משתמש:רועי בושי/טיוטה

עדלאידע (עדלידע) היא תהלוכה היתולית הנערכת בחג פורים או בחג שושן פורים.

עריכת העדלאידע היא מסורת שראשיתה בראשית ימי תל אביב. היא הייתה לאירוע המוני בתקופת היישוב וחודשה בימי המדינה.

תהלוכת העדלאידע הראשונה נערכה בתל אביב ביוזמתו של המורה אברהם אלדמע, ממייסדי חבר'ה טראסק, בפורים 1912. תהלוכות הפורים שערכו חברה טרסק, התאפיינו במעשי קונדס ותחפושות פרובוקטיביות. מסיבותיהם נחוגו לצד החגיגות המפורסמות שערך ברוך אגדתי, אשר זכו לביקורת נוקבת מצד חברה טרסק על התמסחרותן, בשל הפיכתן למוסד רווחי ביותר.

עדויות מספרות כי התהלוכת פורים של שנת 1912 הייתה ססגונית גדולה ויפה מאוד. היא כללה בובות ענק, תזמורת ומאות ילדים מחופשים ברוח החג. עם השנים התהלוכה הפכה למסורת קבועה מדי חג פורים.

תהלוכות העדלאידע של תל אביב לוו בנשפי פורים מפוארים שהפיק ברוך אגדתי. עם השנים, התרחבו התהלוכות, ומסלולם נדד מרחוב הרצל לרחוב אלנבי, ולאחר קום המדינה לרחוב אבן גבירול. בשנות השלושים, נקבע נושא מרכזי לכל עדלאידע, למשל שבטי ישראל (ב-1934), "הישגי היישוב", או "המצב בעולם". בתקופה זו, אירועי פורים של תל אביב משכו מבקרים מכל רחבי הארץ ואף מחו"ל.

בניגוד למדינות אירופה, בהן הקרנבלים היו לאמצעי פריקת כל עול, הוללות מופרזת, תוקפנות ומחאה, הקרנבל התל אביבי נשא בחובו מאפיינים אחרים. הקרנבל הראשי, למרות השם שניתן מאוחר יותר – "עדלאידע", התאפיין דווקא בהתנהגות "נאותה". העירייה פרסמה מדי שנה הגבלות שונות על חגיגות פורים, על מנת לשמור על אותו "טוהר" וסדר, כגון איסורים להשתמש בחומרי נפץ ובעיקר להתחפש בתחפושות הפוגעות בדת או בלאום. אך למרות הצנזורה והסנקציות היו מספר תחפושות ותהלוכות אשר חרגו מן הכללים הללו, השתמשו בחגיגה הציבורית לביטוי מחאה חברתית והטביעו את חותמן על העיר.

בשנת 1928, במהלך אחד הקרנבלים שהנושא שלו היה: "עשר שנים לבית הלאומי", הציגו חברה טראסק מנורה בת 10 קנים (כסמל לעשור הצהרת בלפור); במקום כל נר הייתה אצבע משולשת וכתובת: "עלייה חופשית, יהודים בפקידות הגבוהה". באחד מנשפי "מנורה" (מועדון הנוסד על ידי חיילים משוחררים) בשנת 1927 זכה אברהם אטקינד בתחרות התחפושות על תחפושתו: "שיווי משקל - משכורת הפקידים בממשלת פלשתינה". כובעו של אטקינד נשא מאזניים וצילום של מעון הנציב הבריטי העליון בבניין אוגוסטה ויקטוריה המפואר בהר הצופים, כמו גם שיר המבטא את חוסר שביעות הרצון מן הפער בין משכורות הפקידים הבריטיים והמקומיים מכל העדות.

גדוד מגני השפה השתמש בחג הפורים על מנת להציג ולהציף את הרחובות בחומרי תעמולה. הפרסומים השונים של הגדוד חולקו בחגיגות הפורים בעת מסע הקרנבל ומדי שנה הם ערכו תחרות תחפושות שעסקה בחשיבות ועליונות השפה העברית. בשנת 1929 הופיע הגדוד בקרנבל עם המיצג "מגדל בבל"; מגדל שנישא על גבי עגלה רתומה לסוס ועליו הסיסמאות: "תחיית השפה תחיית העם", "החיים והמוות ביד הלשון".

