקבוצה, קבלה ותמיכה, שיתוף רגשי.

המשתתפות העלו תכנים רבים ביניהם "משקעים מהעבר" יחסי הכוחות בין החברים, היתרונות והחסרונות של השינוי. כמו כן, יצירת חיבור עם "העולם הפנימי" של כל אחת, מודעות אישית, העצמה ועוד. המשובים מהמשתתפות היו כ"כ חיוביים, המשתתפות מאד נהנו גם מהחיבור ממקום אחר לשאר חברות הקבוצה, גם מה"נגיעות" בעולמן הפנימי.

מאחר שהייתי נוכחת בקבוצה, ראיתי את הקבוצה מתגבשת. ראיתי איך אט-אט הן משילות את "החליפות" הרציונאליות, ועושות מאמצים להיכנס לעולם רגשי - לדבר על עצמן, לשתף בכאבים, לפתוח "פצעים", בעיקר כאלה השייכים לחייהן המשותפים בקיבוץ. ראיתי כיצד המשתתפות נהנות, משתפות פעולה ונתרמות - מצד אחד, ומצד שני - מבקשות כי לא נעזוב אותן שוב לתוך השממה החברתית שבה היו. הרי הן רק החלו "לגעת בעצמן, ולחטט בפצעים" וכבר הכול הסתיים. ולכן - הן מאד מבקשות להמשיך. אכן, לא רק להן, אלא גם לי הייתה תחושה שיש עוד הרבה על מה לעבוד ו"יש עם מי לעבוד". אלא, שהיה לי ברור, שמכאן אני מרגישה כי אני אוכל לתרום כמנחה, הקבוצה כבר לא נראתה לי מעורפלת, וכך גם המטרה.

היה לי ברור מי הן החברות, וחשוב יותר - ראיתי עד כמה הן מחויבות ל"עבודה". הרעיון שהתגבש אצלי - לאור קורס שלמדתי ב"אשלים" (סיפורים מובילים להצלחה ע"י דר' שרית ברזילאי וגב' שרה טוב) - היה שהמטלה הקבוצתית תהיה עבודה על סיפורי החיים של המשתתפות, שמתאימה לקבוצה ייחודית זו.

בקבוצה זו לחברות יש סיפור חיים משותף - החל מהקמת הקיבוץ ועד היום. אך לכל אחת יש גם סיפור ייחודי משל עצמה - ולכן יש משמעות מאד גדולה לאותן חברות, לספר את הסיפור האישי.

שלב שני – סיפורים מובילים להצלחה שלב זה נמשך מ-1 בפברואר 2007 ועד 12 באוגוסט 2007 (סה"כ 24 מפגשים). בשלב זה השתתפו 9 נשים (המשתתפות ביקשו לצרף חברה נוספת, שהתאלמנה באותו פרק זמן, והן חשבו שקבוצה זו מאד מתאימה לה). טווח הגילאים נע בין 50-70. ההתפלגות מבחינת הרקע היא: 3 נציגות לגרעין הברזילאי, 3 נציגות לילידות הארץ, 1 לגרעין הצרפתי, 1 עולה מרומניה ו-1 שעלתה ארצה ממרוקו כילדה. בשלב זה החלטתי להקים קבוצת נשים דינאמית אותה אני אנחה, שתענה על שני צרכים: א. הצורך ללמוד ולהתפתח מבחינה הכרתית ורגשית. ב. שיפור היחסים האישיים בין החברות והגברת התקשורת ביניהן. ג. עיבוד הקשיים שנוצרו כתוצאה ממשבר ההפרטה. המכנה המשותף של הקבוצה יהיה ההיסטוריה המשותפת שלהן (גם אם כרגע חלקן מנותקות). לחברות 40-50 שנות היכרות, של עשייה ויצירה משותפת, למעשה - של סיפור חיים משותף ולכן חשבתי שיש לתת מקום בקבוצה להיסטוריה המשותפת שלהן. מבחינת התהליך, כל משתתפת בתורה סיפרה את סיפור חייה, כפי שבחרה לספר, וכמובן שכמספר המשתתפות כך מספר הסיפורים. אחת המשתתפות ספרה את הסיפור במשך מפגש אחד וסיפורה של אחרת נמשך שלושה מפגשים. אחת התמקדה בילדות, האחרת בחיים בצל מלחמת העולם השנייה. אחת התמקדה בתהליך העלייה, אחרת – בקיבוץ, ועוד. באופן גס ניתן לומר שהסיפורים התמקדו בילדות או בגיל ההתבגרות, שבדרך כלל חפף לעלייה ולחיים בקיבוץ. בנוסף, ניתן לומר, באופן כללי, שכל הסיפורים היו מאד מרגשים בעוצמות כאלו ואחרות, מאופיינים בעירוב של מורכבות, של שמחה עם עצב ושל הזדהות של החברות עם הסיפור (עד כדי בכי). כל הסיפורים הוקלטו על קלטות שמע, ההנחיה הייתה שהמשתתפות, כולל המנחה לא מתערבות, אלא רק מאוחר יותר, בשלב ההדהוד. כאשר המספרת סיימה לספר את סיפורה, הגיע החלק שבו כל אחת מהחברות "מהדהדת" (כלומר, מגיבה לסיפור שסופר).

בשלב זה, ביקשתי מכל אחת מחברות הקבוצה להיצמד להדהוד על פי הנחיות כתובות שנתתי להן מראש והן: א. איזה ביטוי משך את תשומת לבי כשהקשבתי לסיפורה של...? ב. איזה דימוי עלה בראשי במהלך ההקשבה? ג. איפה הסיפור פוגש את החוויה שלי? ד. איזה מוסר השכל לחיים אני מקבלת מהסיפור? היו מקרים בהם הבנות בחרו להגיב ספונטאנית. בדרך כלל היו אלו מקרים בהם היה איזשהו "עסק לא גמור" בין המספרת לאחת המשתתפות. לדוגמה, כאשר כ' ספרה על הקושי שלה כשהייתה מזכירת קיבוץ – פ' בחרה להתחבר לעד כמה כ' הייתה נוקשה אליה, כשלא אפשרה לה יחד עם הצוות המחליט ללמוד נהיגה ולהוציא רישיון נהיגה. לאחר שכל אחת מהחברות הגיבה, המספרת הגיבה לתגובות שלהן.

שלב ההדהוד הוא תהליך מאד חשוב למספרת, שלעיתים מקשיבה לסיפור של עצמה ברצף בפעם הראשונה עם כל העוצמה שלה. אבל, הוא חשוב גם לכל אחת מהמהדהדות. כל אחת יכלה להיפגש עם הנרטיב של הסיפור שלה, באמצעות סיפורה של מישהי אחרת. מעבר לחוויות משותפות של מספר נשים (הנסיעה באוניית מעפילים, החוויות המשותפות בקיבוץ וכדומה).

כל אחת יכלה ללמוד לא פחות דווקא מהשונה: כיצד שתי נשים שהתאלמנו לא מזמן מתמודדות בצורה שונה. כיצד ההתמודדות עם תנאים סביבתיים קשים היא תלוית הלכידות המשפחתית, כיצד אירוע מכונן בילדות משפיע על האופן שבו אני מתנהל בחיים, אילו אמירות הובילו כל אחת בחיים. במספר מקרים, המשתתפות הביעו את הבנתן להתנהגויות של חברות בהווה על רקע העבר. בנוסף, שלב ההדהוד אִפשר לכל משתתפת לשמוע מה חושבות עליה החברות. ברוב המקרים הייתה הפתעה לטובה, כגון: "מעריכים אותי הרבה יותר ממה שחשבתי", "קיבלתי הרבה חיזוקים ומחמאות על התפקידים שעשיתי בקיבוץ" ועוד. אך היו גם תגובות אחרות: "ראיתי שלא מבינים אותי, מה אני אומרת ...", "אני מותקפת בלי שאף אחד ינסה להבין מה אני אומרת". בנוסף, הבנות למדו הרבה דברים על עצמן מתוך כל מה שהיה בקבוצה. לדוגמה: "למדתי על עצמי שאני הרבה יותר חזקה ממה שחשבתי על עצמי", "עדיין רעבה לתשומת לב", "שיש רגעים דומים, אנשים דומים לי", " זה היה מפגש חדש עם עצמי", אנשים רואים אותי אחרת ממה שאני רואה את עצמי", "כיף להיזכר בחוויות, נוסטלגיה, כל הסיפורים של האחרות החיו את הסיפורים שלי", "למדתי שהסיפור שלי השפיע על האופי והחיים שלי", "החיים שווים לחיות אותם", "אני בורחת מעימותים, בכל מצב משאירה את הדברים ובורחת", "החוויות שלי גורמות לי להרגיש טוב", "עכשיו אני רואה אחרת כל אחת מהבנות", "ראיתי שאני נוטה לראות את הטוב והיפה שיש בחברות, גם אם אני יודעת שלכולם יש נקודות שליליות" ועוד...

תפקידי כמנחה - בקבוצה זו תפקיד המנחה הוא להתרכז במשימה של הקבוצה (סיפור חיים) עם התכוונות לעתיד. לשם כך אני פונה למשתתפות בשאלות מובנות: איך היית רוצה שיתפסו אותך בעתיד? איזו עצה היית רוצה להשיא מתוך סיפור חייך לילדיך? מה היית מאחלת לעצמך כהגשמה שעוד היית רוצה להגשים בחייך? ועוד. אך עליה גם "לטפל" בחומרים מהעבר שלא עובדו ומשפיעים על הקשרים בין החברות. מדובר על נשים שיש להן היסטוריה של כ-50 שנה יחד בתוך קיבוץ שעבר תהפוכות. ואכן, מה שאפיין את הקבוצה הנוכחית היא פתירת קונפליקטים בתוך הקבוצה. - אפשרתי לכל משתתפת את המרחב לספר את סיפורה, גם אם עלו תכנים קשים ואפילו קשים מאד (לשמור על גבולות הקבוצה, לאפשר "הדהודים" מסודרים כך שגם המספרת וגם המהדהדת יוכלו להפיק מהם). - השתדלתי לזהות את הכוחות בכל סיפור ולשקף אותם למספרת, כדי להעצימה. הרבה מההקשבה שלי הייתה מכוונת לדברים שלא נאמרו בסיפור (לערכים שלה, למחויבויות שלה, ובאופן כללי לגדולה שלה), כדי שלמספרת תהיה בסופו של דבר חוויה חיובית ומשחררת.

לדוגמה, מ' מספרת על קשייה כילדה דיסלקטית לא מאובחנת. זהו חלק מאד משמעותי בסיפור שלה שהיא מעלה, אבל אפילו אינה שמה לב לכך כשהיא אומרת "גדלתי עם המון רצון לא להיות איפה שאני נמצאת", או כשהיא אומרת "כנראה שהיה לי עולם פרטי שלי, שבו לא שתפתי אחרים" או "לא נתתי לזה להפיל אותי". כאשר אני שולפת את האמירות הללו מתוך דבריה, מ' מזהה שיש לה כוח כבוגרת לדעת מה נכון ולעשות הכול כדי לממש אותו, גם אם זה "להלחם בטחנות רוח" - כוח שמניע אותה וטבוע בה עוד מילדות, ואף שומר עליה ועכשיו היא גם מודעת לו. "אני הולכת קדימה למען מטרה, לא בודקת מה יהיה גם אם נופלת, אם אני לא אדאג לעצמי - אף אחד אחר לא ידאג לי" (כל זה הובן על רקע האופן בו מ' גדלה). - לזהות בסיפור קונפליקטים בין החברות לבין עצמן או עם דמויות מחוץ לקבוצה, גם אם כבר אינן בחיים, ולעבוד עליהם בקבוצה. לדוגמה, ר' מתארת שתחושת ה"לא יכולה" מלווה אותה בחיים. תוך כדי סיפור החיים, ר' מתארת את ילדותה בברזיל וכיצד בכיתה ה' "שהייתה סיוט אחד גדול", המורה קוראת לה ללוח, שואלת אותה שאלה ואומרת לה משפט מאד פוגע, כמו "ממך לא יצא כלום". מובן שעשינו את ההקשר, אך מעבר לכך, לאחר שר' סיימה לספר את הסיפור, היא נתבקשה לכתוב מכתב לאותה מורה (שברור שהיא לא תקבל אותו). ר' כתבה את המכתב ובו היא גם יכלה לבטא את הכעס האדיר שלה כלפיה, מדוע גרמה לה לחוסר אמו בעצמה. הערך המוסף של הכתיבה שלה היה, שהיא יכלה "להתנקות" מתחושת ה"לא מסוגלת" שליוותה אותה מאז. - לזהות קונפליקטים בין החברות לבין עצמן ולנסות לעבד אותם. פעם אחת קרה שעלה קונפליקט מאד חזק בין שתי משתתפות בנוגע לעבר. בחרתי להזמין את שתיהן מחוץ לשעות הקבוצה ולעבוד על מה שהיה בעבר, כדי יוכלו לתקשר ביניהן בהמשך בתוך הקבוצה. - לשמור על אווירה חיובית בקבוצה. מאחר שקבוצה זו הייתה משימתית ולכולן היה חשוב גם לספר את סיפור חייהן וגם להקשיב לאחרות, הקבוצה התנהלה באווירה רצינית, חיובית, אוהדת ומפרגנת. כאשר הועלו בסיפור החיים חלקים כואבים, שיש להן נגיעה למישהי מהקבוצה - אני כמנחה בחרתי להתמקד עם המספרת על החלקים האישיותיים שלה, שהכניסו אותה למצב זה, ולא על מה "הקיבוץ עשה לה" - למרות שגם לזה היה מקום. כמו מ', שמפנה אצבע מאשימה כלפי כ' בהתייחסות שלה כלפי בתה, אני בחרתי לברר עם מ' מהן ההגשמות שלה, שהייתה רוצה להגשים, כשהיא אומרת שאחת מהן היא "אני לא רוצה להיות אדם מריר", מה שכמובן לקח את הדיון למקום אחר ולא פתח חזית מול כ'.

- לזהות תפקידים בקבוצה (בתוך החברה הקיבוצית) ולנסות "לפרק" אותם. לשם הנעת התהליך וכדי לאפשר לכל אחת מהמשתתפות את חופש הדיבור – גם כדי שהמספרת תרגיש בטוח לספר את סיפורה גם בחלקים הקשים, וגם כי לאפשר את התהליך הרגשי שהחברות עוברות, יש להתייחס לכל מיני מכשולים (והפעם - מתחום הקבוצות, כגון – "השעיר לעזאזל", ה"מנהיג", ה"עושה בעיות") ו"ולפרק" אותם במידת האפשר. למשל, מי שהייתה נתפסת כלא קשובה לקשיים של אחרים, הייתה צריכה לשכנע שלפחות בקבוצה היא אכן קשובה. - בסופו של דבר, לעזור למשתתפות לחולל שינוי בחיים לכיוון יותר רצוי, ומתוך כך להתעכב על "פתחים" שמעידים על כיוון זה, ולעבוד על עתיד רצוי בשבילן (במסיבת הסיום כל אחת קיבלה תעודה המעידה על מי היא הייתה רוצה להיות). כשכל אחת בחרה מה היא הייתה רוצה בנוסף או לשמור מתוך הקיים, כשאחת מבקשת לעצמה להיות אופטימית, אחת מבקשת להגיע לחיים מלאים ובריאים, אחת - לשמור על מה שיש לה, אחרת רוצה להמשיך למצוא עניין באנשים - כגישה לחיים, אחת רוצה להוציא ספר לאור (ואכן היא עשתה זאת) ולהגיע לנפאל, אחת מבקשת להיות גמישה ועוד. - להפוך את עבודתן המאומצת של המשתתפות לספר. ואכן, לאחר תהליך ארוך של שקלוד שנעשה על ידי הבנות עצמן, העברת החומר לעורכת וגיוס כספים, סיפורן של כל אחת מהבנות (חוץ משתיים שביקשו לא לעלות את הסיפור על הכתב) נערך ואוגד לספר. ב-6 במרץ 2009 נערך טקס חגיגי בחדר האוכל "של פעם" בקיבוץ, בנוכחות הבנות ובני משפחותיהן, בו כל אחת קיבלה את הספר שלה במספר העתקים כפי שביקשה. למותר לציין כמה התרגשות אפפה ערב זה.

התוצר - סיפורי החיים בחרתי לסיים את תיאור ההתערבות בציטוט מתוך סיפורה של ש', המתאר את הגעתה וקליטתה בקיבוץ. הקטע מדגים את סיפור קליטתה של משפחה בראשית דרכה, אך גם מסביר מאיפה הקיבוץ נראה כל כך יפה עד היום, ושמאחורי חזות כל כך יפה מסתופף לו סיפור אישי של מי שהגה והצמיח אותו. בזכות השתתפותה של ש' בקבוצה כולנו יכולנו לשמוע על כך ובשלב מאוחר יותר - לקרוא על כך. "ברביעי באוגוסט 1966...העמסנו את המטלטלים על המשאית ויצאנו כל המשפחה לדרך...מייד עם הגיענו, התחלתי לעבוד בנוי. העבודה הראשונה שהטילו עלי הייתה לכסח את הדשא הגדול שבחזית חדר האוכל, דשא שהושקה בצינורות אלומיניום 3 צול, בהם משקים את שדות המספוא. העשבים בו הגיעו לגובה שלי, במכסחת קטנה, כיסחתי את המדשאה במשך שלושה ימים מתישים. ..זמן קצר לאחר בואי, גיליתי שקיימת מכסחת תופית חדישה ומשובחת...בסתיו 1967 הוחלט על הקמת

ענף חדש בחממה לגידול ורדים לייצוא...שנים רבות עבדתי וריכזתי את ענף הנוי, רובן שנים לא קלות, כי לא רבים האנשים שענף הגינון כבש את ליבם כמקצוע. זו עבודה פיזית קשה ודרושים אהבה לעבודת אדמה ולצומח והרבה אורך רוח ודמיון, לראות את הגן כפי שייראה בעתיד. שהרי אנחנו יצרנו יש מאין: הכשרנו את השטחים ושתלנו את המדשאות (לא אחת בעזרת התגייסות החברים): נבנו שבילים ומסלעות וניטעה צמחייה מתאימה, בראייה מרחבית. ...אני מסכמת את תקופת עבודתי כרכזת ענף הנוי בקיבוץ, כתקופה מלאת סיפוק על הגן היפה שיצרתי, גן המוערך מאד, קודם כל על ידי חברי הקיבוץ וילדיו, אבל גם על ידי אנשי המקצוע וכל מי שמזדמן לבקר בו. יש בו מגוון רחב של צמחים, מהם מיוחדים ונדירים, אשר שתלתי. הייתי חברה פעילה בוועדות רבות במרוצת השנים. גם כמזכירת קיבוץ שימשתי ו"אכלתי הרבה קש", כי חברי הקיבוץ הוותיקים היו אנשים לא קלים והקשו עלי. הרגשתי בודדה בתפקיד. נאלצתי להתמודד עם הרבה בעיות, והרבה עזיבות. העזיבות היו הכי קשות לי. היו דיונים סוערים על פניות החברים ללימודים. אנשים התחננו לצאת ללימודים ואנו, עקב מחסור משווע בכוח אדם, בענפי המשק השונים ומפני שלא ראינו אלא את הצרכים הפונקציונאליים המידיים, היינו קשים ובלתי גמישים כלפי חברים...ככל שניסיתי לפשר, נקלעתי למצבים בלתי אפשריים. היינו חברה מחוספסת, אולי התגנב גם שמץ של צרות עין... עם זאת, היו לנו גם תקופות יפות ונהדרות, בהן התנהלנו כחברה שמוסדותיה מתפקדים היטב, הנהנית מערבי תרבות, ערבי חג מלאי תוכן, קבלות שבת, טיולי קיבוץ - הכול תוצרת עצמית "מכוחותינו"....עד שנות ה-80, הקפידו רכזי המשק, שנחיה ממה שיש ולא נגלוש למינוס בחשבון הקיבוץ. היו שנים בהם קיבוץ ח. אפילו הגיש עזרה לקיבוצים אחרים בקיבוץ הארצי. כאשר ניבנו חדר האוכל והבריכה היינו במצב כלכלי טוב. השינוי בא אח"כ: הילדים גדלו, החברה השתנתה, התחילו משברים והתלבטויות. המשבר הגדול של הקיבוץ קרה, כאשר המזכירות הכריזה על פשיטת רגל וגרמה למפולת מוראלית, שבעקבותיה עזבו משפחות רבות"... לאחר שסיימנו את החלק של סיפורי החיים, קבוצה זו כבר הייתה עמוק בשלב האינטימיות. העבודה בחלק זה התמקדה על פי רוב ביחסים התוך אישיים ועכשיו חשבתי להתקדם שלב נוסף - לעבודה על יחסים בינאישיים. בסיום שלב זה הבנות דיווחו עד כמה הן נתרמו ולמדו על עצמן. העבודה בקבוצה - התבוננות בפרק זה ארצה לדון ביתרונות של הקבוצה.

מהי התרומה של התערבות מסוג זה למשתתפות בקבוצה? - הזדמנות לספר את כל סיפור החיים של עצמי בצורה רציפה, מתוך עיניים מבוגרות, לעיתים לגלות גילויים חדשים שלא הייתי ערה להם, לא שמתי אליהם לב והם דווקא מאד משמעותיים לחיי... על ידי סיפור הסיפור, המספרת יכלה להיפגש עם נקודות מאד משמעותיות בחייה עם המשמעות של הקיבוץ בחייה, עם התרומה הגדולה שהיא תרמה לקיבוץ, עד כמה השינויים שעבר הקיבוץ השפיעו עליה ועוד. - הזדמנות לראות איך האחרים רואים אותי (איך אני נתפסת בעיני האחר). - מה שהפתיע את הבנות הוא "תגליות" חדשות על כל אחת, דברים שלא חשפה למעשה כל השנים, ונפתחו בפעם הראשונה בקבוצה. - הזדמנות לראות את התגובות השונות של המשתתפות לאותם מצבי חיים (מלחמה, הגירה, גדילה בקיבוץ). - בתוך כל סיפור, גם אם הוא מאד קשה, תרתי אחר פתחים בסיפור: אנשים שוליים בסיפור שהיטיבו, משהו שאהבו לעשות בתור ילדות וזנחו אותם, אמירה מאד מסוימת שנאמרה כילדה ו"שמרה עליה כל החיים" ועוד. הסיפור היה זמן שאפשר להרחיב את ה"פתח" הזה, לעיתים עד כדי שפיכת אור שונה על הסיפור, על היחסים ועוד. - לגבי היתרון בהוצאת סיפוריהן לאור בצורת ספר, הבנות הפליאו להגדיר זאת: 

    "אפשרות לקבל פידבקים", "לספר דברים שלא נאמרו לילדים","להעביר לדורות הבאים",   
    "להראות את הפלא של החיים שלי".

החסרונות של סוג כזה של התערבות קשורים בעיקר למבנה הקשיח של המפגשים. בסוג כזה של קבוצה יש, בעיקר, מקום לאינדיבידואליות והרבה פחות מקום לדינאמיקות של הקבוצה. כלומר, הדגש הוא לא על הדינאמיקה אלא על התהליך שעובר האינדיבידואל בזמן הסיפור, בשלב ההדהוד והפידבק שמקבל מן החברות. ספקטור-מרזל (2010), במאמרה מציינת את קווי הממשק בין הגישה הנרטיבית ליעדי הפרופסיה של העבודה הסוציאלית, שבסופו של דבר הופכים את העבודה על פי גישה זו למתאימה במיוחד לפרופסיה, ואלו הם: 1. הוליזם – התבוננות כוללנית ורב ממדית על פרטים, משפחות וקבוצות היא מעקרונות היסוד של הפרופסיה שלנו והיא גם טבועה באפיסטמולוגיה הנרטיבית, המדמה את הנרטיב לים המנקז אליו נחלים שונים: ייחודיות, תרבות ואוניברסאליות: פעולות ועולם פנימי, קוגניציה, רגש ומוטיבציה, עבר, הווה ועתיד, פרט וקולקטיב. חקר נרטיבי עשוי לספק לעובדים סוציאליים הבנה הוליסטית ומורכבת של המציאות האישית והחברתית של האנשים שלמענם הם פועלים, כבסיס לתכנון התערבויות משולבות שיקדמו שינוי.

2. תרבות - עובדים סוציאליים ערים לתרבות כגורם מרכזי בעיצוב התפיסות והזהויות של לקוחותיהם ושלהם עצמם. נרטיבים אישיים מעוצבים לאור עלילות המפתח התרבותיות, ניתוח שיטתי שלהם חושף היכן וכיצד התרבות מצמצמת את האפשרויות העומדות בפני פרטים וקבוצות וכופה עליהם זהויות מחלישות. מרזל-ספקטור מביאה שני מחקרים המאירים את כוחן של עלילות המפתח ההגמוניות בעיצוב הזהות האישית. 3. ייחודיות - ההתייחסות לכל אדם כייחודי, גם בהשתייכו לקבוצה חברתית או לקטגוריה ממסדית מוגדרת היא מאבני היסוד של העבודה הסוציאלית. סיפורי חיים הם הביטוי המובהק של ייחודיות, שכן אין שני סיפורים זהים. 4. הקשר - העבודה הסוציאלית חרטה על דגלה את המוטו "אדם בסיטואציה". עובדים סוציאליים מבקשים לעמוד על אישיותו ועל סגנון התמודדותו של אדם, אך גם על שלל מעגלי ההקשר, המכתיבים את חייו: משפחה, קהילה, קבוצה חברתית ועוד. חקר הנרטיבים מאפשר להכיר לעומק את ההקשרים המעצבים את חיי הפרט. 5. זהות - עובדים סוציאליים חותרים להשפיע על זהויות של פרטים, של קבוצות של ארגונים. תנאי מוקדם לאתגר זה הוא הכרה מעמיקה של הזהויות המהווה יעד לשינוי ושל היחסים בינן לבין זהויות אחרות בזירה חברתית. לשם כך אין הולם מן המחקר הנרטיבי, שמבטא את התפיסה שנרטיבים מבטאים ומכוננים זהויות. 6. שפה- העבודה הסוציאלית היא במהותה פעילות ממוקדת שפה. התפיסה היא שמילים מבנות מציאות ולא רק משקפות אותה. תשומת לב מיוחדת לשפה מצויה גם בלב המתודולוגיה הנרטיבית, הקוראת לבחון בדקדקנות את סגנון הדיבור, את הביטויים החוזרים ומאפיינים לשוניים נוספים. הגישה הנרטיבית תורמת לפרופסיה בפן זה ומצביעה על הדרכים, שבהן ניתן לעשות שימוש בשפה בתהליך השינוי. 7. תהליך - הסיטואציות שבהן עוסקים עובדים סוציאליים הן ברובן תוצרים של תהליך או חלק מתהליך. מחקר נרטיבי הינו אידיאלי לבחינת תהליכים. חקר נרטיבים מאפשר ללמוד על תהליכי חיים נורמטיביים ולא נורמטיביים, ויעיל גם בהערכת תהליכי שינוי ושיטות התערבות. 8. מערכת יחסים - הדמיון בין העבודה הסוציאלית לפרדיגמה הנרטיבית אינו מסתכם בעצם קיומם של יחסים אנושיים, הוא נוגע גם לאופן שבו יחסים אלו נתפסים. היום מקובלת פרדיגמת השותפות המתייחסת לפונים או למשתתפי המחקר כאל מקור הידע העיקרי, ומחייבת שיתוף פעולה וחלוקה שוויונית בין העובד הסוציאלי ללקוח שלו. יותר ויותר אנשי מקצוע חותרים למצוא דרכים להכיר, להבין ולהכליל את השקפת העולם של הקליינט אל תוך אחד מהיבטי הפרקטיקה.

9. רפלקציה - התבוננות עצמית - במהלך העשייה, ועל העשייה - היא חלק בלתי נפרד מהפרקטיקה של העבודה הסוציאלית. רפלקציה היא גם חלק בלתי נפרד מעבודת החוקרת הנרטיבית הנדרשת להתבוננות עצמית בכל שלבי המחקר.

אם כן, גם התיאוריה תומכת בהתערבות מסוג זה לגבי פרטים המהווים חלק מקבוצה, שהיא, במקרה שלי – קבוצה מאד הומוגנית, אך גם מאד ייחודית, שלאורך השנים לא היה לה מקום. בשלב הסיכומים המשתתפות היו מצד אחד מאד נרגשות בעקבות הסיפורים שלהן ושל חברותיהן, אבל סיפורים אלו הציפו והעלו הרבה רגשות שהיו מודחקים ושוב עלתה מהן דרישה לא לסיים את הקבוצה ולא להשאיר אותן לבד. גם אני כמנחה חשתי שהסיפורים היו חלק מאד משמעותי בעבודה על העבר וההבנה שלהן בהרבה מקרים את עצמן ואפילו חלק מאישיותן. לדוגמה, א', שהייתה ידועה כמי שסבלה מבעיות במיתרי הקול, המתבטאות בצרידות קשה ובהשתנקויות עד כדי מחנק, בייחוד בעונת המעבר. תוך כדי סיפור חייה נזכרה פתאום כיצד במלחמת העולם השנייה, כאשר הייתה ילדה, הנאצים הגיעו למקום מסתורן שלה ושל אמה. אמה, שלא סמכה עליה שתהיה בשקט, הדקה את ידה על פיה של א. כל כך בחוזקה, עד כדי מחנק, שכל פעם חוזר אליה גם שישים שנה אחרי המלחמה. מיותר לציין איזה רגע מרגש היה עבור א' רגע ההיזכרות והקישור בין העבר להווה שכל כך מעיק עליה, עד היום: "בשעה שרעש הצעדים הקשים של מגפי הברזל, הגיע כה קרוב אלינו, מצאתי מגן בין ברכיה של אמי לבין גופה הרוכן מעליי. היא נהגה לכסות את פי בידה, כדי שלא אוציא הגה. יכולתי לראות את שני הגרמנים עם המגפיים שלהם. פחד הציף אותי. גם אמי רעדה. פחדתי והיה קשה לנשום. שמעתי אותם צוחקים, הם צחקו ונהנו מאד. הם עברו ממש לידינו. כנראה לא הסתכלו סביבם. הסכנה עברה. עד היום אני מרגישה לפעמים, את החנק הזה, הנורא..." (מתוך סיפורה של א' )

חכמת המעשה - מעט חכמה שלאחר מעשה בחרתי לסיים את מאמרי בנקודה זו. ככלל, מאמרי זה מתאר את הדילמות או לייתר דיוק - את הרגשת קטנותי אל מול משימה חברתית שנקראתי אליה. משום מה, ניסיוני הן בעבודה פרטנית והן קבוצתית לא עמד לי באותו זמן ואני אף נרתעתי מלהתערב עד כדי העדפת מישהי אחרת, מפרופסיה שונה, ש"תעשה עבורי את העבודה".

לאחר ההתערבות הספציפית וכל התהליך שעברתי יחד עם החברות הבנתי, שדווקא התערבות מסוג זה של עבודה קבוצתית וספציפית סיפורי חיים היא בהחלט התערבות יעילה ועוזרת. אז מדוע בעצם הייתי צריכה לעשות את כל ה"סיבוב" ולהגיע בסוף למסקנה שיש בידי העו"סים כלים רבים ואנו מסוגלים לטפל בכל מיני מצבים ואוכלוסיות גם אם הם לא מה שלמדנו באוניברסיטה או בקורסים? מדוע לעתים נדמה לנו שעבודה של מאמן אישי או פסיכולוג עדיפה על זו שלנו? מאין נובעת הרגשת הנחיתות? האם היא רק נחלתי הפרטית או שייכת גם לעובדים אחרים? ואם כבר אני עוסקת בפנטזיה מול מציאות, מדוע רוב החלקים הקונפליקטואליים בין חברות הקבוצה היו דווקא על התקופה ההיא של הקיבוץ, עם יפי הבלורית והתואר (אותה פנטזיה שלי, זוכרים?) והרבה פחות מתקופת ההפרטה, שהיא כביכול המשברית? האם יתכן שהפנטזיה שלי אינה רק הפנטזיה שלי, אלא של חברי הקיבוץ עצמם? אולי גם בשבילם לא ההפרטה היא המשבר, אלא המודעות לכך ש"הקיבוץ של אז" הוא בעיקר פנטזיה? האם יתכן שאותה קיבוצניקית מוכשרת, הנשואה ליפה של הגרעין, היא גם זו שלא אפשרה לאותה קיבוצניקית מוכשרת אחרת ללמוד נהיגה בשם הקיבוץ? מה שבחוויה שלה מנע ממנה הרבה הישגים וצבר הרבה כעסים. מבחינתי הקבוצה גרמה לי להבין שמאחורי חזות קולקטיבית יפה של הקיבוץ, שאכן קיימת, ישנו סיפור אישי וייחודי לכל אחד ואחת מחבריו, ואולי במסגרת ניפוץ המיתוסים אי אפשר לדבר על קיבוץ ח' שעבר הפרטה, אלא על אדון לוי וגברת כהן שחוו משבר. האם התהליך שעברו חברי הקיבוץ הוא תהליך שהיו חייבים לעבור ממילא, והאם אותו שלב של חשבון נפש, הוצאת כעסים, ואותו סיפור חיים מרתק שסופר גם כדי להשאיר משהו לילדים ולנכדים היה קורה ממילא ואולי במקום לנסח את הבעיה כהפרטה אפשר פשוט לקרוא לה הזדקנות? אמנם המשימה אליה נקראתי היא לעזור לנשים שעוברות משבר על רקע משבר חברתי, שאכן היה שם. אבל, לדעתי, משבר זה "קרא" לי לעזור במשבר אישי של גב' א' , ב', או ג' - שהוסווה תחת משבר קולקטיבי של חברה. לשאלה "מה הוליד את מה?" - המשבר של הקיבוץ הוליד משברים אישיים או שבעצם הקיבוץ היה מורכב מאוסף אנשים שחוו משברים (חלקם נורמטיביים, חלקם פחות), שבסופו של דבר הביאו למשבר קולקטיבי והתמוטטות של קיבוץ - כנראה שלא אוכל לענות. אבל, די לי בכך שאת סימן הקריאה ששמתי אחרי "משבר חברתי" הפכתי לסימן שאלה: האומנם משבר חברתי או שמא משבר אישי?

בחלק השני של המאמר ניסיתי להסביר מהי ההתערבות הספציפית של סיפורי חיים (ממש בבחינת מתכון) מהו היתרון וגם מהו החיסרון שלה. מתוך אותו חיסרון נולד צורך ברור לאפשר תהליך המשך שיהיה פחות משימתי ועדיין ייתן מענה הולם גם לעיבוד החוויות שעברו וגם להצפת נושאים ועבודה עליהם. ואכן, כך היה. ניסיתי במאמרי זה לציין מדוע לדעתי נכון היה להתערב בסוג כזה של התערבות עם סוג אוכלוסיה זו תוך הסתמכות בחלק התיאורטי על מאמרה של גבריאלה ספקטור-מרזל (2020), כלומר ראייה הוליסטית, תרבותית ששמה דגש על הייחודיות של הפרט אך בהקשר הסביבתי-תרבותי שלו. הקיבוץ משלב את ההיבט האוניברסאלי בהקשר הסביבתי שלו, עם דגש על ייחודיותה של כל אחת ואחת, מתוך מערכות היחסים עם הסביבות החברתיות שלה תוך ניסיון להשפיע ולחולל שינוי, כשכלי ההתערבות הוא השפה (כלומר - המילים).

רשימת מקורות

ספקטור-מרזל, ג' (2010). מחקר נרטיבי ועבודה סוציאלית. חברה ורווחה, ל(1), 110-75.


