משה עמית
 | |
| לידה |
5 בנובמבר 1919 איזמיר  |
|---|---|
| פטירה |
10 בפברואר 2017 (בגיל 97) |
| מקום קבורה |
הר המנוחות |
| מקום לימודים |
יוניברסיטי קולג' לונדון |
| מוסדות |
האוניברסיטה העברית בירושלים |
  | |
משה עמית (5 בנובמבר 1919 – 10 בפברואר 2017) היה פרופסור בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית בירושלים.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]משה עמית נולד באיזמיר שבטורקיה. אביו היה בעל יקב ואמו הייתה נצר למשפחת רבנים חשובה. משה עמית עלה לבדו לארץ-ישראל ב-1944. בשנים 1944–1946 שהה בקיבוץ גבעת ברנר. הוא נשלח לסמינר לשליחים ולפעילים בקיבוץ גבעת השלושה. הגיע לירושלים ב-1946 ונרשם לאוניברסיטה העברית בחוגים, לשון עברית, מקרא ולימודים קלאסיים מתוך כוונה להיות מורה. בסוף שנת 1947, פרצה מלחמת השחרור בה שירת בתחילה בירושלים ואחר כך בגדוד החמישי של הפלמ"ח, סיים את לימודיו לתואר השני ב-1950. עמית נרשם ללימודי הדוקטורט בהדרכתו של פרופסור אביגדור צ'ריקובר ושימש כעוזר-מחקר שלו. הוא נשלח ב-1955 לקולג' האוניברסיטאי של לונדון, שם סיים את הדוקטורט בהדרכתו של פרופסור ארנלדו מומיליאנו, הוא קיבל את הדוקטורט ב-1957, נושא העבודה היה: "פיראוס ועמי הים של אתונה במאות החמישית והרביעית לפני הספירה". בשובו לישראל החל ללמד במכון האוניברסיטאי בבית ארדשטיין, בחיפה, שהיה מסופח לאוניברסיטה העברית ונהפך ברבות הימים לאוניברסיטת חיפה. מונה למדריך דוקטור ב-1958 באוניברסיטה העברית, למרצה ב-1962, למרצה בכיר ב-1965, לפרופסור חבר ב-1971 ולפרופסור מן המניין ב-1978. בשנים 1976–1979 כיהן כיושב ראש הוועדה לתלמידי מחקר, פרש לגמלאות כפרופסור אמריטוס בשנת 1988. שהה בשבתונים באוניברסיטת אוקספורד, אוניברסיטת לונדון, אוניברסיטת הרווארד, במרכז הלאומי למחקר מדעי ובאוניברסיטת פריז.
עמית כתב שני ספרי לימוד אוניברסיטאיים מתוך "תולדות העולם הקלאסי", סדרה של ארבעה ספרים מקיפים על תולדות יוון ורומי. הסדרה היא המפעל היחיד בשפה העברית שבו נכתבה היסטוריה כוללת של העולם הקלאסי.[1]
נבחר לחבר כבוד באגודה לקידום הלימודים הקלאסיים בישראל בשנת 1992. נבחר לחבר כבוד בחברה ההיסטורית הישראלית בשנת 2005.
משה עמית היה נשוי לדליה, מורה במקצועה, ולו בת ובן. התגורר בשכונת קריית שמואל בירושלים.
מחקריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]עמית חקר את יוון העתיקה (בעיקר את אתונה) וכן את הקיסרות הרומית ואת רומא.
