מבצע שרהורן
 | ||||||||||||||||||||||
| לויטננט-קולונל היינריך שרהורן (Heinrich Scherhorn) | ||||||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||||||
| תאריכים | 18 באוגוסט 1944 – 5 במאי 1945 (261 ימים) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני |
מבצע בגרטיון מבצע "מנזר" (מונסטיר Operation Monastyr) של ה-נ.ק.ו.ד. | |||||||||||||||||||||
| מקום | כ- 100 קילומטרים מדרום מזרח למינסק, בלארוס, ברית המועצות | |||||||||||||||||||||
| עילה | השמדה פיזית ושיטתית של כוחות קומנדו מוצנחים של האס אס, השמדת יכולות מודיעין ושחיקת כוחות תובלה אווירית גרמניים | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | המבצע השלים את מטרותיו | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||||||
מבצע שרהורן, (שם חלופי: מבצע ברזינו; באנגלית: Operation Scherhorn; שם הקוד הסובייטי: Операция Березино או Operation Berezino; בגרמנית: Operation Beresino) היה מבצע הונאה סודי שביצע ה-נ.ק.ו.ד. נגד שירותי הביון של גרמניה הנאצית מאוגוסט 1944 עד מאי 1945. יוסיף סטלין הורה על מבצע זה על הצבא האדום, אשר תוכנן על ידי מיכאיל מקליארסקי (ברוסית: Михаил Маклярский) והוצא לפועל על ידי פאבל סודופלטוב ופקודיו מה-נ.ק.ו.ד., בסיוע אנטי-פשיסטים וקומוניסטים גרמנים.[1][א]
מטרת מבצע ברזינו הייתה ליצור אשליה שכוח חמוש גרמני גדול פועל מאחורי קווי החזית בשטח שבשליטה סובייטית, ולמצות את משאבי המודיעין של גרמניה הנאצית על ידי לכידה וחיסול של סוכנים גרמנים שנשלחו לסייע ליחידה "המזויפת". במסגרת המבצע, הקים ה-NKVD "כיס התנגדות" גרמני מדומה, תחת פיקודו של לויטננט-קולונל היינריך שרהורן (רו') (Heinrich Scherhorn; ברוסית: Генрих Шерхорн), שבוי מלחמה גרמני "אמיתי" שאולץ לשתף פעולה עם הסובייטים.[2] התגובה הגרמנית למבצע הונאה זה הייתה במבצע פריישיץ (Operation Freischütz, המכונה גם "מבצע פואצ'ר" או "מבצע צייד" במקורות האנגליים שלאחר המלחמה), שהתנהל בהתאם לתחזיות הסובייטים.[ב] כוחות הקומנדו הגרמניים שנשלחו על ידי אובר-שטורמבאנפיהרר (לויטננט קולונל או סגן אלוף בצה"ל), אוטו סקורצני נתפסו ברובם ונאלצו להשתתף במבצע הונאה תקשורתי (אנ') Funkspiel שהופעל על ידי הסובייטים. התמיכה הגרמנית בכיס המדומה הלכה ודעכה, אך הפיקוד הגרמני שמר על קשר רדיו עם "כח שרהורן" עד מאי 1945.[3][4]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי פאבל סודופלטוב, קציני ה-נ.ק.ו.ד. (NKVD) ויקטור אילין ומיכאיל מקליארסקי הגו את מבצע ברזינו כהרחבה של מבצע מונסטיר ("מבצע מנזר") שפעל בין השנים 1941–1944. הסוכן של ה-NKVD, אלכסנדר דמיאנוב (רו') (ברוסית: Алекса́ндр Петро́вич Демья́нов, שם הקוד שלו ב-נ.ק.ו.ד. היה "היינה Heyne" ובאבווהר הגרמני שם הקוד שלו היה פלמינגו Flamingo[5]), שהתחזה לאיש חברה בוהמייני ממורמר, יצר קשר עם מרגל גרמני תושב מוסקבה. ה-NKVD ניצל את ההזדמנות כדי לחשוף את רשת המסתערבים (רשת המודיעין החשאית של גרמניה הנאצית בברית המועצות.) של אבווהר בברית המועצות. בדצמבר 1941, דמיאנוב "ערק" אל הגרמנים והופיע במשרד השדה של האבווהר בסמולנסק, עיר במערב רוסיה סמוך לגבול עם בלארוס המודרנית. שלושה חודשים לאחר מכן, הוא חזר למוסקבה כסוכן גרמני מהימן. דירתו הפכה למלכודת מוות לעשרות סוכנים גרמנים אמיתיים, אך הוא הצליח לשמר את אמון מפעיליו הגרמנים.