יעל ארנון המאמר נכתב ב- 2010 בהנחיית אריאלה שטורם

הקדמה היישוב: מבטא חוסר אמון וחשדנות של התושבים כלפי הממסד, כלפי עצמם וכלפי המנהיגות המקומית; חוסר אמון ביכולתם לשנות את המצב; תלות באנשים חיצוניים; מאבקי כוחות בין שתי קבוצות ביישוב; פגיעה באינטרסים משותפים של כלל הקהילה. המועצה: מעוניינת ב"שקט תעשייתי". אני: לכודה בקונפליקטים וניגוד אינטרסים ביני כמייצגת את המועצה - הממסד והמעסיק שלי, לבין התושבים והגדרת התפקיד שלי - חברה בוועד הממונה ומלווה קהילתית. עם כניסתי לליווי היישוב, חוויתי חשדנות וחוסר רצון לשתף פעולה איתי - כנציגת הממסד. המנהיגות שידרה לעברי מסרים כפולים - רוצים את עזרתך, אולם - בלי שתתערבי יתר על המידה. יו"ר ועד ההנהלה של היישוב קיבל אותי כל זמן שהסכמתי עם דעותיו. אולם - כאשר העליתי ספקות או הערות שלא תאמו אותן, הרגשתי את חוסר שביעות רצונו מהתערבותי. מהיכרות עם תושבים, וממידע שליקטתי מתושבים באופן פרטני, זיהיתי צורך בהתערבות. רציתי מאוד לסייע, אך המנהיגות שדרה שאין צורך. צפיתי במאבקי הכוחות בין היו"ר - תושב המקום, בעל חוכמת חיים, מניפולטור וכריזמאטי, אשר דאג להקיף עצמו בחברי ועד הנהלה מקרב אנשי שלומו, לבין "מנהל הקהילה" - שאינו תושב המקום, אדם צעיר בעל יכולת, קשרי אנוש טובים, חדור מוטיבציה להצליח, אולם ללא ניסיון קודם בתפקיד זה. ואני – בין שניהם - מנסה לבנות ביניהם ממשקי עבודה ואמון הדדי. מתוך רצון להרגיש מועילה ונחוצה, ולהביא לידי ביטוי את היכולות המקצועיות שלי, לקחתי על עצמי את הליווי של מנהל הקהילה. זאת, מתוך תקווה, שדרכו ודרך הכשרתו לתפקיד אצליח לפוגג את החשדנות כלפיי ואזכה להערכה ולשיתוף פעולה משמעותיים יותר. לצערי, מנהל הקהילה לא שרד את המשבר האחרון, אשר הביא להקמת ועד ממונה ביישוב, והתפטר. אני מקווה שבעזרת כתיבת המאמר אוכל לסייע לעצמי לעשות סדר בדברים ולנתח את המצב ממרחק כלשהו וברפלקציה פחות מתערבת ויותר שקולה. כמובן שאם אצליח בכך - אצליח גם בהגדרת תפקידי ומקומי בליווי היישוב. העבודה החלה! רשם האגודות מינה ועד ממונה ליישוב הוועד הממונה, בהרכב כמעט מלא (מיד אבהיר מדוע "כמעט"), מתכנס לראשונה בביתה של גילה. נהוג להתכנס במשרדי היישוב, אולם - בעלה של גילה בחו"ל והילדה הקטנה בבית. עורכים היכרות קצרה בינינו ומתחילים. בוחרים יו"ר לוועד - רון. הוא קצת נבהל מהמינוי. אבי, יהודה ואנוכי - נציגי המועצה, מרגיעים אותו ומבטיחים לו ליווי וסיוע ככל שיידרש. זה הזמן לחלק את "עוגת המטלות והתפקידים": אבי - כמנכ"ל המועצה, יטפל בכל האדמיניסטראציה, חשבונות בנק, תשלומי משכורות, הוראות קבע: מים, חשמל, גישור בין הגזברות והנהלת המועצה לבין מוסדות היישוב; יהודה ואנוכי לוקחים על עצמנו את תחום הקהילה. כלומר - איתור ובחירה של מנהל קהילה, חידוש תהליך הצמיחה הדמוגראפית, הקמת ועדות, הפעלת גן הילדים, ארגון חג היישוב ועוד. הבטחתי הסבר על ה"ההרכב הכמעט מלא", אך לפני כן יש להתעכב ולהכיר את היישוב ואת הרקע להחלטה להקים ועד ממונה, לתת הסבר פורמאלי למושג "ועד ממונה" ולהציג את הנימוקים להקמתו על פי החוק.

אלומה והרקע להקמת הוועד הממונה אלומה, ישוב המונה נכון להיום 40 בתי אב. רותם, קיבוץ אשר עלה לקרקע ב-1981, התפרק כתוצאה מעזיבה המתיישבים.

ב-1991 היישוב רותם מאוכלס שנית, על ידי משפחות עולים מחבר העמים, בעידוד הגופים המיישבים והמועצה האזורית. משפחות אלו גויסו במטרה ליישב את המקום ולהקים לפרנסתם משקים חקלאים. ההבטחה שניתנה למתיישבים החדשים לא מומשה מסיבה ביטחונית שלא נצפתה מראש - השטחים אשר יועדו לחקלאות, שמשו לשטחי אימונים צבאיים ומרביתם היו גם ממוקשים, ולכן נמנעה הסבתם לשטחים חקלאים. מרבית המשפחות עזבו ורק מיעוט - קשה עורף, מתוסכל ומאוכזב, נותר במקום. תסכול זה בא לידי ביטוי בחוסר רצון ובחוסר נכונות לשיתוף פעולה עם המוסדות, ובהתעלמות מוחלטת מחובותיהם האזרחיות - כולל תשלום מסים, מים, חשמל ועוד. מאז, המועצה והחטיבה להתיישבות מממנות הוצאות אלו ללא יכולת, רצון או כלי אכיפה חוקיים לגבות החזרים מהתושבים. בשנת 2000 - מתוך רצון לבסס את היישוב - קיבלה המועצה החלטה להתגייס ולקלוט משפחות חדשות להקמת יישוב בשם אלומה. על פי הגדרת משרד הפנים, מדובר על אותו יישוב – רותם - כאשר אלומה מהווה שכונה חדשה הנספחת ליישוב הוותיק. בעקבות החלטה זו, נקלטו באלומה משפחות צעירות וגמלאים, ללא רקע קודם בחיי קהילה קטנה. המכנה המשותף היחיד של מרביתם היה רצונם לעזוב את המרכז העירוני ולשפר את איכות חייהם - בעלות שבה יכלו לעמוד.

15 באפריל – דו"ח מצב הכנתי דו"ח מצב, לבקשתו ראש המועצה, עבור רשם האגודות השיתופיות  : ..."עד לפני שנה היישוב נוהל על ידי ועד ממונה, יחד עם ליווי קהילתי, במטרה ליצור תשתית קהילתית - בנייה של מוסדות קהילתיים, הקמת ועדות, גיוס תושבים לפעילות קהילתית, וחיבור היישוב לעשייה [...] . בתקופה זו חל שינוי לטובה, נראה היה כי הקהילה מתלכדת, פעילה, אכפתית, ועדות מתפקדות, מקיימים אירועים תרבותיים וחינוכיים ויש תחושה של עשייה. לאור השינוי, הוועד הממונה יצא בהדרגה, מתוך התרשמות כי המנהיגות המקומית מוכנה ובשלה להנהיג עצמאית את היישוב. התקיימו בחירות וקם ועד הנהלה, נבחר יו"ר, ועשה רושם שהיישוב מתחיל פרק חדש... המועצה המשיכה ללוות את היישוב, סייעה בבחירת מנהל קהילה, בקליטת משפחות ליישוב, והמשיכה בהשקעות לבניית תשתיות. לפני מספר חודשים, הוחלט על ידי ראש המועצה יחד עם החטיבה להתיישבות להעביר אתהישיבה שפעלה ביישוב למתחם הזמני ב [...].

ההחלטה גרמה לטלטלה חברתית, מנהיגותית וארגונית, וכתוצאה מכך - היישוב נכנס למשבר קשה ביותר, ונצבר כעס רב כלפי המועצה. המשבר הציף כעסים, מאבקי כוח, חילוקי דעות, חוסר אמון בהנהגה, עד כדי החלטה באסיפה של היישוב לפירוק ועד ההנהלה, בטענה שפועל בניגוד להחלטות האסיפה. הוקם ועד חדש, מתוך רשימת תושבים אשר קיבלו קולות בבחירות הקודמות, וגם ועד זה לא קיבל את אמון הציבור ולא הצליח להביא את היישוב להתנהלות מסודרת. מנהל הקהילה הודיע על התפטרותו. יו"ר ועד הנהלה פעל בניגוד להחלטת האסיפה, והכשיל את קידום נושא כפר התיירות במהלך סיור עם נציגי הוועדה לתכנון ובנייה, ובכך גרם נזק ליישוב ולמועצה."

בספרה של סדן (2009) מובא תיאור של הסקין (Heskin, 1991) על שכונה, שבה המנהיגות הקהילתית נבחרה מדי פעם בהליך בחירות שנכפה על הקהילה על ידי מנהלי השיכון הציבורי, כלומר - מבחוץ. למרות שהיה מדובר בהליך דמוקרטי, חיובי כשלעצמו, חלק מהאנשים שזכו בבחירות הללו לא התאימו לתפקידים אליהם נבחרו. הסקין טוען כי מנהיגות שלילית זו הביאה לאובדן הקהילה, הסיגה לאחור הישגים וגרמה לאנשים לאבד את האמון זה בזה, את התקווה לעתיד טוב יותר ואת הרצון לפעול למען הכלל ולמען עצמם.

ועוד מתוך הדו"ח שלי: "בינואר ובפברואר השנה, הועברו פניות בכתב לראש המועצה, מטעם קבוצת תושבים, ובהן בקשה להקמת ועד ממונה, מתוך הבנה כי היישוב לא מצליח להנהיג את עצמו ולקיים חיי קהילה תקינים. הבקשה להקמת ועד ממונה קיבלה תוקף רשמי בעקבות החלטה באסיפת התושבים. פרוטוקול האסיפה נשלח ללשכת הראש המועצה. ראש המועצה החליט להיענות לפניית התושבים ושלח להם מכתב, המודיע על תחילת הטיפול בהקמת ועד ממונה משולב עם קבלת אישור רשם האגודות. נבחרו נציגים מטעם המועצה ואנו כרגע בתהליך של בחירת נציגי היישוב. הוועד יחל את פעילותו עם קבלת אישורכם לכך. בד בבד עם הפנייה הרשמית לראש המועצה להקמת ועד ממונה ביישוב, החל גם מהלך של מספר תושבים, המתנגדים להקמת הוועד. הם יצרו קשר עם נציג רשם האגודות, בדרישה לפסול את החלטת אסיפת החברים, אשר לטענתם אינה חוקית והחלטותיה אינן תקפות. לטענתם, האסיפה כונסה על ידי חברי ועד ההנהלה לאחר שהודיעו על התפטרותם. במוצ"ש האחרון, התקיימה אסיפה, על בסיס בקשה חתומה על ידי 40 תושבים, כדי לערער על ההחלטה של האסיפה הקודמת. האסיפה מבקשת לבטל את הפנייה לראש המועצה להקמת ועד ממונה ומבקשת לערוך בחירות לוועד הנהלה חדש. לסיכום: לאור המצב כפי שתואר לעיל, אני ממליצה להמשיך בטיפול להקמת ועד ממונה במתכונת של ועד משולב, בו ייקחו חלק פעיל נציגי היישוב. המועצה רואה חשיבות רבה בשיתוף נציגות היישוב בהחלטות הוועד. נציגים אלה ילמדו תוך כדי פעילות בוועד את תחום הניהול התקין והחוקי של היישוב. יתכן ונציגים אלו יהוו בעתיד את המנהיגות ביישוב. הוועד יביא את היישוב להתנהלות תקינה ומוסדרת, ויחזיר את תחושת הביטחון לתושבים. עם הקמת הוועד ייבחר גם מנהל קהילה, אשר יסייע ויילווה את היישוב בחיי היום-יום שלו ובהתנהלות עם המוסדות מחוץ ליישוב.

יחד עם זאת, אני מציעה לשלב אנשי מקצוע מתחום הפיתוח הקהילתי, כדי לסייע בשיקום הקהילה ולעורר את התושבים לשיתוף פעולה והתגייסות למען קהילתם. קיים ביישוב הון אנושי מצוין, המוכן להתגייס למען הקהילה, לשם כך נחוצה רגיעה, תחושה של סדר ודחיפה משמעותית על מנת להביא אותם בחזרה לעשייה."

27 באפריל - אישור מרשם האגודות להקמת ועד ממונה באלומה ראש המועצה הציע להקים ועד במתכונת של "ועד ממונה משולב". המשמעות היא, שיכהנו בוועד שלושה נציגי מועצה ושלושה תושבים, כאשר יו"ר הוועד הנו תושב. זאת, משתי סיבות עיקריות: האחת - כדי להעצים ולהכשיר מנהיגות מקומית, אשר תנהל את היישוב בעתיד, עם פירוקו של הוועד הממונה. השנייה והחשובה יותר – כדי להעביר מסר של שיתוף פעולה, שיתוף תושבים, שקיפות ואמון מלא ביכולותיהם של תושבים. יהודה ואני הפעלנו את חושינו הבלשיים על מנת לאתר את המועמדים המתאימים ביותר לשבת בוועד. שוחחנו עם מספר אנשים מחוץ ליישוב, המכירים היטב את הנפשות הפועלות, ועם אנשים בתוך היישוב. שלושה מועמדים קיבלו את מרב ההמלצות. עם רדת החשיכה יצאנו למשימת הגיוס לוועד. נוצר לחץ של זמן והיינו חייבים למסור את שמות המועמדים לאישור רשם האגודות כבר למחרת בשעה 10.00 בבוקר. החלטנו להיפגש עם כל מועמד בביתו לשיחה אישית, ותיאמנו טלפונית עם כל אחד מהם את מועד הפגישה. הגענו לביתו של ישי. הוא ואשתו קיבלו אותנו. הסברנו להם את משמעות התפקיד ומה נדרש מחבר ועד. ישי שיתף פעולה והבין היטב במה מדובר. אולם, אשתו הטילה וטו על המינוי. בטענה שהמועצה והוועד הממונה אינם באים "נקיים" ליישוב, ולכן ייגרם נזק רציני ליישוב ולבעלה. את כל זאת היא שמעה מאנשים ביישוב, והיא, כמובן, אינה רוצה שבעלה ייקח בזה חלק. יש לציין, שבני הזוג הגיעו ליישוב לפני מספר חודשים מהעיר, ולשניהם אין מושג לגבי המשמעות של חיי קהילה כפרית ואורחות חיים קהילתיים. לדעתי, תגובתה נבעה מכך, שהיא משויכת למחנה שמתנגד נחרצות להקמת ועד ממונה, וסביר להניח שהופעל עליהם

מכבש לחצים להתנגד למינוי בטענה "שגוף המייצג את המועצה יגיע להחלטות בלי לשתף את הציבור, וסביר להניח שטובת המועצה תעמוד בראש מעייניהם". האינטראקציה בין בני הזוג הייתה מרתקת. צפינו בהם, לא התערבנו והחלטנו להשאירם להתלבט עד לבוקר ולהמתין לתשובתם. המשכנו לביתה של גילה, ולאחר מכן – לביתו של רון. שניהם - בתום שיחה ארוכה ולאחר שענינו על רוב השאלות שהם העלו - "קיבלו את הגזרה", והביעו את הסכמתם להיות חברים בוועד. למחרת, ישי לא חזר אלינו, ומאוחר יותר הודיע שאינו מעוניין להיות חבר בוועד. לטענתו, "המועצה נקטה בדרך לא נקייה, לא חוקית ובעיקר לא דמוקרטית בהחלטה להקים את הוועד". תשובתו לא הפתיעה אותי. בדיעבד, אפילו שמחתי שכך החליט, מתוך תחושה כי מדובר באדם, המושפע מהסביבה ואשר- במצבים בהם יידרש לעמוד על שלו ולקדם החלטות קשות שאינן אהודות על הציבור - לא יעמוד בכך. הוא לא היה מסוג המנהיגות שיש להשקיע בה ולהכשירה להובלת היישוב בעתיד עם יציאת הוועד הממונה. החלטנו לא להציע את מקומו של ישי לאדם אחר. החלטנו, שבשלב זה אנו משאירים את ההרכב כפי שהוא, ותוך כדי כניסה והיכרות עם התושבים נציע את התפקיד לתושב אחר.

משולחן הוועד במהלך החודשיים האחרונים, מאז תחילת עבודת הוועד, קיימנו ארבע ישיבות. הערב אנו מראיינים מועמדים למילוי תפקיד מנהל הקהילה. רון וגילה עושים את תפקידם במסירות רבה. אני מאוד מרוצה מהבחירה בהם. כל ישיבה מסוכמת והחלטותיה מפורסמות לכל התושבים. לפני כל ישיבה מתפרסמים הנושאים לדיון, והתושבים מוזמנים להשתתף, להביע את דעותיהם ללא זכות הצבעה. אכן, יש אורחים בכל ישיבה, בעיקר על מנת לבחון אותנו ולהיווכח, שאין נושאים שנידונים ללא ידיעתם והכול פתוח וחשוף.

תכתובות בין הוועד והתושבים ובינם לבין עצמם אני מצרפת מספר מכתבים שהוחלפו בין התושבים לבין הוועד, על מנת להתרשם מהעשייה אבל גם מרוח ההתנגדות והאנטגוניזם כלפי המועצה והוועד הממונה. לחברי אלומה שלום רב, עם חזרתו של הוועד בישוב לפעילות שוטפת, אנו פונים לכל בית אב ומזכירים את הצורך בתשלום מיסי ישוב. על כל בית אב לשלם עבור כל חודש, החל מ 01-01-10, 200 ש"ח. מי שלא שילם מתבקש להעביר את התשלום לרון או גילה בהקדם האפשרי. מי שחייב כספים עבור שנת 2009 מתבקש להסדיר את חובותיו. בברכה, ועד הישוב

חברים שלום כחלק מחידוש פעילות הוועדות בישוב, הוחלט על חידוש פעילותה של ועדת הביקורת. אנו פונים לכל מי שרוצה לכהן בוועדת ביקורת להגיש את מועמדותו , עד לתאריך ה-5.6. לאחר קבלת הפניות תוקם ועדת קלפי ותיערך הצבעה בישוב. שבת שלום - הוועד

לחברים שלום, בשעה טובה הוחלט על קידום פיתוח אזור התעשייה הקלה ביישוב. על מנת לקדם את הנושא, אנו צריכים להקים צוות ביצוע מטעם היישוב שיפעל בליווי הוועד. כל מי שמעוניין לעזור, מתבקש לפנות לרון או גילה. 

בברכה,

ועד הישוב

לתושבים שלום ביום רביעי 2/6 בשעה 18:00 יתקיים סיור + פגישה של התושבים עם יונתן גביש, מנהל היחידה הסביבתית של המועצה. כל המעוניינים בנושא הירוק (מרכז הפרדה, פחי מחזור, קומפוסטרים ופסולת אורגנית...) מוזמנים. נפגש ליד המועדון. בברכה – ועד היישוב, רון וגילה.

תגובות תושבים לפניות הוועד: להלן, מספר דוגמאות לתגובות שקיבלנו מהתושבים. ניתן להתרשם מהכעס והתסכול הרב, שחלקם מרגישים בעקבות ההחלטה, "מלמעלה", להקים ועד ממונה ליישוב למרות התנגדותם. אני חייבת לציין ולהודות, שהיישוב הוכיח - לי ולכל המעורבים - מהי התאגדות של אזרחים לנושא משותף. המועצה החליטה להציב מוסד חינוכי - ישיבה חרדית לנערים אשר נפלטו ממוסדות חינוך - בשטח היישוב הישן, רותם. התושבים התנגדו להחלטה. זו היתה הפעם הראשונה שנחשפנו להתארגנות שכזו – שהגעיה עד להפגנות עם שלטים וצעקות, מתחת לחלון משרדו של ראש המועצה. היה מרשים ביותר להיווכח מה כוחה של התאגדות מסביב לנושא ולאינטרס משותף, ומה יכולתה של המנהיגות הלא פורמאלית ביישוב להוביל. במאמרו - טקטיקות של פעולה חברתית, אלינסקיAlinsky, 1971) ) לימד כיצד לארגן את הזעם והעוול המתפרצים והספונטניים של מי ש"אין להם" (הכינוי שלו לעניים) לפעולה חברתית מתוכננת ויעילה שתביא לתוצאות.

הוא מציע "חִרְגוּ ככל הניתן מהניסיון וההתנסות של יריבכם. עשו מעשים שיפתיעו אותם, שיגרמו להם לאבד שיווי משקל. הֱיו בלתי צפויים". לדבריו, יש לארגן אנשים סביב האינטרס העצמי שלהם. הסוגיה, שסביבה מתארגנים לפעולה חברתית, צריכה להיות חלק מהחיים של האנשים, היא צריכה להיות חוויה רגשית פנימית של כל אחד מהפעילים. בהזדמנות הראשונה שהייתה לי במהלך שיח התושבים, ביטאתי את התרשמותי מההתגייסות שלהם למען מטרה משותפת. התארגנות אשר הצליחה וגרמה לכך, שהחלטת ראש המועצה בנוגע למיקום הישיבה החרדית ביישובם שונתה.

חברי הוועד שלום כשאתם אומרים "חידוש פעילותה של ועדת ביקורת", אתם יוצאים מתוך נקודת הנחה שוועדת ביקורת לא פועלת, וזה פשוט פוגע. ועדת ביקורת פעלה ופועלת עד היום, וחבל שאתם רואים זאת אחרת. בכל מקרה ועדת ביקורת לא התפטרה ולא פוטרה על ידי הרשם, ולכן - על מנת לבצע בחירה חדשה - יש לקבל מרשם האגודות הודעה על כך שהוא מבקש לבחור נציגים חדשים. (מצ"ב פקודות האגודות השיתופיות סעיף 28 ג' 1). במידה ולא תתקבל החלטה כזו אין באפשרותכם להחליף את הוועדה עד לסיום תפקידה אלא אם חבריה יתפטרו. בכל מקרה בחירת ועדת ביקורת לא דורשת ועדת קלפי, אלא האסיפה בוחרת את נציגיה ( מצ"ב תקנון האגודה ...) בברכה ישראל

תושבים אנו מתנגדים להוצאה כספית מתקציב הישוב (שאושר באסיפה כללית), וכל הוצאה כזו עלולה לגרום בעתיד לתביעות אישיות להחזרת כספים לחשבון הישוב. ראו הוזהרתם!

נכון מאוד וכל הכבוד לישראל בתיה

שלום לתושבי אלומה אני פונה אליכם בקריאה לא לשלם מיסי ועד מהסיבות הבאות: כאשר נשללה מאתנו הזכות הדמוקרטית לבחור - אנו צריכים לראות את עצמנו פטורים מהחובות. עדיין לא התקבלה תשובה ממבקר המדינה על חוקיות הוועד הממונה ולכן - שימרו את כספכם בארנקכם. אי תשלום המסים היא אחת מדרכי המחאה שנותרו לנו, כדי להביע את אי שביעות רצוננו מהמצב שנכפה עלינו. תושב אלומה בעקבות התגובות - הזמנה לשיח תושבים: לחברים שלום ביום ראשון 16/5, הבא עלינו לטובה, בשעה 21:00, ברצוננו להזמינכם לשיח חברים במועדון עם נציגי הוועד המשולב. המטרה בפגישה זאת להעלות שאלות, חששות, ברכות, הצעות וכל מה שעולה על הדעת וכל זאת בצורה נעימה ותרבותית תוך כדי לגימת קפה. נשמח לראות כמה שיותר תושבים. 

בברכה – חברי הוועד

על מנת להתרשם ולחוש את הקהילה, אני מביאה (בהמשך) את סיכום שיח התושבים. זהו המפגש הראשון של חברי הוועד עם התושבים.

סיכום שיח תושבים: נוכחים מהישוב: ........ שמות התושבים הנוכחים רון וגילה, חברי הוועד מהיישוב נוכחים מהמועצה: יעל , אבי ויהודה נושאי השיחה: פתיחה של אבי, על נסיבות הקמתו של הוועד הממונה, הרכב הוועד, והרצון לפתח ולהגדיל את היישוב. הצורך בבניית אוכלוסיה חזקה, שתוביל את היישוב במטרה לגדול ולהתפתח ליישוב מרכזי ב [...]. [...]: מברך על הקמת הוועד ורואה חשיבות בהבאת השלווה לישוב, רוצה שנתחיל בעשייה משותפת. מצפה מהמועצה לעזור בתקציבים לפרויקטים שונים בשצ"פים. [...]: מבקש לדעת מה קורה ברותם: חובות, העתקת הישיבה החרדית למקום אחר [...]: חושש מהתחרדות הישוב [...]: מוטרדת מפרסום לגבי קליטה של תושבים חדשים, שבו הוצג היישוב כמקום בעל 2 בתי כנסת. [...]: לא רוצה להיות חלק מרותם, לא ידע על היותנו ישוב אחד, כשבירר על בנייה באלומה. [...]: מציע לרדת מעניין הישיבה והכפייה הדתית.

יהודה: היישוב אלומה לא הוצג בשום מקום כיישוב דתי (אפילו לא כיישוב מעורב), לא חושב שעבר מסר שהיישוב בעל צביון דתי. [...]: יש צורך ביותר מפגשים חברתיים תרבותיים. רון: מטרת הכינוס הוא איחוד היישוב. [...]: מרגיש שיש תסכול מחוסר ההתקדמות בשטחי התיירות והתעשייה. [...]: חסר פרסום לשיווק וקליטה. [...]: הקמפיינים שעשו לקליטה ביישוב היו גרועים, מבקש שהיישוב יהיה מעורב יותר בתכנים ובשיטת הפרסום. יהודה: המועצה רוצה להשקיע בקליטה, ב-3 חודשים האחרונים לא נעשתה שום פעילות ומאמץ בנושא. ברגע שיירגעו הרוחות ותוקם ועדת קליטה, ישמח לשתף את התושבים. אבי: הכול קשור בכול, לא יעזור קמפיין בלי עזרת התושבים, כל עוד המצב החברתי לא ישתפר אי אפשר יהיה להתחיל בשיווק המקום. יעל: סדר העדיפות כרגע הוא: שלב ראשון איתור מזכיר/מנהל קהילה מתאים לצורכי היישוב, ועם התייצבות וכניסה לשגרת חיים, קוראת להקמת ועדות שיפעלו בנושאי החינוך, הנוי, הבנייה ובכל נושא שייעלה. "נוכחתי ביכולות ובכוחות שלכם לטפל בנושא היקר ללבכם ומשמעותי בחייכם ואני מקווה, שבאותה להיטות תתגייסו לקידום היישוב בתחום החברתי". מדגישה את השינוי בדרך עבודת הוועד, במטרה ליצור אימון בין התושבים להנהגה, שקיפות, פרסום פרוטוקולים ונושאים לדיון בוועד, והשתתפות התושבים בישיבות הוועד, כל אחד על פי העניין שלו. [...]: מוטרדת ממספר הילדים המועט, שנרשם לגן לשנה הבאה. [...]: מרגישה שמיקום בית הכנסת בכניסה ליישוב לא מתאים, מרגישה לא נעים לנסוע בשבת. אבי: בנושא רותם, לא יודע מה אמרו לו בעבר, אך אי אפשר היה להקים את אלומה כיישוב נפרד ללא רותם. המועצה לא תוציא את התושבים מהבתים בכוח, אלא תעזור למי שירצה לעבור. [...]:מה התכנון ברותם לאחר עזיבת חלק מהתושבים? אבי: הבתים שיתפנו יאטמו, והישוב יהיה שותף להחלטה מה לעשות בעתיד בשטח. [...]: מדגיש את הצורך במנהל קהילה מנוסה וחזק, שישמור על החוק והסדר [...]: הקליטה נעצרה בגלל שלישוב אין שום יתרון יחסי על פני ישובים אחרים. חושב שאזור התיירות או יישוב אקולוגי יעזרו בשיווק. [...]: למה אין יותר פחי זבל בישוב? הם מתמלאים בסופי השבוע ובחגים. אבי: יימצא פתרון לפחים [...]: מה קורה עם שטח התיירות? אבי: הנושא תקוע בוועדה המחוזית [...]: מה קורה עם פיתוח סביב בית הכנסת? אבי: אמור להתקדם לפני החורף. [...]: אם נסיים לאכלס את שלב א', האם בוודאות ייפתח שלב ב'? אבי: כן, וכנראה ששלב ב' ייעשה בצורה שונה: קודם נרשמים ואח"כ בונים [...]: מבקשת שהקליטה תהיה לכל הגילאים יהודה: הייתה החלטה של ועדת קליטה "להצעיר" את היישוב, כדאי לקבל משפחות צעירות עם ילדים שיתחנכו בגן ובשכבת הילדים הצעירים. [...]: אם יש עצירה בקליטה בכל מקרה, כדאי לפתוח את הקליטה לכל הגילאים. ....נגמר הדיו בעט!" נרשם על ידי גילה, חברת ועד ופורסם לתושבים.

ניתן להתרשם כי התושבים מביעים חשש גדול מהשינוי שעומד להתרחש ביישובם. ישנן אמירות המבטאות התנגדות, כאלה המבטאות חוסר ודאות, ואחרות - רצון לקבלת מידע. יחד עם זאת, ישנה גם ציפייה לעתיד טוב יותר. ללא תיאום מוקדם בין חברי הוועד, הרגשנו שיש לאפשר ולעודד את הנוכחים להתבטאות חופשית ללא ביקורת או כעס מצידנו. חיזוק לתחושותיי קיבלתי מן המקורות בנוגע לתופעת ההתנגדות לשינוי, שנחשפנו אליה במהלך שיח התושבים. ידוע ומקובל בקרב חוקרים ואנשי מקצוע כי ההתנגדות לשינוי תיתכן במספר מישורים: קוגניטיבי, אמוציונאלי והתנהגותי (סמואל, 1996). השינוי קשה למימוש, כי אינו מתקבל ברצון על ידי העובדים וההתנגדות לשינוי היא למעשה תופעה בלתי נפרדת ובלתי נמנעת. לצערנו, בהקשר של שינוי ארגוני, הנטייה היא להתמקד כמעט ורק ברגשות שליליים כמו: אובדן, איום, פחד, זעם, חרדה, דאגה וחוסר ביטחון, ופחות ידוע לנו על רגשות חיוביים שעולים בהקשר של שינוי. אך בעוד שהתנגדות לשינוי נתפסת בד"כ כמכשול להנעת השינוי, קיימים פרשנים שטוענים כי ההתנגדות לשינוי היא טבעית, חיונית ואף מרכיב חשוב כשלב בכל תהליך של שינוי. לכן, יש לתת לה מקום ולא לכעוס כאשר מתעוררים רגשות שליליים בארגון. נהפוך הוא, יש לכבד את הרגשות הללו ולעבד אותם. בתהליכי שינוי, כאמור, העובדים מציגים רפרטואר רבגוני של רגשות: חלקם יביעו כעס, אכזבה, ייאוש, חשדנות, התנגדות, לחץ ואבל; בעוד אחרים יפגינו שמחה, עליצות ותקווה לעתיד טוב יותר. יהיו אף אחרים, שיביעו אמביוולנטיות או חוסר אכפתיות כלפי השינוי. פסיפס האמוציות הללו ניתן לצפייה ולייחוס בקלות יחסית. (כלומר: היחס לשינוי יכול לקבל שלושה ערכים: יתכן כחיובי - בעד השינוי, שלילי - נגד השינוי ואמביוולנטי - "לא יודע"). כדי להתמודד עם ההתנגדות, נכון להפעיל תהליך של טיפול פרטני ב"מנהיגי הדעה" המתנגדים, תוך הפעלת מערך לשינוי ארגוני הנשען על עקרונות של הוגנות, תקשורת פתוחה, תמיכה, שיתוף והפעלת סוכני שינויים. משולחן הוועד - כניסתו של מיכאל לתפקיד 

23 ביוני. נבחר כמנהל קהילה מיכאל – אדם בעל יכולת וכישורים מתאימים ביותר למלא את התפקיד. הוא מוכר לנו, ממלא את אותו תפקיד ביישוב שבו הוא מתגורר ואותו אני מלווה. מיכאל  נחל הצלחה רבה בתפקיד זה, והצליח בתקופה קצרה, יחסית, לשקם ולייצב את יישובו. מאחר שמדובר על משרות חלקיות, ניתן - במידה וקיימת הסכמה של מנהל הקהילה והיישוב - לעבוד בשני יישובים בו-זמנית. פניתי אליו, והצטרפו מאוחר יותר גם שאר נציגי המועצה בוועד, ויחד עם ראש המועצה הופעל עליו "לחץ" לקחת על עצמו את התפקיד.

היו"ר - רון, נתבקש על ידי הוועד לפנות לישי ולבדוק האם הוא עדיין עומד בסירובו לשמש כחבר ועד. אם כן, יש להציע לתושב אחר המתאים ומעוניין בכך. ישי נתן תשובה שלילית ונעשתה פנייה לשרון. זה הסכים לקבל עליו את התפקיד. נשלחה פנייה מסודרת לרשם האגודות לאישור שמו כחבר ועד ממונה. עם קבלת האישור - התושבים יעודכנו בנדון. 6 ביולי. הוועד מבקש לקיים מפגש עם התושבים במטרה להציג את מנהל הקהילה החדש ולאפשר לו להציג את תוכניותיו לפעולה בתקופה הקרובה. אכן, מתקיים שיח תושבים שני. הנוכחות רבה יותר, אני מניחה, מתוך סקרנות לפגוש את מנהל הקהילה החדש. במהלך השיח, מיכאל, מנהל הקהילה, מציג את תוכנית העבודה שלו.

קטע מתוך פרוטוקול שיח תושבים: "מיכאל: מציג את עצמו ואת ה"אני מאמין" שלו. מתנצל אם במהלך החודש הראשון לעבודתו פגע במישהו. משתף את הנוכחים בכך שהגיע לאלומה וגילה ישוב עם פוטנציאל, כשחלק מהתושבים נמצאים במשבר, כשהיכולת והרצון לשנות את הישוב תלויים בהם. כרגע הישוב "תקוע", מצב שגורם למריבות וסכסוכים, ובקלות אפשר להביא את הישוב למקום טוב. מיכאל טוען שאינו תלוי באף גורם פוליטי והוא בא לשרת את התושבים והיישוב בלבד. עבודתו מבוססת על 3 עקרונות: מקצועיות, שקיפות ולויאליות. מטרתו להוביל את היישוב קדימה, למטרות שנציב לעצמנו, ולפתור את הבעיות הקיימות תוך כדי עשייה והתקדמות. מאמין בהקמת מוסדות ציבור אחרי שנקלוט עוד תושבים. ברגע שהיישוב יעלה על המסלול קדימה שום דבר לא יעמוד בפנינו. המערכות בנויות על 3 שלבים: הירתמות לרעיון, ספק, ייאוש והרמת ידיים. אז הישוב הופך ללא רלוונטי. ברגע שנדע שאנחנו כתושבים עושים הכול כדי לקדם את עצמנו גם המערכות יתרמו לנו. אם לא נתגייס - יתייאשו מאיתנו. בלי תוכניות מגירה לא יקרה כלום.

