משתמש:Avneref/חינוך/מגמות בחברה הישראלית/תקציר פייגה

מיני ישראל

דגם כיפת הסלע

ארצנו הקטנטונת: מודל, אוטופיה ומציאות בישראל וב"מיני-ישראל", מיכאל פייגה; מתוך: מראי מקום, זהויות משתנות ומיקומים חברתיים בישראל

• לא ברור: ”...מוקצים שטחים דומים לאזורי מרכז הארץ ולפריפריה - חלוקה שאינה מייצגת את המציאות כהווייתה. מיני ישראל נמצא אפוא משכפל בבלי דעת דימויי מרכז ופריפריה שעוצבו במהלך שנים... - - האתר... מוצא עצמו מקדם את ההגדרות הגאו-פוליטיות שעליהן הוא מתבסס ??.”
• כמו בכל אוסף, המסר הוא במה שמוצג, ולא פחות מזה: במה שלא מוצג. מוצג: המונומנטלי בלבד (בניגוד לדגם ירושלים בסוף ימי בית שני); ההתמקדות בו היא תוצר של הגלובליזציה וה"מותגיות"; המעטה בערך היומיום. כל המוצגים הם נטולי-הקשר (למשל: קבר הבאבא סאלי, ללא נתיבות)
• פייגה: במסווה של "א-פוליטיות", האתר מבטא עמדה פוליטית חריפה: אתנוקרטיה של הרוב היהודי. ההחלטה תואמת את הגדרתו של רולאן בארת (1998) למהות המיתוס: הפיכת הפוליטי למובן מאליו.
• בכל זאת, לא ניתן שלא להתייחס לשטחים; על כן, באתר הזה: רמת הגולן ומזרח ירושלים IN, הגדה המערבית OUT (פרט למערת המכפלה ולקבר רחל - שמיוצגים, אך נראים אחרת לגמרי מאשר המראה המציאותי, הממוגן שלהם כיום).
• האתר כמעט מתעלם מההתנחלות; יש כמה אתרים יהודיים מהשטחים, אך אין שום אתר השנוי במחלוקת - כולל ההתנחלויות. גם גדר ההפרדה - אחד המבנים המונומנטליים ביותר בישראל - איננה.
• אין קונפליקט, ואין כמעט צבא (למעט בה"ד 1)
• על פי לארי אברמסון (2006): למרות שהאתר מנסה "להימנע מפוליטיקה" - הניסיון נכשל, והאתר מייצג את תפיסת השמאל, של קיום "הגיוני" בגבולות הקו הירוק בלבד. אפילו ירושלים נדחקה לשוליים.
• ההשוואה עם תערוכה במוזאון ישראל חושפת, שלא ניתן לקיים ייצוג נייטרלי, פוליטית ומוסרית.
• האתר מציג "ישראל" קפואה בזמן, לא מושפעת, סטריאוטיפית (מחולקת לזהויות מובחנות ובלתי-משתנות: קיבוץ, חרדים, עיר), חסרת קונפליקטים, אוטופית. על כן הוא, למעשה, פוסט-ציוני. על פי פוקו, הטרוטופיה הוא מרחב המפגיש עולמות זרים, ומאפשר הפריה תרבותית. פייגה: מרחב כזה לא קיים כאן.
• התצוגה ממוקדת מאד בטכנולוגיה, ובסיפור האתר עצמו. טענות: הטכנולוגיה המתקדמת ביותר; האתר הגדול בעולם
• פייגה: הצלחת האתר מוסברת בכך שהמבקר יוצא אל הגלובלי ואל חו"ל, ובאותו זמן נכנס לישראל; בניגוד לליסק והורוביץ, "מצוקות באוטופיה" - האתר מעלים את המצוקות, ומשמר את האוטופיה.
• פוסט-ציונות: הציונות שאפה לחבר את "המקום הקטן" (= העיירה באירופה) אל "המקום הגדול" - ארץ חמדת אבות, שם תתגשמנה כל התקוות. כאן קורה ההפך - המקום הגדול כבר קיים אך אינו מושלם; ולכן מיני-ישראל מתפקד כ"מקום קטן" שהוא מעכשיו משאת הנפש, האוטופיה. בכך, הוא מצביע על הימאסות של ישראל האמיתית. הוא גם מתמקד בהווה וחוגג את הקיים, בניגוד לציונות שהציבה יעד להשגה וחזון בעתיד. הוא קורה לגלות את "ישראל האמיתית והיפה" שחבויה תחת שכבות הלכלוך - במקום לקרוא ליצירה חדשה. פייגה: זוהי פוסט-ציונות! כי הציונות תמיד שאפה לשינוי, להתקדמות, למהפכה; וכאן יש סטטיות.