מקף
| מקף | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| ||||||
| סימני פיסוק | סימני כתב נוספים | |||||
|
נקודה . |
אמפרסנד (סימן "וגם") & | |||||
מקף (בעברית: ־, בשפות אחרות: -) הוא סימן פיסוק שמטרתו היא חיבור מילים ואיחויין לכדי יחידה מושגית אחת. המקף תמיד מוצמד למילים שהוא מאחה, ללא רווח לפניו או לאחריו.
מקורו של המקף המאחה הוא טעם מקרא, בניגוד לסימני פיסוק אחרים בעברית מודרנית, שיובאו משפות אירופיות. משום כך המקף העברי התקני הוא מקף עילי, בגובה השורה (־), כמו בכתבי היד של המסורה ובדפוסי המקרא. בשפות אירופיות משמש המקף האמצעי (-). מאחר שבמקלדת עברית סטנדרטית המקף האמצעי נגיש יותר, מקובל להשתמש בו גם בעברית, והאקדמיה ללשון העברית אישרה שימוש זה.[דרוש מקור] בכתיבה ישנה בעברית המודרנית אפשר למצוא גם סימון מקף בצורה ⸗.
להבדיל מהמקף, הקו המפריד (–) רחב יותר, ממוקם באמצע השורה, וכמעט תמיד יופיעו רווחים לפניו ואחריו. גם מטרתו הפוכה – להפריד בין חלקים במשפט.
שימושים בעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- כחלק מטעמי המקרא בנוסח המסורה של המקרא, שימש המקף לאיחוי שתי מילים או יותר ליחידת הטעמה אחת.
- הוספת תחיליות וסופיות למילים (אי־יציבות, בין־לאומי, תת־כותרת, מעצמת־על).
- חיבור תחיליות עבריות לסט תווים אחר, כגון מספרים (ב־1948, כ־100 איש) ושפות זרות (ב־Heathrow, ה־Spam).
- איחוי כמה מילים לשם יצירת יחידה מילולית אחת. בעבר היה מקובל למקף צירופי סמיכות רבים, בדגש על סמיכות כבולה (למשל בית־ספר, עורך־דין) כיום מקובל שלא למקף צירופי סמיכות, אלא אם יש לכך סיבה מיוחדת.
- יש המוסיפים מקף בשמות המורכבים מכמה מילים, כגון שמות מקומות (ניו־יורק, תל אביב), שמות פרטיים (בת־אל, בן־ציון, יום־טוב) ושמות משפחה (בן־יהודה, אבן־שושן, טור־סיני).
- חיבור שני מרכיבים שאינם צירוף סמיכות (אוסטרו־הונגריה, תרבות יוונית־רומית).
- בדפוס, המקף משמש לסימון מילה שחולקה לשני חלקים עקב חריגה מתחום השורה. המקף מסמן לקוראים שהמילה ממשיכה בשורה הבאה. שימוש זה נפוץ בעיתונים, בשל העימוד המקובל בעמודות צרות.
- לעיתים מסמנים אותיות שורש בעברית באמצעות מקפים (א־כ־ל, ג־ד־ל, כ־ר־ס־מ). אפשרות אחרת היא לסמן בגרשיים (אכ"ל, גד"ל, כרס"ם).[1]
- לפי ההלכה אסור למחוק את שמות האל, וכדי להימנע מחשש מחיקה אסורה, יש הנוהגים לכתוב שמות אלה עם מקף כדי לחצוץ באמצע המילה (א־לוהים, ש־די). במקרה זה משמש המקף להפרדה ולא לאיחוי.
הקלדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביוניקוד, המקף העברי הוא התו U+05BE;[2] כך מקלידים את המקף בעברית במערכות הפעלה שונות:
- Windows 8 וגרסאות חדשות יותר, ומערכות לינוקס (ת"י 1492 2012): צירוף של מקש Alt ימני והסימן - (AltGr+-) (במקום Alt ימני אפשר להקיש צירוף של המקש Ctrl והמקש Alt).
- Windows 7 וגרסאות ישנות יותר: אין צירוף מקשים זמין, אולם כש־Num Lock פועל והתוכנה הפעילה מצויה במצב קלט של כתיבת עברית (HE), יש ללחוץ Alt, להקליד 0206 בלוח המקשים הקטן שבצדה הימני של המקלדת (Numeric keypad), ואז לשחרר את מקש ה־Alt. (לפי ת"י 1452 הצירוף של מקש Alt ימני והסימן - (מקף־מינוס) אמור להוסיף מקף, אולם בגרסאות ישנות של Windows הוא מוסיף את תו הרפה.)
- macOS: Option+\.
- אנדרואיד (מקלדת Gboard): הקשה ארוכה על הסימן - (מקף־מינוס).
- iOS - הקשה ארוכה על הסימן - (מקף־מינוס).
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- כללי הפיסוק, בהוצאת האקדמיה ללשון העברית, תשס"ב.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מקף, באתר האקדמיה ללשון העברית
- על מקף וקו מפריד, באתר האקדמיה ללשון העברית
- מקף וקו מפריד, באתר "השפה העברית"
- קצר, עבה וגבוה, באתר האייל הקורא