משולחן הוועד – מדברים על דברים טריוויאליים ונערכים לבחירות ביישוב 28 ביולי. ישיבת ועד בנוכחות ראש המועצה, על פי בקשתו להזמינו לישיבה של הוועד. ברכות עם כניסתו של שרון לוועד. ראש המועצה מביע התרגשות מכך שהוא נוכח בישיבת ועד בה עולים נושאים טריוויאליים בדומה לכל ישיבת ועד בכל יישוב אחר. מודה לחברים על כך שהדברים מתנהלים באופן שכזה. מבחינתו מגיע ליישוב ללא כעסים והאשמות "הכול מאחורינו". פונה לחברי הוועד ומבקש מהם לדעת על מה ירצו שידבר. רון פונה ומבקש לדעת מה חזון המועצה לגבי יישובם, איך רואה המועצה את היישוב בעשור הבא ומה תוכניותיה? ..."אני רואה פוטנציאל אדיר במקום - כאזור תיירות ותעשייה ייחודית. אנו נעשה כל מאמץ על מנת לקדם ולסייע בעניין". ... "אני מיצר על כך שלא נתנו תשומת לב בשנים האחרונות לקהילה, סללנו כבישים, נטענו עצים, בנינו תשתיות פיסיות, אך אם אין קהילה חזקה ומלוכדת במקום, לא יעזרו כל עבודות התשתית מסביב. על כן המשימה העיקרית לשנתיים הבאות היא בניית קהילה חזקה. יש כוונה לצאת לקמפיין קליטה גדול וחסר תקדים - ייעודי לאלומה. אני ממליץ לקלוט משפחות צעירות עם ילדים, בעלות יכולת כלכלית לבנות את ביתם בתקופה סבירה, לתת את הדעת על הצרכים הדמוגרפים של היישוב נכון לעכשיו ולעתיד. לגבי היישוב הוותיק - הכוונה לפרק אותו ולפנות מרצון את התושבים, תוך בניית תוכנית עתידית פרטנית לכל משפחה אשר מתפנה". ראש המועצה מברך את הוועד בהמשך עשייה פורייה ונפרד מאיתנו. לישיבה זו הכנתי מסמך היערכות לבחירות לוועדות, על כל המשמעויות של בחירות דמוקראטיות ביישוב קהילתי, כולל פירוט הוועדות, תפקידן ומטרתן. החומר נשלח לכל חברי הוועד על מנת לקבל מהם חוות דעת טרם הפצתו לתושבים. לצערי, אף אחד מחברי הוועד לא קרא את החומר. חלק טענו שלא הגיע אליהם. מדובר באנשים עסוקים, פועלים בהתנדבות ומוצפים במידע. אני מאוכזבת מתגובתם, לאור ההשקעה שלי בהכנת החומר, ומחליטה במקום שאם יתאפשר - אקריא את עיקרי המסמך על מנת לא לעכב את הדיון בנושא. שוחחתי לפני כן עם מיכאל, מנהל הקהילה, על מנת לשתף אותו בתהליך שאני מבקשת לקיים ביישוב. קלטתי ממנו ש"אין לנו זמן לבזבז על תהליך ארוך, השטח בוער". אני מכירה את מיכאל ואני מודעת לכך שהוא חסר סבלנות, סוליסט, משקיע את כל כולו בעבודה במסירות אין קץ ומצפה שהכול יפעל על פי הקצב שלו. החלטתי לא לוותר, והודעתי לחברי הועד שאם התהליך לא יקבל את ברכת הדרך מטעמם, בעיקר לאור האמירה של ראש המועצה בדבר הצורך בבנייה וחיזוק הקהילה הקולטת טרם קליטת משפחות חדשות, והצורך להביא את הקהילה למצב נורמטיבי יציב, אזי אני מבחינתי לא ממלאה את תפקידי ומבקשת לצאת מהוועד. כאשר ראש המועצה פנה וביקש שאקח חלק בוועד הממונה, אני מניחה כי עמד לנגד עיניו הצורך באיש מקצוע האמון על התחום החברתי- קהילתי. אקדיש רגע להתבוננות כנה שלי במצב: לא נהוג להטיל על עו"ס קהילתית המלווה את היישוב לשמש גם כחברה בוועד ממונה. זהו יישוב נוסף שאני מלווה כעו"ס קהילתית, ומשמשת כחברה בוועד ממונה. יש כאן ניגוד אינטרסים מקצועי: מצד אחד, אני מחויבת לקהילה ולחבריה, ומצד שני - אני מייצגת את המועצה, קרי הממסד. מצאתי בשני המקרים נימוק מקצועי ואישי להשיב בחיוב לפנייה. שקלתי את העניין ביני לבין עצמי והחלטתי שחברותי בוועד תיתן לי תוקף וכר נרחב יותר לפעילות קהילתית ובכך תרומתי תהיה גדולה יותר ליישוב. זאת, בעיקר לאור חוסר ההצלחה שחוויתי בכניסה לשני היישובים, טרם הקמת הוועד הממונה. יכולת ההשפעה שלי גדלה ומאפשרת לי להפעיל תהליך ביתר קלות "עם כובע של חברת ועד האמונה על התחום החברתי". סוף תובנה, חוזרים למציאות... על פי אמות המידה שלי לגבי אחריותי לתפקיד, במידה ולא אמלא את המצופה ממני, אין צורך שאמשיך לכהן כחברת ועד. אני יחד עם שאר חברי הוועד, לקחנו על עצמנו את מלוא האחריות לשיקום החברתי של היישוב, ומבחינתי אעשה כל מאמץ להצליח במשימה. בעיניי יש משמעות רבה לתהליך הבחירות בדרך ובעיתוי הנכון - שאני מציעה. חלק מתפקידנו הוא להכשיר ולשמש דוגמה - "מודלינג", למנהיגות המקומית ולקהילה. אני יחד עם חברי הוועד מרגישים שזהו הזמן הנכון להקים ועדות, מכיוון שהעשייה מקבלת נפח בתחומים מגוונים, מתחילים כבר לקבל ניצנים של משוב חיובי לפעילות הנעשית ביישוב, וחשוב לשדר לתושבים שהעשייה היא קודם כול שלהם ועבורם, ואנו רק ברקע. יש חילוקי דעות בוועד לגבי התהליך: מנהל הקהילה חושש שהתהליך לא מתאים ויש למנות אנשים לצוותי פעולה אד-הוק ולא לערוך בחירות. לטענתו, היישוב לא בשל לבחירות ותושבים יחששו להעמיד עצמם לבחירה. אני, בניגוד אליו, חושבת שהתהליך משמעותי ובעיקר מלמד, ונותן לכל אחד את הלגיטימציה להגיש את מועמדותו. מצב זה יסתור את הטענה ששמענו בעבר, לפיה תמיד אותם אנשים נמצאים במוקד ההחלטות ואין לאחרים אפשרות להביע את דעתם. אני מציגה ליישוב תהליך בחירות שייערך בשקיפות מלאה: תינתן אפשרות לכל אחד להציע את עצמו ולהתמודד באופן הנקי ביותר לתפקיד חבר ועד, צוות קלפי ייבחר על ידי הוועד ושמות החברים בצוות יהיו מוצגים לכלל התושבים. כמו כן יופץ חומר הסברתי על תפקיד המתנדב בקהילה, על הוועדות המוצעות, מטרותיהן ותחומי האחריות שלהן. החומר יופץ במייל ויחולק בתיבות הדואר - באחריות מנהל הקהילה והמזכירה הטכנית.

לא יודעת מה עשה עליהם רושם, אולם חברי הוועד נתנו לי להציג בפניהם את התוכנית. סוכם כי אשלח אליהם שוב את התוכנית לקבלת הערות במידה ותהיינה, אתאם עם יו"ר הוועד ומנהל הקהילה את המועדים להפצת החומר, להצגת מועמדות וליום הבחירות. קבלתי אור ירוק להתחיל במשימה.

סיכום ביניים 1 בספטמבר. נכון לכתיבת שורות אלו, תהליך הבחירות כפי שהצעתי לא הצליח. מעט מאוד תושבים הגישו מועמדותם לכהן כחברי ועדות. התבוננות נוספת במצב: מתוך הרצון שלי להאיץ ולקדם את השתתפות הקהילה בתהליך קבלת ההחלטות לגבי עתיד חייהם, פסחתי על שלבים מוקדמים יותר של הכנת הקהילה לקראת השינוי המיוחל. אני יחד עם הוועד עושים חשיבה משותפת, מנתחים את הסיבות להשתתפות המועטת של התושבים, מקשיבים להלך הרוח בקהילה ומחליטים יחד לשנות את הטקטיקה לגיוס תושבים. אנחנו פונים באופן אישי וישיר למועמדים המתאימים. ישנה היענות יפה ואנו בדרך לסיום השיבוץ לוועדות.

רפלקציה על התהליך: היישוב: נדרשים סבלנות, הקשבה, שיקול דעת, זמן, אופטימיות ואמונה שהאדם בסופו של עניין רוצה את הטוב ביותר עבורו ועבור משפחתו. היישוב נקלע לסיטואציה חברתית קשה ותפקידנו לסייע ולהוביל אותו למצב של רגיעה, יציבות וחיי שגרה, תוך מתן כבוד וקבלת האחר. המועצה: הבינה את החיוניות בשיתוף, האצלת עוצמה וסמכויות לתושבים בכל החלטה הנוגעת לחייהם. על פי "הסולם של ארנסטיין" לשותפות אזרחים, כאשר האזרחים נהנים מעוצמה, מעדיפים השלטונות, במצב של ניגודי אינטרסים, לפתוח בהידברות ומו"מ עם האזרחים כבר בשלבים המוקדמים של התהליך ולא להמתין לצעדי מחאה והפעלת לחץ שיגיעו מצד הציבור בשלב מאוחר יותר. אלומה התעקשה והצליחה להעביר בדרך הקשה את המסר לרשות. זו התארגנות מעוררת הערכה אמיתית לתושבים. אני: לעניין מקומי, תפקידי, התלבטויותי ומחויבויותי למקצוע העבודה הסוציאלית, שואלת את עצמי: האם נכון וראוי להמשיך את מעורבותי בוועד? האם אני משרתת את הלקוח כמצופה? האם אני פועלת על פי הקוד האתי? "הקוד האתי מלמד כי המחויבות המוסרית הראשונה של אנשי מקצוע בעבודה הקהילתית היא לפעילים, לחברים בארגון ולאנשי הקהילה. אך עליהם להיות מחויבים גם לחברה הרחבה.

בין שתי החובות הללו, הכי פרטנית - לפעיל המסוים בשכונה, והכי חברתית - לקידום הצדק החברתי, מצויות החובות לעמיתים, לסוכנות המעסיקה, למקצוע. ריבוי החובות מצביע על קשיים בקבלת החלטות באשר להתנהגות אתית במצבים שונים. דילמות אתיות מתעוררות כאשר עובדים קהילתיים אינם מצליחים לעמוד בכל המחויבויות שלהם בתוך משימה אחת, ובמיוחד כאשר מחויבות אחת (למשל, לפעילים) סותרת מחויבות שנייה (למשל, למעסיק)" סדן (2009). תהליך הכתיבה סייע לי לעשות סדר במחשבות, סייע לי לגבש עמדה יותר ברורה לגבי האופי והאופן של מעורבותי בתהליך, ארגן סדרי עדיפויות וחיזק את ההשערה שלי, שאני בדרך הנכונה. "האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר, שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה" (הראי"ה קוק, אורות התורה יא ב). אני מאמינה שחרף הטעויות, שיתכן ועשיתי, בתוכי אני יודעת שהשתדלתי לעשות את הטוב ביותר עבור הקהילה. אני שלימה עם העשייה ועם הדרך שבה בחרתי.


רשימת מקורות

סדן, א' (2009). עבודה קהילתית - שיטות לשינוי חברתי (עמ' 262, 289, 290, 418). תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

סמואל, י' (1996). ארגונים (מהד' 2). חיפה: אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן.

תקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), תשל"ה – 1975. מדינת ישראל, מ.התעשייה המסחר והתעסוקה.

Alinsky, D. S. (1971). Rules for radicals: a practical primer for realistic radicals. New York: Random House.


לילי בן-ארצי ושמחה שמוש המאמר נכתב ב- 2010 בהנחיית אריאלה שטורם

הפרולוג של שמחה הכול החל בעוד יום שיגרתי. פגישת פרוזדור עם מנהלת המחלקה הובילה אותי לשאול את השאלה המתבקשת – "איך היה הביקור של המנכ"ל?" בדיעבד מסתבר, ששאלה תמימה זו החלה להניע גלגלים של רכבת מהירה שייעדה לא ידוע מראש. מנהלת המחלקה, יהודית טל, סיפרה שבמהלך הסיור של מנכ"ל המשרד, הם ביקרו ביישוב החדש המוקם בימים אלה. יהודית סיפרה לו על החלום שלה ללוות את הקמת היישוב, כבר בשלביו הראשונים, ולסייע להפוך את המקום מיישוב לקהילה. התאהבתי מיד ברעיון. המנהלת סיפרה בהתרגשות שהמנכ"ל התלהב מהרעיון ובו במקום התחייב להקצות לכך משאבים. יישוב חדש, התחלה חדשה, אתגר, עניין והתלהבות - כל אלו הציפו כמעט מיד את מוחי. קול פנימי אחר הזכיר לי כמה בטוח ומוכר לי הישוב בו אני עובדת כיום. כמה קל לעבוד במקום בו רכשתי כבר אמון ואינני צריכה להוכיח את עצמי, כמה המוכר והידוע נוחים לי. המחשבות לא הניחו לי וכבר למחרת בבוקר, בלי להתלבט יותר מדי ובלי לחקור את הסוגיה לעומק, זרקתי לאוויר את ההצהרה – "אני אשמח לקחת את התפקיד על עצמי". נדמה היה לי שאני מזהה הפתעה בעיניה של יהודית, אך המילים שיצאו מפיה היו חד משמעיות – "אני בטוחה שאת מתאימה לתפקיד". האומנם? אני, עו"ס פרטנית, בטריטוריה הלא מוכרת של עבודה קהילתית? האם אני, שמכירה את עצמי כמי שמאוד לא אוהבת להימצא במקומות קונפליקטואליים, מסוגלת להיכנס לתפקיד שיש בו לא מעט צומתי קונפליקט? הגלגל מתחיל להתגלגל ונראה שהוא תופס תאוצה משל עצמו. לא עובר זמן רב ואני מוצאת שיש כבר הכרה והצהרה רשמיות בתפקידי החדש. החששות מוסטים הצידה ומתחילה עבודת התכנון והחשיבה קדימה. במה שונה פרויקט זה מפרויקטים אחרים ומהו הייחוד שלו אשר הביא אותי למחשבה ש"שווה" לחלץ ממנו את חכמת המעשה? התשובה לכך נעוצה בתעוזה לפעול בניגוד למודלים מקובלים, שכן, על פניו מתבקש היה למנות עובד קהילתי שיבצע את המשימה.

נראה שהחלטה זו נבעה מתוך תפיסה מקצועית לפיה עבודה קהילתית היא במהותה מעורבות קבועה בתהליכי שינוי. נראה שבהכירה את סגנון העבודה שלי, אשר מאופיין בראייה רב-מערכתית, חשבה מנהלת המחלקה שיש ביכולתי למלא את המשימה. אני מקווה שמאמר זה יסייע לעובדים נוספים להעז ולצאת מגבולות תחומי הידע הפורמאליים המוכרים, ולקובעי המדיניות (מנהלים ומפקחים) - לראות ערך מוסף בהגמשת הגבולות הבין-תחומיים בעבודה סוציאלית.

הפרולוג של לילי לפני עשר שנים, לאחר שנים של עבודה במחלקת רווחה עירונית, עברתי לעבוד במועצה אזורית כעו"ס ביישוב קהילתי אשר היה קיים כ-4 שנים. היישוב, בעל אופי חילוני, הוקם במסגרת תוכנית שבעת הכוכבים בתוך תחומי הקו הירוק כיישוב קו תפר. יש בו כ- 1000 משפחות במצב סוציו-אקונומי בינוני-גבוה. ביישוב קיים ועד נבחר על ידי התושבים (הפועל בהתנדבות), יושב ראש וחברי ועד הפועלים בוועדות שונות כמו ועדת כספים, נוער, רווחה ומתנ"ס, ומזכ"ל ועובדים בתשלום. לוועד מועבר תקציב שנתי על ידי המועצה האזורית. כבר בתחילת עבודתי התרגשתי מהפגישה שלי עם יו"ר הוועד באומרו "לא יהיה ילד ביישוב שלא ילך לחוג כי להוריו אין אמצעים". לדבריו, החזון היישובי הוא: שיפור החיים של הפרט והקהילה על ידי יצירת סביבה תרבותית שבה נעים ובטוח לחנך ילדים, כאשר הפעילות הזאת מתבצעת תוך שילוב ושיתוף רוב התושבים, וכאשר כל תושב תורם בהתאם ליכולתו האישית. עבודתי ביישוב חייבה שיתוף פעולה עם הוועדות השונות תוך שמירה מירבית על חיסיון הלקוחות, ובעיקר - עבודה משותפת עם סמנכ"ל היישוב לצורך הרחבת הסיוע ללקוחותי ביישוב. הסיוע משמש לפעילויות כגון: הנחות לקייטנות וטיולים של תנועת הנוער, סיוע בתשלומים לספרי לימוד ואפילו הנחות לבריכה ביישוב הסמוך, כאשר הוועד מסייע או מסבסד את ההנחות לפעילויות אלו. למחלקת הרווחה אין תקציב או סעיפי תשלום להשתתף בכל הפעילויות הללו, מה גם שישנם כללי זכאות נוקשים וביישוב אני קובעת את גובה ההנחה.

רקע מקצועי וארגוני אנו עובדות סוציאליות בעלות ניסיון של שנים רבות בתחום הפרטני. הכניסה ליישוב קהילתי לא נראתה לנו שונה מעבודה בעיר או במושב, שכן הפרט הוא בעצם אותו פרט והבעיות הן אותן בעיות. מהר מאוד הבנו שלא כך הדבר.

יישוב קהילתי הוא צורת התיישבות שכוללת שיתוף חברתי אך לא כלכלי. חיי החברה (חינוך, פעילויות ציבור ודת) מתנהלים תוך קבלת החלטות משותפות בגופים או בוועדות שונות. את היישוב מנהל ועד מקומי במסגרת מועצה אזורית. הוועד המקומי הוא חלק מהמערכת השלטונית במרחב הכפרי, המנוהלת על ידי מועצות אזוריות. הזיקה בין הישוב למועצה האזורית עוברת דרך הוועד המקומי. המבנה הניהולי-ארגוני ביישובים בהם אנו עובדות כולל ועד מקומי, אשר נבחר על ידי התושבים. ועד זה הפך מידית לשותף מלא לעבודתנו. מחד גיסא, הוא משמש כמשאב משמעותי לטובת התושבים והקהילה, אך מאידך גיסא, הוא מהווה מקור ליצירת דילמות רבות. דילמה היא המצב בו יש הכרח לבחור בין שתי פעולות, שכל אחת מהן מבוססת על ערך נכון וראוי אך לא ניתן לפעול על פי שניהם. את פגישת ההיכרות שלה עם ועד הישוב החדש קיימה שמחה מיד עם קבלת ההחלטה על כניסתה לתפקיד: "הגעתי לפגישה נרגשת, כשבאמתחתי סקירה מרשימה של כלל השירותים הקיימים במחלקת הרווחה. הגדלתי לעשות ואף תכננתי לעודד אותם ואת התושבים להשתמש בשירותים אלו, כמו גם ביתר שירותי המועצה". את הפתיחה למפגש הובילה מזכירת היישוב שאמרה: "זוהי שמחה,עובדת סוציאלית מהמועצה, אבל היא בעדנו." בבת אחת, ללא הכנה, הבנתי שנכנסתי לטריטוריה שאינה מוכרת לי. כעובדת סוציאלית שאמונה על מתן עזרה לפרטים ומשפחות היה לי ברור שהאחריות והנאמנות ללקוח היא מעל כל שאר הנאמנויות. שאלתי את עצמי: האם יתכן שהוועד תופס את עצמו כלקוח? האם נרקמים בינינו יחסי מטפל-מטופל? היכן הגבול בין חובתי למעסיק שלי (מועצה) לבין חובתי לוועד? שאלות אלו הן שאלות שכל עובד קהילתי מתמודד עימן, אך ההבדל טמון בעצם הגדרת התפקיד. מטרת העבודה הקהילתית היא לפתח תהליכים שבאמצעותם אנשים לומדים להתארגן, לפעול ולבנות קהילה. אנו, כעובדות פרטניות, מחויבות ללקוחות שלנו. כבר בשלב מוקדם זה הבנתי שמעתה עלי להסתגל לסגנון עבודה אשר מחייב התייחסות גם למערכת היחסים המאוד מעניינת ומורכבת בין שלושה גורמים: הלקוחות (המטופלים), שירותי הרווחה והוועד המקומי. הוועד המקומי משמש כמשאב משמעותי, המשלים ולעיתים אף מחליף את המשאבים הפורמאליים של משרד הרווחה, ולכן עשוי להפוך לשותף ומשפיע בקבלת החלטות מקצועיות. אחד המאפיינים המרכזיים של העבודה ביישוב קהילתי הוא הצורך לעמוד באתגר המחייב שמירה על חוקי האתיקה מחד גיסא, ולפתח יחסי עבודה עם הוועד המקומי, שבמהותם הם יחסי שיתוף, מאידך גיסא.

העובדים הסוציאליים מתמודדים עם דילמות אתיות רבות, הכוללות דילמות של כפל נאמנויות, דילמות של הכוונה עצמית מול פטרנליזם, דילמות בהקצאת משאבים, דילמות הנוגעות ליחסים מקצועיים עם עמיתים, דילמות הנוגעות למדיניות הארגון המעסיק.

אירועים מהשדה כעובדת פרטנית ביישוב, אני מתחילה לקבל פניות מתושבים. חלקם – כאלו שמכירים את שירותי הרווחה ממקום מגוריהם הקודם ומבקשים להמשיך או לחדש קשר עם השירות וחלקם האחר, מבוסס יותר, נקלע למשבר או מצוקה זו או אחרת ומבקש עזרה. הפניות, כצפוי, בעלות אופי שונה והבעיות המוצהרות רבגוניות. יחד עם זאת, במהלך ראיונות ההיכרות אני מנסה לבדוק גם את הפן הקהילתי ולבחון את מידת ההסתגלות למקום החדש ואת תחושת השייכות לקהילה שקורמת עור וגידים. רוב המשפחות ביישוב הן משפחות צעירות, שלהן ילדים קטנים. לכן, לא מפתיע שאחד הנושאים המרכזיים שעלה כחוט השני ואיחד בין רוב המשפחות הפונות הוא נושא הגן בשנת הלימודים הבאה. מעבר לבעיה הפרטית והאישית בגינה פנו, מצאתי שלרובם נוסף גורם המגביר את תחושת המצוקה: העובדה שקיימת אי בהירות לגבי סידור ילדיהם בשנה הבאה. למשפחת דקל שני ילדים. האחד בן חמש ובשנת הלימודים הבאה ישולב בגן חובה. השנייה בת שלוש ואמורה להשתלב בגן טרום חובה. הבן נרשם לגן, אך את הבת סירבו לרשום בטענה שאין מקום. "מה מצפים שאעשה? גם אם הייתי רושמת אותה לגן ביישוב סמוך, איך אני אמורה לאסוף את שניהם במקביל כשהגנים נסגרים באותה שעה? ומה אעשה כשלא יהיה לי רכב? ואיך אגיע בבוקר כשהיציאה כל כך פקוקה?". האמירה "אם הייתי יודעת שכך יהיה, ספק אם הייתי ממהרת לעבור לכאן" לא איחרה לבוא. למשפחת כהן שלושה ילדים: תאומים בני ארבע ותינוק בן שנה. את התינוק רשמו למעון, שעתיד להיפתח ביישוב. כשניגשו למחלקת החינוך לרשום את התאומים לגן, נאמר להם שהם ברשימת ההמתנה ורק אם יהיה מקום פנוי יתקבלו. עינת, האם: " כששאלתי מתי תהיה תשובה אם יש עוד מקום פנוי - ענו לי שבחודש יולי. ומה אני אמורה לעשות ביולי? באיזה גן ייוותרו מקומות עד אז? בלית ברירה רשמתי אותם לגן ביישוב סמוך ונאלצתי לרשום גם את בני התינוק למעון של אותו יישוב. חבל, רצינו להיות חלק מהיישוב והקהילה ובעצם אנחנו ממשיכים להרגיש שייכים ליישוב הסמוך ממנו הגענו". שתי דוגמאות אלו מאפיינות את כלל הפניות. תחושות של אכזבה קשה, כעס וחוסר אונים לצד דרישה ברורה למציאת פתרונות. יו"ר ועד היישוב פונה אלי ומשתפת אותי בכך שהתסיסה בקרב התושבים הולכת וגוברת. מתארגנת קבוצה שמתעתדת להגיע אל ראש המועצה ולהביע מחאה בצורה ברורה. אחרים מפעילים לחץ על הוועד בדרישה שיפעלו במועצה כדי לקדם את ענייניהם.

"שמחה, חייבים לעשות משהו כדי להזיז את העניינים" היא אומרת. גורמים שונים במועצה, אשר קשורים בדרך זו או אחרת לנושא, יושבים על המדוכה בניסיון לבחון את הסוגיה. מנהל מחלקת החינוך מבהיר שחובתו לדאוג לילדי גן חובה וכך הוא עושה. מעבר לכך, יעשה כמיטב יכולתו כדי לתת מענים ופתרונות לילדי טרום חובה. לדבריו, מי שמגיע לגור בישוב שנמצא בתהליכי בנייה, לוקח בחשבון שבשנים הראשונות השירותים לא יהיו מלאים. למרות ההבנה למצוקת ההורים, הגן השני נמצא בשלבי בנייה ולא יהיה מוכן עד לתחילת השנה. הקולות שנשמעים במועצה מכוונים אל התושבים והוועד וכוללים את האמירות הבאות: 

-"מדובר באנשים חצופים אשר חושבים שמגיע להם הכול"
-"הם חושבים שאנחנו עובדים אצלם"
-"הם היו צריכים לבדוק את הדברים לפני שעברו דירה"
-"לא הבטחנו גן של שושנים כבר בהתחלה"
-"הוועד לא מצליח לעמוד מול התושבים ולכן הם מפנים את החיצים כלפינו"
-"מסיתים את התושבים נגד המועצה"

קידום ושיפור הרווחה ואיכות החיים של אנשים היא מטרת-על בעבודה סוציאלית. האם ניתן לפעול במקביל בצומת קונפליקטואלית שכזו, תוך שמירה על האינטרסים של כל הצדדים, או שמא מדובר בתפיסות שונות בנוגע למשמעות של מעבר ליישוב חדש? במאי 2007 ארגון נעמ"ת החליט לסגור את המעון ביישוב, שהיה למעשה המעון הציבורי היחיד בכל הסביבה. משפחות רבות נותרו ללא פתרון לילדיהן לשנת הלימודים הבאה. מטופלות שלי החלו פונות אלי בייאוש. כך, למשל, יפה, אם חד-הורית לשלושה ילדים, הצעיר ביניהם בן חודש, נותרה ללא פתרון עתידי לפעוט. לפני הלידה, עבדה במשק בית, לא קיבלה מזונות ולא רצתה לקבל קצבה מהביטוח הלאומי, רצתה לעבוד ולקיים עצמה בכבוד. סגירת המעון "טרפה את הקלפים". יפה לא יכולה להסיע את הפעוט למעון ביישוב מרוחק יותר, שכן אין ברשותה מכונית והיא לא יכולה, כמובן, לשלם עבור משפחתון פרטי ביישוב. וכך, בזו אחר זו, החלו לפנות אלי נשים שלהן בעיה בשנת הלימודים הבאה. באופן ספונטאני מתארגנת קבוצת נשים שאיני מכירה, שמגיעה אלי ערב אחד לחדרי בישוב מתן. הנשים שוטחות מצוקתן בפני: "בישוב יש רק גנים פרטיים שהתשלום עבורם גבוה וגם אינם תחת פיקוח". הן מבקשות שאסייע להן במציאת פתרון ואגיע איתן לישיבת הוועד המקומי. נשים אלו כבר פנו למועצה האזורית והיו בפגישה אצל ראש המועצה. התשובה שקיבלו הייתה כי מחלקת החינוך אינה אחראית על ילדים מתחת לגיל שלוש ולמועצה אין פתרונות. מצאתי את עצמי בתווך בין מצוקת הנשים, ובין העובדה שאין למועצה, שאני חלק ממנה, פתרונות. למרות שידעתי שגם לוועד המקומי אין מנדט ואין משאבים לטפל בבעיה, פניתי יחד עם אותן נשים וביוזמתן לוועד המקומי, ויחד הגענו לישיבת הוועד. הנשים העלו את הבעיה שנוצרה עקב סגירת המעון בפני הוועד. אנשי הוועד הקשיבו, אך ידם הייתה קצרה מלהושיע. בתום הפגישה ביקש יו"ר הוועד שאשאר וארחיב בנושא. פירטתי בפני הוועד את הבעייתיות תוך שאני שמה דגש על הנשים במצוקה כלכלית, בהן אני מטפלת. יצאתי מהשיחה בתחושה קשה, מאחר שרק פעוטות בסיכון הם בתחום אחריות מובהק של משרד הרווחה והבנתי שגם לוועד אין פתרונים. בסופו של דבר, לאור המצוקה הגדולה של הנשים, הוועד נרתם בכל זאת לסייע לאותן נשים שבטיפולי. בשיחה עם מזכ"ל הוועד נאמר לי, כי מאחר ואת המבנה של המעון (השייך לוועד) הם עומדים להשכיר למפעיל פרטי ומאחר וקיים מבנה נוסף אותו הם משכירים כגן, הם יחייבו כל אחד מהגנים לקבל שני ילדי רווחה בתשלום מינימאלי. באופן זה הצלחתי לפתור את הבעיה לנשים שבטיפולי אך, לצערי, הבעיה נותרה בעינה לגבי ילדי הנשים האחרות שביישוב. כעובדת סוציאלית פרטנית, העבודה שלי ממוקדת במציאת פתרונות למטופלים שלי. יחד עם זאת, מעצם העבודה ביישוב קהילתי מצאתי את עצמי מתגייסת לטובת כלל הנשים ופועלת איתן יד ביד למציאת פתרון לכלל הקהילה. כל זאת, בשעה שידעתי שהן למועצה, שאני חלק ממנה, והן לוועד אין מנדט ומשאבים לטפל בבעיה. מצאתי את עצמי בקונפליקט של נאמנויות ואינטרסים: כעובדת סוציאלית פרטנית, האמונה על רווחת כלל הקהילה ביישוב, ביקשתי לייצג את האינטרסים של כלל האמהות בקהילה. אך בד בבד, מעצם אופיו של תפקידי, אני חלק מהמערך "הקובע", קרי, מהמועצה ומהוועד המקומי. כתוצאה מכך נתפסתי גם אני כחלק מה"ממסד" המאכזב, שאינו מספק מענים. אירועים אלה מדגימים את הסוגיות המרכזיות המאפיינות את העבודה הסוציאלית הפרטנית בסביבה בעלת אוריינטציה קהילתית. שאלת הנאמנות כוללת בתוכה גם את השאלה מי הלקוח שלנו – הפרט או הארגון? היחסים הבינאישיים הנרקמים בין העו"ס לבין נושאי התפקידים משפיעים על סגנון העבודה ומעלים את השאלה: מה מקומו של העו"ס בוועד – שותף? עובד חוץ? מייעץ? האם ניתן לעו"ס מנדט להתערב בניהול?

העוגן התיאורטי להתנהלות בשדה שרה רווח – מרכזת היחידה לעבודה קהילתית בעירית רמת גן, כתבה מאמר בנושא שילוב מתודות בעבודה סוציאלית. במאמרה זה, שנכתב במסגרת תוכנית "חוכמת המעשה" (רווח, 2004), היא מתארת התנסות על פי גישת השילוב בין שתי מתודות: עבודה פרטנית ועבודה קהילתית. שילוב המתודות כולל שיתוף פעולה בין עו"סים פרטניים וקהילתיים. ההבחנה שלה בין שתי המתודות, מחדדת את השוני והמיומנויות הייחודיות לכל מתודה, אך בד בבד, מחזקת את התפיסה לפיה שתי המתודות משלימות זו את זו והופכות את השילוב להרכב מנצח.

רווח מתרכזת במאמרה בשילוב מתודות המבוסס על המודל הבריטי של סמייל (SMALE, 1995), אשר מתייחס לעבודה משותפת בתוך צוות משותף של עו"סים פרטניים וקהילתיים. אנו, לעומת זאת, מתייחסות לשילוב בין המתודות על פי גישה אחרת, לפיה העו"ס הפרטני פועל באמצעות מיומנויות קהילתיות. גישה זו מוכרת בקרב עובדים פרטניים בשמה – פג"ק – פיתוח גישה קהילתית. במקצוע העבודה הסוציאלית תחומים רבים וביניהם התחום הקהילתי, המאופיין בראייה מערכתית ורחבה של תופעות חברתיות ובדרכי התערבות שלרוב אינן פרטניות. הגישה הקהילתית מאפשרת לעובד הכוללני לבצע באופן אפקטיבי התערבויות שונות כאשר במוקד עבודתו נמצאים פרט, משפחה, קבוצה, צוות בארגון ועוד (קמינסקי, סדן וגלעד, 1987). הגישה הקהילתית מקנה לעו"ס הבנה של מצבים חברתיים ומספקת כלים ליישום שיטתי של ההיבט הקהילתי. את עבודת הסיכום לתואר מוסמך, בחרה דנה כרמל לכתוב בנושא – פיתוח גישה קהילתית במחלקות לשירותים חברתיים (כרמל, 2007). במסגרת עבודתה מתארת כרמל את הרציונל לפיתוח הגישה, עקרונות הפעולה, הפתרונות הקיימים, הקשיים והמלצותיה לעתיד. המאמר דן בהרחבה בכך שהעו"ס נדרש לפתח כלים ומיומנויות על מנת להתמודד עם השינויים החברתיים המתרחשים. כדי לספק שירות הולם, ארגונים צריכים להגיב לשינויים סביבתיים על ידי שינוי מבני, מערכתי, תפקידי ותפקודי. העו"ס מחויב על פי גישה זו להתערבות מערכתית-קהילתית ולא רק להתערבות ברמת הפרט. התיאוריה, משכנעת ככל שתהיה, עדיין לא נותנת מענה לשאלה איתה אנו מתמודדות בעבודתנו היומיומית - האם אכן ניתן להתערב התערבות אינטגרטיבית במסגרת הממסד, בהתחשב במכשולים המבניים העומדים בפנינו? האם אנו כעו"סיות פרטניות אכן יכולות להתערב ברמת המקרו ולהשפיע על מדיניות הארגון? וייס-גל במאמרה "פרקטיקה של מדיניות בעבודה סוציאלית" (2006) טוענת כי פרקטיקה של מדיניות אינה שמורה למיעוט של מומחים, אלא מתייחסת למעורבותם של עו"סים ברמת הארגון, הקהילה והחברה כולה. המושג "פרקטיקה של מדיניות" הוטבע לראשונה על ידי ג'נסון (JANSSON, 1984), כאשר הרעיון המרכזי מאחוריו הוא שתחום המדיניות החברתית הוא לא רק תחום תיאורטי, אלא מרכיב חיוני וחשוב בפרקטיקה של עו"סים. האומנם? פרקטיקה של מדיניות מוגדרת כגישה בה מדיניות חברתית ועבודה סוציאלית ישירה מתאחדות. על פי הגדרה זו, היישום של הגישה הוא כאשר העו"ס מבין את השפעותיה של מדיניות חברתית על הקליינטים שלו, משתתף בשינוי המדיניות ופועל למען מדיניות חדשה לטובת הקליינטים שלו. בלי לקרוא לילד בשמו, אנו מוצאות שרוב פעילותנו מונעת על פי גישה זו, שכן, העיסוק האינטנסיבי שלנו בשיפור מערכת השירותים, הטיפול בגורמים החברתיים והכלכליים של בעיות חברתיות ופעילותנו לצמצום הפער בין הרצוי למצוי – כל אלא הם אבני היסוד שבגישה. מקצוע העבודה הסוציאלית משלב שתי מטרות ומחויבויות עיקריות: סיוע לפרט להשתלב בסביבתו ומחויבות לצדק חברתי ולשינוי הסביבה של היחידים. על מנת להשיג איזון בין שתי הגישות, יש לפעול לדעתנו בשלושה תחומים: 1. ידע ומיומנויות. 2. ערכים ותפיסות מקצועיות. 3. תרבות ארגונית

ידע ומיומנויות: במשך שנים התפתחו גישות שונות בעבודה סוציאלית, התומכות ברעיון פיתוח הגישה הקהילתית (כגון: הגישה המערכתית, הגישה האקולוגית, גישת הכוחות, העצמה ועוד). נראה כי קיימת נטייה לשים דגש על הטיפול הפרטני, להעדיף את שיטות הטיפול הקליניות ולסייע לפרט ולמשפחתו להתמודד עם קשיים פסיכולוגיים. הרחבת הידע של העו"ס ושימת דגש על גישות הרלוונטיות לגישה הקהילתית, כבר בתקופת ההכשרה למקצוע בבתי הספר לעבודה סוציאלית, עשויים לזרוע את הזרעים הראשונים לשינוי. בנוסף לכך יש צורך להרחיב את הידע המעשי על מנת להגביר את תחושת המסוגלות והביטחון המקצועי. אנו מוצאות שהרחבה והעמקה של מאמרים במסגרת "חוכמת המעשה" עשויות בהחלט לשמש גורם שיענה על צורך זה, שכן אלו מהווים הזדמנות ללמידה מהשטח ומניסיונות מעשיים.

ערכים ותפיסות מקצועיות: מחקרים רבים מצאו כי עובדים סוציאליים מעדיפים שיטות טיפול קליניות על פני עיסוק ברפורמות חברתיות ופעילות קהילתית מערכתית. ההתמקדות הגוברת בבעיות הנפש זכתה להערכת יתר בהירארכיה המקצועית, אך הובילה לנסיגה מהשליחות המקצועית המסורתית של קידום צדק חברתי. קבלת הסדר החברתי הקיים כמובן מאליו ללא ניסיון לערער עליו או לשנותו, משרתת את האינטרסים של הקבוצות החזקות אך לא את המשתמשים בשירותים החברתיים. שינוי לכיוון צדק חברתי חייב לכלול מעורבות ישירה בהפעלה חברתית, סנגור ועיצוב מדיניות. לב ליבו של מקצוע העבודה הסוציאלית מתייחס לאדם וסביבתו כמשפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה בו זמנית. יש לפעול להטמעה חוזרת של התפיסה, הרואה בעבודה סוציאלית מקצוע השואף להביא לשינוי, הן אצל פרטים ומשפחות והן בסביבותיהם, בקהילותיהם ובחברה כולה.