באמצע 1942, המפעיל של דמיאנוב, ווילי פישר, הרחיב את המבצע לרמת דיסאינפורמציה אסטרטגית. במשך יותר משנתיים, סיפק דמיאנוב לגנרל ריינהרד גהלן (Reinhard Gehlen), ראש מחלקת צבאות חוץ מזרח (אנ') (Fremde Heere Ost) בצבא הגרמני, "תוכניות צבאיות" שהוכנו בקפידה מראש לצורך הונאה.
על פי פאבל סודופלטוב, הצלחתם של הגרמנים בהדיפת קרב רז'ב השני (מבצע מארס) הושפעה, בין היתר, ממידע "נכון/אמיתי" שסופק לריינהרד גהלן באמצעות אלכסנדר דמיאנוב. המטרה של אספקת מידע לגרמנים הייתה לבצע הטעיה אסטרטגית שנועדה להסיח את דעתם של הגרמנים ממהלך שבוצע בו זמני בדרום, במסגרת מבצע אורנוס. הגרמנים אכן הופתעו ממתקפה זו, שהובילה לכיתור ולכניעתה הסופית של הארמייה השישית הגרמנית בקרב סטלינגרד. עם זאת, ההסבר הזה היה במחלוקת. ההיסטוריון דייוויד גלנץ, טוען שמבצע רז'ב לא תוכנן כהטעיה או כהתקפת מסיחה, אלא שתיאור זה הפך להצדקה תעמולתית לאחר מעשה, שנועדה להגן על גאורגי ז'וקוב מהביקורת על כישלונו במבצע מארס.[6][7]
על פי פאבל סודופלטוב, יוסיף סטלין עקב באופן אישי אחר התקדמות מבצע "מנזר" (מונסטיר Operation Monastyr). אנשי ה-נ.ק.ו.ד (NKVD) שהיו מעורבים במבצע זכו לתגמולים גבוהים, אך סטלין היה מאוכזב מהיקף הפעולה המוגבל של המבצע. זמן קצר לפני תחילת המבצע בגרטיון, הוא זימן אליו את ויקטור אבאקומוב, סבולוד מרקולוב, פיודור פדוטוביץ' קוזנצוב וסודופלטוב עצמו והורה על פתיחת מסע דיסאינפורמציה חדש.[ג] הוראותיו של סטלין, שתועדו על ידי סרגיי שטמנקו, שינו את המטרות המבצע והפנו את הדגש להשמדה פיזית ושיטתית של הכוחות המיוחדים הגרמניים ושל יכולות המודיעין שלהם. סודופלטוב נדרש להקים "מחנה דמה גרמני" אמין מאחורי קווי הצבא האדום המתקדם וליצור קשר עם הפיקוד הגרמני כדי להזעיק עזרה. סטלין סבר שהגרמנים יוציאו ויבזבזו את מיטב יחידות החילוץ והקומנדו שלהם בניסיונות חילוץ עקרים. כמו כן, "מחנה הדמה", היה אמור להסיט משאבי תובלה אווירית גרמניים מתמיכה בכיסי התנגדות אמיתיים.[8]
התכנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]המבצע החדש, שנקרא בשם הקוד "ברזינו" Berezino, תוכנן על ידי קולונל מיכאיל מקליארסקי ואושר על ידי יוסיף סטלין, ראש ה-נ.ק.ו.ד לברנטי בריה ושר החוץ ויאצ'סלב מולוטוב. קציני ה-NKVD נחום אייטינגון, ווילי פישר, מיכאיל מקליארסקי, אלכסנדר דמיאנוב ויעקב סרבריאנסקי יצאו לבלארוס עם קבוצה של אנטי-פשיסטים גרמנים אתניים. אליהם הצטרפו גרמנים פרו-סובייטיים נוספים, שנטלו קודם לכן חלק בטיהור של הפרטיזנים האחים ליער (אנ') הפולנים והליטאים, והצטרפו למחנה המבצעי כ-100 קילומטרים מדרום מזרח למינסק.