לדלג לתוכן

מסורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף המסורה)
חומש עם הערות מסורה בשולי הטקסט

המָסוֹרָה היא אוסף של סימנים והערות המתלווים לנוסח המקרא, ומטרתה שימור נוסח המסורה מפני טעויות בהעתקה.

שורשי המסורה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצנים ראשונים של הערות בסגנון המסורה נמצאים כבר בתלמוד הבבלי, אך השימוש בהערות לצורך שימור הנוסח התפתח לכלל שיטה רק בתקופת הסבוראים. עבודתם של בעלי המסורה על הכנת המסורה התפרסה במשך כעשרה דורות, ובעיקר מן המאה השמינית, עד להשלמתה במאה העשירית, שכבר נחשבת לשלהי תקופת הגאונים.

ראשית מפעלם הייתה בבבל, שהיה מרכז פועלם של האמוראים, ולאחר מכן הועתק המפעל לטבריה, והמשיך בעיקר אצל הכהנים בני משמרת מעזיהו. אף שיש הרואים בכך שני מפעלים שונים, ניתן בהחלט לומר שאלו שהמשיכו בטבריה התבססו על מפעלם של אלו שפעלו בבבל.

הערות המסורה תיעדו דיוקים בנוסח המקרא, למשל כתיב מלא וכתיב חסר, וכך שמרו עליו מפני טעויות.

ספרי המסורה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סטטיסטיקות של התנ"ך#בתלמוד

כבר בתלמוד הבבלי נכתבו מספר הערות בסגנון הערות המסורה:

לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה. שהיו אומרים: וא"ו ד"גָּחוֹן"[1] - חציין של אותיות של ספר תורה. "דָּרֹש דָּרַש"[2] - חציין של תיבות. וְהִתְגַּלָּח[3] - של פסוקים. "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר"[4] - עי"ן ד"יער" חציין של תהילים. "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן"[5] - חציין דפסוקים... תנו רבנן: חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ספר תורה; יתר עליו תהילים - שמונה; חסר ממנו דברי הימים - שמונה.

עם זאת, ספרי המסורה עצמם נכתבו והגיעו לכדי שלימות רק במאה התשיעית והמאה העשירית.

חלק מדף מתוך 'מקראות גדולות הכתר' עם מסורה קטנה, מסורה גדולה ו'עין המסורה.

הערות המסורה הטברנית נכתבו בשני חלקים. החלק הראשון מכונה 'המסורה הקטנה', והיא כוללת הערות קצרות, לפעמים בנות אות אחת. מדגישה אותיות גדולות, קטנות ותלויות, ומציינת כמה פעמים באה תופעה מסוימת, או מילה בכתיב מסוים. למשל, בספר בראשית, פרק א', פסוק ב', ליד המילה”וָבֹהוּ” כותבת המסורה הקטנה את האות ב'. והכוונה – שהמילה 'ובהו' מופיעה שתי פעמים בתנ"ך. החלק השני נקרא המסורה הגדולה, והוא מפרט את הנכתב במסורה הקטנה. שני החלקים נספחים לטקסט המקראי ומלווים אותו. נוסח המסורה הטברנית משתנה מהעתקה להעתקה והערות זזות או מועתקות ממקום למקום. אפראט מדעי על המסורה התפרסם ב"מקראות גדולות הכתר", במטרה להקל על הבנתה.

המסורה הבבלית, לעומת המסורה הטברנית, נכתבה כחיבור נפרד מהטקסט, בעל נוסח קבוע, ההולך על פי סדר המקרא ומעיר על כל תופעה רק במקום הראשון בו היא הופיעה[6]. החיבור לא הגיע אלינו בשלימותו, ושיחזור של קטעים ממנו נעשה על ידי יוסף עופר בספר 'המסורה הבבלית לתורה - עקרונותיה ודרכיה'.

ספרי מסורה נוספים הם ספר אכלה ואכלה, המשווה בין מילים דומות בתנ"ך, ספר החילופים, המרכז את כל המקומות בהם נחלקו בן אשר ובן נפתלי, וספר דקדוקי הטעמים, המיוחס לאהרון בן אשר, שיחד עם רשימות מסורה נוספות (כמו רשימת החילופים בין בני בבל לבני ארץ ישראל) צורף לכתבי יד של המקרא, ומאוחר יותר גם נדפס איתם[7].

גם במסכת סופרים, שסודרה בתקופת הגאונים, ניתן למצוא הערות בסגנון המסורה, כגון תיעוד אותיות גדולות וקטנות בתנ"ך, והשוואה בין פרקים דומים המובאים בספרים שונים.

עיסוק במסורה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיסוק בדיוקי נוסח המקרא המשיך גם לאחר תקופת המסורה, ניתן להזכיר את יהב"י הנקדן בספרו עין הקורא, את הרמ"ה בספרו מסורת סייג לתורה, ואת הרד"ק בספרו עט סופר. כולם עשו שימוש בספרי המסורה.