תרבות ארגונית: העו"ס מושפע מהתרבות הארגונית של השירות בו הוא עובד. לכן, הכרחי לפעול במקביל גם לשינוי בארגון: יש צורך לשנות את יחס הארגון על ידי הגברת המודעות ויצירת אווירה המאפשרת, מעודדת ותומכת בפעילויות שמטרתן שינוי במדיניות החברתית והתערבויות אשר משלבות בין סיוע לפרט ובין מחויבות לצדק חברתי ולשינוי הסביבה של היחידים.

לסיום - מחשבות ותובנות בבואנו לחקור את סוגיית העבודה הפרטנית ביישוב קהילתי, חשבנו לתומנו שנתעסק בדילמות, קשיים ייחודיים וסוגיות המאפיינות את העבודה הפרטנית בסביבה בעלת אוריינטציה קהילתית. ככל שהעמקנו בכתיבת המאמר, גילינו שלמעשה, התורה קיימת ואנו פועלים על פיה הלכה למעשה. במאמר זה שמנו לעצמנו למטרה לנסות ולהאיר דילמה, אשר לעניות דעתנו מאפיינת עבודה ביישוב קהילתי. ניסינו לבחון באמצעות דוגמאות מהשטח את יחסי העבודה המעניינים והמורכבים בין העובד הסוציאלי - קהילתי ופרטני כאחד- לבין הוועד המקומי. שתי הגישות המרכזיות שעליהן נשענו במאמר זה הן גישת הפג"ק וגישת "הפרקטיקה של מדיניות". פיתוח הגישה הקהילתית היא תוכנית המופעלת על ידי השירות לעבודה קהילתית במחלקות לשירותים חברתיים. תוכנית זו לא הועברה במחלקתנו בהרכבה הנוכחי, אך כפי הנראה, סביבת העבודה שלנו יצרה מחויבות לפעול על פי עקרונות אילו למרות שלא הוכשרנו לכך. העבודה ביישוב קהילתי מאופיינת בעיקר בכך שיש לנו הזדמנות ויכולת להתערב ברמת המקרו ולהשפיע על עיצוב מדיניות. הוועד המקומי רואה בנו - העו"סיות, גורם מקצועי והוא קשוב מאוד להמלצותינו ומאפשר התערבויות אשר בהן, בהתאם לגישת "פרקטיקה של מדיניות", אנו לוקחות על עצמנו תפקידים אקטיביים בתהליך קביעת מדיניות הרווחה ביישוב. אנו מוצאות את עצמנו מצליחות להיות מעורבות בסנגור מעמדי ולהביא, בחלקת האלוהים הקטנה שלנו, לשינויים ורפורמות אשר מתגמלות את המטופלים שלנו. העבודה הפרטנית ביישוב קהילתי מאתגרת באופן מיוחד, שכן היא מעמידה אותנו במצבים מורכבים בהם עלינו להתמודד עם דילמות רבות ושונות. לא פעם מצאנו את עצמנו בקונפליקט נאמנויות בין הוועד למועצה, בדילמות אתיות דוגמת חובתנו לסודיות מול השותפות עם ועד שחבריו גם הם תושבי היישוב, בטשטוש הגבולות ביחסנו מול הוועד ובהגדרה לא לגמרי ברורה של מהות יחסינו: יחסי עובד-מעביד, עו"ס-לקוח, שותפים? לצד כל אלו, העבודה בסביבה הקהילתית מזמנת לנו יום-יום ושעה-שעה, הזדמנויות להתערבויות אשר משלבות בתוכן מתודולוגיות שונות, המתייחסות לפרט בהקשר הרחב של כלל האוכלוסייה והסביבה.

אנו מוצאות את עצמנו חופשיות ממגבלת המענים המוגדרים בנהלים, שכן המענים העומדים לרשותנו לא פעם מגוונים יותר ויצירתיים יותר. העבודה, למרות שכל אחת מאיתנו עובדת יחידה ביישוב, כלל אינה עבודה לבד, והיא מרובה בשותפויות. הראייה הכללית היא רב-תחומית וממוקדת בכלל האוכלוסייה ובתוכה אוכלוסיית המטופלים ברווחה. נראה לנו כי בעידן זה, בו העבודה הסוציאלית התקרבה מאוד למקצועות טיפוליים אחרים, יש לעודד ולפתח גישות קהילתיות אלו, שייחדו את מקצוע העבודה הסוציאלית ויחזירו אליו את הייעוד החברתי המקורי. יתכן שעבודה פרטנית ביישוב קהילתי היא המודל המעשי לאותן גישות ותיאוריות שאותן מנסים בעמל רב להטמיע בקרבנו. העובדה שאנו, שתי עובדות פרטניות, פיתחנו תוך כדי העבודה בשדה, גישה התואמת כמעט במלואה את הגישה הקהילתית ואת תפיסת "פרקטיקה של מדיניות", בלי שעברנו הכשרה לכך, טמונה בעיקרה בכך שנוצרו התנאים המתאימים לכך או שידענו ליצור אותם. נראה לנו שהניסיונות ליצור שינוי תפיסתי אצל עובדים לא יזכו להצלחה מרובה אם לא ייווצר גם שינוי ארגוני שמאפשר לעו"ס הפרטני מעורבות ויכולת להשפיע על מדיניות הרווחה. אנו חשות שבסביבת עבודתנו זכינו לכך. אנו עובדות באווירה המאפשרת ומעודדת התערבויות, אשר לצד הסיוע לפרט משלבות בתוכן גם שינוי הסביבה ומחויבות לצדק חברתי. אין ספק שזהו תנאי הכרחי ליישום הגישה הקהילתית בתוך המתודה הפרטנית.

רשימת מקורות וייס-גל, ע' (2006). פרקטיקה של מדיניות: מסגרת מושגית לפעולתם של עובדים סוציאליים. חברה ורווחה, כ"ו(4), 478-445.

כרמל, ד' (2007). פיתוח גישה קהילתית במחלקות לשירותים חברתיים (עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך"). אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב.

משרד העבודה והרווחה. (1995). הוראה 6 לפרק 7: תוכנית פיתוח גישה קהילתית אצל עובדים סוציאליים במחלקות לשירותים חברתיים. תע"ס.

סדן, א' (2009). עבודה קהילתית: שיטות לשינוי חברתי. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

קמינסקי, ש', סדן, א', וגלעד, ח' (1987). עוד דרך - פיתוח גישה קהילתית. ירושלים: משרד העבודה והרווחה- השירות לעבודה קהילתית.

רווח, ש' (2004). שילוב מתודות בעבודה סוציאלית – הרכב מנצח. ביה"ס המרכזי להכשרת עובדים בשירותי הרווחה, במסגרת תוכנית "חכמת המעשה". אוחזר מתוך: 

 http://www.molsa.gov.il./NR/rdonlyres/D5BAA6D1-3550-4CCF-98B1-5266BAAEE92/0/SaraRevah2004.doc

דורית ימיני המאמר נכתב ב- 2004 בהנחיית אריאלה שטורם

פרולוג אני עובדת כתשע שנים ביחידה לעבודה קהילתית שבמחלקה לשירותים חברתיים של המועצה האזורית שומרון. החלטתי לכתוב מאמר על הניסיון שלנו להתמודד עם "מציאות משברית", מכיוון שלעניות דעתי תהליך זה הוא חדשני, ויכול לעניין ולהוות מקור ללמידה לעובדים סוציאליים ממקומות אחרים. מאמר זה מחולק לשני חלקים. בחלקו הראשון אתייחס להתמודדות המחלקה לשרותים חברתיים עם המציאות המשברית, ע"י פיתוח עוגנים לחוסן כלכלי, ברמת הפרט והקהילה. בחלק השני אתייחס לפרוייקט יחודי של הכשרת פעילים יישוביים כגייסי כספים ומאגמי משאבים. פרוייקט זה ריכזתי והובלתי באופן אישי, ולכן אני רוצה לשתף אתכם הקוראים בפרטי התהליך.

"מציאות משברית" - פתיח בתחום המועצה האזורית שומרון קיימים כ-33 יישובים. היישובים מפוזרים במרחב גדול, שמהווה כ-10% משטח מדינת ישראל. יישובי המועצה מגוונים מבחינת הרכב האוכלוסייה, מאפייניה, גודלם של היישובים וכן הלאה. בכל יישובי המועצה שיטת הניהול הינה דו-רובדית: המועצה והיישוב - כל אחד בנפרד, מחויבים לספק שירותים שונים לתושבים. בשלוש השנים האחרונות, המצב הביטחוני בארץ בכלל ובאזורנו בפרט הולך ומידרדר. כמענה לבעיות הביטחון הוקם, בין השאר, מערך חירום מועצתי. במערך חירום זה למחלקה לשירותים חברתיים תפקיד משמעותי ביותר. במקביל לקושי הביטחוני, המשבר הכלכלי בו נמצאת המדינה כולה משפיע על אזורנו, וביתר שאת. יישובים רבים רחוקים ממוקדי תעסוקה, הנסיעה בדרכים כרוכה בקשיים רבים.

עדות מדבריה של תושבת גנים תוכל להמחיש בצורה הטובה ביותר את הקשיים: "בכל בוקר, בדרכי לעבודתי שבעפולה, מצפות לי הפתעות חדשות: התקלות במטען צד, מחסומים של הצבא, בקבוקי תבערה ואבנים שנזרקות לעבר רכבי, אתראה על מחבלים חמושים באזור ובשל כך - עיכוב במחסום צה"לי למספר שעות. אני יודעת באיזו שעה אני יוצאת מהבית, אך לעולם אינני יודעת מתי אגיע לעבודתי". עדות זאת ועדויות רבות של תושבים מאזורים מרוחקים - צפון השומרון, גב ההר, היישוב מִגדלים הסמוך לבקעת הירדן - מעידות על מצוקה, תחושת אי-ודאות ותסכול. בשל המצב איבדו תושבים רבים את עבודתם וחלקם עזבו מרצונם, וזאת מתוך רצון לצמצם את מספר היציאות מהיישוב. מציאות זו, שנמשכת כשלוש שנים, יצרה משבר מתמשך, שגורם לשחיקת מנגנוני ההתמודדות של התושבים ופוגע קשות במרכיבי החוסן של הפרטים והקהילות במרחב השומרון.

מה אפשר לעשות? מחשבות על תפקידה של היחידה לעבודה קהילתית ב"מציאות משברית" היחידה לעבודה קהילתית, שבמחלקה לשירותים חברתיים של המועצה האזורית שומרון, התלבטה: מהו תפקידה במציאות משברית זו? מהן הדרכים לחולל שינוי שיסייע לפרטים, לקבוצות ולקהילות לתפקד, בעוד הם שרויים במצב זה? גיל רותם, פרסם מסמך בשם: "חוסן קהילתי - הגישה הרב-ממדית". מסמך זה מאפשר להבין מספר מושגי יסוד בסוגיית החוסן. עפ"י גיל רותם "חוסן קהילתי הינו מושג רב-ממדי, דינאמי ומשתנה עם הזמן". בנוסף, הוא מציין כי "חוסן קהילתי איננו דבר אוניברסאלי, הוא מתעצב ומתהווה בהקשר חברתי או קהילתי מסוים. הבנתו יכולה להתבצע רק בהקשר שבו הוא נוצר, קרי - ע"י הקהילה והרשות המקומית" (רותם, 2002). לאחר דיונים והתלבטויות הגיעו עובדי היחידה לעבודה קהילתית לתובנה, כי ברמה האסטרטגית עבודתנו חייבת להיות ממוקדת בחיזוק עוגני החוסן הקיימים ובפיתוח עוגנים חדשים. בשלב ראשון מיפינו את היישובים והערכנו את חוסנם ע"פ מדדים שונים. יצאנו מהנחת יסוד לפיה חוסנו של יישוב משמעו - חוסנם של התושבים. התייחסנו למדדים אלה: מיקום גיאוגרפי, רמת סיכון ביטחוני (במיקומו של היישוב או בצירים המובילים אליו), רמת תפקוד המנהיגות היישובית, מצב חברתי, רמת תפקוד סביב אירועי חירום ועוד.

תהליך המיפוי נעשה בשיתוף מחלקות רלוונטיות במועצה. בממדי החוסן, יישוב "חלש" הוגדר כיישוב שקיבל ציון נמוך בשקלול הניקוד שניתן לכל קריטריון. לעומתו, יישוב "חזק" הוגדר בממדי החוסן כיישוב שקיבל ציון גבוה בשקלול הניקוד. המשמעות של ציון "גבוה" היא, שביישוב זה המצב החברתי הינו טוב ומעלה, המנהיגות היישובית מתפקדת באופן משביע רצון, ולכן - צפוי שהתפקוד במקרה של אירועי חירום יהיה אפקטיבי. בישיבת עבודה של היחידה לעבודה קהילתית החלטנו על מספר כיווני עבודה לחיזוק החוסן ברמת הפרט והקהילה. התובנה כי מנהיגות מקומית מתפקדת הינה גורם משמעותי ומכריע במידת חוסנו של יישוב גרמה לנו לבחור בהתערבות שתתמקד באוכלוסייה זו. בנוסף, הידיעה כי המצב הביטחוני הוא מצב נתון, שאינו בשליטתנו, גרמה לנו להבין כי אנו יכולים לשכלל את יכולת ההתערבות שלנו במקרי חירום, אך לא מעבר לכך. לעומת זאת, הבנו שסיוע ליישובים בחיזוק החוסן הכלכלי, הינו תחום בו קיים כר נרחב לעשייה. הסיכויים לחולל שינוי ברמת החוסן הכלכלי לגבי פרטים וקבוצות בקהילה הם טובים ובני השגה. שיקולים אלו יחד עם שיקולים תקציביים ואחרים, גרמו לנו להחליט על שלושה כיווני עבודה לחיזוק החוסן ברמת הפרט והקהילה. אתאר אותם להלן.

שלב א' - פתיחה של סדנאות אזוריות לתכנון כלכלי משפחתי בשלב הראשון, הסדנאות מיועדות לחזק את חוסנן הכלכלי של המשפחות הפרטיות. הסדנה הראשונה התקיימה באזור צפון השומרון, בו ישנו ריכוז רב של משפחות במצב משברי בתחום הכלכלי. הסדנה הייתה בנויה משלוש מודולות מרכזיות: תכנון תקציב משפחתי - בהנחיה של כלכלן, התנהלות משפחה במצב של מחסור במשאבים מהפן הרגשי - אותה הנחה פסיכולוג, תזונה נכונה וחסכונית - אותה הנחתה תזונאית. בסדנה השתתפו כ- 30 משתתפים שהגיעו מחמישה יישובים באזור. המשתתפים הביעו שביעות רצון רבה מהתכנית. אחד המשתתפים ציין במהלך הסדנה כי "אם הוא לא היה מגיע לסדנה הוא לא היה יודע כמה פעולות לא חוקיות מבצעים הבנקים וכי ניתן לנהל מו"מ מול מנהל הבנק". העובדת הקהילתית שמרכזת את הפעילות הסדנאית בנושא ציינה באוזני כי "בהמשך מתוכננות סדנאות באזורים נוספים במועצה, וכן המשך פעילות עם פעילים מרכזיים שהשתתפו בתכנית". ישנה מגמה להיכנס לתהליך העצמה של פעילים אלו, ולהפעילם כמעין "נאמני כלכלה", במטרה לסייע לקהילות בהן הם חיים. היא אף העלתה אפשרות לאגם אותם בפורום של "נאמני כלכלה", כדי לשמר ולתחזק אותם במהלך פעילותם. האפשרויות השונות הן כרגע בתהליך בחינה עם הפעילים עצמם.

שלב ב' - הקמת מרכז לפיתוח מנהיגות תפקידו של המרכז - אותו אני מרכזת כעובדת קהילתית - לחזק את המנהיגות היישובית הקיימת, לפתח ולהרחיב את מעגל הפעילים ביישובים בתחומים השונים. המרכז מפעיל תכניות העשרה והכשרה לפעילים ובעלי תפקידים ביישובים, כל זאת - כדי לחזק את מעמד המנהיגות היישובית. המרכז לפיתוח מנהיגות קיים, בשנתיים החולפות, השתלמויות רבות לפעילים מהיישובים השונים, כגון: השתלמות לחברי ועדים יישוביים, השתלמות לדוברי יישובים, השתלמות לעורכי עלונים יישוביים, השתלמות לבעלי תפקידים ביישוב (מזכיר, רכזת קהילה ויו"ר ועד), השתלמות לחברי ועדות קליטה ועוד.

שלב ג' - ניסיון לתת מענה לחוסנו הכלכלי של היישוב הקהילתי "יישוב קהילתי" משמעו - אגודה שיתופית או ועד מקומי. בדיון של עובדי היחידה עלתה השאלה - כיצד אנו יכולים לסייע ליישובים לחזק את חוסנם הכלכלי? היה ברור לנו, כעובדים קהילתיים, כי התפיסה הקהילתית, שדוגלת בלקיחת אחריות של אזרחים לגבי תהליכים הנוגעים לחייהם ועתידם, היא הכיוון הרצוי. בני גור - מנכ"ל חברת "משימות", מציין במאמרו "גיוס כספים כתהליך העצמה קהילתית" כי "עצם הבחירה של אנשים להשתייך לארגון כלשהו - זו רק תחילת הדרך. בו ברגע שחברי ארגון יפנימו כי עליהם לפעול למען עצמם, הם בתחילתו של תהליך העצמה קהילתית". בנוסף, הוא מציין כי "עצם הפעילות בגיוס כספים יכולה לתרום גם ל'העצמה אישית' תוך כדי פעולה" (גור, 2000). ועל כך נרחיב בפרק הבא. העצמת פעילים כמגייסי כספים ומאגמי משאבים תקציבי הרשות והממשלה הלכו והידלדלו בשנתיים האחרונות, ולכן היה ברור שצריך לסייע ליישובים למצוא דרך לגייס משאבים ממקורות אחרים. המקורות האחרים הקיימים הם כמובן: כספי תרומות מהארץ ומחו"ל, מגורמים עסקיים ופרטיים, מקרנות ועוד. בחשיבה שהתייחסה למשאבים הקיימים הייתה לי תובנה, כעובדת קהילתית, כי באמצעות המרכז לפיתוח מנהיגות ישנה אפשרות להכשיר פעילים מהיישובים, שיפעלו כגייסי כספים ומאגמי משאבים. כעובדת קהילתית האמנתי כי התהליך אפשרי, למרות המקצועיות הרבה הנדרשת מגייסי כספים. השלב הבא היה - שיווק הרעיון לוועדת ההיגוי של המרכז לפיתוח מנהיגות, למנהל המחלקה לשירותים חברתיים ולמנכ"לית המועצה. זאת, מתוך ידיעה כי פעילות היישובים בגיוס כספים יכולה להחליש את ערוצי גיוס הכספים שהמועצה כבר פועלת באמצעותם (בסיוע מספר עמותות שהוקמו לצורך כך).

כונס פורום של כל הנוגעים בנושא גיוס הכספים במועצה ושל חברי ועדת ההיגוי של המרכז ובו הצגנו את רצוננו להוביל את התהליך ולקיים קורס בנושא. לשמחתנו הרבה, קיבלנו גיבוי מלא לביצוע התכנית, ויצאנו לדרך. גובשה תכנית לקורס, על בסיס שתי הנחות: האחת - קורס הינו אמצעי להובלת תהליכים לפיתוח חוסן כלכלי והשנייה - גיוס כספים הינו אמצעי להעצמה קהילתית. גובש מסמך עבודה, שכלל את מטרות התכנית ויעדיה, אוכלוסיית היעד, תהליך ביצוע התכנית תוכני הקורס ועוד. לאחר בדיקה מעמיקה נבחר מנחה מרכזי לקורס, שהינו מומחה בתחום גיוס הכספים ובעל תפיסה חברתית מגובשת ההולמת את תפיסתנו - בני גור, מנכ"ל חברת "משימות". גייסתי את היחידה ללימודי תעודה והמשך במכללה האקדמית יהודה ושומרון שבאריאל, כנותנת חסות אקדמית ושותפה בתהליך. יחד בנינו את מסגרת הקורס, שכלל: 8 מפגשים בני 4 שעות, בשעות הערב (הלימוד נקבע לשעות אלו בעקבות בקשת היישובים לאפשר לפעילים להגיע לקורס לאחר שעות העבודה). בנוסף, תוכנן סיור לימודי בארגונים חברתיים ובעסקים הפועלים למען הקהילה. התחומים שנלמדו בקורס הם: גיוס כספים ככלי להעצמה קהילתית, בגישה מקצועית חדשה "no more shnore”, תכנון אסטרטגי שנתי, עסקים למען הקהילה, התרמה אישית, אירועי התרמה, דיוור ישיר וכלי עזר להתרמה. 

דרישות הקורס שגובשו על-ידינו:

כל משתלם מחויב לגבש במהלך הקורס תכנית גיוס כספים לפרויקט יישובי, ולממש אותה כשנה לאחר סיום הקורס, כתרומה לקהילה. הופעלה תכנית שיווקית לקורס. הורכבה ועדת קבלה לקורס. הוועדה כללה את מנהל המחלקה לשירותים חברתיים, מרכזת הקורס – אני, מנחה הקורס ונציגה של מכללת יהודה ושומרון. המועמדים לקורס נבחרו לפי מספר קריטריונים: המלצת היישוב, התאמה על בסיס אישיותי, מוטיבציה של המועמד לפעול למען היישוב ועוד. בנינו מנגנוני הערכה ובקרה. לאחר כל 3 מפגשי השתלמות מועבר משוב כתוב לתלמידים, לשם הערכת שביעות הרצון והרלוונטיות של התכנית. לאחר העברת כל משוב מתקיימת פגישה בין מנחה הקורס, רכזת הקורס ונציג המכללה. בנוסף נבנה, מנגנון לליווי ומעקב אחר הפעילים לאחר סיום הקורס, ע"י צוות עובדי היחידה לעבודה קהילתית ורכזי המתנ"ס. הוגדרו מהן התוצאות מצופות מהקורס, שהן - קבוצה של כ- 20 פעילים מועצמים, שהוכשרו לפעול בנושא גיוס הכספים ואיגום המשאבים ביישובים. פעילים אלו יפעלו, לאור התחייבותם, בקרב קהילתם, בתחום גיוס הכספים. 

לאחר גיבוש סופי של התהליך, יצאתי לדרך עם הרבה התלהבות ואמונה.

הקורס שווק בכל היישובים, באמצעות המקומון המועצתי "מראש ההר", בפנייה אישית לבעלי תפקידים פורמאליים ביישובים - מזכיר, רכזת קהילה וחברי מזכירות, כדי שיאתרו אנשים מתאימים ויעניינו אותם. בנוסף, איתרתי אנשים מתאימים בהתייעצות עם בעלי תפקידים במועצה, המכירים אנשים מרכזיים ביישובים, ופניתי אליהם אישית. לאחר כשלושה שבועות של תהליך מאומץ גובשה רשימה של כ- 30 פעילים שהתעניינו בתכנית.

קיימנו ועדת קבלה לקורס ומתוך הקבוצה התקבלו כ- 25 פעילים. הפעילים היו נציגים מ- 16 יישובים שונים במועצה, שהיו בעלי בשלות ומוטיבציה להיכנס לתהליך. בימים אלו אנו נמצאים לאחר ארבעה מפגשי השתלמות, בשלב בו כל פעיל יישובי מתחיל לגבש תכנית לפרויקט יישובי, שלמענו הוא מעוניין לגייס כספים. הפרויקטים הרלוונטיים הם: קרן לפיתוח היישוב, הקמת בית-כנסת או מבנה ציבורי אחר ביישוב, הקמת פרויקט חברתי ועוד. הועבר כבר שאלון לביצוע הערכת ביניים של הקורס ונקבעה פגישת הערכה שתתקיים בקרוב.

באופן כללי, שביעות הרצון של המשתתפים מתכנית הקורס ומהמנחה רבה. קיימות התעניינות ומוטיבציה לגייס משאבים, ואופטימיות רבה כי הם יצליחו להוביל את התהליך. כעובדת קהילתית, אני חווה חוויה אישית, "הורית" במובן מסוים: מצד אחד התלהבות כי אכן ההיריון עבר בהצלחה והילד יצא לעולם - הקורס החל באופן מוצלח והתהליך הולך ומתגלגל כמצופה. במקביל, עולות אצלי שאלות מקצועיות – האם קורס זה אכן יוביל את התהליך הרצוי של פיתוח חוסן כלכלי בקהילות? האם הציפייה שלנו מהפעילים אינה משא כבד מדי? האם יש היתכנות לגיוס ואיגום משאבים ע"י היישובים בתקופה בה קיימת תחרות קשה על המשאבים הקיימים? האם לא תהיה אכזבה קשה ליישובים כשייתקלו בתחרות הקשה, בעולם גיוס הכספים? שאלות אלו יעמדו באוויר עוד זמן מה. כעובדים קהילתיים, תפקידנו ליזום ולהוביל תהליכים, כמובן לאחר בדיקת הנתונים, מיפוי, אבחון והערכת היתכנות להצלחה. אך תמיד אנו יודעים כי עם הסיכויים קיימים הסיכונים, ואף על פי כן ולמרות הכול, אנו ממשיכים בתפקידנו. המחלקה לשירותים חברתיים ובכללה היחידה לעבודה קהילתית עדיין שמה לעצמה למטרה לאגם את כל העשייה בתחום מתחת לגוף שייקרא: מרכז חוסן קהילתי. האם אכן הוא יקום? כולי תקווה !

רשימת מקורות

גור, ב' (2000). גיוס כספים כתהליך העצמה. במגזר השלישי,27 ,13.

רותם, ג' (2002). ניהול רב מימדי של החוסן הקהילתי ברשות המקומית-טיוטה לדיון. ירושלים: משרד העבודה והרווחה.


מרים למדן המאמר נכתב ב-2010 בהנחיית אריאלה שטורם

פרולוג - ביקור במרכז יום מ"מעוף הפרפר" בכל בוקר אני מגיעה למרכז היום לקשיש, עושה סיבוב במבנה, מדליקה אורות, מציצה בחדרים, בודקת את החצר ומקבלת את פני הקשישים המגיעים. בארוחת הבוקר אני עוברת בין השולחנות, שואלת את החברים מה חדש, מה שלומכם, צוחקת איתם על עצמנו ועל אחרים. אני אוהבת את ההמולה ואת התכונה בחדר האוכל. אני רואה את שמחת החברים כשהם באים לכאן ופוגשים חברים אחרים. נדמה לפעמים כאילו נחלצו מהלילה הקודם, שבו היו (על פי רוב) לבדם, וחשוב להם עכשיו לדבר וגם לספר לי משהו חדש. הסיבוב הזה או כפי שאני קוראת לו - "ההופעה", חשוב לי. אני משערת שגם לחברים. אני מרגישה כך את "הדופק" של המקום ושל האנשים ונותנת לכל אחד הזדמנות להגיד משהו "שכדאי שאני אדע...". יש להניח שבמשך היום יהיו לי עוד מספיק הזדמנויות לפגוש כל אחד. אבל, יש משהו מיוחד במפגש ראשוני זה ש"על הבוקר". ההתרגשות שבמפגש נותנת לי את האנרגיה לבוא לכאן. בסופו של דבר, מרכז היום תופס מקום חשוב בעולמי ובעולמם של הקשישים. שואלים אותי תמיד איך זה לעבוד עם קשישים? למה לא בחרת לעבוד עם ילדים חמודים, קטנים, חיוך נהדר. שאלה זו נראתה בעיניי תמיד תמוהה ואמרתי כי לידם אני צעירה ... מרכז היום לקשיש במועצה האזורית דרום השרון מהווה מקום מפגש לקשישים תשושים מרחבי המועצה. שנים רבות, מהווה המקום חלק חשוב בחיי. אני מוצאת במקום איזה "מתח מפרה", יצירה – הן במובן הפיזי של המקום והן ברמה הרוחנית, התמודדות עם צוות ועם קשישים. כל זה אל מול חוויית פרידה מתמשכת. הזדמנות להיפגש עם אנשים ועולמות שהיו חוויה שמעשירה אותי, אל מול קמילת הגוף ובגידתו, אבל ובעיקר עם תחושה של משפחתיות. כשהתחלתי את עבודתי עם קשישים הייתי אם צעירה, חיפשתי עבודה. חוק הסיעוד, שנכנס אז לתוקפו, נתן לי את ההזדמנות לעבוד עם קשישים. היה זה עולם חדש בשבילי. ניסיוני התעסוקתי היה עם נוער במצוקה. ניסיוני האישי לעומת זאת היה, שזכיתי לפגוש בנוסף לסבתי גם את סבתא של אימי, שנפטרה כשהייתי נערה בוגרת. הגעתי עם דעות מוקדמות מאוד חיוביות על זקנה.

הזמן חלף כהרף עין. הגעתי למרכז, היום לפני 20 שנה. "כפית לצד כסא" התגבש צוות עובדים מיומן ונאמן, עומד מבנה לתפארת ומוסד בעל תוכן. מרכז היום הוא מקום מאוד דינמי ואינטנסיבי. עליי לשמור על ערנות במספר חזיתות בו זמנית, להיות קשובה לצרכים של החברים, ערה לשינויים במצבם ועם זאת לתחזק צוות שעובד מול קהל בעבודה שוחקת. למרות כל אלה, אני מוצאת את עצמי לפעמים "בנהג האוטומטי". כלומר, לא תמיד כל חושיי בערנות מלאה או בחדוות יצירה. אולי כדי לשמור על עצמי מהפרידות, מהשחיקה. ואז פתאום, כמו משום מקום, "מופיע" לו אירוע שעוזר לי להתיישר, לחזור ולהתכוונן. לפני מספר ימים נכנס "בחור" בשנות החמישים לחייו למרכז. עיניו היו דומעות ולקח לו זמן עד שהתחיל לדבר. ראיתי שהאיש מוכר לי אבל לא זיהיתי אותו. ואז הוא אמר: "אבי היה פה, כהן , כהן שמואל" (שם בדוי). – נזכרתי, איש חביב היה - "לא יכולתי לעבור על פני מרכז היום מבלי להיכנס. המקום שהכי מזכיר לי את אבא זה המקום שבאחרית ימיו הוא כל כך אהב, והיה יקר ללבו. אני לא הולך לבית קברות, אני עכשיו מרגיש את אבא פה." היה מרגש. הודיתי לו שהזכיר לי מדוע אני אוהבת לבוא ומדוע בחרתי בעבודה זו. עובדיו של מרכז יום במועצה האזורית, הם (בדרך כלל) תושבי המועצה, בדיוק כמו החברים הוותיקים שמגיעים אליו. לכן, אי אפשר שלא להתרגש כשמטפלת נותנת מזה כעשר שנים שירות למורה שלה מבית הספר היסודי, או כשהילדה השובבה שהתרוצצה במושב היא המטפלת שמגישה לאמה ושכנותיה ארוחת צהרים. תוסיפו לזה תפאורה פסטורלית ומקום המקפיד על אסתטיקה והנה כמעט הגעתם למרכז היום שלנו. כשהייתי צעירה וכמו כולם עסקתי בסיסמאות, נהגתי לצטט את המשפט "ניצחון החיים היא היצירה". כמי שמציירת, היה לי כל כך ברור למה הכוונה, לפחות כך חשבתי. רק בשנים האחרונות, כשהתבגרתי, הבנתי שהכוונה היא לחגיגת החיים ולחותם שאתה משאיר באנשים והאנשים בך ולא במשהו פיזי. כל זאת למדתי כאן, במרכז היום, מאנשים שהיו פעם "מישהו". מאיש-ספר ממנו אני לומדת שוב על ביאליק וחידודי הלשון שלו (וסופגת ביקורת על העברית שלי..), או מציירת שראתה אחד מציוריי ועזרה לי להגיע לתובנות בנושא. כמו נערה מאוהבת, אני כבר לא רואה שם קשיש הסוחב את רגליו ומתקשה בהליכה או גברת זקנה שבקושי שומעת ורואה.

מרכז יום - שירות קהילתי חוק הסיעוד היה החוק הראשון שעורר תשומת-לב לנושא הקשישים בקהילה וקבע את חובתה של המדינה לדאוג לרווחתם ולאיכות חייהם של קשישים מוגבלים בפעילות היום-יום (לבנשטיין ורון, 2000).

המחוקק ראה לנגד עיניו את האדם הזקן ומשפחתו וקבע שירותים בסיסיים לעזור לו להישאר בקהילתו. החוק מאפשר הרחבת השירותים לזקנים בעזרת טיפול בבית או במרכזי יום. מחקרים רבים שנעשו בשנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 עסקו באופי השירות שיינתן לזקן ובשאלה מהו השירות שיהיה טוב יותר לקשיש – בבית או במרכז היום. נבדקה מידת שביעות הרצון של קשיש המקבל שירות בבית לעומת מידת שביעות הרצון במרכז יום לקשיש. בשנות התשעים קמו מרכזי יום רבים. מרכז היום נותן לקשישים מגוון שירותים - הסעה, ארוחות, טיפולים אישיים, פעילויות פנאי וחברה, טיפולים פרא-רפואיים ושירותים סוציאליים. לכאורה, סל שירותים זה דומה בכל מרכזי היום. יחד עם זאת, לכל מרכז יש את המאפיינים המיוחדים לו. מחשבה זו של המחוקק - לאפשר לזקן להישאר בקהילה - משמעותית מאוד במגזר החקלאי. החקלאי, עיתותיו אינן נקבעות על ידי שעות עבודה קונבנציונליות. הוא קם השכם בבוקר או באמצע הלילה לטפל במשק החי יוצא בכל מזג אוויר לשדה, ולפעמים, כמו במקרה שלנו, השדות הם קו גבול ובעבודתו של אותו חקלאי יש סיכונים. חלפו השנים, החקלאי ורעייתו, שהייתה שותפה לדרך חיים זו וברוב המקרים נשארה בבית ונחשבה "עקרת בית", התבגרו, אבל "הם לא יוצאים לפנסיה!", החקלאות זו דרך חייהם. אחד הילדים שנשאר במשק הוא זה שמטפל במשק. וההורים המתבגרים יושבים בבית. אלו (הדור המבוגר) אינם אנשים שהיו רגילים לצאת למועדונים חברתיים או לאכול מחוץ לבית. פתיחתו של מרכז יום במגזר החקלאי פירושו לשכנע את החקלאי הקשיש שזו אינה בטלנות להגיע למרכז יום, אולי בגלל זה אצלנו כולם חברים ותיקים...ולא זקנים. מרכז היום שלנו הוא כמו שדה של פרחי בר, שיש בו שלל צבעים. כך אצלנו - ערב רב. המשותף - כולם היו חקלאים, ובנוסף - כמעט כולם לא נולדו בארץ. הם נולדו במחצית הראשונה של המאה ה-20 וברוב המקרים הם זכו לראות את הסבים והסבתות שלהם מתבגרים בבית הוריהם. המודרניזציה המציאה את בית האבות או הדיור המוגן כדי להיטיב עם הקשישים מחד גיסא, ומאידך גיסא - אולי גם כדי להרחיקם מהקהילה. החקלאי הקשיש בימינו, גם ילדיו התרחקו. חלקם בנו בתים במקומות אחרים וחלקם התרחקו בשל בעיות הנובעות מהתקנה של "בן ממשיך", שאינה מאפשרת המשך מגורים של יותר מבן אחד בנחלה. (להלן סוגיית הבן הממשיך, תקנות אגודות שיתופיות- תקנה 3א ). אני פוגשת אותם בזקנתם, אנשים שהיו בעבר אנשי חקלאות ועבודה, מלווים בביקורם הראשון עם בן משפחה. כמעט תמיד הם אומרים לי: "אני זוכר/ת את המקום הזה לפני שאתם הייתם כאן . הייתה פה בִּיצה גדולה."