[9] אנשי ה-NKVD סקרו קבוצות של שבויי מלחמה גרמנים שנשבו במהלך מבצע בגרטיון ובחרו בלויטננט-קולונל היינריך שרהורן כ"דמות מבצעית" למבצעם. שרהורן, שהיה מפקד רגימנט המשמרות של דיוויזיית האבטחה ה-286, נשבה ב-9 ביולי 1944. על פי ותיק ה-NKVD, הווטרן הסובייטי איגור שורס, הבחירה בשרהורן נבעה מקשרי משפחתו עם אדולף היטלר. שרהורן ומפעיל הרדיו שלו הסכימו לשתף פעולה עם מבצע ההונאה התקשורתי הסובייטי.[ד] הקומוניסט הגרמני גוסטב רבלה מונה לעוזרו של שרהורן, והשגיח עליו מסביב לשעון.[9]
מבצע ברזינו החל ב-18 באוגוסט 1944 בהודעת רדיו אלחוטית מ"מקס Max", שהיה למעשה הסוכן הסובייטי מה-NKVD אלכסנדר דמיאנוב, לפיקוד הגרמני.[ה][10] "מקס" דיווח שיחידתו של שרהורן, המונה 2,500 לוחמים, כותרה על ידי הסובייטים בביצות הסמוכות לנהר ברזינה. על פי מקורות גרמניים, הקולונל הנס-היינריך וורגיצקי מהמודיעין הנגדי של הפיקוד העליון של הצבא (OKH) חשד שזהו תרגיל הונאה סובייטי וסירב לשלוח את אנשיו לחלץ את " כוח שרהורן". גנרל ריינהרד גהלן התערב ודרש סיוע מלא ל"שרהורן", שלדעתו התאים באופן מושלם לתוכניתו של אוטו סקורצני לפעולות גרילה מעבר לקווי החזית.[11][12] ראש המטה של הפיקוד העליון של הוורמאכט (OKW), אלפרד יודל, הורה לסקורצני להתחיל במבצע החילוץ.[13][14]
לויטננט-קולונל היינריך שרהורן
[עריכת קוד מקור | עריכה]לויטננט-קולונל היינריך שרהורן נולד ב-5 בנובמבר 1897, באפלרן, גרמניה ונפטר ב-8 ביולי 1972, בקלן, גרמניה. היינריך שרהורן השתתף במלחמת העולם הראשונה ונפל בשבי בשנת 1918.[15] הוא שוחרר מהשבי הצרפתי בשנת 1919.[15][16] בשנות ה-30 המוקדמות של המאה העשרים משפחתו הייתה מקורבת למשפחתו של היטלר ואביו של שרהורן תרם סכומים נכבדים למפלגה הנאצית.
במהלך מלחמת העולם השנייה שימש שרהורן, בין היתר, כמפקד רגימנט האבטחה 36 בדיוויזיית האבטחה ה-286, ולימים בדיוויזיית האבטחה ה-221.[17] ביולי 1944, בעודו פצוע, שימש כמפקד הגדוד הרובאי האזורי ה-675 של הארמייה הרביעית במסגרת קבוצת ארמיות מרכז. הוא כותר על ידי הצבא האדום ונפל בשבי באזור נהר ברזינה (מבצע בגרטיון) ונכלא בכלא 27/1 שליד מוסקבה.[18][19]
חקירתו הראשונה נערכה בכלא לוביאנקה שבמוסקבה בסוף ספטמבר 1944. במהלך חקירתו, אולץ לכתוב דוחות על התנסויותיו בלחימה בפרטיזנים בשטחים הכבושים במזרח אירופה. לאחר מכן הועבר לפגישה חשאית בעיירה סלובודה, סמוך לבאריסוב. שם פגש קבוצה של קציני ה-GPU הסובייטי (GPU הוא ראשי תיבות של "הניהול הפוליטי הממלכתי" (ברוסית: Государственное политическое управление). הזרוע הביצועית של ה-NKVD ), אשר התחזו לחיילים גרמנים. מאוחר יותר הצטרף אליהם קצין אס-אס צעיר, לבוש במדים סובייטיים, אשר היה מפעיל רדיו שנשבה מאחת מיחידות הלוחמה של אוטו סקורצני. בעקבות תפיסתו, יצר המודיעין הסובייטי זהות בדויה לקבוצת הקרב הגרמנית בשם "כוח שרהורן". במרץ 1945, שרהורן הועלה לדרגת קולונל מתוך הנחה כי הוא עדיין פועל מאחורי קווי האויב,[20] ובסוף אותו חודש הוענק לו צלב האבירים של צלב הברזל.[19]