אתונה והים
[עריכת קוד מקור | עריכה]זהו ספרו הראשון של עמית, שהוא עיבוד לעבודת הדוקטורט שלו.[2] התזה של עמית היא שאתונה הגיעה לגדולתה מכיוון שבראשית המאה ה-5 לפני הספירה הוחלט להפכה למעצמה ימית על ידי בניית צי של אניות מלחמה חדישות, הקמת נמל חדש בחוף פיראוס במרחק של שמונה ק"מ מן העיר, שם נמצאו שלושה מעגנים מתאימים לשמש בסיס ואחסון לאניות מסחר ומלחמה. מאוחר יותר חוברה אתונה לפיראוס על ידי בניית החומות הארוכות, שתי חומות מקבילות מרוחקות כ-50–60 מטרים זו מזו. בהמשך הוסיפו חומה שלישית מזרחה לצורך הכללת פלרון, נמלה הקודם, במערך ההגנה. בראשית המאה החמישית לפנה"ס כאשר פלשו הפרסים ליוון במטרה לכבשה ולשעבדה לשלטונם תרמה אתונה חלק חשוב לניצחון היוונים ולהדיפת הפרסים הודות לכוח הימי שלה; אחר כך הקימה את הברית האטית-דלית בהנהגתה שכללה את רוב איי הים האגאי, וחלק ניכר של ערי החוף המערבי (ביוון) והמזרחי (באסיה הקטנה) של הים. אתונה, מנהיגת הברית הייתה לראש אימפריה. גדולתה של אתונה הייתה קשורה בשמירתה על הקשר עם הים, גם צבאית, גם מסחרית, כי הייתה תלויה לקיומה באספקת מזון וחומרים נוספים שהגיעו דרך הים.
'פולייס' גדולות וקטנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]זהו ספרו השני של עמית,[3] התזה של הספר היא שהעיר היוונית האמיתית, זו הנאמנה ל'רוח הפוליס' היוונית, היא העיר הקטנה. עמית הביא מקרים של 'פולייס' קטנות שהיו מעוניינות לחסות תחת הגנתן של המעצמות אתונה, ספרטה ותבאי ובשעת משבר ננטשו בידי המעצמות. עמית סובר שייתכן שהערים הקטנות האלה מבחינת החוקה שלהן ואורח החיים שלהן הן אולי דוגמה מובהקת ל'פוליס' יותר מהערים הגדולות שהיו למעצמות, בזעיר אנפין.
תוקידידס
[עריכת קוד מקור | עריכה]המאמר "הדיאלוג המלי וההיסטוריה"[4] דן בקטע של הספר הגדול של תוקידידס שזכה למשקל מיוחד בתולדות המחקר על רעיונות של אימפריאליזם, חופש וצדק בתרבות היוונית. עמית טוען שבניגוד לדעה המקובלת, מבחינת הצגת התזה והטענות שהועלו בדיון המפורסם, בני מלוס ניצחו את האתונאים, דבר שלא מנע את הריסת מלוס על ידי האתונאים.
אלכסנדר הגדול
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאמר "אלכסנדר הגדול, מחריב האימפריה ומיסד ערים"[5] טוען עמית שאלכסנדר הגדול לא יסד אימפריה, כי אם החריב אימפריה. הוא החריב את האימפריה הפרסית ולא בנה אימפריה חדשה, אלא פורר את המזרח התיכון העתיק. אבל לעומת זאת, הוא, ואחריו יורשיו וממשיכיו הקימו בכל המזרח ערים שכללו מאפיינים רבים של הדגם המדיני היווני; הערים האלה היו מרכזי השלטון והתרבות במזרח התיכון ובארצות שהיו לפנים באימפריה הפרסית, מסוף המאה הרביעית לפנה"ס ועד לכיבוש הערבי במאה השמינית לספירת הנוצרים, והרבה אחר כך.
היחס בין היהודים לגויים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאמרו של עמית "עולמות שלא נפגשו – יהדות ויוונות"[6] השם לקוח מן הכותרת של אוסף מאמריו של יוחנן לוי "עולמות נפגשים",[7] חקר את המפגש בין היהודים לגויים בעת העתיקה; עמית סבור שהעולמות הללו לא נפגשו. עם כיבושן של ארצות המזרח הקרוב על ידי אלכסנדר הגדול וייסודן של הממלכות ההלניסטיות, בשליש האחרון של המאה הרביעית לפנה"ס, עברו היהודים משלטון פרס לשלטון הממלכות החדשות. הם הסתגלו מהר ועברו לחלקים שונים של העולם ההלניסטי במיוחד למצרים וגם לסוריה. היהודים למדו את היוונית והשתמשו בה אף כשפת יום-יום במקומות רבים. תרגום "השבעים" של התנ"ך ליוונית מראה שהזדקקו ליוונית אפילו לצורך הפולחן. היהודים גם חיברו יצירות ביוונית, בתחומי תרבות שונים, היסטוריה, שירה והגות. גם כאשר עזבו את המזרח ההלניסטי הם שמרו על השפה היוונית. במצבות הקטקומבות של היהודים ברומא, היוונית היא השפה העיקרית. לעומת זאת, היוונים ובעקבותיהם הרומאים לא התייחסו כלל ליצירה התרבותית היהודית (לא במקור ולא בתרגום יווני) ולעומת זאת הסתמכו על דבריהם של בני מצרים וסוריה.