קהילה כפרית מזדקנת במשבר במרכז היום אנחנו עוסקים בתוכניות רבות ומגוונות, המעשירות את חיי הזקנים ונותנות כבוד לעברם וגם מקום לחייהם בהווה. אחת התוכניות שבהן אני גאה היא התוכנית "קשישים עושים קולנוע", שנעשית במסגרת "אש"ל - הוצאה לאור ותקשורת". מטרות התוכנית הן להעצים, לאפשר השפעה ובולטות לקבוצות באוכלוסייה שקולן אינו נשמע, לשפר את תדמית המשתתפים בעיני בני המשפחה, הצוות המטפל והקהילה על-ידי השתתפות בתהליך, בחשיבה וברעיונות, בהפקת הסרט ובהשתתפות בו כשחקנים (לפי אתר אשל, אשל הוצאה לאור ותקשורת). התוכנית נתנה לנו את ההזדמנות להציג בצורה אותנטית ויצירתית את אחת הבעיות הקשות ביותר הקשורות במגזר החקלאי - סוגיית "הבן הממשיך". סוגיה זו מעסיקה כל בית במושב וגם את אלו שכבר עזבו אותו. המדינה הקימה יישובים חקלאיים והושיבה בהם עולים וחברי גרעינים מתנועות הנוער, הם היו צעירים ויפים. עסקו בעבודה חקלאית קשה ומחייבת בשדה או במשק חי. לרבים מהם לא היה ניסיון קודם, על בשרם למדו את העבודה החקלאית ואף התמודדו עם בעיות ביטחוניות, בנוסף לנטל גידול המשפחה. יש להניח, כי הם התנחמו בעובדה שהם ישאירו לילדיהם נחלה והם יוכלו לבנות לידם בחצר, וכך תימשך המסורת החקלאית - הבן הממשיך יטפל בהוריו המתבגרים כמו אז... שם ... זה נשמע כל כך רומנטי. הרבה בנים ובנות הלכו לעיר הגדולה. מי רצה לגור במושב?! אוטובוס מגיע פעמיים ביום!! תמיד יש בעיות ביטחוניות. אך הנה עברו השנים, החקלאות כמעט נעלמה והשדות הפכו לנדל"ן. שבו הבנים והבנות הביתה, חיפשו שקט, גג אדום, גינה, איכות חיים. ההורים, שהיו אז צעירים, התבגרו, וסוגיית "הבן הממשיך", שנכפתה עליהם, הפכה לעול ועוול. רק בן אחד יכול להמשיך לגור בנחלה. ההורים מצאו עצמם באמצע מערבולת חסרת פתרון וכבולים בבעיה קשה. מערכות יחסים במשפחה הן דבר מורכב. לא תמיד הבן "המוצלח" יביא איתו את הכלה "המוצלחת". אם לא די בכך - החיים המודרניים הביאו איתם מורכבויות של משפחות חדשות ומעטות המשפחות שהצליחו לשרוד את משבר "הבן הממשיך" ללא משקע. כעובדות סוציאליות, אנו פוגשות את הנושא מכל הזוויות: מצד ההורים, מצד הבנים הממשיכים ומצד ה"מקופחים". במרכז היום אנחנו פוגשים את הקשישים התשושים, כואבים על החלטות שהחליטו, כועסים על קרובי משפחתם ובעיקר מרגישים לבד בבעייתם. במרכז היום הרגשנו שנכון יהיה כי קולם של הקשישים יישמע וכאב זה יבוא לידי ביטוי.

פתרון יצירתי למשבר אמיתי – "קשישים עושים קולנוע" תוכניות רבות של קשישים עוסקות בהעלאת זיכרונות, בתיעוד, במשחק. אולם התוכנית "קשישים עושים קולנוע" נראתה לי תוכנית מעניינת - אחרת. שטרום, במאמרה "בתיאטרון קהילתי משחקים את החיים" (שטרום, 2004), מציינת את יתרונותיו של התיאטרון הקהילתי, המהווה שיקוף למתרחש בקהילה גיאוגרפית אינטימית, שבה הוא מתרחש - כאן ועכשיו. ההיבט האמנותי פחות מודגש בו - בני הקהילה פועלים בו כחובבים. בתוכנית "קשישים עושים קולנוע" ראיתי הזדמנות דומה לאתגר חדש לקשישים ולצוות, ובעיקר הזדמנות להביא את אותה אותנטיות - שעליה מדברת אנה שטרום - הקיימת בתיאטרון הקהילתי, ה"משהו" שנמצא מתחת לפני השטח, כאן ועכשיו. רננה - הרכזת החברתית של מרכז היום, השתתפה בחוויה של הפקת סרט עם קשישים במסגרת אש"ל תקשורת ויחד החלטנו להוביל את הפרויקט אצלנו במרכז היום, בהנחייתה ותמיכתה של מירי בוקר מהתוכנית. הקבוצה מנתה כעשרה קשישים, בעיקר ממרכז היום. נפגשנו פעם בשבוע, לשעה, במשך כשנה. מהלך הפגישות היה קבוע: ברבע השעה הראשונה התחברנו לעצמנו, לכאן ועכשיו, על ידי הרפיה ודמיון מודרך, אחר כך שיתפו החברים את האחרים בחוויותיהם. רננה ואני התחלפנו בתפקידים: פעם האחת מנחה והשנייה כותבת את הסיפורים, ולהיפך. לחברים היה קשה בהתחלה לספר על חייהם בהווה, כאילו אמרו: אנחנו רק מה שהיינו, מה מעניין ואת מי מעניינים חיינו עכשיו. רננה הייתה אומרת: "חסר בשר, חסר בשר", הסיפורים לא מעניינים. ואני הייתי עונה לה: חשוב שהחברים ילמדו לדבר על כאן ועכשיו, על ההווה, לא רק על מה שהיה, והתהליך הקבוצתי חשוב לא פחות. לקראת סיומה של הפגישה הקראנו לחברים את הסיפור של כל אחד וביחד נתנו כותרת לסיפור. כמעט ארבעה חודשים התנהלה הקבוצה, ונראה היה שאינה מוציאה את הסיפור האמיתי, היא מדשדשת. לאחר כל מפגש קבוצתי ישבנו יחד רננה ואני, מנתחות את הסיפורים, מנסות למצוא חוט מקשר. בחודשים הראשונים זה היה מאוד מתסכל, לא פעם פנינו למירי בוקר, שהייתה המנחה, היועצת והתומכת מאשל תקשורת: "הצילי אותנו - אין סיפורים"! והיא הייתה מרגיעה אותנו: זה יבוא !! חיפשנו את "הסיפור האמיתי", אותו סיפור שרננה ואני מכירות מתוקף עבודתנו בקהילה הכפרית ויודעות שזה הסיפור הכואב, המפלג וקורע משפחות. למרות שרוב החברים בקבוצה מכירים זה את זו שנים ובהחלט מכירים את הסיפורים האישיים - היה משהו בשמירת "הסוד" אז הגיעה חופשת הפסח. מרכז היום היה סגור ופגישתנו הראשונה הייתה מיד עם תום החופשה. חזרנו לשגרה. אנחנו "ברוטינה".

מעט הרפיה, דמיון מודרך, ונדמה לי שרננה העבירה תמונות שגזרנו מירחון ובתמונות הראו משפחות בסיטואציות שונות. בקשנו מהחברים להתחבר דרך התמונה לרגעים בחייהם, לחג שזה עתה הסתיים. כולם סיפרו על כמה יפה היה וכמה היה טוב. רננה הסתכלה עליי כאילו אומרת "זה לא זה". פתאום אומרת צביה (שם בדוי) במין חיוך מר: "מה את מראה לי פה אנשים יפים, זקנים יפים יושבים סביב שולחן, בתמונות זה תמיד יפה - וכמו בזלזול מראה את התמונה שהחזיקה ביד - בתמונות שלי, שאני מצולמת עם ילדיי, גם אני הייתי יפה ואני מחייכת." כולם הסתכלו עליה ושתקו. נראה שככל שהזמן עובר עדיין סיטואציה זו תהיה צרובה אצלי בזיכרון. השאלה איזו תמונה תהיה היום - אם יצלמו. איזו תמונה תהיה להם בזיכרון ממני. הפעם אני הסתכלתי לכיוונה של רננה שתינו וכך גם כל הנוכחים ידענו בדיוק למה היא התכוונה. "מה את רוצה שאספר לך, שבערב החג ראיתי את הנכדה שלי, שגידלתי אותה, הולכת עם הסירים דרך השביל שעובר על יד הבית שלי, אימא שלה קוראת לבני שיזדרז ואני מאחורי תריסים מוגפים מציצה בהם ונשארת לבדי בערב חג הפסח. הבן שלי, תוך כדי הליכתו, מתקשר אליי ואני לא עונה כדי שיחשוב שיצאתי. נשארתי לבד, בכיתי. רימיתי את כולם, לכל אחד סיפרתי שאני הולכת לאחר. ידעתי שהם לא מדברים ביניהם ולא יוכלו לדעת ששיקרתי. אני רק מאחלת לעצמי דבר אחד, שפעם אחת אזכה לשבת בחג עם כל ילדיי ונכדיי וניניי. אני לא מאמינה שזה יקרה. אני רק מצטערת שזכיתי לראות את הבלגן הזה". החברים לא נשארו אדישים לדבריה של צביה, וכאילו נפרץ סכר - התחילו כולם לדבר בבת אחת. הם התחילו לספר מה קורה אצלם ולתת עצות אחד לשני. רננה ואני היינו המומות מהשטף. דבורה סיפרה, שדווקא אותה מאוד מכבדים, אין לה טענות. וגם הנושא של בן ממשיך לא רלוונטי "כולם הסתדרו בלי עין רעה". הנה הבן שלה בנה בית חדש וחשב עליה, ובנה יחידה נפרדת במיוחד בשבילה: "כמו קוקייה, 20 מדרגות בנה לי עד שאני עולה לבית. אני היום בת שמונים, עושה חשבון כמה פעמים לעלות ולרדת מהבית שלי. מהחצר שהייתה שלי, מערוגות הפרחים - שהם חניה. טוב שיש לו חניה מתחת לבית שלי, אני תמיד יודעת מתי הם באים". הם סיפרו ואנחנו כתבנו, מקפידות להשתמש ב"פניני הלשון" שטבעו כמו "אדמה לא מוכרים", "אתה השקת את השדות האלה בזיעה שלך", "האצבעות שלי עקומות מהחליבה". הסיפורים קלחו ולרננה "היה בשר". הרבה כאב היה בסיפורים, חלקם חשפו מערכות יחסים קשות בין בעל שכבר נפטר לאשתו. היום האלמנה נושאת בתוצאות ההחלטה של בעלה המנוח, והיא לא מוצאת מנוח. כל כך הרבה בדידות ותחושת החמצה הייתה בסיפורים. ידענו שהמחסום נפרץ, ומשנגלה הסוד אפשר לדבר עליו בגלוי. פגישה אחר פגישה סיפרו החברים כל אחד את סיפורו. בהדרכתה של מירי בוקר, הוחלט שנשזור את סיפוריהם של החברים על מצע של סיפור דמיוני. כל אחד חשש שהילדים יוכלו לזהות את סיפורו. החלטנו לבנות משפחה חדשה ויחד עם חברי הקבוצה הקמנו את משפחת לוי. למשפחה שני ילדים מבוגרים ונשואים. הבת שושנה - "הבת הממשיכה", בנתה בית לתפארת מאחורי בית אביה ואחיה, שבחר להתגורר מחוץ למושב, קנה דירה. לימים עזבה שושנה את הבית ונסעה לחו"ל לרגל לימודי בעלה. הבן, שבינתיים התגרש מאשתו, נאלץ לעזוב את הדירה שלו ומחפש מקום לגור. עול הפרנסה ותשלומי המזונות הביאו אותו לחזור ולבקש מהוריו להתגורר באחד הצימרים אשר מאחורי ביתם. מאחר שהחקלאות כבר לא הייתה מקור פרנסה עבור ההורים, הם בנו שני צימרים מאחורי ביתם והם מתפרנסים מהשכרתם. סיפור הסרט מתחיל באישה עירונית המגיעה למושב ונהנית מהשקט ומהנוף הכפרי. עם התקדמות העלילה נגלים בעיית הבן הממשיך, הלחץ בו נתונה המשפחה בכלל ובני הזוג המבוגרים בפרט, הבעיות הכלכליות הרובצות על המשק ובעיותיו המשפחתיות של הבן. שני סיפורים משניים אחרים שזורים בסיפור העלילה המרכזי, וקשורים לחיי קשישים בכלל. האחד - אישה עירונית המגשימה חלום לגור בכפר, והאחר - זוג מבוגר שעבר להתגורר ליד בתם מתוך מחשבה שיוכלו ליהנות מקרבתה, אך לאור אכזבתם הם מחליטים לעבור לבית אבות. במשך כחודשיים היו ויכוחים לא מעטים מה נכון יותר, מה הגיוני לדעתם של החברים, כיצד צריך להתקדם הסיפור. הם חזרו והדגישו: זה חייב להיגמר בסוף טוב. האבא יחליט מה יהיה. החברים לא הסכימו להשאיר את הסיפור עם הכאב והדילמה כמו בחיים, אלא כמו בפנטזיה – סוף טוב: האב עדיין מחליט על נחלתו. לנו היה חשוב לשמור על כבודם. לרננה ולי זו הייתה חוויה מיוחדת במינה. למרות היכרותנו הקודמת רבת השנים זו פעם ראשונה שאנו מנחות יחד, היינו צריכות ללמוד לעבוד בשיתוף, לתת מקום אחת לשנייה. לכן החלטנו, שבכל פעם שהאחת מנחה - השנייה עסוקה בכתיבה. בסיום כל מפגש הקראנו לחברים את הסיפורים. בשיחות בינינו עסקנו במה שהיה במהלך הפגישה, וכיצד אנחנו ממשיכות הלאה. קבוצה שכזו שונה מהקבוצות האחרות אותן הכרנו. יש מחויבות לתהליך הקבוצתי, לאנשים בקבוצה, למה שקורה להם, אך בסופו של תהליך צריך סיפור שיהיה מתאים לסרט, שיהיו בו מתח, עלילה, בעיה ואולי פתרון. מטרתנו היא לעשות סרט. עם זאת, מטרה נוספת,של רננה ושלי, היא להביא את קולם של הקשישים הוותיקים בהתיישבות הכפרית. הן המנחה והן הכותבת, צריכות חושים מחודדים למשפטי מפתח כמו "דלת נסגרת ודלת נפתחת" או "אדמה לא מוכרים" ולשבץ אותם בסצנות כך שזה שיהיה אמיתי ויבטא את כאבם של הדוברים.

האם נוכל להביא את הדרמה של החקלאי הקשיש, שאיתה הוא מתמודד יומיום? האם יוכל הצופה להבין את הדילמה והאבסורד, שיצרה המדינה - מתוך רצון לשמר אידיאולוגיה מסוימת, אל מול הכאב והאכזבה של אנשים שמרגישים שזיעת אפם הפכה לנדל"ן וגם ערכיה של המדינה השתנו אבל הם עצמם לא כל כך... הרי הסיפורים או הסרט מדברים על מערכות יחסים, על ערכים שמשתנים ועל העברה בין דורית. אני רואה בנושאים העולים מהדיון ב"בן ממשיך" נושאים שבהחלט משותפים גם לזקנים בעיר רק הביטוי שלהם, בשל הבעיה הכלכלית-נדל"נית ובשל הצורך לבחור "בן ממשיך", מביא למצב בלתי אפשרי של הקצנת מערכות היחסים. בוטו (בוטו, 2007) כותב במאמרו "האם הזקנה היא נכס שווה זהב" (שם מתאים כל כך גם למאמרי זה!) על השינוי ביחס לזקן בעקבות תהליך העיור, שעוברת החברה הערבית שאיננה יותר יחידה חקלאית. בחברה הישראלית אנו עדים לתהליך הפוך, לכאורה. ישנה חזרה אל הכפר, אך הכפר נהפך לנדל"ן! אין רצון לשמר את הנחלה ולחזור לחקלאות. הדומה בשני המגזרים הללו הוא ההתייחסות לחקלאות "שיורדת מערכה" ובעקבות זה השינוי ביחס לדור המבוגר. במצב זה צריך להתמודד אדם זקן, כשאינו בשיא כוחו, תלוי באחרים פעמים רבות מבחינה רגשית וסיפוק צרכים קיומיים. כך נוצרת קרקע פורייה לעיוות, התעמרות וניצול. לבנשטיין ורון (2000) דנות במאמרן באפיונים ובגורמים ההופכים בן משפחה למתעלל. הן מצאו כי התנהגותו של בן משפחה המתעלל בקשיש מושפעת מארבעה גורמים מבניים, כשהראשון שבהם הוא הגורם הסביבתי, כגון צורת מגורים או מצב תעסוקתי. הן מוסיפות כי בספרות המקצועית מצאו סימוכין לכך שמצבי חיים שונים, שבהם מצוי בן המשפחה והשילוב ביניהם לבין גורמים מבניים עלול לעורר התנהגות תוקפנית של המטפל. בנוסף, הן מיינו את הנתונים המחקריים לפי הגורמים העשויים להפוך בן משפחה מטפל למתעלל, ומצאו כי תלות חומרית של בן משפחה בזקן היא אחד מהם. דוגמה לכך היא צאצאים המתגוררים בביתו של הזקן וסמוכים על שולחנו, או צאצאים שאינם מועסקים ומקבלים ממנו קצבה כלשהי או תלויים בכספי ירושות וצוואות. חשוב לציין כי מחקר חלוצי זה עסק בזקנים עירוניים. הדיונים של רננה ושלי סבבו כל הזמן סביב הנקודה, שאיננו רוצות לצאת עם סרט מאשים או סרט העוסק בהתעמרות בקשישים. הרי "בן ממשיך" אינו בן מתעלל. יחד עם זאת, בהסתמך על ניסיוננו וממחקרן של לבנשטיין ורון (שם), הכול נמצא שם. גם לנו לא היה נוח לראות את הפוטנציאל שיש במערכת חיים כזו, וכמו שהקשישים רצו "סוף טוב", בחרנו להביא את קולם ולפתוח רק במעט את התיבה היפה מבחוץ של בית- שדה-גג אדום = שקט ושלווה. הפיכת הסיפור לתסריט הייתה מעניינת מאוד, כמו במלאכת תפירה. חיבור חלקים שבתחילה נראים לא שייכים - לסצנות. אחר כך, כתיבת הדיאלוגים ושזירת פניני הלשון.

הגיעה שעת ליהוק השחקנים. כאן נכנסו הרבה אגו ורגישות (כמו אצל שחקנים אמיתיים). לשמחתנו, ההנחיה וההדרכה לכל אורך הדרך הייתה: יהיו "אודישנים" לכל התפקידים, והחברים המשתתפים הם אלו שיבחרו את השחקנים. לא הייתה בעיה מי יהיה האב. היו שני גברים וזה היה ברור מי מהם יהיה האב, אבל התפקידים הנשיים היו מורכבים ועדינים. הבחירה לתפקידים נעשתה על ידי החברים עצמם, כמו בחירת השם לסרט. שיתופם של הקשישים בכל התהליך היה מרכיב חשוב, מאחר שזו יצירה משותפת. המשחק והחזרות, החוזרות שוב ושוב, נטעו ביטחון בשחקנים. ברור היה כבר בתחילה כי יש לנו רק שלושה ימים של צילומים. בצילום אין סדר כרונולוגי של הסצנות, כמו בהצגה, ואנחנו חייבים שכל סצנה תהיה ברורה לכולם. הקשישים לא לומדים בעל פה את תפקידיהם. הם מאלתרים בכל פעם, לפני כל סצנה אנחנו מתארים את האווירה, את הדו-שיח שמתקיים, מדגישים בפניהם פניני לשון שנאמרו בעבר וזה המקום לאומרם. למרות שידענו עד כמה הנושא חשוב ובוער בעצמותיהם, הופתענו בכל פעם מהעוצמות של הסצנות, הן בחזרות והן בצילומים. החיים והמשחק כמו התבלבלו והאנרגיות נכנסו לתמונה ובאו לידי ביטוי במשחק. המשפחתיות ותחושת הקרבה ליוו אותנו גם בצילומים. הסרט צולם בביתה של אחת מעובדות מרכז היום, שזה עתה התאלמנה, ובחצרה של אחת הקשישות. כמו במרכז היום - הקו הדק בין השכנות בחיים לבין העבודה היה דק כל כך. שלושה ימים מלאים ורצופים היו איתנו מירי בוקר המנחה, משה הצלם ומתנדבים נוספים מהקהילה, כולם היו שם בשבילנו ובשביל החברים הוותיקים שלנו.

ולפעמים החגיגה נגמרת הסרט הושלם, הייתה הקרנת בכורה בפני נכבדי היישוב והמשפחות. כולנו היינו בתחושה עילאית של שמחה, הישגיות, הצלחה. הטקסיות והחגיגיות היו חשובים מאוד לנו ולקשישים. כשעמדנו רננה ואני נרגשות על הבמה, והמשפחות מסבות כל אחת סביב שולחן בחגיגיות, הרגשתי שקולנו היה כלחישה. חשבתי, האם "הילדים", שגם הם כבר הורים לילדים, שמסבים כאן סביב השולחנות מבינים את מצוקת הוריהם או הם עסוקים "רק" במצוקתם שלהם? האם סרט יכול לעורר ולשים את הבעיה במלוא חומרתה "על השולחן"? עד כמה, בנוסף להנאה שהייתה לכולנו, הסרט יהיה בעתיד "סרט מייצג" לנושא? עד כמה בעיה טעונה, האופיינית למגזר מסוים (חקלאי), קשורה בעצם לנושא רחב יותר כמו התעמרות בקשישים?. פעמים רבות אנחנו אומרים לעצמנו ש"אצלנו זה לא קורה", אין אצלנו תופעה כמו התעמרות בקשישים. אך כשאנו בודקים - אנו מוצאים שבכל מגזר התופעה מופיעה בתחפושת האופיינית - ואז איננו יכולים להתחבא יותר.

הבעיה שעלתה בסרט היא מציאות. ואת המחיר משלמים ההורים המבוגרים, אנשים שחוו פעמיים כיצד מפעל חייהם מתמוטט (גם אם כלכלית אולי לא זה המצב). פעם אחת - כאשר החזון שלהם ליישוב חקלאי ולהמשך תפקודו ככזה נגוז, ופעם שנייה - כאשר משפחתם מתפרקת ולהם - אין פתרון! נושא "הבן הממשיך" מטופל כיום במסגרת פרויקט במחלקת הרווחה במועצה האזורית שלנו, והוא נקרא "בן ממשיך - משפחה ממשיכה". הוא מבטא אופטימיות, תקווה לאחדות משפחתית. הנושא יצא מהמסגרת המשפחתית לשיח הציבורי. חלק חשוב מהיותנו עובדים עם קשישים היא האחריות שלקחנו על עצמנו (במסגרת המגבלות) על איכות חייהם של החברים המגיעים למקום. אחריות זו היא היכולת לעזור להם להשמיע את קולם. אני בחרתי בעבודה הקבוצתית, במשחק ובקולנוע כדרך ביטוי, כאמצעי לתיעוד. מצאתי שהמשחק מאפשר לקשישים, אולי כמו לקבוצות אחרות, להביא את עצמם בצורה אותנטית, אך עדיין שומר עליהם מפני חשיפת יתר. שילובן של דרכי הבעה אלטרנטיביות בטיפול בקשישים, מרחיב את יריעת הטיפול ומאפשר להגיע לאוכלוסיות רחבות ולנושאים מורכבים (ראו גם אצל פרבר, 2010).

אפילוג ההסעות האחרונות עזבו את מרכז היום. יום פעילות עמוס הסתיים ושוב אני עושה "סיבוב הופעות", רואה שהכול סגור, מציצה בפינות נסתרות, לפעמים חושבת: זה באמת היה יום מוצלח! ולפעמים אני חושבת: עוד יום כזה...!


רשימת מקורות

אש"ל האגודה לתכנון ופיתוח שירותים למען הזקן. אשל תקשורת והוצאה לאור.

בוטו, נ' (2007). האם זקנה היא נכס שווה זהב .אוחזר מתוך: אתר משרד הרווחה: www.molsa.gov.il / קהילת ניהול ידע ולמידה ארגונית / חכמת המעשה.

לבנשטיין, א', ורון פ' (2000). פגיעה בקשישים על-ידי בני משפחה מטפלים שכיחות התופעה בארץ, טיפולוגיה של הקורבן ושל בן המשפחה המתעלל ואטיולוגיה של התעללות. חברה ורווחה, כ(2), 192-175.

פרבר, ת' (2010). פרויקט קהילה מחוברת. עומד להתפרסם באתר משרד הרווחה: www.molsa.gov.il / קהילת ניהול ידע ולמידה ארגונית / חכמת המעשה.

שטרום, א' (2004). בתיאטרון הקהילתי משחקים את החיים. אוחזר מתוך: אתר משרד הרווחה: www.molsa.gov.il / קהילת ניהול ידע ולמידה ארגונית / חכמת המעשה.


איריס עזרא המאמר נכתב ב-2010 בהנחיית אריאלה שטורם

פרולוג במאמר זה אתאר תוכנית ייחודית, שפותחה במחלקה לשירותים חברתיים במועצה האזורית בני שמעון. לתוכנית היו שותפים רבים, שאפשרו את פיתוחה והתבססותה. ואני מודה לכולם (פירוט השותפים בסוף המאמר). תוכנית להב"ה- תוכנית לליווי והעצמת בני ובנות המועצה, נבנתה ועוצבה עוד בטרם הגעתי לניהול המחלקה, אך החיבור שלי אליה היה מיידי, מכיוון שהרגשתי שהושקעה בבנייתה מחשבה רבה, שמביאה לתוצאות משמעותיות. משמעות הדבר היא שאני משתתפת באופן פעיל בכל הפורומים הקשורים להובלת התוכנית והפעלתה, הן בתוך המחלקה והן מחוצה לה. אני רואה בתוכנית זו מימוש הלכה למעשה של ערכים רבים שאנו מכוונים אליהם בעבודה הסוציאלית. הרציונל העומד מאחורי התוכנית התחבר גם לתפיסות האישיות שלי לגבי התמודדות עם נוער בסיכון וגם לתפיסתי לגבי עבודה מערכתית. ניתן לומר, שלכאורה אין כאן כל חידוש, הרי כולם מדברים על עבודה מערכתית ועל שיתופי פעולה, ובכל זאת חשבתי שנכון להציג את התוכנית, מכיוון שלאור ההצלחות המרשימות שלה, שהבולטת שבהן היא הירידה באחוזי הנשירה מבית הספר מ- 50% לפני תחילת התוכנית להיעדר נשירה כמעט לחלוטין מאז שהתחילה התוכנית לפעול, כנראה ש"משהו" מצליח לעבוד כאן, ואת ה"משהו" הזה אנסה להציג ולהסביר.

איך ניצתה הלהב"ה? תוכנית להב"ה, שפועלת כיום במרבית ישובי המועצה האזורית "בני שמעון", התחילה בזכות מספר נערים שהגיעו לפני כעשר שנים אל העובדת הסוציאלית, שעבדה במושבי המועצה. כל אחד מהנערים סיפר לה סיפור דומה על קשיים גדולים במשפחה, על קושי להתמיד בבית הספר; על הידרדרות להתנהגויות שכללו וונדליזם, שימוש בסמים קלים אצל חלקם, ואלימות וגרמו לפתיחת תיקים במשטרה ולמעורבות של שירות מבחן לנוער וכיוצא באלה.

המחלקה לשירותים חברתיים החליטה להרים את הכפפה ולנסות להתמודד עם המצב הזה, שכלל גם נשירה מאד גדולה מבית הספר התיכון האזורי (עד 50% מבני המושבים שלא סיימו 12 שנות לימוד מדי שנה). יש לציין, שעוד בטרם התחילה לפעול תוכנית להב"ה, היו ניסיונות לא מעטים של מחלקת החינוך והמחלקה לשירותים חברתיים במועצה להתמודד עם תופעת הנשירה מבית הספר, אך ללא הצלחה מרובה. רוזנפלד וסייקס (2000) דנים בהפיכת שירותים לא הולמים לשירותים טובים דיים. אחת מהנחות היסוד שהם מציגים על מנת שהמאמצים לכך ישאו פרי, היא הנכונות לגלות ולהפיק תבניות פעולה חדשות. לדעתם, שירותים טובים דיים מחייבים תמורות בשירותים לא הולמים. לשם כך, לדעתם, דרושות הנכונות והיכולת בקרב העובדים להתרכז בתהליכים של גילוי וייצור תבניות פעולה חדשות במקום בתהליכים של יישום. תוכנית להב"ה נבנתה מתוך הבנה, שהשירות שנתנו קודם לכן לאותם נערים ומשפחות לא היה טוב דיו ולא הצליח למנוע את התופעות, שתוארו. דיאמנט (2009) מציג תוכנית מניעה, שנבנתה במועצה אזורית אחרת (חוף הכרמל) מזווית ראייה של מניעה. הוא מציין, כי אופי העבודה והמעמסה הגבוהה בתוך המחלקה לשירותים חברתיים, מביאים אותנו לרוב לפעול ברמת "כיבוי שרפות". עצם קבלת ההחלטה הניהולית, לפנות את הזמן לפעילות בעלת אופי של מניעה, מצביעה על מגמות שינוי בעבודת המחלקה. האמונה שהובילה אותם, ובמידה רבה גם אותנו, היא שפעולת המניעה תביא לשיפור מקומם האישי של הנערים ולעלייה בביטחון העצמי שלהם. אלו ישפרו את התפקוד, וימנעו מצבי סיכון עתידיים או לפחות יקטינו את הסיכוי לקיומם. בתוכנית שאותה אנו בנינו, ההתייחסות היתה רחבה יותר וכללה גם את ההורים, אולם הרציונל דומה מאד. נראה כי המאפיין המרכזי שהביא להצלחה בתוכנית זו, בניגוד לניסיונות העבר, היא התפיסה המערכתית של בוני התוכנית. תפיסה זו יצרה חיבור בין כל השותפים בחייו של הנער (משפחה, בית ספר, קהילה) והובילה לבניית תוכנית הלוקחת בחשבון את כל השותפים הללו. בשלב ראשון הוקם צוות היגוי, שהחליט לפעול בשותפות עם כל בעלי העניין לשם בניית תוכנית, שתיתן מענה לקשיים שעלו. צוות ההיגוי כלל נציגים מהמחלקה לשירותים חברתיים וממחלקת החינוך במועצה, נציגים משלושת המושבים שהתנדבו להשתתף בצוות ונציגי בתי הספר בהם לומדים תלמידי המושבים. צוות ההיגוי פעל במשך כשנה עד לגיבוש התוכנית הפועלת עד היום. התוכנית פועלת בדרך של שותפות עם גורמים רבים - שותפות בין המחלקה לשירותים חברתיים למחלקת החינוך (שאינה מובנת מאליה כלל ועיקר), שותפות עם בתי הספר, עם נציגי התושבים, עם ההורים ועוד.

ניתן למצוא גם בספרות המקצועית התייחסויות לחשיבותם של שיתופי הפעולה והשותפויות, הן בין אנשי המקצוע לבין עצמם והן ביניהם לבין התושבים עבורם נבנות התוכניות. רוזנפלד (1993) מציין בהתייחסו לפרדיגמת השותפות, כי מהות העזרה המקצועית שתשמש את איש המקצוע אינה ידועה מראש והיא נגזרת ברובה מציפיותיו או מניסיונותיו של האחר, כפי שהם מתגלים תוך כדי העבודה עימו. משום כך, חייב איש המקצוע להיות מסוגל לגלות צורות עזרה בלתי מוכרות מראש, ולסגלן לעצמו כפועל יוצא - אם לא כתכתיב - של השותפות שהוא יוצר עם האחר. השותפויות המגוונות, שנוצרו בתוכנית, הן אלו שסייעו לבנייתה בתחילת הדרך ולהתפתחות שלה לכל אורך הדרך. שותפויות אלו מחייבות אותנו למחשבה תמידית על הדרך בה אנו הולכים ולבדיקה מתמדת של העשייה שלנו.

מי אנחנו? המועצה האזורית "בני שמעון" נמצאת בצפון הנגב בפיזור גיאוגרפי נרחב מאד (כוללת בתוכה כ-450,000 דונם), ומקיפה את באר שבע משלושה כיוונים. המועצה מונה שבעה קיבוצים, ארבעה מושבים, ושני ישובים קהילתיים (האחד חדש והשני - קיבוץ שפונה מיושביו וקלט את תושבי עצמונה, שפונו מגוש קטיף). במועצה כ- 7000 תושבים, מהם כ-650 בני נוער בכיתות ז'-י"ב. המחלקה לשירותים חברתיים במועצה האזורית בני שמעון עובדת בשיטה שמתאימה, לדעתנו, למאפייני הסביבה הארגונית. העבודה רובה ככולה נעשית עפ"י החלוקה הגיאוגרפית ולא הפונקציונלית. כלומר - למעט תפקידים המחויבים עפ"י החוק (פקידויות הסעד) - העבודה נעשית ע"י העובדת הסוציאלית בכל ישוב. היא זו שמטפלת בכל הפניות המגיעות למחלקה - מלידה ועד זקנה. העובדת נמצאת ביישוב יום-יומיים בשבוע (עפ"י גודל היישוב), ונותנת ליישוב את כלל המענים ברמה הפרטנית, המערכתית והקהילתית. סוג עבודה זה יוצר היכרות עמוקה בין העובדת הסוציאלית לבין היישובים בהם היא עובדת, כולל קשר למשפחות רבות - מחד גיסא, על כל מגוון הקשיים איתם הן מתמודדות ועבודה שוטפת עם הנהגת היישוב ובעלי התפקידים המרכזיים - מאידך גיסא. עובדה זו סייעה בבנייתה של תוכנית להב"ה בשותפות עם התושבים, ותוך הקשבה למצוקות שלהם ולמענים שהם הציעו לקשיים אותם הם חווים בהקשר של בני הנוער. המושבים בהם החלה התוכנית לפעול נמצאים בקרבה גיאוגרפית מאד גדולה ביניהם, ובשל כך (וכן בשל סיבות נוספות שאינן מעניינו של מאמר זה) ההתנהלות שלהם אל מול המועצה האזורית, היתה במובנים רבים ולאורך שנים רבות כיחידה מוניציפאלית אחת.

לאורך השנים יש עובדת סוציאלית אחת שנותנת את המענים בשלושת המושבים, ומרבית השירותים אותם הם מקבלים (חינוך בגיל הרך, חינוך בלתי פורמאלי, מרכז יום לקשישים וכו') הינם משותפים. מסיבה זו, גם תוכנית להב"ה נבנתה במשותף לשלושת המושבים. כאמור, ההתנהגויות בהן נתקלנו, ובכלל זה גם אחוזי הנשירה הגבוהים מבית הספר התיכון, שהביאו אותנו לבניית התוכנית, הופיעו בשלושת המושבים. בהמשך, עם התרחבות התוכנית, הקפדנו לבנות תוכנית נפרדת לכל יישוב, הן בשל הריחוק הגיאוגרפי והן בשל ההבנה שחיזוק הקהילה הינו מרכיב חשוב בתוכנית שקשה לנו לראות את התוכנית בלעדיו.

מה מלהיב בלהב"ה? תוכנית להב"ה הינה תוכנית התערבות מערכתית, המתייחסת למעגלי החיים השונים של המתבגר (הנער עצמו, משפחתו, בית הספר והקהילה), במטרה ליצור שינוי בכל אחד ממעגלים אלה.כאמור, התוכנית נבנתה ע"י צוות היגוי שנפגש באופן קבוע במשך כשנה, תוך שהוא בוחן את הגורמים המאפיינים את מצב הנוער במושבים, ואת מצב המושבים בכלל. מדובר במושבי עולים מצפון אפריקה, שהגיעו לנגב בשנות החמישים של המאה הקודמת, עסקו בחקלאות וסבלו קשות מהמשבר שפקד את החקלאות בשנות השמונים, משבר שהותיר רבים מהם בחובות כבדים וללא כל יכולת התפרנסות לאחר שמרבית שנותיהם עסקו בחקלאות. דור הנערים, הינו במובנים רבים דור שלישי למצוקה. המתבגרים, המוכרים במחלקה לשירותים חברתיים סובלים לרוב מליקויים רגשיים והתנהגותיים וממחסור משמעותי בתמיכה של הורים, משפחה מורחבת וקהילה. היעדר משאבי התמודדות יעילים ברמה של הפרט, המשפחה והקהילה בד בבד עם העדר מסגרות טיפוליות, יוצרים רמות שונות של סיכון התפתחותי. כאשר התוכנית התחילה לפעול לא יכולנו לשער עד כמה השפעתה תהיה גדולה, ותחרוג לא רק מהנערים אל המשפחות כולן, אלא אף לישובים אחרים במועצה. צוות ההיגוי של התוכנית חיפש שם שיבטא את רוח התוכנית ובסופו של דבר נבחר השם להב"ה – ליווי והעצמת בני ובנות המושבים. בהמשך, עם הרחבתה של התוכנית הוסבו ראשי התיבות לליווי והעצמת בני ובנות המועצה, שינוי שאינו סמנטי בלבד, אלא מהווה עדות נוספת להרחבת השפעתה של התכנית.

