משפט עפולה (1925)

משפט עפולה (שנקרא גם "מאורע עפולה") היה השם שניתן בעיתונות התקופה למשפט מתוקשר מתקופת העלייה על הקרקע של העיר עפולה. במשפט, שנערך בשנת 1925, הואשם תושב בלפוריה בשם יעקב סגל ברצח של ערבי תושב עפולה. באישום נאמר כי בעת שמתיישבי בלפוריה יצאו לחרוש את השטח עליו עמדה לקום העיר עפולה, הם הותקפו על ידי ערביי המקום במטר אבנים, ובהתנגשות עמם נהרג אחד הערבים מירייה שירה הנאשם. יעקב סגל נידון ל-12 שנות מאסר ועורך דינו, הוראס סמואל, הביא לזיכויו במסגרת ערעור בשנת 1926.

הרקע

העיר העברית עפולה נוסדה בשנת 1925 על ידי חברה ציונית מיישבת בשם קהילת ציון אמריקאית. החברה רכשה את אדמות עפולה כיחידה אחת בשטח של 16,000 דונם מידיו של פאודל ערבי נוצרי בשם אליאס סורסוק ששכן בביירות והיה הבעלים שלהן. האריסים שעיבדו עבורו את הקרקע שכנו בכפר זעיר בשם "איל פולה" שמיקומו היה בלב השטח העירוני של עפולה כשזו נבנתה. בכפר, שבתיו היו בקתות חימר רעועות, התגוררו כחמש מאות תושבים. עם מכירת אדמות עפולה לחברת קהילת ציון, פונו מהם האריסים הערבים תמורת פיצוי נמוך. המועצה המוסלמית העליונה בירושלים הציעה לממשלת המנדט הצעה חלופית, לפיה תימכרנה האדמות לאריסים באותו מחיר שהוצע על ידי חברת קהילת ציון, שישולם על ידי המועצה המוסלמית. המועצה שכרה עורך דין, אך עד שזה הכין את הצעתו, הסתיימה עסקת רכישת האדמות על ידי חברת קהילת ציון. למרות זאת, בהמלצת בית המשפט שילמה חברת קהילת ציון לאריסים המתפנים פיצוי כספי בסכום של עשרות לירות מצריות לכל משפחה, ורוב תושבי הכפר עזבו אותו.

להקמת עפולה קדמה הקמתו של מושב בלפוריה שהוקם בשנת 1922 על אדמות שהיו שייכות לחברת קהילת ציון. לקראת ראשית יישובה של עפולה על ידי ראשוני מתיישביה שכרה חברת קהילת ציון אנשים מחקלאי בלפוריה להכשיר את הקרקע להתיישבות. תפקידם היה לחרוש את הקרקע ולנקותה מפסולת ומקוצים. ב-28 בנובמבר 1924 יצאו לעפולה כ-80 איש מתושבי בלפוריה ומהמושבים הסמוכים ועמם סוסים ומחרשות. בראש הקבוצה עמד יעקב סגל מבלפוריה שהיה אז בן שמונה עשרה שנה.

ההתנגשות

כשהחלו אנשי הקבוצה בחריש יצאו לקראתם מספר אנשים מאריסי איל פולה שנותרו עדיין במקום, לאחר שרוב תושביו עזבו אותו. הם ירדו עם נשיהם וטפם ממורד הגבעה עליה שכנה המזבלה של הכפר (לימים התברר כי היה זה תל עתיקות ומתחת לערימות האשפה והפסולת היו שרידי היישוב הקדום של עפולה) והחלו לרגום את החורשים באבנים. למרות שנאסר על אנשי קבוצת החורשים לשאת נשק, נשמעו לפתע שלוש יריות ואחד התוקפים נפל ארצה כשהוא הרוג, בקרבתו של יעקב סגל הרכוב על סוסו.

סגל פקד מיד על אנשיו למסור לו את כלי הנשק שברשותם. אחד מחברי הקבוצה מסר לו אקדח וסגל טמן אותו בקרקע. למקום האירוע הגיעו שוטרים וקציני משטרה ונתנו הוראה להביא את כל חברי הקבוצה למעצר וחקירה בנצרת.

שמונה יהודים ושני ערבים נפצעו מאבנים, ארבעה מהפצועים היהודים ושני הפצועים הערבים הועברו לבית החולים הממשלתי בנצרת.