לאחר סיום המלחמה, שרהורן נותר בשבי במחנה סמוך למוסקבה עד ראשית 1950.[21] לאחר שחרורו, חזר שרהורן לחיים אזרחיים בסקסוניה התחתונה, שם חי עד מותו בשנת 1972 בעיר קלן.[15]
נפגעים ראשונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי הקומוניסט הגרמני קרל קלייניונג (Karl Kleinjung), בתחילת ספטמבר הודיע אייטינגון על ההצלחה הראשונה; הפיקוד הגרמני אישר את יציאתה של קבוצה של ארבעה או חמישה אנשי קומנדו.[22] הסובייטים ארגנו להם "קבלת פנים" כשהם לבושים במדי שדה נאצים בלויים. חלקם, כמו קליניונג, היו גרמנים אתניים, בעוד אחרים היו אנשי NKVD שלא דיברו את השפה הגרמנית. בין השעות 01:00 ל-02:00 ב-16 בספטמבר, מטוס היינקל 111 He ביצע שתי גיחות מעל אזור ההצנחה, הצניח מכולות אספקה וצנחנים.[23] לפי האתר הרשמי של שירות המודיעין הרוסי ה־SVR הצונחים היו שלושה מפעילי רדיו; לעומת זאת, קלייניונג טען שהצונחים היו שני אנשי קומנדו מה-SS, מפעיל רדיו וסוכן ממוצא בלטי.[ו][23] השניים האחרונים נתפסו בשקט על ידי אנשי ה-NKVD, בעוד ששני אנשי ה-SS התקבלו בברכה והובלו לאוהל של שרהורן. לאחר הפגישה האורחים נעצרו על ידי ה-NKVD ונאלצו לשתף פעולה במבצע ההונאה התקשורתי. הם דיווחו על נחיתה בטוחה באמצעות מכשיר האלחוט שלהם, ושכנעו את הפיקוד הגרמני שהמבצע מתקדם כמתוכנן. בעקבותיהם נשלחו שלוש קבוצות קומנדו נוספות; על פי קלייניונג, ה-NKVD הצליחו ליירט את כל השלוש מבלי לעורר חשד.
אוטו סקורזני דיווח על ארבע יחידות מוצנחות של ה-SS. כל היחידות היו לבושות במדי שטח סובייטיים, חמושות באקדחים סובייטיים וללא כל פריט אישי שיכול היה להסגיר את זהותן. היחידה הראשונה (איינזץ P) נעלמה לפני שהצוות המוצנח או צוות המטוס יכלו לאשר את נחיתתה.[24] היחידה השנייה (איינזץ S) יצרה קשר רדיו עם סקורצני לאחר ארבעה ימי דממת אלחוט. הם דיווחו כי הגיעו בשלום ליעדם; שרהורן שוחח עם הפיקוד הגרמני באמצעות מכשיר האלחוט.[25] היחידה השלישית (איינזץ M) נעלמה ללא עקבות.[26] היחידה הרביעית (איינזץ P) דיווחה כי נחתה רחוק מאזור הנחיתה המיועד ונאלצה להגיע אליו ברגל, תוך כדי נדודים ביערות שהיו שורצים באנשי ה-NKVD ועריקים סובייטיים, אך הקשר עִמם נותק במהרה.[27] שלושה שבועות לאחר מכן חצתה היחידה איינזץ P את קו החזית בליטא בבטחה, ודיווחה על זוועות שביצעו הסובייטים בדרכם.