מטרות התכנית • לצמצם מצבי סיכון של מתבגרים • לשפר את תפקודם האישי, החברתי והלימודי • לחזק את הקשר של מתבגרים אלה לבני גילם ולקהילה • לשפר את מערכת היחסים בין המתבגרים לבין הוריהם עקרונות מנחים במהלך עבודתו של צוות ההיגוי נקבעו עקרונות מנחים להפעלת התוכנית, שמתוכם נגזרו בהמשך דרכי הפעולה האופרטיביות. עקרון מרכזי היה שבניית תוכנית למניעת סיכון בקרב בני נוער מחייבת מעורבות פעילה של ההורים. ההבנה היתה שעל מנת ליצור שינוי אצל נער יש צורך בהסתכלות על כל מעגלי חייו ובהתערבות מכוונת בכל אחד מהמעגלים הללו, כאשר הראשון שבהם הוא המשפחה, והמעגלים הנוספים הם בית הספר והקהילה. ניסני וורשבסקי (2004) מציינים כי בבואם לטפל בילדים המאובחנים כסובלים מהפרעת קשב וריכוז ובהוריהם, הם החליטו לבחון דרכי פעולה חלופיות לטיפול שנעשה קודם לכן בנפרד ע"י מערכות החינוך והרווחה, ולעבוד בדרך של שיתוף פעולה בין שתי המערכות הללו. הרעיון המנחה היה, כי על כל פתרון להציב במרכז את הילד וסביבו "משולש קדוש": הורים–חינוך–רווחה, אשר יחד, בשיתוף פעולה, מתגייסים למען רווחת הילד ומשפחתו. הם מצטטים מספרה של הילארי קלינטון "נדרש הכפר כולו": ..."ילדים ישגשגו רק אם משפחותיהם תשגשגנה ואם החברה כולה תדאג לטיפוח" (קלינטון, 1997). הם מצאו כי שותפות בין מגזרים שונים למען אוכלוסייה מטופלת מונעת כפילות בטיפול, משלבת בין בסיסי ידע שונים המתארים את אותה אוכלוסייה ומטפלים בה, כך שהמענה הניתן לאוכלוסייה הופך לרחב ומקיף יותר ומהווה מענה לצרכים שלא מולאו עד כה. תוכניות למניעת סיכון בקרב בני נוער, כפי שהכרנו בעבר, התמקדו בעיקר בבני הנוער וניסו לטפל בנערים עצמם. בתוכנית זו היה ניסיון לעשות משהו שונה, שזכה בתחילה להרמת גבה מצד רבים מהסובבים, בעיקר לנוכח ההתעקשות שלנו לשלב את ההורים בתוכנית. האמירה הרווחת הייתה: "אין סיכוי שההורים יגיעו לטיפול, ואם כבר מישהו יגיע זו רק האמא..." התפיסה המקצועית שהנחתה אותנו, התבססה על הידע הקיים לגבי מתבגרים. גיל ההתבגרות הינו שלב מכריע בעיצוב הזהות של הפרט. המתבגר עובר תהליכי שינוי פיזיולוגיים, רגשיים וחברתיים. תוצר ההתמודדות עם תהליכי שינוי אלה הוא מערך יחסים חדש של המתבגר בעיקר עם הוריו ובני גילו. תפיסה זו הביאה אותנו לבנות תוכנית שבה מעורבות ההורים היא חלק בלתי נפרד. העובדות בשטח הוכיחו, לשמחתנו, שצדקנו בהנחות היסוד שהובילו את התוכנית. ההורים מגיעים לטיפול ומתמידים בו, ולעתים אף מתקשים לסיים את הטיפול בשלב בו אנו חושבים שהוא הנכון... החשיבות של מעורבות ההורים, כפי שאנו רואים אותה, היא לא רק לגבי הנער שבגינו נכנסה המשפחה לטיפול אלא בראייה המשפחתית כולה, ומתוך מחשבה גם על הילדים האחרים ועל השינוי הרחב יותר שאנו מקווים שיתרחש במשפחה. כיום, כאשר התוכנית פועלת כבר מספר שנים ניתן בהחלט לראות את השפעות הטיפול המשפחתי על דפוסי ההורות באופן כללי, ולא רק לגבי הנער שבתוכנית, וכן ניתן לראות שינוי גם אצל ילדים אחרים במשפחה, אם כי לא תמיד באופן מלא. נקודה זו באה לידי ביטוי גם בחשיבות שאנו משווים למעגל הקהילתי. לתפיסתנו, בקהילות הקטנות בהן אנו עובדים, הקהילה היא סוג של משפחה מורחבת, שהיינו רוצים לראות אותה לוקחת אחריות ביחס לבני הנוער שבה. החיבור שאנו עושים בין הנערים לבין הקהילה הינו בתפיסה רחבה של הבנת הקשר שבין הנער, המשפחה והקהילה. למדנו לראות שלפעמים לקהילה יש "רווח" מסוים (בדרך כלל לא מודע) מתיוג נערים מסוימים כ"בעייתיים", ולכן היא אינה מטפלת בהם. תפקידנו היה, בין היתר, לעזור לקהילות לראות, שקהילה שמתייגת נערים לא נותנת להם למעשה סיכוי, וקהילה שיכולה לראות את השינויים בחיי הנערים, יכולה גם לעזור להם בתהליך אותו הם עוברים, אם בעקיפין ואם במישרין.

דיאמנט (2009) מצטט במאמרו את הגדרתו של השופט אלי שרון לילדים בסיכון "(סיכון פירושו) מצבו של קטין עקב חוסר תפקודו והסכנה הנשקפת לשלומו, שמקורם ויסודם בנסיבות אישיות של הקטין עצמו, של משפחתו או של סביבתו." הוא מתייחס לכך, שישנה מחלוקת על עצם היכולת להגדיר את המונח. זאת, בגלל הקושי בקביעת כלי מדידה אובייקטיביים. מאחר שההערכה נעשית מנקודת מבטו הסובייקטיבית של המעריך, לדעתו "היעלמותם" של חלק מהילדים מביאה למצבים בהם הם נשכחים ולא זוכים להתייחסות הראויה. מכאן עשויה דרכם להוביל אותם עד נשירה מבית הספר והיעלמות מלאה מהנוף החברתי. הסתגרות והתבודדות או מציאת פתרונות שליליים כדרך למניעת היעלמותם וכדרך לקבלת התייחסות מהסביבה, אפילו אם זו שלילית. מעגל בית הספר הינו מעגל ייחודי נוסף, לעומת תוכניות אחרות. מעורבות צוות בית הספר בתוכנית החלה כבר בשלב של עבודת ועדת ההיגוי. חשוב לציין, שנוצרה כאן הבנה משותפת, מתחילת הדרך, שיש חשיבות לשותפות זו, שכן מנהל בית הספר והצוות הבכיר שלו השתתפו באופן פעיל בכל הישיבות של צוות ההיגוי. שותפות זו עם בית הספר נוצרה, לדעתי, מתוך התסכול העמוק, המשותף לכל הגורמים, ביחס למצבם של הנערים הללו, ומתוך מחשבה שרק עבודה משותפת תוכל להוביל לשינוי. צוות בית הספר ממשיך להיות מעורב מאד בתוכנית לאורך כל הדרך, וכך גם המעורבות של העובדות הסוציאליות בבית הספר, כפי שיוצג להלן. מתקיימים מפגשים משותפים של צוות בית הספר וצוות התוכנית לאורך השנה, כאשר מנהל בית הספר מקפיד על קיום ישיבה רחבה בסיום כל שנת לימודים בה לוקחים חלק כל השותפים בתוכנית מתוך בית הספר, מהמחלקה לשירותים חברתיים וממחלקת החינוך. בישיבה זו מתקיים סיכום שנה, הפקת לקחים ומחשבות לשנה הבאה. 

ששון (2006) מציינת כי יש חשיבות רבה להעמקת קשרי עבודה בין-דיסציפלינאריים ואף להרחיבם לשיתוף פעולה בין מערכות הרווחה, החינוך והבריאות.  היא מזכירה כי שיתוף הפעולה הבין מקצועי רווחה-חינוך, עו"סים ומורים, מצריך  תהליך של בחינה והגדרת מטרות משותפות, ושל תיאום ציפיות הדדי. חשוב, לדעתה, לבחון אם ישנן מטרות משותפות ומה הן, וכיצד נתפסת "הצלחה" על ידי כל אחד מבעלי המקצוע.

נראה כי בצורת העבודה אותה התווינו עם צוות בית הספר נתנו מקום לסוגיות הללו. לדוגמה - תיאום הציפיות בינינו נמשך כל העת. הרחבת התוכנית יצרה מצב חדש בו בית הספר נפגש עם מספר עובדות סוציאליות ולא רק עם מנהלת התוכנית. הדבר העלה בתחילה שאלות מצידם, עקב ההרגל, שכדרכם של הרגלים, לא תמיד קל לשנותו. גם במקרה זה, הדיבור המשותף סייע להתגבר על המכשולים.

ארבעה מעגלים של פעילות 1. המעגל הפרטני במעגל זה משימתנו לעזור לכל אחד מהנערים להגדיר לעצמו מטרות אישיות הקשורות לתפקודו במערכות יחסים שונות, ולעזור לו להשיג מטרות אלה, בהתאם ליכולתו ולקצב האישי שלו. השגת מטרות אלה עשויה לתרום לתחושת הביטחון האישי והערך העצמי ולצמצום מצבי סיכון להם אנחנו עדים. 2. המעגל המשפחתי מטרת ההתערבות במעגל המשפחתי, המהווה תנאי להשתתפות הנער בתכנית, הינה שיפור היכולת ההורית – יכולת ההורים לקחת על עצמם את האחריות הראויה, לצמצם מצבים של חוסר אונים וחוסר תפקוד הורי, לשפר את יכולתם לקבל ולהכיל את ילדיהם תוך הצבת גבולות ומתוך עמדה של סמכות. 3. המעגל הבית ספרי מעגל זה פירושו שיתוף פעולה הדוק בין צוות התכנית לבין בית הספר, בבניית תוכנית אישית מותאמת לצרכים, ליכולות ולכוחות של כל אחד מהנערים, תוך שימת לב מתמדת למצבו הלימודי והרגשי. שיתוף פעולה זה הינו אחד מיסודות התכנית ומטרתו לשפר את ההצלחה לימודית ולמנוע נשירה מבית הספר. 4. המעגל הקהילתי מעגל זה כולל שני רכיבים: • מעורבות הקהילה בתכנית – התכנית המעשית נבנית ע"פ הרציונל המגובש, יחד עם הקהילה, כדי להתאימה לנורמות התרבותיות שלה וכדי להבטיח, כבר בשלב מוקדם, את יצירת המעורבות והאחריות הקהילתית. • מעורבות הנערים בתוך הקהילה - באמצעות השתלבותם בפעילות הכוללת של בני גילם.


איך זה עובד? כאמור, התוכנית נולדה בעקבות פנייה של בני נוער, שהגיעו אל משרדה של העובדת הסוציאלית בישוב, ושטחו בפניה את סיפור חייהם ומצוקותיהם, תוך בקשה לעזרה. בהמשך, לאחר עבודתה של ועדת ההיגוי, ועם הגדרת עקרונות הפעולה, החל איתור הנערים והמשפחות. חשוב להדגיש שתוכנית להב"ה יצאה לדרך לאחר מספר שנים, שבהן העובדת הסוציאלית עבדה במושבים וכבר היתה שם דמות מוכרת ומעוררת אמון. יחד עם זאת, התכנית הציעה משהו חדש ולא מוכר. עד לאותו שלב העובדת הסוציאלית זוהתה בעיקר עם עזרה חומרית ולא עם תוכניות מניעה. העובדת הסוציאלית היישובית היא "מנהלת התיק" של כל המשפחות שמשתתפות בתוכנית, והיא נמצאת בקשר ישיר איתן ועם כל שאר השותפים לתוכנית.

איתור הנערים איתור הנערים והמשפחות פעל מתחילת הדרך, וכך גם עד היום, במספר ערוצים במקביל: כאמור, היו נערים שפנו אלינו ודרכם הגענו להוריהם והצענו להם להצטרף לתוכנית. בעקבות כניסתן של המשפחות הראשונות לתוכנית, היו הורים נוספים שפנו אלינו ביוזמתם, ובקשו לשמוע על התוכנית. צוות ההיגוי כלל תושבים שהכירו משפחות נוספות שלהן ניתן היה להציע להצטרף לתוכנית. דרך נוספת שהלכה והתפתחה במהלך השנים, ככל שהעמיקו קשרי העבודה עם בית הספר, היא הפניה של משפחות דרך בית הספר. כיום אנו נמצאים במצב שישנם מקרים שכאשר נער רוצה להתקבל לבית הספר, בית הספר מעמיד את הצטרפותו של הנער לתוכנית להב"ה, כתנאי לקבלתו לבית הספר. חשוב לציין שאנו לא פונים באופן יזום למשפחות שלא מטופלות אצלנו על מנת להציע להן את התוכנית. זאת - מתוך אמונה ביכולתן של המשפחות לבקש את העזרה, ומתוך רצון לשמר עבורן את המקום שהן "בעלות הבית" של עצמן. זאת, למעט משפחות שמגיעות דרך דיווחים לפקידת הסעד על סיכון במשפחה. משפחות שאינן מוכרות לנו מגיעות אלינו בעזרת גורמים בקהילה (שכנים, בעלי תפקידים וכו') או ע"י בית הספר. מעניין לראות את השינוי שהתרחש במהלך השנים במושבים - תוכנית המוגדרת תוכנית למניעת סיכון הפכה ל"מצרך" מבוקש שמשפחות רוצות להיות חלק ממנו, ואף מוכנות להשתתף בעלויות הכרוכות בכך. יתירה מזאת, בשנה האחרונה, לאור התמסדות התוכנית מחד גיסא, והתרחבותה מאידך גיסא, החלטנו על הקמת ועדת קבלה לתוכנית. משפחה המעוניינת להיכנס לתוכנית פונה לעובדת הסוציאלית היישובית. לאחר מספר מפגשי היכרות, אם נראה כי המשפחה עומדת בקריטריונים של קיום סיכון, היא מגיעה לוועדת קבלה (עם הנער או בלעדיו עפ"י בחירתו). בוועדה משתתפים מנהלת התוכנית, מנהלת השירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח), פקידת הסעד לחוק הנער ועו"ס המשפחה. המעגל הפרטני במרכז מעגל זה נמצא מדריך שמלווה את הנערים באופן אישי. בתחילת הדרך הגדרנו את המטרה כיצירת קבוצה של כלל בני הנוער המשתתפים בתוכנית, כיוון שהם היו מנותקים מחברת בני גילם במושבים על רקע התנהגויותיהם החריגות. במשך הזמן חל שינוי בהגדרת המטרה, כאשר הבנו שהקבוצה הינה אמצעי ולא מטרה, והמוקד עבר לעבודה הפרטנית. במסגרת זו, תפקידו של המדריך הוא ליצור קשר אישי עם בני הנוער ולעזור לכל אחד מהנערים להגדיר את המטרות האישיות שלו. המדריך מלווה את הנערים בפגישות שבועיות, כאשר בפגישות אלו הוא משוחח איתם על סוגיות שונות הקשורות לעולמם החברתי, הלימודי, המשפחתי ועוד. המדריך הינו לרוב בעל הכשרה בתחום טיפולי כלשהו, וכמו כן הוא בעל יכולת ליצירת קשר אישי וקבוצתי. המדריך מבקר בבתי הנערים ולרוב יוצר קשר גם עם ההורים. הוא אינו מוגדר כמטפל, אלא כמלווה. יחד עם זאת, ישנם מקרים בהם הנערים משתפים את המדריך בסוגיות אישיות מאד מעולמם. הנערים יודעים בכניסתם לתוכנית על הקשר שבין המדריך לעובדת הסוציאלית ועל חובת הדיווח, בה הוא מחויב במקרים מסוימים. מתוך היכרות עם קבוצת הנערים, המדריך יוזם גם מפגשים קבוצתיים אשר מתקיימים עפ"י הצורך. כאשר עולה צורך משותף ממספר נערים, המדריך עוזר להם לקדם נושא המעניין אותם. כך, לדוגמה, הנערים למדו תקליטנות (די.ג'יי) ובהמשך אף עבדו באירועים שונים בקהילה, והנערות עסקו בנושאים שונים הקשורים לדימוי הגוף ודימוי עצמי (ראו בהרחבה בהמשך). כיום, עם הרחבתה של התוכנית, אנו מפעילים "מדריך מאתר", שאחראי על הנערים המשתתפים בתוכנית בכל יישובי המועצה. זאת, מתוך רצון לאתר צרכים משותפים ולקדם תוכניות ייחודיות שיתאימו להם, בשיתוף פעולה עם מדריכי הנוער הפועלים ביישובים השונים. אנו רואים חשיבות בתוכניות הקבוצתיות בכך שהן יכולות לקדם את הנערים בנוסף לעבודה הפרטנית. ישנם מקרים בהם דרך הקבוצה ניתן להקנות כלים (כפי שיתואר להלן) וכן יש אפשרות לעבוד על תכנים רגשיים, לעתים בצורה אפקטיבית יותר מאשר בעבודה פרטנית טיפולית, שממנה רוב בני הנוער מסתייגים, בשלב זה בחייהם. בנוסף, הנערים מקבלים עזרה לימודית בשעות אחה"צ מסטודנטים שעובדים בתוכנית. הסטודנטים מגיעים לרוב מתחומים טיפוליים (עו"ס, פסיכולוגיה, מדעי ההתנהגות), והתרומה שלהם לנערים היא גם במישור הלימודי וגם במישור הרגשי. בפגישות סיכום השנה משתתפים הנער, הוריו, העובדת הסוציאלית והמטפל המשפחתי. להלן מקצת מהדברים שנאמרו ע"י הנערים בפגישות אלו: "כיף לי לבוא לפגישות עם דרור [המטפל] כי אפשר לדבר איתו ואני מרגיש שהוא מקשיב למה שאני אומר ומבין אותי. חשוב לי להמשיך.." "היה לי כיף למרות שהיה קשה. נהייתי יותר עצמאית. למדתי להתמודד עם בעיות במצבים קשים.. קבלתי מלהב"ה הרבה. בבית הספר, בלימודים, ממריאנה [מטפלת משפחתית]. הרגשתי שבית ספר מעוניין ורוצה שאצליח..."

מדברי מדריכים ומורים בסיכום שנת הפעילות: "רואים שיפור רב אצל הילדים שמשתתפים בתוכנית...השילוב של העזרה הלימודית והטיפול המשפחתי מביא לשינוי אצל הנערים והם הופכים לנורמטיביים.... הקשר בין המורים של התוכנית לבין צוות בית הספר הוא חשוב ועוזר לקדם את הנערים..."

המעגל המשפחתי כאמור לעיל, התפיסה המערכתית המנחה אותנו בתוכנית חייבה אותנו לבנות מסגרת התייחסות פעילה לא רק לנערים אלא גם להורים. זאת, בניסיון לשפר את יכולתם לתפקד כהורים, ולהפוך את סוגיית ההתמודדות עם תכנים של הורות לנושא נורמטיבי בתוך הקהילה. הטיפול המשפחתי או ההדרכה ההורית הינם חלק בלתי נפרד מהתוכנית. הורים שמעוניינים שילדם ישתתף בתוכנית, מתחייבים להשתתף אחת לשבוע בפגישה טיפולית או הדרכה הורית בראייה משפחתית (ההורים משתתפים, וכאשר זה נכון מבחינה טיפולית, מצטרפת המשפחה כולה). שיתוף פעולה בהקשר זה הוא תנאי להשתתפות הנער בתוכנית, וישנה הקפדה גדולה על כך, עד כדי הוצאת נער מהתוכנית, אם הוריו אינם עומדים בתנאי זה. לאחר שהתקבלה החלטה על כניסת משפחה לתוכנית, מתקיימת פגישת היכרות בין ההורים למטפל המשפחתי בהשתתפות העובדת הסוציאלית. בפגישה זו העובדת הסוציאלית מסבירה מדוע נכנסת המשפחה לתוכנית וביחד מוגדרות המטרות הטיפוליות. אנו עושים זאת כדי להבטיח שבמפגשים הטיפוליים יידונו הסוגיות המרכזיות שהביאו את המשפחה לתוכנית, על מנת למנוע הישנות של סיטואציה בה מנגנוני ההגנה של ההורים מונעים מנושאים מהותיים להגיע לחדר הטיפולים (לדוגמה - אלימות כלפי נער שלא עלתה בחדר הטיפולים). המפגשים הם עם ההורים, עם כל המשפחה או עם חלקים ממנה עפ"י שיקול דעתו של המטפל המשפחתי. הטיפול בכל משפחה מותאם לתכנים העולים בטיפול ולסוגיות שהיוו את השיקול להכנסת המשפחה לתוכנית.

בתחילת הדרך לא הגבלנו את משך הטיפול, אך כיום הוא מוגבל לשנתיים. מתקיים טיפול אינטנסיבי בתדירות שבועית, ולאחר מכן, במידת הצורך, מתקיים מעקב בתדירות חודשית. פעמיים בשנה, לפחות, מתקיימת הערכה של התהליך הטיפולי בהשתתפות ההורים, העו"ס והמטפל המשפחתי (הנער משתתף בהתאם להחלטה משותפת שלו ושל הוריו), נבחנת ההתקדמות ומוגדרות מטרות טיפוליות להמשך. בנוסף, ההורים לוקחים חלק פעיל בבניית התוכנית הלימודית האישית, במפגש משותף עם הנער, העו"ס וצוות בית הספר בתחילת כל שנת לימודים. ההורים מתחייבים להיות מעורבים באופן פעיל במעקב אחר ביצוע התוכנית, מעורבות שמתבטאת בהגעה למפגשים בבית הספר עפ"י הצורך. יש לציין שכיום צוות בית הספר מבחין בשינוי משמעותי ביחס למעורבות ההורים בבית הספר, לעומת מה שהיה מקובל טרם התחלת התוכנית. במהלך השנה מתקיימים מפגשי הורים קבוצתיים עם צוות התכנית במטרה להפוך אותם לשותפים מלאים ולפעילים בהיבטים השונים של התכנית. במפגשים אלו משתתפים ההורים, העו"ס, מדריכת התוכנית ומנהלת התוכנית, ועפ"י הצורך גם מנהלת המחלקה. מטרת המפגשים היא לחשוב על הפעילויות בתוכנית, לקדם, לשנות, להוסיף או לגרוע במידת הצורך.

מטפל בתוכנית מתחילתה: "כמי שמטפל בתוכנית להב"ה מאז תחילתה לפני כ-7 שנים במושבים ובהמשך ביישובים נוספים, אני רואה את השפעתה העיקרית במושבים, שם היא מתנהלת לאורך זמן. אין לי ספק בדבר השפעתה בקרב כל משפחה המקבלת התערבות כה אינטנסיבית וברחבי המושבים מסתובבים היום בוגרים רבים שחייהם השתנו בזכות התוכנית. מה שונה בתוכנית הזו שעושה את ההבדל? ההבדל העיקרי הוא, לטעמי, דרישה החד משמעית של מעורבות ההורים, עד כדי כך שבמידה וההורים לא מתחייבים להיות שותפים ולהגיע לפגישות טיפוליות גם ילדם לא יקבל כלל טיפול. ההשקעה של ההורים, הדוגמה שהם נותנים לילדם היא קריטית ומהווה את הגורם העיקרי לשינוי. ישנן משפחות רבות בהן לא טיפלתי כלל בנער אלא רק בהוריו והשינוי היה רב. יותר מכך, ההשפעה ניכרה אף בקרב ילדיהם האחרים של בני הזוג ולא רק אצל הילד הרשום בלהב"ה. חשיבותה של התוכנית רבה בעיניי אף יותר מכיוון שהשינוי שהיא מביאה אינו רק בקרב המשפחות המטופלות אלא שינוי שניוני, חברתי, המורגש - לפחות אצלי – בכלל במושבים

בתחילת הדרך היו בין המשתתפים נערים רבים שנשרו מבית הספר, נפתחו להם תיקים פליליים וכאלו שלא התגייסו לצבא. בשנים האחרונות - למעט מקרים בודדים בלבד - אין נשירה, אין תיקים פליליים והנוער מתגייס לצבא ואף ליחידות קרביות באחוזים גבוהים מאשר קודם. החשיבות של תהליך זה רבה, מכיוון שזוהי ממש שבירתו של מעגל חברתי שהתקיים מספר דורות. השינוי בא לידי ביטוי בעוצמה רבה גם בכך שתוכנית להב"ה הפכה מתוכנית המתייגת את המשתתפים בה (כמו כל תוכנית רווחה) לתוכנית מבוקשת מאוד שאנשים מדברים עליה כדבר חיובי ונורמטיבי, בתי הספר מבקשים, ולעיתים מתנים את המשך דרכו של נער בכך שייקח חלק בתוכנית".

דברים שנאמרו ע"י הורים בפגישות סיכום שנה קבוצתיות ופרטניות: "ראיתי בלהב"ה מקום להאיר ולהעיר. אני כהורה רואה בכך עזרה שלא היתה כאן אף פעם...אני בדרך למקום נכון יותר. עם כל מה שעברנו במשפחה אני מרגיש שמאד נעזרתי..." "בזכות להב"ה הבנו שאנחנו, יחד עם הילד שלנו, הולכים לכיוון לא נכון. אני מרגיש שההכוונה שקבלתי כאן עזרה לי לשנות כיוון ולחזור להיות הורים משמעותיים עבור הילד שלנו".

"פחדתי שהילד שלי לא יוכל להישאר בבית הספר. התוכנית, הליווי המשפחתי והקשר עם בית הספר עזרו לנו לעזור לילד להצליח בבית הספר, והוא אפילו קבל תעודת הצטיינות בסוף השנה!" "אני מרגישה שהפגישות השבועיות עם המטפלת עוזרות לי גם עם הילדים האחרים במשפחה. אנחנו מקבלים כלים ורעיונות איך להתמודד עם כל הילדים" "הבנתי שאם אני מאבד שליטה זה מה שהילד שלי לומד ממני. היום אני מרגיש שקבלתי כלים שעוזרים לי לא לאבד שליטה והאווירה בבית יותר רגועה"

המעגל הבית ספרי שיתוף הפעולה עם בית הספר נולד, כאמור, עוד בצוות ההיגוי של התוכנית, כאשר מנהל בית הספר ושותפיו הבכירים היו שותפים בגיבוש התוכנית. זאת, מתוך הכרה שהצלחת התוכנית היא אינטרס משותף של כלל המשתתפים, ושהשותפות יכולה להביא למקומות טובים ונכונים יותר עבור הנערים והמשפחות. שיתוף פעולה זה ממשיך לאורך כל שנות הפעילות ויש לו חלק מכריע בהצלחת התוכנית. הקשר עם בית הספר מתנהל בצורה שוטפת לאורך כל שנת הלימודים.

בתחילת השנה מתקיים מפגש ראשון, בו משתתפים הנער והוריו, הצוות החינוכי של אותה השכבה והעובדת הסוציאלית. בפגישה זו נבנית תוכנית לימודים המותאמת לנער, תוך התייחסות לצרכיו הייחודיים. בהמשך, מתקיים מפגש הערכה חודשי לגבי כל נער המשתתף בתוכנית. במפגש זה משתתפים הצוות החינוכי והעובדת הסוציאלית. כאשר ישנם שינויים הדורשים התייחסות ושינוי התוכנית, מוזמנים גם הנער והוריו (ההורים אינם מוזמנים בכל חודש כדי שלא ליצור עליהם עומס גדול מדי). צוות בית הספר מדגיש את השינוי הגדול שחל במחויבות ההורים ובקשר שלהם עם בית הספר מאז שהתחילה התוכנית לפעול. בנוסף, קיים שיפור מתמיד אצל מרבית הנערים המשתתפים בתוכנית. מאחוזי נשירה מאד גבוהים הגענו למצב בו אין כמעט נשירה מבית הספר. בנוסף, הנערים מצליחים להשתלב בלימודים, ציוניהם משתפרים לאין ערוך והם אף נבחנים בהצלחה בבחינות הבגרות. בסיום כל שנת לימודים מתקיימת ישיבת הערכה בהשתתפות צוות רחב מבית הספר (מנהל, סגנים, יועצים, רכזי שכבות ומחנכים), העובדות הסוציאליות, קצינת הביקור הסדיר ומנהלי המחלקות השותפות – שירותים חברתיים וחינוך על מנת להעריך את השנה שעברה ולהתכונן לשנה הבאה.

דברים שנאמרו ע"י משתתפים בישיבת הסיכום עם צוות בית הספר: מנהל ביה"ס "אשל הנשיא": "לפני מספר שנים היתה נשירה של 50% של בני המושבים. היו כל מיני ניסיונות לשנות את המצב, אך נשארה נשירה סמויה. רק כשהתחילה תוכנית להב"ה נפסקה הנשירה הסמויה, והנערים נשארים בזכות עצמם. השינוי הוא טריוויאלי אך קשה ליישום: שילוב בין כל העולמות של הילד – ביה"ס, שעות הפנאי והמשפחה. נוצרה מערכת של שיתוף פעולה אמיתי בין כל הגורמים וזה מצליח לעבוד. ישנה תחושת סיפוק מאד גדולה של ביה"ס – מאפשרים לנערים להיות בסביבה הנורמטיבית של בני גילם."

סגנית מנהל ביה"ס: "הנערים והנערות שאני עובדת עימם נמצאים זמן ארוך בתוכנית. לדעתי, שיתוף פעולה בין בית הספר לבין ההורים משמעותי מאוד. כשאני בוחנת את הנערים המשתתפים בתוכנית אני רואה תמונה מגוונת. יש נערים שמסיימים עם בגרויות מלאות שבלי להב"ה לא היו מסיימים את בית הספר. אפילו הנערים שמסיימים עם קושי, בקצה הרצף, מסיימים כאן את הלימודים, ועם חלק מהבגרויות. חלק מהנערים אוספים את עצמם בסוף השנה לקראת הבגרויות. אבל - יש נערים שהם עדיין במצב של חוסר תפקוד בבית הספר".

רכזת שכבה: "אחת מהסיבות להצלחת התוכנית זו ההתעקשות על כל הגורמים... בעבר כבר החליטו על טיפול בנשירה אך זה לא הביא לתוצאות. בתוכנית הזו, הנערים לא מגיעים למצב של נשירה וזה הופך אותם בתפיסה לשייכים"

המנהלת האדמינסטרטיבית של מחלקת החינוך: "מרגש לבוא ולשמוע על איך התוכנית גדלה ומתאימה את עצמה לישובים השונים. בלי ההתגייסות של בית הספר אין סיכוי שזה היה עובד".

רכז שכבה: "אני מרגיש שמי שבאמת הולך על פי עקרונות להב"ה מרוויח בגדול. בשנה שעברה הנערים מי"ב סיימו באופן מכובד מאוד, והבנות משרתות שירות משמעותי בצה"ל".

המעגל הקהילתי העבודה במועצה האזורית המורכבת מקהילות קטנות, מלמדת אותנו שהמענים צריכים להיבנות באופן ייחודי ומותאם לתרבות של כל קהילה. בנוסף, אנו - במחלקה לשירותים חברתיים סבורים, כי ככל שקהילה לוקחת אחריות בבנייה וליווי של תוכניות מסוג זה, במקרה זה של נערים בסיכון, כך היא משתמשת בכוחותיה ושומרת על חוסנה. בכך באה לידי ביטוי העבודה הסוציאלית המערכתית במובנה הרחב, המתייחס למשפחה כאל המעגל הראשון ואל הקהילה כולה כאל המעגל הרחב יותר, על מנת לעזור ביצירת שינוי אצל כל אחד מהנערים. המעגל הקהילתי מורכב, כאמור, משני חלקים – מעורבות הקהילה בבניית התוכנית ובתחושת האחריות שהיא לוקחת על הנערים שלה - מחד גיסא, ומעורבות הנערים לשם תרומה לקהילה ותחושת הקשר שלהם אל הקהילה בה הם חיים - מאידך גיסא. באופן מעשי, בצוות ההיגוי שמלווה את התוכנית משתתפים נציגים מהיישובים – בין אם אלו בעלי תפקידים רשמיים, כגון חברי ועד, מרכזי ועדות וכו', ובין אם מתנדבים מהקהילה שמביעים נכונות להיות מעורבים בתהליך הקהילתי בתוכנית. צוות זה מונחה ע"י העובדת הסוציאלית היישובית ונציגת מחלקת החינוך מתחום החינוך הבלתי פורמלי. אחריות בעלי התפקידים באה לידי ביטוי, בין היתר, בהבנה שיש להם כקהילה אחריות על התנהגויות הנערים. תפיסה זו הביאה, לדוגמה, לבנייתה של "סיירת הורים" מאולתרת, שהורכבה מנציגים מוועד המושב, שהסתובבו בלילות והעירו לנערים ולהוריהם על התנהגויות חריגות. לקיחת אחריות מסוג זה, שלא היתה מקובלת במושב, התפתחה הודות לתוכנית להב"ה ולהבנת האחריות הקהילתית.

מעורבות הנערים בקהילות שלהם התפתחה בד בבד עם התפתחות התוכנית, וניתן להציג שתי דוגמאות בהקשר זה: הנערים בחרו ללמוד תקליטנות. במסגרת התוכנית הם קבלו קורס תקליטנות (די. ג'יי/D.J) ואף נרכש עבורם ציוד תקלוט שנמצא במועדון שלהם ומשמש אותם. תמורת הקורס והציוד התחייבו הנערים לתקלט בהתנדבות באירועים שונים של המושבים, כגון טקסים ומסיבות. הנערות המשתתפות בתוכנית רצו מאד לעשות "בוק" – אלבום תמונות דוגמנות אישי. לאחר התלבטות לגבי הערך החינוכי בפעולה מסוג זה החלטנו ליצוק לתוכה ערך חינוכי. הבנות התחייבו להתנדב בגמ"ח בעיר הסמוכה נתיבות, ובמשך כשמונה חודשים נסעו לשם אחת לשבוע על מנת לארוז מזון לנזקקים. בנוסף, הן נפגשו לשיחות עם העובדת הסוציאלית בנושא דימוי הגוף ודימוי עצמי, ורק לאחר מכן הצטלמו לבוק. הפעילות נמשכה תקופה ארוכה לאחר מכן, כאשר בתחילה הן השתתפו בחוג של מחול אירובי שלווה בשיחות עם דיאטנית ועם עובדת סוציאלית, ולאחר מכן הן למדו עפ"י בקשתן קורס איפור, וגם במקרה זה, בדומה למתואר אצל הנערים, הן התחייבו לאפר בהתנדבות באירועים ובמסיבות שונים של המושב, דוגמת מסיבת פורים.

חשוב לציין כי ההפרדה בין פעילות הנערים לפעילות הנערות לא באה ביוזמתנו, אלא נבעה מהתכנים השונים בהם הם בחרו לעסוק עפ"י תחומי העניין שלהם. בשיחת סיכום שנה של הצוות היישובי המלווה את התוכנית באחד היישובים נאמרו הדברים הבאים: "חשוב לציין שהעבודה [של התוכנית ביישוב] נעשית בשיתוף פעולה מלא של צוות להב"ה, העובדת הסוציאלית, נציגת מחלקת החינוך במועצה והצוות החינוכי ביישוב. אנו רואים ששיתוף פעולה זה מניב תוצאות ולמעשה זו ההשקפה של התוכנית – עבודה משותפת של כל המעגלים הסובבים את הנער. מבחינת הקהילה – יש חשיבות עליונה לשיתוף הפעולה, לשפה המשותפת, לנקיטת עמדה אחידה של השותפים בחינוך ובעשייה. בעקבות אירוע שתיית אלכוהול במסיבת ל"ג בעומר נערכה שיחה להורים. בשיחה נשמע קול חזק של רצון לאמירה משותפת של ההורים וללקיחת אחריות של ההורים על הנערים בשעות בהן אין פעילות [קבוצתית]...קם צוות של הורים ובעלי תפקידים שרענן את כללי ההתנהגות במועדון [הנעורים] וקבע שעה לסגירת המועדון וחזרה לבתים... נערכה שיחה עם נציגי הנערים ולאחר מכן שיחה בפתיחת החופשה לכלל ההורים והנערים. למרות ההתנגדות הקשה אצל ההורים (ואצל חלק מהנערים) לכך שקובעים להם שעת "כיבוי אורות", ההחלטה בוצעה על ידם (כמעט ללא חריגות) והחופשה עברה בהשקט ובבטחה".

