לדלג לתוכן

מרדכי דובין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרדכי דובין
לידה 1889
ריגה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1956 (בגיל 67 בערך)
טולה, הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה לטביה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה מלחובקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה אגודת ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
חבר סאימה
1922–1934
(כ־12 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מרדכי דוביןלטבית: Mordehajs Dubins; ‏ 18891956), היה חסיד חב"ד, פוליטיקאי יהודי-לטבי, חבר הסאימה ברפובליקת לטביה מטעם אגודת ישראל. מכונה 'שר החסד'.

דובין בצעירותו

נולד ב-1 בינואר 1889 (כ"ח בטבת ה'תרמ"ט) בריגה, לאביו הרב שניאור זלמן, שהיה סוחר וחסיד חב"ד. כבר בנערותו החל בעסקנות ציבורית, בהמשך מונה ליו"ר מפלגת אגודת ישראל. הוא היה ציר בבית הנבחרים הלטבי, וניהל את קהילת היהודית הלטבית עד 1940.

בשנת 1937 השתתף ונאם בכנסייה הגדולה השלישית של אגודת ישראל במריאנסקה לאזנייה[1].

דובין היה ידוע כשתדלן הפועל אצל השלטונות לסייע ליהודים מכל הזרמים. הוא היה נחשב לידיד אישי של קרליס אולמניס[2], הדיקטטור הסמכותי של לטביה מ-1934 עד 1940[3]. היו, כמו משה סנה, שדרשו לגנאי את שתדלנותו והתרפסותו בפני השלטונות הגויים, בעוד אחרים הכירו לו טובה על הסיוע[4].

שחרור האדמו"ר הריי"צ מחב"ד לובביץ'

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1927 (ה'תרפ"ז), נאסר רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי של חב"ד, בעקבות פעילותו הרבה להקמת תלמודי תורה יהודיים ברחבי ברית המועצות[5]. דובין הפעיל לחצים כבדים, ואיים על ברית המועצות בהפסקת חלק מהמסחר עם מדינת לטביה, השתדלותו הרבה בנוסף ללחצים נוספים הצליחה להביא לשחרורו מהכלא. לאחר מכן המשיך דובין במאמצים רבים להביא לצאתו של הריי"צ מברית המועצות, ובאישור להוצאת ספרייתו של הריי"צ, מברית המועצות.

לאחר יציאת הריי"צ מברית המועצות והתיישבותו בריגה, ליווה אותו דובין בביקורו הראשון בארצות הברית בשנת 1929.

אחרית ימיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כניסת הצבא האדום ללטביה ביוני 1940 בקש דובין פגישה עם השגריר הסובייטי ובקשתו נענתה. מהפגישה הוא יצא עם הבנה שהקומוניסטים מתכוונים לחסל את הקהילה היהודית, ולא ארכו הימים והקהילה היהודית נסגרה וארכיונו של דובין הועבר לידי המשטרה החשאית הסובייטית. לקראת סוכות פנה דובין אל השלטונות בבקשה לשחרר משלוח של ארבעת המינים ובקשתו נענתה[6]. בסוף 1940 דובין נאסר בריגה[6][7][8]. לאחר שהגרמנים תקפו את ברית המועצות במבצע ברברוסה, הועבר דובין עם מנהיגים יהודים אחרים לכלא בקויבישב[6]. בסוף 1941 שוחרר, על פי הנטען בגלל לחץ של ארצות הברית[9][6]. דובין המשיך להתגורר זמן מה בקויבישב[10][11][12][13] ובהמשך עבר למוסקבה[6].

דובין השתהה בברית המועצות עד תום המלחמה כדי לדעת מה עלה בגורל משפחתו. בתום המלחמה נודע שאשתו ובנו יחידו נרצחו בשואה. הוא ביקר בקיץ 1946 בריגה[14].

תולדות ימיו משנת 1947 לוטות בערפל וידיעות שונות נפוצו על קורותיו ומותו. בסביבות שנת 1947–1949 נאסר שוב[14][15][16]. על פי עדות אחת הוא נאסר לאחר ששהה בשמחת תורה עם יהודי שעשה מי שברך לסטלין ואמר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה"[17]. ידיעה אחרת אומרת שהוא נאסר באשמת קשרים עם שלמה מיכאלס ונשלח לסיביר[18][9]. ידיעה שלישית מספרת שנאסר באזור לבוב בנסותו לברוח מברית המועצות[19]. על פי ידיעה משנת 1959 במאסרו השני הוא נכלא בבית חולים לחולי רוח בטולא[13].

הריי"צ השתדל מאוד להצלתו, בקיץ 1948 כתב הריי"צ מכתב לרב הראשי לישראל דאז הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, בו הריי"צ מפליא במעלותיו של דובין ומבקש מהרב הרצוג לנסות לפעול לשחרורו מהכלא הסובייטי. זמן קצר אחר כך כתב הרבי מכתב לשז"ר בו הרבי מבקשו גם לפעול בעניין. בתחילת 1949 ביקש חסיד חב"ד בישראל מאנשי אגודת ישראל לפעול למען שחרור דובין ונענה על ידי מרדכי נורוק שדובין כלל אינו במאסר[20][15].