משחקי ריגול
[עריכת קוד מקור | עריכה]"כוח שרהורן" דיווח כי פריצת דרך מהירה לא התאפשרה בשל מספר רב של פצועים, והפיקוד הגרמני הציע להטיס את הפצועים לעורף הגרמני. על פי קלייניונג, מהלך כזה היה חושף את התרמית הסובייטית. סקורצני שלח מהנדס לניהול הקמת מסלול ההמראה.[ז] הסובייטים הגיבו בבימוי קרב לילה אמין בין "כוח שרהורן" לבין "כוחות סובייטיים" בדיוק באותו הרגע שבו שני מטוסי התובלה הגיעו מעל לשדה תעופה מואר כראוי. אחד מהטייסים ניסה לנחות למרות המהומה על הקרקע, אך ממש לפני הנחיתה, אנשי ה-NKVD כיבו את אורות המסלול, ואילצו את שני המטוסים לנטוש את משימתם. סקורזני קיבל דיווחים לפיהם המסלול הושבת לצמיתות בהפצצה אווירית סובייטית.[28]
על פי מקורות רוסיים, ביצוע ההפצצה האווירית אכן תוכנן על ידי קולונל איוואן פיודורוב מארמיית חיל האוויר הרביעית. לפני שהמתקפה הלילית הזו יצאה לפועל, שינו אנשי ה-NKVD את דעתם והחליטו להשתמש בפיודורוב ככלי משחק במשחקם מול סקורצני. פיודורוב נדרש לערוק ל"כוח שרהורן", לטוס לגרמניה באחד ממטוסיו של סקורצני ולפעול שם כסוכן כפול. פיודורוב, אחד המעטים מבין הסובייטים שקיבלו את עיטור צלב הברזל הנאצי, היה מוכר היטב ללופטוואפה והאבווהר, ויכול היה להיות סוכן כפול מושלם, אלמלא אופיו המתפרץ ודיבורו הישיר.[ח]
במקום לפנות ישירות לפיודורוב, ארגנו אנשי ה-NKVD מארב מבוים. אנשי ה-NKVD התחזו ללאומנים בלארוסים ולמונרכיסטים רוסים, חטפו את פיודורוב, לקחו אותו למחנה שלהם ביער ולחצו עליו לעבור לצידם.[ט] המגייסים הבינו במהרה כי פיודורוב אינו מתאים למשימה; רס"ן קופירובסקי, שהגה את הרעיון הכושל, הציע לחסל אותו, אך דמיאנוב התנגד, ופיודורוב הורשה "לברוח" מהמחנה ולשוב לחיל האוויר.
התפתחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]סקורזני וריינהרד גהלן נותרו משוכנעים בקיומה ובערך הלחימה של כח הפשיטה של שרהורן המונה 2,000 לוחמים. על פי קלייניונג, הם הורו לשרהורן לפצל את הכוח: מחציתו נדרשה לצעוד 250 קילומטרים צפונה, אל גבול לטביה-ליטא, והמחצית השנייה דרומה.[29] על פי סקורצני, שני הכוחות היו אמורים לנוע צפונה, כאשר כוח חלוץ קטן מה-אס אס מפלס את הדרך עבור הכוח העיקרי של שרהורן. שרהורן ציין כי ייתכן שהמסע יביאם במגע עם האוכלוסייה הפולנית, וסקורצני שלח אליו את סוכניו. גם הם נפלו לידי סודופלטוב וחשפו את רשת הביון הגרמנית בפולין.[30] הגרמנים המשיכו לספק ל"כוח שרהורן" מזון וציוד, תוך שהם מכלים את המשאבים המוגבלים של כנף הפצצה 200 של הלופטוואפה. על פי האתר הרשמי של ה־SVR, הגרמנים בצעו 39 גיחות מוטסות, הצניחו 22 מסגרות קומנדו עם 13 מערכות קשר אלחוטיות, מזון בגדים, נשק ו-1,770,000 רובל בכסף מזומן.[31][23] על פי קלייניונג, מצב זה יצר בעיה לוגיסטית עבור ה-NKVD: הכוח, שבעבר היה מצומצם, תפח לכדי כוח גדול.[32] כל מפעילי הרדיו הגרמנים נותרו עם הכוח על מנת לשמור על הקשר עם מפעיליהם בגרמניה, ומספר השומרים ואנשי הצוות של ה-NKVD גדל בהתאם.