היה זה יום שישי וסגל ביקש מהקצין הבריטי שאנשי הקבוצה יתייצבו לחקירה רק ביום ראשון, מאחר שביניהם נמצאים אנשים דתיים, אך הקצין סירב. אנשי הקבוצה הצליחו להעביר הודעה טלפונית לשמואל צ'ארלס פסמן, מנהל חברת קהילת ציון אמריקאית בארץ, שמושבו בירושלים. עם חשיכה הגיע פסמן לנצרת כשאליו נלווה עורך הדין ברנרד ג'וזף (לימים דב יוסף) שותפו של עורך הדין הוראס סמואל.

אנשי הקבוצה נחקרו במעצר עד לשעת לילה מאוחרת ואז שוחררו לבתיהם למשך השבת בערבותו של פסמן. ביום ראשון שבו מחציתם לנצרת להמשך החקירה. בגמר החקירה הם שוחררו, והמחצית האחרת של חברי הקבוצה שבה לחקירה. בזמן החקירה זוהה יעקב סגל על ידי נער ערבי שצעק לעברו כי הוא הרוצח. סגל נשאר במעצר להמשך חקירתו במשך שבועיים. בתום חקירתו שוחרר עד למשפט בערבות של 500 לירות ארץ ישראליות, סכום עתק באותם ימים.

המשפט

בהגיע יום המשפט הועמדו לדין יעקב סגל ויחד עמו סעדיה פז, מוותיקי השומר, שהיה עוזרו של יהושע חנקין בגאולת אדמות העמק, שנכח בחריש. המשפט החל ב-14 ביוני 1925 בפני הרכב של בית המשפט המחוזי בשכם שישב לדין בנצרת. עורכי הדין סמואל וג'וזף הגנו על הנאשמים. המשפט ארך ארבעה ימים בלבד וב-17 ביוני ניתן פסק הדין: יעקב סגל הורשע בהריגה וסעדיה פז הורשע בירי לשם איום. בית המשפט גזר על סגל 12 שנות מאסר ועבודת פרך ועל פז גזר שישה חודשי מאסר. סגל הובל לריצוי עונשו לכלא עכו כשהוא לבוש בגדי אסיר וכבול באזיקים. הוא הושם בתא בו נכלאו 24 רוצחים ושודדים.

הערעור

הסניגורים מיהרו להגיש ערעור. ב-27 באוגוסט 1925 החל הערעור להישמע בבית המשפט המנדטורי לערעורים בירושלים. בפני השופטים הבריטים תומאס הייקראפט ואוון קורי והשופט הערבי עזיז. מטעם המערערים הופיעו עורכי הדין הוראס ושלום הורוביץ.

בנאום הפתיחה הציג עו"ד סמואל את עמדת ההגנה לפיה הזיהוי לא בוצע כדין ואין להסתמך עליו וכן כי פסק הדין הסתמך על עובדות שלא נאמרו מפי העדים. ב-3 בספטמבר נמשך הדיון בערעור ונשמעו טיעוני הצדדים. כבר בשלב זה פסק בית המשפט כי הוא מאשר את העונש של שישה חודשי מאסר שהוטל על זכריה פז ולגבי יעקב סגל הוא קובע את המשך הדיון לספטמבר.

בישיבת בית המשפט ב-12 בספטמבר הודיעו השופטים כי אין בדעתם לאשר את פסק הדין וכי עומדות בפניהם שלוש דרכים: לבטל את פסק הדין, או להעביר את הדיון לשופט חוקר, או להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לשיקול נוסף. בסופו של דבר בחר בית המשפט באפשרות השלישית וב-22 באוקטובר 1925 פסק כי הוא מבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי והורה להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי למשפט חוזר.

הזיכוי

יעקב סגל הוחזר לכלא והמתין למשפט החוזר. המשפט החוזר נערך הפעם בחיפה בפני הרכב של שלושה שופטים, ויליאם ליט הבריטי, מלכיאל מני היהודי ועלי אפנדי הערבי.

בישיבה שנערכה ב-4 באפריל 1926 דנו בעניינו של עד ערבי שלא התייצב לדיון. התובע ביקש לדחות את המשך הדיון עד שהמשטרה תמצא את העד. בית המשפט החליט לדחות את המשך הדיון ל-3 במאי. עו"ד סמואל ביקש לשחרר את יעקב סגל בערבות עד לדיון, אך בית המשפט דחה את הבקשה.