בקרנבל הראשי של שנת 1933 הוצגה על אחת מקרונות התהלוכה בובה בדמותו של היטלר רכוב על סוס. על צווארו כתוב היה "מוות ליהודים" ולרגליו שני יהודים מתבוססים בדמם. הקונסוליה הגרמנית בירושלים שלחה מכתב לדיזנגוף בעניין ודרשה התנצלות, אולם דיזנגוף ענה בתמורה שפורים הינו במה לביטוי חופשי של דעת הציבור. שנה לאחר מכן, הוצגה בובת מפלצת ועל גבה צלב קרס. בשנת 1935 נבנתה בובה ענקית שנקראה "מפלצת הספסרות" – וביום החג נערך למפלצת משפט ציבורי, במהלכו פסקו דיזנגוף, אוסישקין, וייצמן וחנקין שהמפלצת אשמה בכל החטאים שייחסו לה: רמאות, בזבוז העושר של העם, הרס הישגי החלוצים ועוד. בשנים מאוחרות יותר, באחד הקרנבלים הופיעה קבוצה שלמה אשר התחפשה ל"קו קלוקס קלאן" על מנת להביע את מחאתה כנגד הגזענות בארצות הברית.

מסורת העדלאידע דעכה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

ניתן לעמוד על אמביוולנטיות מסוימת באשר לחג הפורים התל אביבי. בעוד חגיגות החג היו לאירועים הציבוריים המרכזיים בשנות ה-20 וה-30 בהם באו לידי ביטוי ענייני החברה הבוערים, החג מעולם לא קיבל את התפקיד של הקרנבלים האירופאים. בסופו של דבר, למרות החריגות, חגיגות פורים בעיקר דאגו לבסס מסרים לאומיים ואידיאולוגיות שולטות. בניגוד למקורו המקראי בו הפורים מהווה "עולם הפוך" (השוטה הופך למלך ואילו המלך מוצג כשוטה ברחבי העיר), בתל אביב החג נותר ממוסד ושימר את ההיררכיה החברתית: את התהלוכות הוביל ראש העיר של תל אביב מאיר דיזנגוף שנהג לרכב על סוסו לפני התהלוכה.

לאחר הקמת המדינה

מסורת העדלאידע חודשה רק בפורים 1955. בסוף שנות השישים, התפוגגה המסורת התל אביבית והמצעד הועבר לחולון, אף כי הוא לא לבש את האופי ההמוני של האירועים בתל אביב הקטנה.

בשנות השמונים הונהגה בחיפה ה"ארכיפרחיטורה" - תהלוכה פורימית שמיצגי הענק שלה, שהורכבו על משאיות, הוכנו על ידי סטודנטים מהפקולטה לארכיטקטורה בטכניון (ולכן שם התהלוכה היה הלחם של "ארכיטקטורה" עם הביטוי "ארחי פרחי") וסטודנטים מהאקדמיה לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה. התהלוכה נעה ברחוב הרצל בהדר הכרמל בליווי תזמורות.

בשנים האחרונות נעשה ניסיון לחזור אל המסורת ולחדש את העדלאידע כאירוע רחוב חגיגי וגדול בערים השונות.

מקור השם

בתחילה נקראה התהלוכה בשם "קרנבל". בשנת 1932, הוכרז על תחרות למתן שם קבוע לתהלוכה. מתוך כ-300 הצעות שהוגשו, נבחרה הצעתו של הסופר י"ד ברקוביץ להעניק לתהלוכה את השם "עדלאידע", שהכוונה בה היא הגעה לשכרות עד לטשטוש מוחלט, לאי-ידיעה. זאת, על פי דברי רבה בתלמוד הבבלי (בארמית):

מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי

— מסכת מגילה, דף ז' עמוד ב'

תרגום הדברים: חייב אדם להתבשם בפורים עד שלא ידע (להבחין) בין ארור המן לברוך מרדכי.

בין המציעים האחרים אפשר למנות את חיים נחמן ביאליק, שהציע את המילה "פּוּרָה"; את טשרניחובסקי, שהציע את המילה "אסתורת", ואת אברהם שלונסקי, אשר הציע את המילה "צהלולה".

לקריאה נוספת

• ענת הלמן, אור וים הקיפוה- תרבות תל אביבית בתקופת המנדט, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2008
• בתיה כרמיאל, תל – אביב בתחפושת וכתר: חגיגות פורים בשנים 1935-1912, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, תשנ"ט 1999