עד ינואר 1945, האספקה האווירית פחתה משמעותית משום שקו החזית זז רחוק מאוד מערבה, והלופטוואפה לא יכול היה להרשות לעצמו לשרוף את הדלק הדרוש לאספקת יחידה צבאית מבודדת. היחידה של "שרהורן" הגבירה את הקריאות בקשר, והציפה את הפיקוד הגרמני בבקשות סיוע. כדי לעורר את המוטיבציה של הפיקוד הגרמני, שרהורן הציע שהכח יצעד בצעדה מהירה לעבר אזור העיר דאוגבפילס בלטביה שבו הקרח היה עבה מספיק כדי לאפשר נחיתת מטוסי תובלה. גנרל ריינהרד גהלן פיתח אובססיה להצלחת "כח הפשיטה שרהורן". ב-20 בפברואר 1945, הוא לקח לידיו את ניהול המבצע מסקורצני והכריז עליו כעל עניין של יוקרה שחייב לקבל תמיכה בכל מחיר. במרץ, סקורצני התנגד לכך שריינהרד גהלן ינהל את המבצע לבדו, וגהלן נסוג בחוסר רצון. שרהורן נותר גיבור לאומי, וב-23 במרץ 1945 הוענק לו דרגת קולונל וכן צלב האבירים.[33] על פי האתר הרשמי של שירות הביון הרוסי (SVR), הפיקוד הגרמני שמר על קשר עם "כח שרהורן" עד 5 במאי 1945; על פי קלייניונג וסקורצני, הקשר עם "שרהורן" נמשך עד 8 במאי.[23]
לאחר סיום המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר סיום המלחמה, פאבל סודופלטוב השתמש בקולונל היינריך שרהורן בניסיון לגייס את האדמירל השבוי אריך רדר ואת אשתו.[34] הניסיון נכשל; על פי סודופלטוב, בשל חילוקי דעות אישיים, בין שרהורן ורדר והתוכנית ננטשה. שרהורן והכח שלו הוחזקו בבמחנה שוביים סמוך למוסקבה ושוחררו חזרה למולדתם בראשית שנות ה-50. סודופלטוב נעצר בעקבות הוצאתו להורג של ראש הנ.ק.ו.ד. לברנטי בריה, וריצה 15 שנות מאסר; הוא נוקה מהאשמות פליליות ב-1992.
אלכסנדר דמיאנוב (שהפעיל את מכשיר הקשר בעל שם הקוד במבצע ההונאה התקשורתי, "מקס" Max) פרש מה-NKVD לאחר משימה כושלת אחת בצרפת לאחר המלחמה. על פי סודופלטוב, ריינהרד גהלן הציע למכור את "מקס" לאמריקאים, אך בשלב זה דמיאנוב האמיתי כבר לא היה בהישג ידו. הוא עבד כמהנדס באולפני מוספילם ונפטר במוסקבה ב-1975. מיכאיל מקליארסקי עבד גם הוא בתעשיית הקולנוע כתסריטאי. לא הם, ולא אף אחד מקציני ה-NKVD שהיו מעורבים במבצע ברזינו, קיבלו אי פעם הכרה או פרס על פועלם.
גנרל ריינהרד גהלן ייסד את שירות הביון הפדרלי (גרמניה), השירות החשאי של מערב גרמניה ועמד בראשו עד 1968.
קרל קלייניונג, אחד הגרמנים האתניים ששירתו במחנה שרהורן, התקדם במהירות במנגנון הבירוקרטי של מזרח גרמניה והפך לראש המינהל הראשי הראשון של השטאזי (HA I), האחראי על המודיעין הזר.[35] ב-1997 הוא הואשם ברצח אזרחים בגבול בין גרמניה המערבית לגרמניה המזרחית וזוכה בבית המשפט.[36]
וילי פישר שירת כמרגל KGB בארצות הברית בין השנים 1948 ועד למעצרו בשנת 1957 תחת הכינוי רודולף אבל. מעצרו הפך לאירוע ידוע בשם "פרשת המטבע החלול".[37] בשנת 1962, הוא הוחלף בטייס U-2 האמריקאי פרנסיס גארי פאוורס.[38]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אודות מבצע שרהורן (ברוסית)
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Biddiscombe, Perry (2006). The SS hunter battalions: the hidden history of the Nazi resistance movement 1944-45. Tempus. ISBN 0-7524-3938-3.
- Karl Kleinjung (2003).Nichts gewesen außer Spesen. Operation Beresina (in German). Verband Deutscher in der Résistance, in den Streitkräften der Antihitlerkoalition und der Bewegung "Freies Deutschland" e.V.
- Shmorgun, Vladimir (2005). Krasny Sokol (in Russian). Moscow: Golos Press. ISBN 5-7117-0081-2.
- Skorzeny, Otto (1950). Secret missions: war memoirs of the most dangerous man in Europe. Dutton. pp. 173–182.
- Stephan, Robert W. (2004). Stalin's secret war: Soviet counterintelligence against the Nazis, 1941-1945. University Press of Kansas. ISBN 0-7006-1279-3. pp. 175–181.