הישועה (כהגדרתו של יעקב סגל בזכרונותיו) הגיעה בדיון המחודש בבית המשפט בחיפה שהחל ב-3 במאי. היא באה מעדותו של עד מומחה שהוזמן על ידי ההגנה. היה זה רופא מקהיר. הרופא העיד בפסקנות כי בעוד שבמהלך האירוע היה סגל רכוב על סוסו, הירייה שגרמה למוות נורתה על ידי אדם שוכב או כורע ולא על ידי רוכב. לאחר התייעצות של שעתיים וחצי קיבל בית המשפט את העדות כראיה מכרעת לחפותו של סגל ופסק ב-6 במאי 1926, ברוב של שני שופטים נגד אחד, כי יעקב סגל זכאי מאשמה והורה על שחרורו לאלתר.

תלאותיו של סגל במשך שנה שלמה, של מאסר, משפט וערעור עוררו עניין רב והזדהות בכל היישוב וזיכויו גרם לפרץ של שמחה כללית בארץ. חבריו של סגל ובני משפחתו קידמו את פניו בצאתו מבית המשפט ונסעו ביחד אתו לבלפוריה, שם נערך נשף לכבודו.

לאחר זיכויו של סגל פינו מעט האריסים שנותרו בכפר ומשפחותיהם את הכפר איל פולה וקבוצת עבודה של חברים מקיבוצי העמק הרסה את בקתות החומר הריקות.

גילוי מאוחר

בשנת 1999 ראה אור ספר זכרונותיו של שלמה בן עזר, בן בלפוריה ומוותיקי המושב. בספר העלה המחבר פרקים מתולדות המושב, כאלה שהיה עד להם בעצמו וכאלה ששמע מפי מייסדי המושב. בפרק המתייחס לאירוע חשף המחבר את זהותו האמיתית של היורה וסיפר כי אחד מאנשי בלפוריה שבאו לחרוש את השטח היה יעקב יחזקאלי. כאשר החלה התקרית והחורשים הותקפו על ידי ערביי המקום, הוא ואחרים הניחו את המחרשות וחשו לעזרת המותקפים. עוד בטרם הגיע אל מקום התגרה, הוא הופל ארצה ואחד מהערבים ניצב מעליו והחל לבעוט בו. אז החליט יחזקאלי כי ההנחיה שניתנה לחורשים, לבל ישתמשו בנשק חם, אינה תקפה באירוע כה חמור ותוך כדי שהוא שוכב על הקרקע שלף מחגורתו אקדח שנשא אתו תמיד וירה בתוקף והרגו. חבריו של יחזקאלי הושיבו אותו על סוס וסילקו אותו מן המקום כשאקדחו עמו. המחבר המשיך וסיפר כי מוסדות היישוב הבריחו את יחזקאלי בספינה לצרפת וכי מפחד נקמת דם לא חזר יחזקאלי לארץ ישראל. בצרפת למד הנדסה, נשא אישה והקים משפחה, התבסס והצליח בעסקיו ושרד את השואה. לאחר קום מדינת ישראל הגיע לביקור בארץ ותרם ביד רחבה למושב ובזכות תרומתו חודש בית העם של המושב, אך הוא לא חזר לגור בארץ.

לקריאה נוספת

• עבר הדני (עורך), עיר יזרעאל – עפולה בת כ"ה, הוצאת המועצה המקומית עפולה, 1950 בעמ' 58.
• תום שגב, ימי הכלניות:. ארץ ישראל בתקופת המנדט, הוצאת כתר, 1999 בעמ' 200.
• שבתאי גל-און, עפולה לגבורות, 80 לעיר-יזרעאל, הוצאת עיריית עפולה, 2005 בעמ' 122.
• שלמה בן עזר, בשיפולי הגבעה, הוצאת שבתאי גל-און, 1999. עמ' 31 – 36.

קישורים חיצוניים

• הכפר איל פולה כפי שצולם על ידי טייסים גרמנים במלחמת העולם הראשונה באתר staticflickr.com.
• דן גלעדי, עפולה - 'עיר העמק' או עיר מול העמק?, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• סיפורי ארץ ישראל - מצבות מדברות האתר של עודד ישראלי
• פרוטוקול המשפט - חלק ראשון, דבר, 24 ביוני 1925
• פרוטוקול המשפט - חלק שני, דבר, 26 ביוני 1925