חוזה שלום בין ספרטה לפרס
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאמר "חוזה שלום בין ספרטה לפרס"[8] בחלקה האחרון של המלחמה הפלופונסית (בשנים 404–411 לפני הספירה) הספרטנים והפרסים שיתפו פעולה בלחימה נגד אתונה. עמית משער שכיוון שלא נודע על חוזה שלום בין הפרסים לבין הספרטנים שנלחמו ביניהם בראשית המאה החמישית לפנה"ס, בעת פלישת הפרסים ליוון, הם היו צריכים לסיים בדרך פורמלית את מצב המלחמה ביניהם ולחתום על חוזה שלום. עמית שיחזר את החוזה הזה בעזרת משפטים או מונחים היסטוריים מחוזים שונים שנתגלו והמצויים בידינו.
תעמולה על גבי מטבעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביוון וברומא המטבעות שימשו כדי להעביר רעיונות ותעמולה. במאמר "קונקורדיה, אידיאל פוליטי וכלי תעמולה"[9] עוסק ב"קונקורדיה" (=אחוות העמים) שהייתה האידיאל הפוליטי ברומא לאורך שנים ודורות. עמית מנתח ומתאר כיצד היא תוארה בציורים על גבי מטבעות היסטוריים כדי לבטא תוכניות ושאיפות. לפעמים אפשר ללמוד על סכסוכים, התפייסויות בין מנהיגים ומפלגות עליהם אין מקורות ברורים; לעיתים האיורים סותרים את הידוע ממקורות אחרים.
המאמר "התעמולה של הצלחה ואושר (אופוריה) באימפריה הרומית"[10] הוא ניתוח של האיורים והסיסמאות שהופיעו על גבי המטבעות של האימפריה הרומית בעניין שגשוג ואושר. עמית מצא שלעיתים קרובות, המטבעות מתארים תמונה חיובית יותר מן המציאות הידועה.
אמצעי תעבורה והגנת הקיסרות הרומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאמר "אמצעי תעבורה והגנת הקיסרות הרומית"[11] עוסק עמית בבעיות בפניהן הועמדה הקיסרות הרומית בניהול פעולות מלחמה והגנה על גבולותיה, אחרי שהתפשטה על פני שטח עצום. במקורות רבים כתוב שמצביא מסוים לקח את צבאו ממקום אחד והביאו למקום אחר, כלאחר יד. עמית שואל: איך הם ערכו את מסעם, באילו קשיים נתקלו בדרך וכמה זמן ארך המסע ובאיזה מצב הם הגיעו. הוא מנתח מקרה מיוחד: בסתיו 231 לספה"נ היה הקיסר סוורוס אלכסנדר בראש חלק חשוב מצבאותיו על הנהר פרת במזרח סוריה. הוא בא להגן על האימפריה שהותקפה על ידי הפרסים, והצליח לעצור אותם. הוא התכוון להמשיך במלחמה בשנה הבאה. אז נודע ששבטים גרמנים פרצו מגרמניה באזור הדנובה והריינוס. כתוב במקורות הקיימים שהקיסר החליט להעביר את צבאו לחזית הריין, שם הוא נכשל, רצחו אותו ומקסימינוס בא במקומו. עמית נעזר במפה ובדק: לכמה זמן היה זקוק הצבא כדי להגיע לאנטיוכיה, אחר כך לביזנטיון דרך אסיה הקטנה ומשם לגבול הריין. הוא מצא שהמרחק שהחיילים הרומיים היו צריכים לעבור מאזור הפרת עד לגרמניה היה כ-4,000 קילומטרים. חייל רגלי צעד בממוצע כ-30 קילומטרים ביום. החיילים היו זקוקים לנוח מדי פעם ולהצטייד מחדש; לפי חישובו של עמית המסע ארך כ-160 ימים (?). על זה צריך להוסיף כחודשיים של התארגנות ואימונים לפני שהחיילים יצאו לפעולה. עמית טוען שלא ניתן לומר שגנרל פלוני לקח את צבאו מכאן והביאו לשם ונכנס לקרב.