- Sudoplatov, Pavel (1995). Special tasks: the memoirs of an unwanted witness, a Soviet spymaster. Little, Brown. ISBN 0-316-82115-2.
- Von Zolling, Hermann and Hoenhe, Hans (1971). "Pullach intern. Die Geschichte des Bundesnachrichtendienstes" (in German, pt. 2). Der Spiegel, March 22, 1971.
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ על פי האתר הרשמי של שירות הביון הרוסי (SVR), פאבל סודופלטוב עמד בראש המבצע; סגניו, האחראים על מבצע שרהורן, היו נחום איטינגון, מיכאיל מקליארסקי וגאורגי מורדבינוב, בעוד שוילי פישר שימש כראש מחלקת הקשר האלחוטי.
- ^ מבצע "פואצ'ר" הוזכר, למשל, במהדורה המקורית של זיכרונותיו של סקורצני משנת 1950—סקורצני, עמ' 173 ו-182.
- ^ על פי סודופלטוב, באותה עת הוא לא היה מודע למבצע בגרטיון.
- ^ קלייניונג: "שרהורן נראה שמח לראות גרמנים ולשוחח איתם... הוא וכמה אחרים, ביניהם מפעיל הרדיו, נפלו בשבי. בשיחות רבות הם שוכנעו לשתף פעולה והסכימו להשתתף ב'משחק רדיו' ייחודי עם המטה הכללי הגרמני."
- ^ התאריך מצוין באתר הרשמי של שירות הביון הרוסי (SVR). קלייניונג מציין תאריך שונה, 19 באוגוסט.
- ^ קלייניונג: "סוכני שירותי הביון הגרמניים שהגיעו מליטא, לטביה ואסטוניה."
- ^ מקורות סובייטיים ומזרח-גרמניים אינם מזכירים את הגעתו של מהנדס זה או של צוותו. שמורגון, עמ' 208–212, מציין מספר קצינים גרמנים שהוטסו ל"שרהורן" כדי לפקח על הפינוי האווירי.
- ^ פיודורוב וסטפן סופרון קיבלו את צלב הברזל מהרמן גרינג על הופעתם במופע אווירי שנערך בברלין ביוני 1941, כשבועיים לפני פרוץ מבצע ברברוסה.
- ^ ה"מונרכיסטים" הועברו ממבצע פרסטול, מבצע נוסף של ה-NKVD שהתנהל באותו אזור; ראה שמורגון, עמ' 221–223.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Pavel Sudoplatov, Special Tasks: The Memoirs of an Unwanted Witness — A Soviet Spymaster, Little, Brown & Co, 1994.
- ^ Pavel Sudoplatov, Special Tasks: The Memoirs of an Unwanted Witness — A Soviet Spymaster, Little, Brown & Co, 1994.
- ^ Reinhard Gehlen, The Service: The Memoirs of General Reinhard Gehlen, World Publishing Company, 1972.
- ^ Otto Skorzeny, My Commando Operations: The Memoirs of Hitler's Most Daring Commando, Greenhill Books, 1995.
- ^ Der Herr der Ringe, web.archive.org, 2016-09-22
- ^ David M. Glantz, Zhukov's Greatest Defeat: The Red Army's Epic Disaster in Operation Mars, 1942, University Press of Kansas, 1999.
- ^ Glantz, David M. (1999). Zhukov's greatest defeat: the Red Army's epic disaster in Operation Mars, 1942. Modern war studies. Lawrence, Kan: University Press of Kansas. ISBN 978-0-7006-0944-4.
- ^ Sergei Shtemenko, The Soviet General Staff at War 1941–1945, Progress Publishers, 1970.
- ^ 1 2 Kleinjung: "Scherhorn war sichtlich erfreut, Deutsche zu sehen und sich mit ihnen unterhalten zu können ... Er und einige andere, darunter auch der Funker, gerieten in Gefangenschaft. In zahlreichen Gesprächen wurden sie zur Zusammenarbeit bewegt und erklärten sich zu einem einzigartigen Funkspiel mit dem deutschen Generalstab bereit." ("Scherhorn was visibly pleased to see Germans, and talk to them ... He and some others, among them the radio operator, were taken prisoner. In numerous conversations, they were moved to cooperation, and agreed to perform a unique funkspiel with the German general staff.")
- ^ Bauer, Yehuda. Stalin's Secret Agents: The Operation That Saved the Red Army. University Press of Kansas, 2007
- ^ Padfield, Peter. Himmler: The Nazi Chief of Police and Security. Henry Holt and Company, 1990.