צוותי עבודה המלווים את התוכנית התפיסה המערכתית, המנחה את התוכנית, באה לידי ביטוי גם בצוותי העבודה המלווים אותה - מתוך מחשבה שההסתכלות הכוללת על המשפחות תסייע לנו לעזור להן בצורה הטובה ביותר. המבנה מורכב מצוות ניהולי, צוות עמיתים, צוות טיפולי וצוות היגוי.

צוות ניהולי הצוות הניהולי של התוכנית מורכב ממנהלי המחלקות (חינוך ושירותים חברתיים), מנהלת התוכנית (עובדת סוציאלית), ומנהלת השירות הפסיכולוגי החינוכי. צוות זה נפגש אחת לשלושה שבועות ודן בסוגיות שונות, הקשורות בניהול השוטף של התוכנית, וכן בסוגיות הקשורות למהות התוכנית ולמבנה שלה, עפ"י הצורך. תוכנית להב"ה התחילה כתוכנית של המחלקה לשירותים חברתיים בשיתוף עם מחלקת החינוך, שיתוף שידע עליות ומורדות כדרכם של היחסים בין המחלקות הללו. בשנים האחרונות, עם התרחבותה של התוכנית (שתפורט בהמשך), ועם חילופין של בעלי תפקידים במחלקות השונות, גברה ההבנה שהדרך הטובה ביותר לסייע למשתתפי התוכנית היא ע"י שותפות מלאה בין שתי המחלקות בכל הקשור לתוכנית. עקרי (2008) מציינת במאמרה על שותפות בין מערכות החינוך והרווחה בטירת הכרמל כי הטמעת המושג ושפת השותפות היו קשים לשני הצדדים. לדבריה, מחלקת הרווחה עבדה במשך שנים בשיתוף פעולה עם מערכת החינוך. ממצב של שיתוף פעולה, כזה או אחר, שהתקיים לאורך שנים, בשגרה מוכרת, נטרפו הקלפים ועוסי"ם ואנשי חינוך נדרשו לעבוד יחד בדרך אחרת, תוך פלישה זה לטריטוריה של זה. בשלב ההקמה של שותפות נערכות בין השאר היכרות בין השותפים, תיאום ציפיות והגדרת התשומות של כל שותף. בשלב זה מתחילה להיווצר השפה המשותפת, בלי לאבד את הייחודיות והשפה של כל שותף. לדבריה, שלב התחזוקה של השותפות הוא הקשה מכולם. הוא עוסק בניהול השוטף של השותפות, התמודדות עם קשיי הביצוע, עם לחצים, עם מאבקי כוח וקונפליקטים, ושמירה על רמת מעורבות. השונות בין הארגונים מציבה מבחנים רבים, שיש בהם לאיים על עצם קיום השותפות. הצלחת השותפות טמונה, לדעתה, ביכולת לראות קשיים אלה באופן גלוי, לא לחשוש מהם ולדעת להבין את צורכי כל אחד מהצדדים.

צוות עמיתים צוות העמיתים מורכב ממנהלת התוכנית, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים, העובדות הסוציאליות של היישובים המשתתפים בתוכנית, המדריכה המאתרת ועובדי החינוך החברתי במחלקת החינוך במועצה. צוות זה נפגש אחת לששה שבועות ודן בסוגיות המעשיות העולות ביישובים השונים. הסוגיות העולות יכולות להיות קשורות לקשיים שעולים ביישובים, לדוגמה - הקושי להקים צוות מלווה לתוכנית ביישוב, שזהו תנאי מבחינתנו להקמת תוכנית ביישוב, סוגיות שקשורות לתוכניות החינוכיות שהיישוב מפעיל בעזרתנו ועוד.

צוות טיפולי בצוות זה משתתפים כל המטפלים של הטיפול המשפחתי, מנהלת התוכנית ומנהלת המחלקה לשירותים חברתיים. צוות זה נפגש אחת לשבועיים ומהווה קבוצת הדרכה על סוגיות העולות בטיפול. הצוות מודרך אחת לחודש ע"י מדריכה חיצונית, מומחית להדרכה בטיפול משפחתי. העובדות הסוציאליות היישוביות משתתפות בישיבות, כאשר עולות לדיון משפחות שבטיפולן.

צוות היגוי הקרן לילדים ונוער בסיכון של הביטוח הלאומי הכירה בתוכנית לפני שלוש שנים, ואפשרה את הרחבתה, כפי שיפורט בהמשך, ועל כן הם שותפים בצוות ההיגוי. בתחילת הדרך צוות ההיגוי התכנס לעתים תכופות. כיום, עם התבססות התוכנית צוות ההיגוי מתכנס פעמיים בשנה בלבד, לשם הערכה ומחשבות לעתיד. בצוות שותפים נציגי כל הגורמים השותפים בתוכנית – המחלקה לשירותים חברתיים ומחלקת החינוך, משרד הרווחה והביטוח הלאומי.

הערכת הישגי התכנית תהליך ההערכה הינו תהליך מתמשך (on going), המתבצע ע"י המשתתפים בתוכנית ואנשי המקצוע המלווים אותם. ההערכה מתקיימת במעגלים השונים, הבית ספרי, המשפחתי והקהילתי.

המעגל הבית ספרי אחת לחודש מתקיימת פגישת הערכה פרטנית לגבי כל תלמיד בהשתתפות צוות בית הספר והעובדת הסוציאלית. בפגישה זו נבחנת התקדמות התלמיד לאור התוכנית שנבנתה עבורו, ונערכים בה שינויים באם עולה הצורך בכך.

בסיום כל שנה מתקיימת פגישת הערכה פרטנית לגבי כל תלמיד בהשתתפות צוות בית הספר, העובדת הסוציאלית, התלמיד והוריו. בפגישה זו מתקיימת הערכה לגבי תפקוד התלמיד לאןרך כל השנה.



בנוסף, בסיום כל שנת לימודים מתקיימת פגישת הערכה כללית לתוכנית בכל בית ספר. הפגישה כוללת את כל צוות בית הספר שהיה שותף לתוכנית במהלך השנה (מנהל, יועצות, רכזי שכבה, מחנכים), מנהלת התוכנית, העובדות הסוציאליות, הקב"סית, מנהל מחלקת החינוך ומנהלת המחלקה לשירותים חברתיים. בפגישות הערכה אלו נערכים סיכומים לגבי התוכנית בשנה החולפת בהקשר לבית הספר, מעלים קשיים ונקודות הדורשים שיפור או שינוי לקראת השנה הבאה.

המעגל המשפחתי אחת לשבועיים מתכנס הצוות הטיפולי ודן בהתקדמות הטיפולים המשפחתיים. פעמיים בשנה, לפחות, מתקיימת פגישת הערכה לטיפול המשפחתי, בה משתתפים הנער והוריו, המטפל והעובדת הסוציאלית לשם בדיקת התקדמות המטרות והערכת הטיפול. פגישות הערכה נוספות מתקיימות במהלך השנה עפ"י הצורך. ועדות הערכה לתכנון טיפול מתקיימות במקרים שבהם הכניסה לתוכנית היתה בעקבות דיווח לפקידת הסעד לחוק הנוער.

המעגל הקהילתי פגישות סיכום שנה מתקיימות בצורה סדירה אחת לשנה. במושבי "יחדיו" משתתפים בפגישה הורי הנערים המשתתפים בתוכנית. ביישובים האחרים ישיבת סיכום השנה מתקיימת בהשתתפות הצוות המלווה את התוכנית ונציגים מהנהלת היישוב. בפגישות הסיכום משתתפים העובדת הסוציאלית, מנהלת התוכנית, נציגת מחלקת החינוך מתחום החינוך הבלתי פורמאלי ומנהלת המחלקה לשירותים חברתיים. בשיחה זו שנערכה השנה נאמרו הדברים הבאים: "תוכנית להב"ה זה המזל של החיים שלנו. ממצב של "חיים בצבע שחור" אני מרגישה שהצילו אותנו..." "הטיפול הוא הדובדבן שבקצפת, בלעדיו לא היינו מתקדמים. עשינו קפיצה אדירה בזמן יחסית קצר ועלינו על מסלול נכון, כל המשפחה..." "הטיפול קודם לשאר התחומים בתוכנית [הלמידה] מבחינת החשיבות שלו..." "אנחנו רואים היום שינוי בהתנהגות הנוער ביישוב באופן כללי, פחות בעיות של שימוש בנרגילות ובאלכוהול.."



הישגי התוכנית במושבים בהם פועלת התוכנית לאורך זמן 1. קיים שיפור מתמיד בהישגים הלימודיים של רוב הנערים בתכנית, כולל הצלחה בבחינות בגרות. זאת, ע"פ דיווחים שוטפים וישיבה מסכמת, שמתקיימת בסיום כל שנת לימודים עם צוות בית הספר. 2. במהלך השנים בהן פועלת התוכנית, לא הייתה כמעט נשירה של נערים מבית הספר, דבר ראוי לציון על רקע מציאות של שנים קודמות, בהן היתה נשירה של עד כ- 50% מבני המושבים. 3. קיים שיפור במדדים התנהגותיים הניתנים למדידה – במהלך השנים האחרונות לא היו אירועים עבריינים - אלימות, גניבות, השחתת רכוש – התנהגויות על רצף העבריינות אותן פגשנו אצל הנערים, לפני תחילת התכנית, וגם בשנה הראשונה להפעלתה, ולא נפתחו תיקים במשטרה. 4. רוב ההורים מתמידים בפגישות טיפוליות או בהדרכה הורית במהלך השתתפותם בתוכנית. בפגישות סיכום השנה ההורים מדברים על המשמעות הגדולה שהם רואים לתהליך הטיפולי, גם ברמת התפקוד המשפחתי הכולל וביחס להורות שלהם בכלל ולא רק כלפי הנער שמשתתף בתוכנית. 5. התכנית קבלה לגיטימציה בקהילה. ההורים המשתתפים בתכנית לקחו חלק במפגש עם ראש המועצה, בו דברו בגלוי על החשיבות של התכנית ועל התועלת שהם וילדיהם מפיקים ממנה. מספר הורים הצטרפו לצוות ההיגוי של התכנית, יחד עם נציגי הוועדים של המושבים, משפחות חדשות פונות בבקשה להתקבל לתכנית. הרחבת התוכנית לקהילות חדשות (כולל קהילות קיבוציות בהן לא היה מקובל לדבר בגלוי על הסיכון ומניעתו) הינה חלק מהלגיטימציה הרחבה לה זוכה התוכנית, בעיקר לאור מדדי ההצלחה המוצגים בה. 6. בתי הספר בהם לומדים תלמידי המועצה מפנים נערים לתוכנית כאשר הם מזהים מצבי סיכון.

ישנה מחשבה לקיים תהליך הערכה מחקרי, שילווה ע"י מרצה, מהמחלקה לעבודה סוציאלית במכללת ספיר או ע"י משרד הרווחה והשירותים החברתיים. אנו מקווים שתהליך הערכה זה יצא לדרך במהרה.

מלבים את הלהב"ה ישובי המועצה, קיבוצים ומושבים, עברו בשנים האחרונות שינויים מרחיקי לכת באורחות חייהם, ברמת הערבות ההדדית (תהליכי הפרטה, בניה וקליטת תושבים חדשים) ובלכידות החברתית. שינויים ערכיים אלה הובילו להחלשות האחריות הקהילתית ולהעברת האחריות לפרט, כולל אחריות גדולה יותר של ההורים בכל הקשור לחינוך ילדיהם, תהליכים שהשפיעו גם על מקומה של מערכת החינוך בחייהם של הנערים והנערות. תהליך של היפתחות החברה הכפרית כלפי החברה הסובבת הוא בעלת פן חיובי - מחד גיסא, אך מאידך גיסא הוא חושף את החברה בכללה ואת הנוער בתוכה לדפוסים ונורמות בעייתיים. בשנים האחרונות אנחנו עדים להתגברות תופעות מדאיגות – נשירה מבית ספר, התנהגויות על גבול העבריינות, אלימות, שימוש בסמים ואלכוהול והתנהגות מינית בעייתית בקרב בני נוער בישובים המשתנים העוברים תהליכי שינוי. הצלחת התוכנית במושבים וההכרה בעובדה שישנן קהילות נוספות במסגרת המועצה האזורית המתמודדות עם נערים ונערות במצבי סיכון וסכנה, יחד עם הלמידה והניסיון שצברנו במהלך הפעלת תכנית "להבה" - כל אלו הניעו אותנו לגבש תכנית התערבות (טיפול ומניעה) ניסיונית גם לקהילות נוספות במועצה. בשנת 2008 התחלנו להרחיב את התוכנית ליישובים נוספים במועצה, בעקבות הכרה של הקרן לילדים ונוער בסיכון של הביטוח הלאומי בתוכנית. תמיכת הקרן היתה משמעותית עבורנו בשני היבטים: הראשון הוא שהתוכנית נכללה בקרן לילדים ונוער בסיכון רק לאחר בדיקה קפדנית שלהם את העשייה שלנו לאורך השנים, והיה בכך מעין אישור לתוכנית הייחודית שבנינו. ההיבט השני הוא הכלכלי. תוכנית להב"ה היא תוכנית יקרה מאד, ותמיכה תקציבית מאפשרת להרחיב את המעגלים ולתת מענה למשפחות נוספות. התוכנית החדשה מתבססת על הרציונל שמנחה את תוכנית להב"ה במושבים מתחילתה, אולם מותאמת לכל יישוב עפ"י המאפיינים הייחודיים שלו. בניית התוכנית ביישובים חדשים התבצעה באופן הבא: היישוב פנה לעובדת הסוציאלית היישובית והביע את רצונו להצטרף לתוכנית. התקיימה פגישה של נציגי היישוב (ועדת חינוך, הנהלת קהילה וכו') עם העובדת הסוציאלית, מנהלת התוכנית ומנהלת המחלקה לשירותים חברתיים. בפגישה זו הוגדרו הקווים המנחים של התוכנית והתנאים הנדרשים על מנת שניתן יהיה לבחון את כניסת היישוב לתוכנית, כגון הקמת צוות בישוב שיבנה את התוכנית ביחד עם נציגי המועצה מהחינוך והשירותים החברתיים, התחייבות לתשלום עבור התוכנית וכו'.

מעניין היה לראות, שמכיוון שהתוכנית פעלה מספר שנים במושבים לפני שהיא נכנסה לקיבוצים וליישובים נוספים, היתה פנייה של הקיבוצים לצוות ההיגוי של התוכנית במושבים בבקשה שיגיעו לקיבוצים ויספרו לצוות על תוכנית להב"ה ועל תרומתה הרבה. למפגשים אלו הגיעו נשים, שהן אמהות בתוכנית ומשתתפות בצוות ההיגוי, ולסיפורן האישי היתה תרומה רבה. במרקם היחסים העדין שקיים בבני שמעון בין מושבים לקיבוצים, כפי שקיים גם במועצות אזוריות אחרות, ישנו ערך מוסף רב לעובדה שיש תחומים שבהם הקיבוצים יכולים ללמוד מהמושבים, ואין ספק שהיתה לכך משמעות רבה לאנשי המושבים

המלצות עיקריות • התערבות בגישה מניעתית מביאה לשיפור תפקודם האישי של הנערים ולעלייה בביטחון העצמי, משפרת את תפקודם ומונעת מצבי סיכון עתידיים. התערבות מראש והתייחסות מערכתית רחבה הכוללת את מרבית המעגלים החברתיים של הילד, מצמצמת את הסיכון העתידי ומפחיתה את הצורך בהתערבות עתידית ברמת "כיבוי שרפות". • הצלחת התוכנית נובעת מקיומם של מעגלי ההתערבות השונים – פרט, משפחה, בית ספר וקהילה. יש ליצור מחויבות של כל השותפים לתוכנית עוד בטרם התחלתה. • תוכניות למניעת סיכון ברשויות מקומיות ישיגו את מטרותיהן בצורה המירבית כאשר יפעלו בשותפות בין המחלקה לשירותים חברתיים לבין מחלקת החינוך, ועל כן יש להקים צוותי עבודה משותפים לשתי המחלקות. • כניסת התוכנית ליישוב צריכה להתבצע רק לאחר הקמת צוות עבודה יישובי, שמתאים את התוכנית הכללית לצרכים הייחודיים של היישוב ומלווה את הפעלתה. • להשתתפות הכספית, ולו החלקית, של המשפחות והיישובים בתוכנית, יש מרכיב חשוב ביצירת המחויבות ויש להקפיד על כך. • יצירת קשרי עבודה שוטפים עם בתי הספר מסייעת להתקדמות התלמידים ולמניעת נשירה. יש לקיים ישיבות עבודה קבועות, הכוללות את הצוות המקצועי של ביה"ס ועו"ס המשפחה. • בניית תוכנית למניעת סיכון בקרב בני נוער מחייבת מעורבות פעילה של ההורים. מחויבות ההורים לקחת חלק בתהליך טיפולי היא תנאי בל יעבור להשתתפות הנער בתוכנית. • תוכנית מורכבת מעין זו, דורשת תחזוקה שוטפת של כל מעגלי העשייה. לעו"ס היישובי, שמנהל את תיקי המשפחות, יש תפקיד מכריע בהקפדה על הפעלתה השוטפת של התוכנית. זאת, לצד צוותי העבודה השונים שמלווים את התוכנית (צוות ניהולי, צוות עמיתים וכו').

סיום - במבט אישי כפי שציינתי בתחילת דברי החיבור שלי אל התוכנית היה מיידי, עם כניסתי לעבודה כמנהלת המחלקה לשירותים חברתיים לפני כארבע שנים. ככל שעוברות השנים אני מרגישה שהצלחנו ליצור תוכנית ייחודית, שההישגים שלה הם מרשימים וראויים ללמידה. ולכן - התשובה לשאלה המופיעה בכותרת היא ברורה: הלהב"ה בוערת וממשיכה לגדול ולהתפתח כל העת!

מעגלי העשייה הם המפתח, וההתעקשות שלנו על שמירת כל המעגלים היא בעיני הדבר המשמעותי. כיום, עם התרחבותה של התוכנית, אני שומעת קולות מתוך המחלקה שמדברים על העומס שהתוכנית יוצרת על העובד הסוציאלי הפרטני ועל כך שיתכן כי יש מקום להקל על העומס הזה. אין לי ספק שהייחודיות של התוכנית היא בחיבור בין כל המעגלים, כאשר העובד הסוציאלי "מנהל התיק" הוא המחבר בין כל המעגלים הללו. בעבודה בתוך המחלקה אני משתדלת לחפש יחד עם העובדות דרכים להקל על העומס, בלי לוותר על התפקיד המשמעותי של העובדת הסוציאלית. הישג נוסף בתוכנית הוא בהיותה תוכנית משותפת למחלקה לשירותים חברתיים ולמחלקת החינוך. מבחינתי, אחד הדברים החשובים שקרו במהלך התהליך המתואר הוא יצירת השפה המשותפת בלי לאבד את הייחודיות של כל שותף. הדבר חשוב במיוחד, כיוון שלעתים במהלך הדרך נוצרות התבלבלויות בין שני הגופים, וחשוב מאד לצד השותפות לשמור גם על הייחודיות. נראה לי שניתן לומר בזהירות שעברנו כברת דרך והיום אנחנו מבינים את כוחה של השותפות, ויחד עם זאת יודעים שצריך כל העת לתחזק אותה ברגישות ובתבונה. מתוך העבודה המשותפת בתוכנית זו השכלנו להעמיק גם שותפויות אחרות. הדרך להגיע לכך היא ע"י שיח מתמיד, שלא לוקח בשום שלב את השותפות כדבר מובן מאליו, אלא ממשיך להעמיק ולטפח אותה כל העת, וע"י כך שני הצדדים מצליחים להתגבר על מכשולים שקיימים בדרך. אני סבורה כי כאשר מנהלי המחלקות מעוניינים לעבוד בשותפות ואף פועלים כך הלכה למעשה, הדבר מקרין אל המחלקות ומתאפשר בפועל. תוכנית להב"ה למדה אותי הרבה מאד במהלך השנים בהן אני מנהלת את המחלקה ומובילה את גדילתה והתפתחותה. למדתי ממנה על שותפות עם תושבים, ועל החשיבות הגדולה בכך שנלמד יחד איתם מה נכון להם. העובדה, שהורים ותיקים בתוכנית יכולים ללמד הורים ביישובים חדשים, שנכנסים לתוכנית, מה נכון ומה פחות, מה עובד ועל מה חשוב לא לוותר, הוא בעיני ערך מוסף משמעותי, שלא ניתן היה לדמיין אותו כשיצאנו לדרך.

השותפות בין מחלקות במועצה ועם בתי הספר היא מתנה גדולה לכל הצדדים – למדנו יחד שכאשר שני הצדדים מוכנים לעשות ויתורים למען מטרה משותפת ניתן להגיע להישגים גדולים הרבה יותר מאשר כשכל אחד עסוק בקידום התוכניות והמטרות האישיות שלו ושל הארגון עליו הוא מופקד, בין אם מדובר בבית ספר או במחלקת החינוך.

תודות התוכנית התחילה מחלום של עובדת סוציאלית אחת שדחפה ללא ליאות על מנת לעשות שינוי, בניגוד לכל מה שהיה מקובל קודם לכן. ההתעקשות שלה הצליחה לחבר אליה שותפים רבים ולהביא לבניית תוכנית ייחודית שמוכיחה את עצמה כמענה נכון, מקצועי ואיכותי, ותומכת באמרתו של פאולו קואלו "האפשרות שהחלום יתגשם היא שעושה את החיים מעניינים". פיתוחה של התוכנית וההישגים אליהם היא הגיעה ברבות השנים לא היו מתאפשרים ללא אנשים רבים וטובים שהתגייסו על מנת להפוך את החלום למציאות. עירית ענבר ניהלה את המחלקה לשירותים חברתיים בתקופת פיתוח התוכנית. היא זו שדחפה ללא לאות ביחד עם גלית זמיר, מנהלת התוכנית מיום הקמתה ועד היום. הן האמינו שהחלום יכול להפוך למציאות, לעומת אנשים רבים שלא האמינו שניתן לפתח תוכנית כזו. תוכנית בסדר גודל ועלויות כאלו התאפשרה רק הודות להתגייסות של שותפים רבים. משרד הרווחה שיצא עם התוכנית "עם הפנים לקהילה" ואפשר לנו להפוך מכסות לסידורים חוץ ביתיים לתוכניות בקהילה; מפקחי משרד הרווחה במחוז הדרום, יפה ישראל ואהרון שאבי שהבינו את הייחודיות של עבודה בקהילות קטנות והיו גמישים ויצירתיים לאורך כל הדרך; שותפים נוספים הם "שותפות 2000" של באר שבע–בני שמעון–מונטריאול, "הרוח הישראלית", קרן העזבונות של משרד הרווחה, והקרן לפיתוח שירותים לילדים ובני נוער בסיכון של המוסד לביטוח לאומי והעומדת בראשה דורלי לבנסארט. בנוסף, מתוך תפיסה ערכית שמנחה אותנו בעבודתנו שאין קבלת שירותים מהמחלקה ללא השתתפות כספית כלשהי, התקבלה החלטה בימיה הראשונים של התוכנית, שהמשפחות שמשתתפות בתוכנית ישלמו מחיר (מסובסד) על השתתפותן בתוכנית, והדבר מהווה תנאי בל יעבור. יתר על כן, מתוך ראייה קהילתית של התוכנית הוחלט שהיישובים משתתפים בתשלום שנתי, ללא קשר למספר הנערים המשתתפים בפועל בתוכנית. אחרונה, השותפה המרכזית שבלעדיה כל זה לא היה קורה, זו המאפשרת לנו להמשיך להגשים את החלומות שלנו היא המועצה האזורית בני שמעון – מי שעמד בראשה בעבר משה פאול, והעומדת בראשה כיום, סיגל מורן.

תפיסת ראשי המועצה הינה תפיסה של מניעה שגורסת שאם נשקיע בהווה במניעת סיכון, נעזור לנערים הללו לצאת מהנתיב הזה לעלות על נתיב בו יוכלו להיות אזרחים תורמים לחברה ולעצמם, במקום להיות אזרחים הנתמכים ע"י החברה. תפיסה זו מתורגמת מדי שנה למשאבים רבים, שמאפשרים לנו את המשך קיום התוכנית, תוך חיפוש מתמיד אחר גורמי מימון חיצוניים נוספים. תודה נוספת היא כמובן לכל השותפים בפועל – ראשית המשפחות שמהן וביחד איתן למדנו כל כך הרבה מה נכון להן, ובנוסף היישובים, הצוותים הרבים שמפעילים את התוכנית, בתי הספר, המטפלים, המדריכים, המורים, השירות הפסיכולוגי חינוכי ומחלקת החינוך במועצה. אחרונות לתודות אך ראשונות בקו החזית שמניעות ודוחפות את התוכנית בשטח - העובדות הסוציאליות של המחלקה שמשקיעות חלק נכבד מזמנן, מחשבתן וליבן בהתמודדות היום-יומית של ליווי המשפחות ו"ניהול התיק". השאלות והסוגיות שהן מעלות במהלך העבודה מחייבות אותנו לבחון את עצמנו ולהתאים את התוכנית למציאות בכל זמן נתון.

רשימת מקורות

דיאמנט, י' (2009). מסע אתגרי – פרויקט ניסיוני לבנים בני 12-14, תוך שימוש בגישת טיפול בהרפתקנות ולמידה חווייתית (Outdoor Training) ופוטו תרפיה בחטיבת הביניים בביה"ס המשותף בחוף הכרמל. מאמר שנכתב במסגרת תוכנית חכמת המעשה, מחזור י"ב. אוחזר מתוך: אתר משרד הרווחה www.molsa.gov.il. קהילה מקצועית ניהול ידע ולמידה ארגונית - חכמת המעשה.

ניסני, ס', ו-ורשבסקי, צ' (2004). "נדרש הכפר כולו" טפול קבוצתי לילדים המאובחנים כסובלים מהפרעת קשב וריכוז והוריהם - פרויקט משותף חינוך-רווחה. מאמר שנכתב במסגרת תוכנית חכמת המעשה. מחזור א'. אוחזר מתוך: אתר משרד הרווחה www.molsa.gov.il. קהילה מקצועית ניהול ידע ולמידה ארגונית - חכמת המעשה.

עקרי, א' (2008). תוכנית דול"ב (דואגים לילד ביחד) – שותפות בין מערכות הרווחה והחינוך בטירת הכרמל. מאמר שנכתב במסגרת תוכנית חכמת המעשה. מחזור מנהלי מש"חים. אוחזר מתוך: אתר משרד הרווחה www.molsa.gov.il. קהילה מקצועית ניהול ידע ולמידה ארגונית - חכמת המעשה.

רודהם-קלינטון, ה' (1997). נדרש הכפר כולו : ולקחים אחרים שילדינו מלמדים אותנו. אור-עם.

רוזנפלד, י' (1993). שותפות - קווים לפיתוח פרקטיקה עם ולמען אוכלוסיות מובסות. חברה ורווחה, יג (3), 225-235.

רוזנפלד, י' מ', וסייקס, י' (2000). והיינו הולמים - לקראת שירותים טובים דיים בעבור משפחות וילדים. חברה ורווחה, כ(4), 421-443.

ששון, ו' (2006). "מעגלים של תמיכה" – התערבות רב מערכתית בתחום ילדים עם הפרעת ADHD. מאמר שנכתב במסגרת תוכנית חכמת המעשה. מחזור א'. אוחזר מתוך: אתר משרד הרווחה www.molsa.gov.il. קהילה מקצועית ניהול ידע ולמידה ארגונית – חכמת המעשה.


רונית שוהם המאמר נכתב ב- 2007 בהנחיית ציון זהבי

פרולוג "הממשלה רצתה לתת כסף לכל אחד באופן פרטני ושכל אחד יבנה את עצמו בצורה עצמאית, חשבו שיצליחו לפזר אותנו ברחבי הארץ. אך אנו לא הסכמנו, נלחמנו ובסוף הממשלה הלכה על הפן הקהילתי. נציגים בממשלה אמרו עליי 'אל תקשיבו לו, הוא רוצה לטרפד את הפינוי, לכן הוא מדבר על קהילה' הם לא הבינו מה המשמעות של קהילתיות עבורנו, הם ממש לא הבינו מה זאת קהילה".

משפטים אלו, נאמרו ע"י חבר הכנסת צבי הנדל ממגורשי גוש קטיף, בעת דיון עם חברי השדולה למען מגורשי גוש קטיף, שנערך בכנסת ביולי 2007. משפטים חזקים אלו, היו עבורי, מעין אישור והוכחה כי הדרך בה אנו פועלים מזה כשנתיים מול הקהילות הפזורות ומול נציגי הממסד היא אכן הדרך הנכונה. החזון שהוביל אותנו הוא: לאוכלוסייה זו, שעמדה בגבורה במבחנים קשים ורבים, יש את הכוחות לשקם את עצמה. חשוב לשמר אותם יחד וחשוב להחזיר אותם לעשייה ובנייה כמה שיותר מהר. אי לכך פעלנו ואנחנו עדיין פועלים רבות בכיוון של בנייה מחדש של המרקם הקהילתי הכולל גם שיקום המנהיגויות - היות שהקהילות שפונו עברו משבר חמור מן הצפוי, רובן התפצלו לאתרים שונים, ברחבי הארץ.

פעילויות נוספות שנעשו היו הקמת וועדות בתוך הקהילות, זיהוי הקבוצות החלשות ותמיכה בהן, ובמקביל עבודה מול הממסד על מנת להחזיר לאנשים את השליטה על חייהם, לשתף אותם בהחלטות על גורלם, להבין את מצבם ולכבד את דרך חייהם, עד כדי העברת התקציבים הקהילתיים למנהיגות הנבחרת שלהם, ולא לנהוג בהם בפטרונות.

הקדמה מאמר זה מתאר שנתיים של התרחשויות, תהליכים והתארגנויות ברמת הקהילה. וזוהי רק תחילת הדרך, המגורשים נמצאים עדיין באתרים זמניים והתרחישים האופטימיים מנבאים כניסה של המשוקמים הראשונים לבתי הקבע רק בעוד כשנתיים.

במאמר אתמקד בהשפעה ובכוח שיש לקהילה על הפרטים שבה. כעובדת סוציאלית קהילתית מומחית ועם ניסיון של 30 שנה במקצוע, אני מרגישה שאני פועלת בתוך היסטוריה, אני שותפה למהלך מרתק ומדהים ואף תורמת למהלך זה. מהלך אותו עוד יחקרו וילמדו רבות בעתיד.

כחצי שנה טרום הגירוש התנדבתי, יום בשבוע, וסייעתי לצוות המחלקה לשירותים חברתיים בחבל עזה. השתתפתי במפגשי הצוות של מרכז החוסן שהם הקימו, וכן קיימתי בקורי בית אצל משפחות לבחון מה מצבם ומהם הצרכים שלהם ערב הפינוי. שהיתי במקום גם במהלך כל השבוע של הגירוש עצמו, שימשתי כראש צוות התערבות טיפולי אשר כלל עו"סים, פסיכולוגים ורבנים בנווה דקלים. צוותים כאלו פעלו בכל יישובי הגוש. כמו כן ריכזתי צוות מטפלים ביום פינוי בית הכנסת בו שהו כ-800 נשים ונערות. פעילות זו הייתה בהתנדבות והשתתפו בה כ-100 אנשי מקצוע מתנדבים נוספים. נושא זה ראוי למאמר בפני עצמו. כחודשיים לאחר הגירוש הזמין אותי ועד המתיישבים, אשר הוקם מיד עם הגירוש ללוות אותם. מזה כשנתיים אני משמשת יועצת ומתאמת שירותי פרט, משפחה וקהילה עבור ועד המתיישבים, אשר מייצג את האינטרסים של המפונים. בתפקידי זה אני נמצאת בקשר עם ראשי הקהילות הפזורות ברחבי הארץ (כ-17 קהילות), עם מחלקות הרווחה ברשויות הקולטות, עם מִנהֶלֶת סל"ע, עם נציגי משרד הרווחה הממונים על הטיפול במפונים, עם חברי כנסת, עם התקשורת ועוד. הערה: אני משתמשת במושג "מגורשים", למרות שאני מודעת לכך שעשוי לצרום לקוראים מסוימים וזאת כיוון שהאנשים אתם אני עובדת נעלבים מהביטוי "מפונים". הם טוענים ש"מפנים זבל לא אנשים". גם המושג "התנתקות" לא מתאים למצבם, "איננו מדברים על אנשים מנותקים". הם מרגישים מגורשים וכך גם ביקשו ממני לקרוא להם. אני מכבדת את רצונם וכך אקרא להם במאמרי.

רקע ב-6 ביוני 2004 אישרה הממשלה תוכנית התנתקות מרצועת עזה ומיישובים בצפון השומרון. באוגוסט אותה שנה החלה לפעול במשרד ראש הממשלה מִנְהֶלֶת סל"ע. ב 16 באוגוסט 2005 יצאה לפועל תוכנית ההתנתקות. במהלך ההתנתקות גורשו מבתיהם 8800 אנשים, 1670 משפחות שהיו ב- 25 ישובים. המדינה הכריזה כי יש פתרון לכל מתיישב. אך למעשה לא הכינה את הפתרונות. כיום, שנתיים לאחר הגירוש, פחות מעשרה אנשים בנו את בית הקבע שלהם.

חשוב לציין כי מתוך 1670 משפחות שגרו בגוש קטיף מתגוררות כיום כ- 85% מהמשפחות באתרים זמניים יחד עם חברי הקהילות, כאשר חלק גדול מהמשפחות החיות בנפרד מקהילתם (פזורה) מתעתדות להצטרף למסגרת קהילתית במקום הקבע. חשוב לציין כי מלבד שתי קהילות (גני טל, בדולח), התפצלו כל הקהילות ליותר מאתר אחד. קהילות המגורשים פזורות ב- 20 אתרים כקהילות. מנהלת סל"ע הגדירה כ"קהילה" כל קבוצה אשר מנתה מעל 20 משפחות. ובסה"כ חיים היום מגורשים ב- 80 רשויות ברחבי הארץ (כולל הפזורה). לזמניות זו - הנמשכת הרבה מעבר למצופה, ועדיין לא ברור מתי תסתיים - יש השלכות רבות על מגוון רחב של תחומים בחיי המגורשים והקהילות. מנהלת סל"ע פועלת כדי להעתיק קהילות שלמות ליישובי קבע. לשם העתקה קהילתית זו נדרשת חתימת הסכמים בין מנהלת סל"ע לקהילות המגורשים. עד כה טרם נחתמו ההסכמים הנדרשים עבור כל ההעתקות הקהילתיות. עד היום החלו בבניית בתי מגורים בשלושה יישובי קבע בלבד: מבקיעים, בת הדר, ומגן שאול. באתר ניצן, לדוגמה, ישנם מאות מגרשים המוכנים לבנייה, אולם בניית הבתים טרם החלה. לפי מנהלת סל"ע המפונים מסרבים לגשת להגרלה. ועד המתיישבים טוען שעד שלא יימצא פתרון לכל חברי הקהילה הם לא יחתמו. ( ראה בהמשך "ליל הכיסאות הלבנים"). חשוב לציין כי למרות כל הקשיים, קהילות הגוש ממשיכות לעשות ולפעול במטרה להמשיך את הערכים והאידיאלים וניכרת ערבות הדדית, תמיכה ודאגה לכלל מרכיבי הקהילה.