בשנת 1953 פנתה אגודת ישראל לצלב האדום בבקשה לברר מה עלה בגורלו[21].

בשנת 1945 נפוצה שמועה שהוא נפטר[22], שהתבררה כשגויה[23]. ידידו אברהם גודין סיפר שבקיץ 1956 כששב לריגה לאחר מאסר ממושך, דובין כבר לא היה בין החיים[14]. על פי ידיעה אחת, דובין נפטר ב-7 ביולי 1956[9]. על פי ידיעה אחרת, וכפי שחקוק על מצבתו, דובין נפטר בעיר טולה ב-16 בספטמבר 1957 (כ' באלול ה'תשי"ז)[24].

בשנת 1987 הועברה גופתו לקבורה במלחובקה במבצע חשאי בהוראת הרבי מליובביטש ומצבה מכובדת הוקמה על קברו[25].

בשנת 2023 הוצב שלט לזכרו של הרב דובין ב"כלא בוטירסקי"[26].

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מכתב ממרינבד, הצופה, 20 באוגוסט 1937
  2. ^ ליטא, לטביה ואסטוניה, הצופה, 23 ביולי 1940
  3. ^ Ebreji un diktatūras Baltijā 1926 - 1940, Aivars Stranga, Latvijas Universitātes Jūdaiks studiju centrs, Rīga, 2002., 200. lpp.
  4. ^ מושק, הצופה, 26 ביוני 1940
  5. ^ Encyclopedia of Hasidism, entry: Schneersohn, Joseph Isaac. Naftali Lowenthal. Aronson, London 1996. ISBN 1-56821-123-6
  6. ^ 1 2 3 4 5 אברהם גודין, עסקנותו הצבורית של ר׳ מרדכי דובין ז״ל, בטאון חב"ד 33, ניסן תשל"א, עמ' 48, באתר היברובוקס
  7. ^ ידיעה מריגה מתחילת אוגוסט 1940 סיפרה על מאסרו של דובין, יאפאן מוחה רשמית, דבר, 4 באוגוסט 1940, אולם ידיעה זאת ככל הנראה הייתה שגויה; ידיעה נוספת התפרסמה בלונדון במאי 1941, נאסר מ. דובין, המשקיף, 11 במאי 1941
  8. ^ הרב נורוק ודובין במאסר, הצופה, 27 במאי 1941
  9. ^ 1 2 3 ר' מרזכי דובין ז"ל, הצופה, 4 בספטמבר 1956
  10. ^ הרב ד"ר נורוק שוחרר, הצופה, 6 באוקטובר 1942
  11. ^ דובין קיבל רשיון־יציאה מרוסיה לאוסטרליה?, המשקיף, 27 ביולי 1943
  12. ^ מרדכי דובין ז"ל, המשקיף, 11 במאי 1945
  13. ^ 1 2 ר' מרדכי דובין שמת על קידוש השם, מעריב, 17 בספטמבר 1959
  14. ^ 1 2 3 אברהם גודין, עסקנותו הצבורית של ר׳ מרדכי דובין ז״ל, בטאון חב"ד 33, ניסן תשל"א, עמ' 49, באתר היברובוקס
  15. ^ 1 2 יצחק קאמינקר, תוכחה צודקת, חרות, 31 במרץ 1949
  16. ^ מרדכי נורוק, תוכחה לא צודקת, הצופה, 1 בפברואר 1949
  17. ^ רפאל בשן, הנאשם ר' אהרן רבינוביץ; האשמה: מחתרת חב"ד, מעריב, 27 בינואר 1957
  18. ^ השתדלן הגדול, הצופה, 9 בספטמבר 1956
  19. ^ ר' מרדכי דובין, מעריב, 4 בספטמבר 1956
  20. ^ יצחק קאמינקר, עסקני האגודה מפקירים את חברם, חרות, 31 בינואר 1949
  21. ^ היכן מרדכי דובין, הצופה, 11 במאי 1953
  22. ^ ידיים משותקות, הצופה, 14 במאי 1945, רבי מרדכי דובין ז"ל, שערים, 17 במאי 1945
  23. ^ מרדכי דובין חי?, הצופה, 14 באוגוסט 1945
  24. ^ מדהים: החוויות של האנטישמי בתא המשותף עם החסיד, חב"ד און ליין, ד' סיון תשע"ד
  25. ^ הרבי מליובאוויטש ביקש להעביר את גופו של ר' מרדכי דובין, אתר חב"ד און ליין, י"ד תשרי תשס"ח
  26. ^ 75 שנה למאסרו: נקבע שלט לזכר גדול עסקני היהדות בלטביה באתר חבד און ליין