- ^ Von Zolling, Hoehne pt. 2.
- ^ Skorzeny, p. 173.
- ^ Beevor, Antony. Berlin: The Downfall 1945. Penguin Books, 2002
- ^ 1 2 3 Heinrich Scherhorn, prabook.com
- ^ Antony Beevor, War across the world, Cambridge University Press, 2017-03-27, עמ' 24–47
- ^ Müller, Rolf-Dieter. The Unknown Eastern Front: The Wehrmacht and Hitler's Foreign Soldiers. I.B. Tauris, 2014, pp. 206-208.
- ^ Andrew, Christopher M., and Mitrokhin, Vasili. The Sword and the Shield: The Mitrokhin Archive and the Secret History of the KGB. Basic Books, 1999, pp. 248-250.
- ^ 1 2 Naimark, Norman M. Fires of Hatred: Ethnic Cleansing in Twentieth-Century Europe. Harvard University Press, 2001, pp. 182-184.
- ^ Heinrich Scherhorn, prabook
- ^ Heinrich Scherhorn
- ^ Andrew, Christopher M., and Mitrokhin, Vasili. The Sword and the Shield: The Mitrokhin Archive and the Secret History of the KGB. Basic Books, 1999, pp. 215-217
- ^ 1 2 3 4 SVR. Операция "Березино" (Operacia Beresino, in Russian) (אורכב 29.07.2013 בארכיון Wayback Machine). Official site of the Foreign Intelligence Service.
- ^ Müller, Rolf-Dieter. The Unknown Eastern Front: The Wehrmacht and Hitler's Foreign Soldiers. I.B. Tauris, 2014, pp. 168-171.
- ^ Kurowski, Franz. The Brandenburgers: Germany's Elite Special Forces. Schiffer Military History, 1997, pp. 122-125.
- ^ Knopp, Guido. SS: A Warning from History. The History Press, 2002, pp. 214-217.
- ^ Merridale, Catherine. Ivan’s War: Life and Death in the Red Army, 1939-1945. Macmillan, 2006, p. 283.
- ^ Müller, Rolf-Dieter. The Unknown Eastern Front: The Wehrmacht and Hitler's Foreign Soldiers. I.B. Tauris, 2014, pp. 172-175.
- ^ Andrew, Christopher M., and Mitrokhin, Vasili. The Sword and the Shield: The Mitrokhin Archive and the Secret History of the KGB. Basic Books, 1999, pp. 226-228.
- ^ Müller, Rolf-Dieter. The Unknown Eastern Front: The Wehrmacht and Hitler's Foreign Soldiers. I.B. Tauris, 2014, pp. 183-185.
- ^ Операция "Березино" | Еженедельник «Военно-промышленный курьер», web.archive.org, 2013-05-17
- ^ Snyder, Timothy. Bloodlands: Europe Between Hitler and Stalin. Basic Books, 2010, pp. 238-240.
- ^ Sevin, Dieter (1989). Operation Scherhorn. Military Review.
- ^ Sudoplatov, Pavel. Special Tasks: The Memoirs of an Unwanted Witness — A Soviet Spymaster. Little, Brown and Company, 1994, pp. 352-354.
- ^ Gieseke, Jens. The History of the Stasi: East Germany's Secret Police, 1945–1990. Berghahn Books, 2014, pp. 132-135.
- ^ Koehler, John O. Stasi: The Untold Story of the East German Secret Police. Basic Books, 1999, pp. 289-291.
- ^ Haynes, John Earl, and Klehr, Harvey. Venona: Decoding Soviet Espionage in America. Yale University Press, 1999, pp. 215-217.
- ^ Francis Gary Powers | Biography, Death, & Facts | Britannica, www.britannica.com, 2025-01-11 (באנגלית)
- נ.ק.ו.ד.
- ברית המועצות במלחמת העולם השנייה
- קרבות זירת מזרח אירופה במלחמת העולם השנייה
- זירת מזרח אירופה במלחמת העולם השנייה
- ביון במלחמת העולם השנייה
- תעמולה בברית המועצות
- קרבות ברית המועצות במלחמת העולם השנייה
- קרבות גרמניה במלחמת העולם השנייה
- 1944 בברית המועצות
- 1945 בברית המועצות
- מלחמת העולם השנייה: 1944
- מלחמת העולם השנייה: 1945