תאור הקהילה בגוש קטיף טרום הגירוש זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים (1967) חודשה ההתיישבות היהודית בחבל עזה. ע"פ תוכנית "חמש האצבעות" שגובשה על ידי ממשלת ישראל. עד שנת 1992 הוקמו 21 יישובים קהילתיים. יישובי החבל היוו בית חם ל-8000 תושבים, אשר יצרו פסיפס צבעוני של קהילות במגוון סגנונות: מושבי עובדים וישובים קהילתיים, כפר דייגים והתיישבות בודדים וכולם בהרמוניה. ההרכב האנושי של מתיישבי החבל רחב מאוד וכלל : צברים מכל העדות, ביניהם "מפוני ימית". לצדם, עולים מחבר העמים, מאתיופיה, ומשבט בני המנשה. רוב האנשים הגיעו לשם כדי לשדרג את חייהם, כך הגיעו בני עיירות הפיתוח שהפכו למתיישבים. רוב המתיישבים הגיעו כי חיפשו קהילות דתיות או איכותיות או עם נוף יפה ועם אפשרות לבית פרטי. אמרה לי חגית, אחת המתיישבות, "אני בת קיבוץ לשעבר וגרתי עם בני עיירות הפיתוח ומשהו קרה לנו שם. התעגלנו, נהיינו יחד, ממש מימשנו את האמרה: "האדם הוא תבנית נוף מולדתו".

נושא החקלאות בחבל התפתח באופן מוצלח ביותר, והיה ברמה גבוהה גם במימדים בינלאומיים. בנוסף, הוקמו עסקים ומפעלים. החבל ממוקם בנוף מיוחד על חוף הים ושמות היישובים מבטאים את היופי והייחודיות של המקום: כפר ים, שירת הים, רפיח ים, דוגית, גן אור, גני טל נווה דקלים ועוד. חגית מוסיפה: "משהו בנוף יצר אוכלוסיה עם רכות, חמימות, חיי אמונה פשוטים מהולים בחיי עבודה. אנשי התורה נבלעו בתוך הקהל ויצרו העלאה של כולם כלפי מעלה. האווירה הקרינה אמונה דתית, הנוף יצר נינוחות 'מה שצריך לקרות יקרה' והצלחנו לקבל את החום האנושי שיש בעיירות הפיתוח ללא הסטיגמות המוכרות לציבור הרחב, מה שיצר קהילה מלוכדת". 

היו איזונים עדינים ויפים בין רבדי האוכלוסייה השונים  - ספרדים ואשכנזים, משכילים וחסרי ההשכלה, ותיקים ועולים, דתיים וחילוניים.

בכל יישוב נבחרה מזכירות עם ועדות מתפקדות. פעילות התרבות הייתה ענפה ועשירה בתוכנה. המועצה ומחלקת החינוך הקימו מערך מסועף של מעונות וגני ילדים, בתי ספר יסודיים, תלמודי תורה, ישיבה תיכונית אולפנה לבנות. מעבר לכך הדרימו אל הגוש למעלה מ-500 בני נוער ללמוד במסגרות חינוך מיוחדות כמו: מכינה קדם צבאית בעצמונה, ישיבות הסדר, "כולל", מכון להכשרת מורים ומדרשה לבנות. ליאור כלפא שימש חבר מזכירות נווה דקלים (היישוב הגדול בגוש קטיף) ואח"כ גם יו"ר הקהילה: "הגרעין הפעיל היה די מצומצם, אך הוא יצר את האווירה הקהילתית. היו ראש המזכירות, ראש צח"י, הרב, חברי המזכירות, בעלי תפקידים ויזמים פרטיים. מסביב היה מעגל נוסף של ראשי ועדות שונות, גבאי בתי הכנסת, רבנים ומעגל רחב יותר של ארגונים כמו: "ידידות", "פעמונים", "שבות קטיף", "עזרה ליולדת", גמ"חים ומתנדבים נוספים. כל זה יצר מטרייה של עשייה והשרה בטחון על התושבים. כל מי שרצה, יכול היה להצטרף לעשייה או למזכירות היישוב". מוסיף כלפא: "המציאות הביטחונית בשטח גרמה ליצירת דברים שלא מוכרים במקומות אחרים כמו הרמת צוות צח"י . אנשים גם הבינו שכדי לשרוד חשוב להיות ביחד". החיים בצל טרור מתמשך,פצמ"רים, פיגועים, אסונות ואיבוד בני משפחה וחברים – מחד גיסא, והניתוק מהערים הגדולות וממשפחות המוצא - מאידך גיסא, בנו אוכלוסייה חסונה וחזקה. תנאי החיים המיוחדים יצרו קהילות מרתקות, אשר תושביהן נהנו מתמיכה הדדית, ערבות, קרנות סיוע פנימיות, יחסי שכנות קרובים, היכרות אישית בין כל תושבי היישוב. בתקופת האינתיפאדה הוקמו צוותי הצח"י (צוותי חרום יישוביים).הצוות בנוה דקלים שכלל את הכלי ושם דגש על דאגה לקבוצות החלשות בקהילה, לא רק בזמן חירום. פעילות זו חיזקה את הקהילה ויצרה מערכת שהייתה עסוקה בראיית כל פרט בתוכה, בבחינה של מה מחזק אותו ומה מחליש אותו.

הצח"י פעל במקביל ולצד המזכירות ללא תחרות. חגית, אשר שמשה כיו"ר צחי בנווה דקלים, מספרת :"היום אנו מנסים לאזן מחדש את רובדי האוכלוסייה. אך זה נעשה כמו פיל בחנות חרסינה". חוסנם של תושבי הגוש התעצם וחושל עוד יותר, בכך שעמדו בגבורה בנחישות ובהתמדה במצבים הקשים. תקופת החיים בצל טרור ותקופת אי הוודאות מאז הכרזת ראש הממשלה על תוכנית ההתנתקות כרסמו בחוסן האישי המשפחתי והקהילתי. אך, במקביל, תרמו לתהליכי חישול, יכולת התמודדות, נחישות ולכידות בתוך המשפחה, בקבוצות שונות ובקהילות - נוכח איום העקירה.

העקרונות המנחים את תוכנית ההתערבות 1. קהילה אשר הייתה חסונה טרום הגירוש ואשר הייתה מושתתת על מנהיגות, מעורבות תושבים, לכידות קהילתית, עזרה הדדית וכדומה, תאפשר שיקום ובנייה של קהילה חדשה, לאחר הגירוש, באופן טוב יותר מאשר קהילה ללא חוסן קהילתי. 2. מעורבות ושיתוף תושבים בתהליך השיקום של עצמם יסייעו לשיקום טוב ומהיר יותר מאשר ניסיון של גורמים חיצוניים לטפל בהם באופן פטרוני, מלמעלה. 3. עבודה אינטנסיבית ורציפה עם נותני השירותים, האחראים הרשמיים לשיקום המגורשים: עוסי"ם ברשויות, משרד הרווחה, מנהלת סל"ע, תאפשר שיקום נכון.

מטרות התוכנית 1. לעבור את משבר הגירוש באופן הטוב ביותר שאפשר. 2. לבנות את המנגנונים במהירות ובדומה למה שהיה: מזכירות, עזרה הדדית וכדומה. 3. לדאוג לכל חברי הקהילה, גם למי שהוכרז על ידי המדינה כלא זכאי. 4. לשמור על כמה שיותר רציפויות בחיים של התושבים: חברי מזכירות, צח"י, הרב, שעורים, פעילות תרבותית, מטפלים מוכרים וכדומה. 5. להציב מחדש חזון, ערכים, אמונה ואתגרים - אשר יתנו משמעות ויקלו על האנשים. 6. לקיים פעילות תיעוד ושימור של החיים "שם".

תוכנית ההתערבות תוכניות המדינה לטיפול במגורשים בתחום הקהילתי טרום הגירוש הגיעו עובדי משרד הרווחה מן השירות לעבודה קהילתית - אנשי המקצוע המומחים לטפל בקהילות - למפגשים עם צוות מחלקת הרווחה בחבל עזה, נכתבו תוכניות, והועלו רעיונות מקצועיים טובים ונכונים כיצד יש לטפל במגורשים כמו: לעבות את צוות המחלקה הקיים באנשי צוות מקצועיים שאינם תושבי הגוש, שצוות זה ילווה ויטפל במגורשים

טרום הגירוש, במהלך הגירוש וגם אח"כ באתרים השונים. הצעה זו נבעה מתוך הצורך המקצועי לשמור על רצף טיפולי. לצוות שמכיר את התושבים יהיה קל יותר להמשיך לתת טיפול ומצד שני, הקהילות שמכירות את המטפלים יתנו בהם אימון וישתפו פעולה לצורך שיקומם. • להעביר את הקהילות, בשלמותן, לאתרים החדשים - כדי לשמור על רציפויות רבות בחיי האנשים. • לתמוך בהמשך תפקוד המנהיגות הקיימת, במגורים עם אותם אנשים, בהקמת המסגרות התומכות הנוספות כמו מעונות, גנים, בתי"ס וכדומה – כדי לאפשר המשך העסקתם של רבים מהאנשים אשר עבדו בגוש. כל זאת, כמובן, עם מתן אפשרות למי שאינו מעניין להמשיך לגור עם הקהילה שלו, לבחור בפתרון אחר.

היה ברור כי משרד הרווחה על ידי השרות לעבודה קהילתית יטפל בתחום הנוגע לקהילות ולשיקומם. כחודש לפני הגירוש השיקה ממשלת ישראל קמפיין תחת הכותרת " יש פתרון לכל מתיישב". הקמפיין תאר את היערכותה של ממשלת ישראל לקליטה ולסיוע למפונים בתחומי המגורים, רווחה, מתן פיצויים, חינוך תעסוקה, איתור אדמות חקלאיות ועוד. בפועל, חוסר ההיערכות היה רב עד כדי כך שמדינת ישראל נאלצה לשכור כ- 3000 חדרים בבתי מלון, כאשר חלק ניכר מהם הוזמנו בימי הפינוי עצמם. בצעד לא ברור החליטה הממשלה להעביר את הטיפול בתחום הליווי הקהילתי למנהלת סל"ע. לדעתי זו החלטה שגויה, אשר הצביעה על כשל ענק בהבנת תהליכים קהילתיים ובשיקום קהילות במשבר. במנהלת סל"ע לא עובדים אנשי מקצוע מיומנים בתחום הקהילתי. המנהלת החליטה לשכור יועצים ארגוניים אשר ילוו את הקהילות. משלב זה והלאה יצא משרד הרווחה מהתמונה, ורק ברשויות שהשכילו לקלוט עובדים סוציאליים קהילתיים, בתקנים שאושרו לטובת המחלקות הקולטות, הופעלה עבודה קהילתית במיטבה. לעומת זאת, היועצים הארגוניים, ככל שיהיו אנשי מקצוע מעולים בתחומם, אינם מיומנים בליווי קהילות ובתהליכים חברתיים. נוסף על כך, מנהלת סל"ע לא הציבה גורם מקצועי, אשר ילווה מטעמה את היועצים, ינחה אותם ויעקוב אחר עבודתם. משכורתם של היועצים לא שולמה יותר משנה, חלקם עזבו את העבודה באמצע תהליך, חלקם הרגישו מושפלים וכולם היו זקוקים לתמיכה וליווי. הסיטואציות שבהן נתקלו היועצים נתקלו היו זרות להם וקשות. במקרים מסוימים, לצערנו, פעילותם אף פגעה במרקם הקהילה עד כדי פרוק הקהילות.

טיפול הקהילה בעצמה במהלך הגרוש כחודש לפני הגירוש היו אמירות חזקות בקרב חברי צח"י בנוה דקלים כמו: "אם יהיה פינוי לא נוכל לתפקד וכל אחד יעשה לביתו", גם חברי המזכירות התקשו לתפקד. נוצרה מעין מזכירות צללים אשר הובלה ע"י ליאור כלפא - יו"ר המזכירות, שלעזרתו הצטרפו עוד שלושה חברים. במקביל פעל מטה מאבק. שבועיים לפני הגירוש התקיים מפגש של מתנדבים ושבחי"ם (שוהים בלתי חוקיים). בערב זה הוקמו ועדות חדשות: תרבות, חינוך, לוגיסטיקה, עלון ועוד. כל צוות התבקש להכין תוכנית עבודה. בכל יום בצהריים התקיימה פגישת עבודה עם הוועדות ובכל יום יצא עלון לציבור. התארגנות זו יצרה רשת קהילתית חיה ופועלת בימים הכי קשים. אנשי צח"י קיימו מפגשים לצורך: 1. פגישות מנחים שהנחו קבוצות תמיכה, העברת מידע ושמיעת הקולות השונים. 2. לצורך זיהוי החוליות החלשות. ספרה לי חגית יו"ר הצח"י: "היה עיסוק רב באיתור החלשים, בהסתכלות ומעקב אחריהם ובהתכוננות לאסוף אותם בעת הצורך". בסדנאות הועבר מידע על מה שיכול לקרות בין בני זוג במצבים כאלה, על עידוד לתקשורת פתוחה ועל עידוד לקבלת החלטות מתאימות עבור המשפחה ולא מה שמצופה מהם. אווירת הרחוב הייתה, שלא כועסים על מי שהחליט לחתום על הסכם עם מנהלת סל"ע, עד כדי כך שהמזכירות השקיעה כסף לרכוש ארגזים לאריזה למשפחות אלו, לפני שידעו שהצבא יספק להם ארגזים. מציאות זו יצרה הד שההנהגה דואגת לכולם גם אם אינם פועלים בכיוון של ההחלטה הקהילתית. לגבי השאלה לאן ללכת, רוב הציבור בחר לגור במלון ולא באוהלים. היה ברור לכולם שרוצים ללכת יחד כקהילה. האמירה הזו ש"הולכים יחד" הרגיעה את האנשים. "לפחות על רציפות זו נשמור". בסופו של דבר התפצלה קהילת נוה דקלים לשלשה אתרים. כשבררתי איך זה קרה, הסבירו לי שהפיצול בין בתי המלון והמחסור בקרוונים עבור כולם באתר אחד הם שגרמו לכך.

התארגנות הקהילה לאחר הגירוש "הגירוש גרם לי להלם קרב" כך תאר בפני ליאור כלפא יו"ר מזכירות נווה דקלים. "כשהגעתי למלון 'שלום' בירושלים, ישנתי כמעט 20 שעות כמו תינוק. היינו בהלם מחוסר ההתארגנות של המדינה לקלוט אותנו". אך שינה זו לא התארכה יותר מדי, וכבר שבוע אחרי הגירוש הוציאו ליאור וחברי המזכירות, שהמשיכו לתפקד, דפי מידע לחבריהם. העלון הגיע לכל מלון בו שהו חבריהם. שלושה שבועות אחרי הגירוש כינסה המזכירות את כל תושבי נווה דקלים לשעבר למפגש.

במפגש זה התקיים דיון בשאלה "לאן הולכים?". היה קשה מאוד להחליט. המקום היחיד שנתן מענה מהיר היה אתר "ניצן". כ-250 משפחות מתוך כ–500 משפחות עברו לניצן. באתר ניצן המשיכו לפעול חברי המזכירות - בלי משרד ובלי תקציב - עם הכספים הפרטיים שלהם. "ידענו שהציבור צמא למידע, היינו חייבים להראות מנהיגות. מה שהחזיק את הציבור זה מידע ושותפות. שמנו את הצרכים שלנו בצד ודאגנו לכלל". מה שמרתק ומעניין הוא, שיו"ר הקהילה בניצן הוביל את המהלך לפתרון גם לחבריו שלא הצליחו להגיע לניצן. הוא שידר לכולם ש"כל אחד יכול לבחור את דרכו האישית והמזכירות מחויבת לסייע לו". בתחילת דצמבר 2005 עברו המגורשים לאתר ניצן וב-20.12 הלכו לתהליך בחירות פנימי, כדי לבחור מזכירות חדשה לקהילה. זאת, מתוך רצון של המזכירות להעביר מסר: נגמר פרק וצריך הנהגה חדשה. החלטה זו נבעה מעמדת כוח, והחזירה לציבור את האימון שיש על מי לסמוך והקהילה מקבלת חזרה את השליטה על חייה. נבחרה מזכירות חדשה. נבחרו ועדות חדשות, העלון חזר לפעול ובני הקהילה יודעים שיש להם כתובת. המזכירות הנוכחית בקשה מהיו"ר הקודם ומחברי המזכירות הקודמת ללוות את המו"מ על ישוב הקבע, כאשר חברי המזכירות החדשה יעסקו בניהול חיי היומיום. 90% מחברי ההנהגה הם מקרב השכבה החזקה של הקהילה, אשר בעצם יכלו לדאוג לעצמם ולפתור את בעיותיהם האישיות. אך הם בחרו לדאוג לכולם, ובעיקר לחלשים, כי הם רוצים להמשיך לחיות בחברה בריאה, איכותית המושתתת על ערכים. לקהילת נוה דקלים, כמו גם לשאר הקהילות, עזרו אנשי ועד המתיישבים, וכן אנשי מקצוע מתחום הייעוץ הארגוני והעבודה הקהילתית אשר ליוו אותם. אחד ממרכיבי החוסן, אשר תורם לקהילה, הוא ההבנה שלהם שקשה לעבור משברים כאלה ללא ליווי מקצועי. משהו שלא כל הקהילות הבינו אותו.

ועד המתיישבים לוואקום - אשר נוצר עם גילוי אוזלת ידה של המדינה, והעובדה שהמדינה אינה מציעה פתרונות למגורשים - נכנס ועד המתיישבים. ועד מתיישבי גוש קטיף הוקם ע"י מגורשים פעילים ואכפתיים, שחלקם פעלו עד יום הגירוש במטה המאבק נגד הגירוש. ימים ספורים אחרי הגירוש הם הבינו שיש לעשות שינוי ולראות כיצד ניתן לדאוג הכי נכון לחבריהם המגורשים. הוועד נעזר במתנדבים רבים, אשר רוכזו ע"י ארגון "למען אחיי". בוועד חברים מספר אנשים השייכים לקהילת נוה דקלים באתר ניצן. את הוועד מנהל ליאור כלפא, יו"ר מזכירות נוה דקלים לשעבר. הוועד מתפקד כעין מועצה אזורית וירטואלית, כאשר היעדים שלו משתנים עם השינוי במצב המגורשים

בתחילת דרכו עסק הוועד בעיקר בפתרון בעיות טכניות לאנשים פרטיים, אשר רובם שהו עדיין בבתי מלון: בהזזת מכולות, במציאת פתרונות דיור זמניים, בסלי מזון, בכביסות, בפתרונות לימודיים, בהפניה לטיפולים ובהרגעה. עם ההתארגנות באתרים הזמניים התארגן גם הוועד למחלקות: חינוך, רווחה, קהילה, תעסוקה, נוער, דוברות, גיוס כספים, גזברות ועבודה על שינויי חקיקה. כאשר ההתמקדות הייתה בעבודה מול הקהילות בנושאים מוניציפאליים. עם הזמן הבינו בממשלה כי מקומו של הוועד הוא חשוב ביותר. אמנם לא תמכו בו תקציבית, אולם - היום לא נעשים צעדים הנוגעים לטיפול במגורשים ללא מעורבות של אנשי הוועד. כפי שהגדיר יו"ר ועד המתיישבים: "במהלך החודשים האחרונים הופנמה במערכות ובגופים, ההבנה שמולם לא עומד פליט בודד אלא גוש שלם חי ונושם המיוצג ע"י ועד המתיישבים." הוועד מתפקד על בסיס תקציבי תרומות של אנשים טובים ואינו מקבל שום תמיכה תקציבית ממשלתית.

תחום הרווחה בוועד עם כניסתי לוועד התבקשתי לעשות סדר בתחום הטיפול בפרט. היה כאוס גדול ואנשי הוועד לא ידעו מה לעשות. מח גיסא - היו פניות רבות של אנשים לסיוע, ומאידך גיסא - הסתובבו מתנדבים רבים בשטח, אשר לא ידעו מה בדיוק לעשות. רבות מהמשפחות התמודדו עם לחצים נפשיים עקב המצב אליו נקלעו: קשיים כלכליים, אבטלה כפויה, דיכאונות, זעם, עצב רב, קשיי תפקוד, צריכה מוגברת של תרופות, אובדן הרגשת השייכות, אובדן השליטה על החיים. החיים במלונות, בקראוילות, בבתי הארחה, וחוסר הפרטיות, הקשו על חיי משפחה תקינים, והובילו למתחים בין בני זוג ולבעיות בסמכות הורית. אנשים מדווחים על מחלות קשות וכרוניות, שהתפתחו מאז הגירוש. גילינו אצל אנשים רבים תופעה של פוסט-טראומה. עלי לציין, כי מרבית המגורשים לא היו מטופלי רווחה ולא נזקקו לשירותי פסיכולוגים טרום הגירוש. מדובר באנשים יצרניים, אידיאולוגיים, אשר תרמו לחברה רבות. אנשים אלה לא ראו את עצמם פונים לעובדים סוציאליים גם במצבם הנוכחי, למרות שהצורך קיים. לאחר אבחון ראשוני שעשיתי על מצבם של המגורשים ועל הטיפול בהם מצד הרשויות, הבנתי שעלי לעסוק רבות בחיבורים, בגישור, בהסבר, בהפניות, בדאגה לכך שהמגורשים יקבלו טיפול הולם למצוקתם. הבנתי שאני והצוות הקטן שלי (עוד 3 עו"סיות) לא נצליח לתת פתרון ברמת הפרט. לכן, החלטנו, שנעשה הכול על מנת שנותני השירותים הרשמיים במדינה יעשו את המוטל עליהם.

לא התכוונו לבוא במקום אף אחד אלא לעודד את מי שצריך לקבל שירות לפנות ולבקש אותו. במקביל, מצאנו כי יש לעשות עבודה רבה בקרב נותני השירותים - העובדים הסוציאליים ברשויות הקולטות, העובדים במנהלת סל"ע ובמשרד הרווחה – כדי ליצור שינוי חשיבה וכדי לעודד היכרות של העובדים עם האוכלוסייה החדשה שהצטרפה לצרוך את שירותיהם. בקשתי מהם שיצאו אל האנשים, שיבקרו אותם בקראוילות ושלא יחכו להם במשרד כפי שנהוג. הבהרתי להם שהאנשים במשבר ויש לסייע להם. אני חייבת לציין שלקח זמן, אך ברוב הרשויות נרתמו למתן שירותים בצורה הולמת למגורשים ברמת הפרט. במקביל למתן פתרונות פרטניים, עבדנו גם על שיקום הקהילות והמנהיגויות שלהם, כי הבנו, שמה שהיה מיוחד בגוש קטיף ומה שהחזיק את האנשים שם בכל תקופת הפצמ"רים והפיגועים הייתה העובדה שהם חיו בקהילות בהן התמיכה ההדדית, הקשר בין האנשים והעצמאות בהחלטות הקהילתיות היו מקור לחוסן. הבנו שעלינו לעזור לאנשים למצוא את הכוחות שלהם ולהתארגן מחדש עבור עצמם.

התוכניות אותן פיתחנו ברמה הקהילתית • מפגשי היכרות, גישור תיאום ציפיות וקביעת תוכניות עבודה – תיאמנו מפגשי עבודה בכל אתר ואתר מרמת הגולן דרך הבקעה, אריאל, ניצן ועד מועצה אזורית אשכול, בכל מקום שבו נמצאים ריכוזים של 15 משפחות ויותר. למפגשים אלו הזמנו את הנהגת הקהילה הנבחרת שלהם ואת נציגי הרשות המקומית הקולטת: מנהל מחלקת הרווחה, עוסי"ם, מתכלל קליטת המגורשים ברשות, ולעיתים נציג מנהלת סל"ע. במפגשים דאגנו להיכרות הדדית, להצגת הקהילה כמו שהייתה בגוש, כי חשוב היה למגורשים שידעו מי הם ומאיזה צורת חיים הגיעו. דיברנו על הציפיות ההדדיות ויצאנו עם תוכנית עבודה, הכוללת מפגשים מסודרים אשר יבטיחו מעורבות של המגורשים לאורך כל הדרך. היו מקומות שמפגש חד פעמי הספיק והם המשיכו לעבוד יפה. היו מקומות שבהם קיימנו יותר משני מפגשים כאלה, כי היה צריך להטמיע טוב את התהליך. לצערי, יש עדיין מקומות שצריך ללוות צמוד לאורך כל הדרך. • מפגשים בתוך הקהילות – קיימנו מפגש בכל קהילה על מנת לעודד את התושבים לבנות מחדש את המנגנונים אשר היו להם בגוש, כדי לחזור לתפקוד מלא עד כמה שאפשר, וכדי להשיב להם את השליטה על חייהם. זה כלל בחירות להנהגה חדשה, בחירות לוועדות, ארגון פעילויות תרבות והפגה, ובחירת רכזת קהילה.

• רכזות קהילה - יזמנו בחירת רכזות קהילה בכל קהילה אשר ישמשו סייעות פרה-מקצועיות לאנשי המקצוע הטיפוליים ונשות קשר בין הקהילה לבין נותני השירותים. סייענו לבחור אותן, בנינו להן תוכנית הכשרה, דאגנו לתקציב וכן להדרכה פרטנית עבורן. זהו תפקיד מרכזי וחשוב בחיי הקהילות. • מלווים קהילתיים - כפי שכבר הזכרתי לעיל, המלווים עבדו באופן עצמאי בשטח. שמענו את הקושי שלהם. לאחר שראינו שפניות לגורמים הממלכתיים לא נענו, מיסדנו מפגשים של היועצים הארגוניים העצמאיים יחד עם העובדים הסוציאליים הקהילתיים של הרשויות. במפגשים אלו עלו תוכני עבודה, התלבטויות , סיעור מוחות, והצעות ייעול כיצד ללוות הכי טוב ונכון את הקהילות. • השתלמויות לעוסי"ם – יזמתי ארגון השתלמויות לעוסי"ם מרחבי הארץ, העובדים עם המגורשים יחד עם מנהלת סל"ע לצורך: אוריינטציה והיכרות עם האוכלוסייה המיוחדת, רכישת כלים מיוחדים, היכרות עם "חוק פינוי פיצוי", עבודה עם אוכלוסייה במשבר ועוד. • סדנאות ופעילויות הפגה - היינו שותפים לחשיבה עם הקהילות על סדנאות מתאימות לעיבוד האובדן, לליבון סוגיות בסמכות הורית, להפגה באמצעים חווייתיים, סדנאות בתנאי נופש בסגנון "בית הויס", טיולים ועוד, כדי לתרום להרגשה טובה, גיבוש ועיבוד נכון של החוויות הקשות שעברו. • השתלמויות ליו"רים ומזכירי קהילות – יזמנו וארגנו מפגשים לצורך חיזוק, ליבון סוגיות משותפות והפעלת לחץ על המדינה לתת את מה שמגיע.

דוגמה מהשדה בפרסומים של מנהלת סל"ע ישנן הצהרות ותוכניות יפות, הנוגעות לטיפול במגורשים בתחום הקהילתי כפי שמופיע למשל בדו"ח סיכום פעילות חודשי - מאוקטובר 2006 :"מתוך הנחת יסוד מקצועית כי הובלת תהליכי השיקום וההתחדשות צריכה להיעשות על ידי מנהיגות מקצועית ונבחרת של המתיישבים ברמת הקהילות, הועמד לרשות כל קהילת מפונים מלווה קהילתי שתפקידיו הם: לבצע הערכת מצב מתמשכת של מצב הקהילה ולסייע לה בבניית ובהעצמת מנהיגות מקומית באמצעות מיצוי משאביה הפנימיים". 

לצערי, במציאות אנשי המנהלת פועלים אחרת. ולהלן אביא דוגמה אחת מיני רבות.

ליל הכסאות הלבנים קהילת נוה דקלים שבניצן בחרה ועד, והסמיכה אותו לקבל החלטות עבור הקהילה, לייצג את האינטרסים שלהם מול המדינה – מנהלת סל"ע.

במנהלת סל"ע מצהירים כי הם רוצים לחזק את הקהילות, לעבוד מול מנהיגויות הקהילות ולתת להם כוח באמצעות תקציבים שעוברים דרכם. אך מילים לחוד והצהרות לחוד. ועד הקהילה לא הסכים לחתום על חוזה בניית אתר הקבע עד שמנהלת סל"ע לא תאשר "העתקה קהילתית", שמשמעה - כל חברי הקהילה שגרו בנוה דקלים יעברו יחד ליישוב הקבע. מאחורי דרישה זו עומד הרצון לדאוג לכל חברי הקהילה ולא להשאיר את החלשים מאחור. בין חברי הקהילה ישנם רבים הזכאים לדיור קבע ולפיצויים בגובה שמאפשר להם כבר עתה לחתום על החוזה ולקדם את עצמם לקראת בניית הבית. אך יש בקרב הקהילה אנשים שגורשו שאינם זכאים לפתרון קבע באותה רמה, מה שאומר שלא יוכלו לעבור עם חבריהם ושכניהם – עמם גרו 15-20 שנה. מדובר באנשים שגרו בשכירות בגוש קטיף או עולים "בני המנשה" אשר גרו בגוש קטיף 6 שנים ואינם מכירים סגנון התיישבות אחר בארץ. ועד הקהילה הודיע למנהלת סל"ע שלא יחתמו עד שלא ימצא הסדר הולם לכולם. במנהלת סל"ע חשבו שיוכלו לעקוף את ועד הקהילה. הם התקשרו ישירות למשפחות הגרות בניצן הזמינו אותם למפגש, והודיעו להם שבערב זה יערכו את ההגרלה של המגרשים ביישוב הקבע, ומי שלא יגיע ייפגע. אנשי ועד הקהילה קיבלו טלפונים מחברי הקהילה השואלים אותם האם המפגש הוא על דעתם. הוועד הודיע שהמפגש נקבע שלא על דעתם ושיש כאן ניסיון למחטף. התנהל דיון סוער בהנהגת הקהילה בו הובעו דעות שונות. היו שהביעו חוסר אמון שאכן חברי הוועד יקבלו את שיתוף הפעולה של חבריהם אשר נמאס להם לחיות בתנאי אי הוודאות הקשים. אחרים שאמרו "אנחנו רק נלך להסביר להם למה לא רוצים לחתום". לאחר הדיון ביקשו חברי המזכירות: "תנו לנו כוח, ותנו לנו להוכיח שיש מנהיגות, אל תשברו אותנו". בסופו של דיון הייתה הסכמה וחברי המזכירות הזמינו את התושבים לכנס בנוגע ליישוב הקבע. בכנס הסבירו חברי הוועד מדוע הם מעכבים את החתימה. הכנס היה סוער, נאמרו דעות לכאן ולכאן ובסופו הצביעו כולם - למעט אחד - שלא הולכים למפגש עם מנהלת סל"ע. בערב המפגש עצמו הגיעו אנשי מנהלת סל"ע לאולם, אשר היה ערוך בעשרות כסאות כתר לבנים. אך למפגש הגיעה רק אישה צרפתייה אחת, שלא הבינה את ההחלטה שהתקבלה. אנשי מנהלת סל"ע היו המומים מעוצמת כוחם של מנהיגי הקהילה, כעסו מאד, אך גם הבינו שלא יוכלו לעשות שום מהלך ללא תיאום וללא הסכמה עם המזכירות הנבחרת של הקהילה. מאז קוראים לערב זה "ליל הכיסאות הלבנים", מושג שהפך להיות סמל לכוחה של הקהילה ולעוצמה שיש להתארגנות של אנשים.

מאז התקיימו מפגשים רבים, כאשר מנהלת סל"ע מתייחסת בכובד ראש לתביעות ועד הקהילה, ונעשו תיקוני חקיקה הכוללים את מירב בני הקהילה, אשר השליכו גם על שאר הקהילות. ההגרלה המיוחלת אמורה להתקיים אחרי החגים. אנשי המזכירות שמחו מאוד על שיתוף הפעולה של חבריהם ועוד יותר על הצלחת המהלך - הם קיבלו אישור לדרכם ובאופן כללי הקהילה היום תומכת יותר במהלכי המזכירות. אירוע זה נתן כוחות גם למנהיגויות וקהילות אחרות, ותובנות באשר לכוחה של הקהילה להשיג דברים שהפרט לא מצליח. שאלתי את יו"ר הוועד כיצד הרגיש לאחר ערב זה והוא ענה: "קיבלתי דלק מטוסים, עם כמה נושאי פצצות. לקבל כזה כוח החזיר לי את החשק להמשיך להשקיע".

מסקנות ותובנות • טרום ההתנתקות הכריזה המדינה כי יש פתרון לכל מתיישב. במהלך שבוע הגירוש, ראינו כולנו כי המדינה התכוננה היטב לפינוי, וצוותים גדולים בכל משרדי הממשלה חשבו על כל פרט. "מכונת הגירוש" עבדה באופן מדהים. רציתי להאמין, שהמדינה יודעת גם לשקם את האנשים. אך בפועל חשתי יחד עם אנשים רבים אכזבה רבה. המדינה לא ארגנה, באמת, פתרון לכל מתיישב. כששאלתי גורמים מוסמכים במנהלת סל"ע, איך קרה דבר כזה ענו לי: "היינו בטוחים כי כל אחד כבר דאג לעצמו באופן עצמאי, כי ראינו שהם רגועים ולא באים למנהלת". אם המדינה באמת התכוננה, הרי ברור שראו שיש כאן סיפור קהילתי, שהאנשים חיים בקהילות ולא יתכן שהכינו לעצמם פתרונות קהילתיים בלי שהמדינה תדע זאת. הדבר שאושש את הטענה ששמעתי רבות מפי אנשים בציבור הלאומי ושאותה היטיבה לנסח חגית ירון: "הרעיון היה לשבור אותנו, הם ראו את העוצמה שיש לנו בגוש ולא יכלו לשאת זאת". אם זה לא זה אז מה ההסבר להתנהלות המדינה עד כה? • תיארתי בפירוט קהילה אחת בתוך מארג הקהילות של גוש קטיף, קהילה שהייתה הגדולה והחזקה בגוש. אכן, לא כל הקהילות נמצאות באותו מקום של נוה דקלים ולא כל האנשים יכולים לסמוך על המנהיגות שלהם שתייצג אותם נאמנה. דבר שמחזק את הטענה שלי שקהילה חסונה בונים במשך שנים ושיש מספר גורמים הבונים חוסן קהילתי. • אין לי ספק שחלק מחברי הקהילה נפגעו מהצורך לדאוג לכולם והיו אף כאלה שביטאו זאת בפני, "יש לי זכויות, כבר יכולתי לבנות את ביתי", אך במבט רחב יותר הם גאים להיות שייכים לקהילה כזו. • גיליתי מנהיגות מאתגרת, משבחת את חבריה - אשר גם בימים קשים נמנעה מללבות אש. מנהיגות אשר מכבדת את חברי הקהילה ונותנת בטחון.

לעיתים הופתעתי מהדרך השלווה והמחושבת ותהיתי מדוע אינם יוצאים להפגנות ואיך הם נמנעים מאלימות, ובעצם הבנתי שדווקא סוג כזה של מנהיגות מוביל לתוצאות טובות. באחד הפרסומים של נווה דקלים (כפות דקלים 8) שיצא אחרי הגירוש מצאתי: "הציבור הוכיח את יכולתו למצוא דרך פעולה נכונה וכעת כולנו עם הפנים קדימה לבניית מירקם קהילתי באותה רוח גדולה שנשבה בנווה דקלים". • כאשר ברור לאנשים מה החזון שלהם ומה הערכים שמובילים אותם, והם דבקים בהם ואף מוכנים לוותר על אינטרסים אישיים כדי לדאוג לחלשים שביניהם, הם יצליחו בסופו של דבר להשיג את מטרותיהם.

אפילוג נפלה בידי הזכות ללוות את קהילות גוש קטיף העקורות. הוזמנתי לתרום מהידע המקצועי, אשר צברתי עם השנים. אך אני חשה, שאני לומדת כל יום דברים חדשים על חיי קהילה ועל הכוח שהיא נותנת לפרט כאשר היא בנויה נכון וכאשר מרכיבים אותה אנשים עם חוסן אישי ועם ערכים. כל הזמן עברה בי המחשבה למה דווקא בחרו בי? בחירה זו מראה על מחשבה חכמה ומצביעה על כוח. אני עובדת סוציאלית קהילתית ומנהלת מחלקה, אך גם מכירה חיי קהילה כמי שגרה בעצמה ביישוב קהילתי. מנקודת המבט שלהם יש כאן תמהיל נכון עבורם. ואני מרגישה שאילו כל חיי ניבנו רק כדי שאגיע לממש את כל המשאבים האלה שלי, הרי זהו שכרי הצנוע.

קישורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

13/01/2012 - אסופת מאמרים שנערכה על ידי ביה"ס המרכזי להכשרת עובדי רווחה המרכזת מאמרים שנכתבו במסגרת קורס "חוכמת המעשה" ונוגעים לנושא תפקיד העו"ס המרחבי. לנושא זה משמעות רבה ביישום הרפורמה בכל הנוגע לרשויות הקטנות ולהגדרות התפקידים..




דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של Danny-w.
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של Danny-w.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:Danny-w/ארגז_חול2&oldid=37356932"