ספרי המקראות הגדולות שנדפסו בשנים רפ"ד-רפ"ו (15241526) בדפוסו של דניאל בומברג שימשו כבסיס לכל המהדורות שבאו אחריהן, על אף שהיו בהם טעויות לא מעטות. את הצורך בהגהת הנוסח הזה, המכונה 'נוסח הדפוסים', מילאו רבי מנחם די לונזאנו בספרו אור תורה, ורבי ידידיה מנורצי בספרו מנחת שי.

ספר חשוב שנכתב על המסורה הוא ספרו של רבי אליהו בחור, שחי בתקופת הרנסאנס, 'מסורת המסורה'.

יש שראו את המסורה לא רק ככלי לשימור נוסחו המדויק של המקרא, אלא גם כהערות בעלות משמעות עצמית, ומצאו קשר בין פסוקים שונים שהמסורה משווה. כך למשל רבי יהודה החסיד והמהר"ם מרוטנבורג, שחיו בדור חסידות אשכנז, כתבו ספרים בשם 'טעמי מסורת המקרא' בהם הם דורשים את משמעותן של הערות המסורה. גם חלק הפרפראות בפירוש התורה של רבי יעקב בעל הטורים, שנדפס בהרבה חומשים יחד עם פירוש רש"י, עוסק בביאור המסורה.

ענפי המסורה השונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למסורה ישנם שני ענפים מרכזיים - הענף הבבלי, הנקרא גם 'המסורה הבבלית', והענף הטברני, הנקרא 'המסורה הטברנית'. (במקרים רבים ניכר כי המסורה הטברנית שאבה את מקורותיה מהמסורה הבבלית.) כמו כן היה גם זרם, שולי יחסית, שפעל בדרומה של ארץ ישראל והוא המכונה המסורה הארצישראלית. למסורת הטברנית יצא שם של מסורת מדויקת ביותר, ושיטות הניקוד וטעמי המקרא שלה, והערות המסורה שלה, אומצו כמעט על ידי כל קהילות עם ישראל בתפוצות, למעט קהילת תימן, אשר המשיכה להשתמש בניקוד הבבלי עד תקופה מאוחרת.

למסורה הבבלית, הקרויה על שם קבוצת חכמים שעסקו במסורה בבבל, יש שיטת ניקוד משלה, השונה מהשיטה הטברנית המוכרת לנו. סימני הניקוד שלה נמצאים מעל לאות, וכן הפתח והסגול בה מאוחדים לסימן אחד. גם טעמי המקרא הבבליים שונים מהטעמים במסורה הטברנית: בניגוד לשיטת ההטעמה הטברנית, בה את שמאלו של טעם מחלק טעם השווה לו בדרגתו, בשיטה הבבלית גם את שמאלו של טעם יחלק טעם הנמוך ממנו בדרגה. הסיבה לכך היא ככל הנראה שטעמי המקרא של המסורה הבבלית שימשו בעיקר כסימני פיסוק, בעוד שטעמי המקרא של המסורה הטברנית שימשו בעיקר כסימני נגינה, והפיסוק הוא תפקיד משני שלהם[8].

גם למסורה הארצישראלית, ניקוד משלה, ואף סימני טעמי המקרא משלה, אם כי הם אינם מפותחים די הצורך.

הטברנים לא הבדילו גרפית בין שווא נח לשווא נע, אבל מבואר בספר דקדוקי הטעמים של בן אשר שהבדילו בקריאה, והשוא הנע מבוטא באופנים שונים ובדרך כלל כחטף פתח. לעומתם הבבלים הבדילו גרפית ביניהם בכך שסומנו רק שוואים נעים.

סימני הניקוד מעידים גם על הגייה שונה שהייתה לבעלי המסורה. הן הטברנים והן הבבלים לא הבדילו בין קמץ קטן לגדול, והבבלים לא הבדילו בין פתח לסגול (שריד לכך בהגייה התימנית שבה הסגול נהגה כפתח).

הערות המסורה גם הן שונות בין המסורה הבבלית למסורה הטברנית, במונחיהן ובדרך הסקירה שלהן, וכן יש ביניהן גם מחלוקות על נוסח המקרא.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק מ"ב
  2. ^ ספר ויקרא, פרק י', פסוק ט"ז
  3. ^ ספר ויקרא, פרק י"ג, פסוק ל"ג
  4. ^ ספר תהילים, פרק פ', פסוק י"ד
  5. ^ ספר תהילים, פרק ע"ח, פסוק ל"ח
  6. ^ יוסף עופר, המסורה הבבלית לתורה - עקרונותיה ודרכיה', פרק שלישי
  7. ^ על כל אלה ראה יוסף עופר, מגבשי המסורה השונים ויחסם לדקדוק, בתוך: פרקים בעברית לתקופותיה, אסופת זיכרון לשושנה בהט, עורך: משה בר אשר, האקדמיה ללשון העברית, ירושלים, תשנ"ז.
  8. ^ הרב מרדכי ברויאר, למערכת הטעמים הבבלית, בתוך: שערי לשון, מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ח