ספרים שכתב
[עריכת קוד מקור | עריכה]- תולדות יוון הקלאסית, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשמ"ד (1984)[12]
- תולדות הקיסרות הרומית, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשס"ב (2002)
- Athens and the Sea, a Study on Athenian Sea-power, Collection Latomus, vol. LXXIV, Bruxelles, 1965
- Great and Small Poleis: A Study in the Relations between the Great Powers and the Small Cities in Ancient Athens, Bruxelles, 1973
ספרים שערך
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Victor Tcherikover, Hellenistic Civilization and the Jews, 586pp. The Jewish Publication Society of America, Philadelphia, 1959.
- א. צ’ריקובר, היהודים בעולם היווני והרומי, 392 עמ’ הוצאת ספרים מ. ניומן, תשכ"א (1961)
- Alexander Fuks, Social Conflict in Ancient Greece, 363pp. Magnes Press, Jerusalem,1984 (with M. Stern).
- מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, 670 עמ’. הוצאה לאור: יד בן-צבי, ירושלים, תשנ"א (1991). (עם י. גפני ומ. ד. הר)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
משה עמית (1919-2017), דף שער בספרייה הלאומית
מאמרים של משה עמית
- עולמות שלא נפגשו - יהדות ויוונות, באתר "מט"ח"
- רחל פייג-וישניא, מרומא לקונסטנטינופול, באתר הארץ, 2 בנובמבר 2002 - ביקורת על ספרו של עמית "תולדות הקיסרות הרומית"
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תולדות יוון הקלאסית, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשמ"ד (1984)
- תולדות הקיסרות הרומית, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשס"ב (2002)
- ^ Athens and the Sea, a Study on Athenian Sea-power, Collection Latomus, vol. LXXIV, Bruxelles, 1965.
- ^ Great and Small Poleis: A Study in the Relations between the Great Powers and the Small Cities in Ancient Athens, Bruxelles, 1973.
- ^ The Melian Dialogue and History, Athenaeum XLVI, 1968, 216-235.
- ^ אלכסנדר הגדול, מחריב האימפריה ומיסד ערים, קובץ "מנהיגות והנהגה" החברה ההיסטורית הישראלית, תשנ"ב (1992), עמ' 78-69.
- ^ עולמות שלא נפגשו – יהדות ויוונות, מחקרים לזכרו של מנחם שטרן – החברה ההיסטורית הישראלית, תשנ"ד (1994) עמ' 271-251.
- ^ יוחנן לוי, עולמות נפגשים: מחקרים על מעמדה של היהדות בעולם היווני-הרומאי. ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ך 1960.
- ^ A Peace Treaty between Sparta and Persia, Rivista Storica dell'Antichita IV, 1974, 55-63
- ^ Concordia, Idéal politique et instrument de propagande, IVRA, XIII, 1962, pp. 133-169.
- ^ La propagande de succès et d'euphorie dans l'Empire Romain, IVRA XVI, 1965, pp. 52-75.
- ^ Les moyens de communication et la défense de l'Empire Romain, La Parola del Passato, CII, 1965, pp. 207-222.
- ^ מאיר שלו, למתייוונים בעם "תולדות יוון הקלאסית", משה עמית, בסדרה תולדות העולם הקלאסי, הוצאת ספרים ע"ש י.ל. מאגנס, האוניברסיטה העברית, כל העיר, 6 באפריל 1984