מקס פיין (מנהיג פועלים)
 | |
| לידה |
30 באפריל 1866 לובביץ', רוסיה  |
|---|---|
| פטירה |
2 במרץ 1928 (בגיל 61) |
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית קברות מאונט כרמל |
| מפלגה |
הבונד |
  | |
מקס פיין (באנגלית: Max Pine; 1868–1928) היה מזכיר איחוד האיגודים המקצועיים היהודים בארצות הברית (ה"געווערקשאפטען") בראשית המאה ה-20.
חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בלובביץ' שברוסיה הצארית, נתייתם בגיל צעיר.
בשנת 1890 היגר לארצות הברית, שם עבד בתחילה כמוביל פחם ולאחר מכן היסב את מקצועו לחייט. בתקופה זו, כמו בכל תקופה אחרת בעת החדשה, סבל מקצוע החייטות "אבטלה סמויה", שנבעה מהאופי העונתי של הענף, כמו גם מהתמורות המהירות בטכנולוגיה, שתרמו להתחזקות המפעלים הגדולים, על חשבון 'סדנאות היזע' במסגרתן התפרנסו רוב המהגרים היהודים כמו פיין. בנסיבות אלו מצא פיין - כמו רבים אחרים - זמן לחשוב על תנאי העבודה של החייטים ותוך זמן קצר נהיה למנהיג אהוד באיגוד החייטים שהיה למעשה מסגרת גג לעשרות איגודים שפעלו בניו יורק.
ב-1897 היה בין מייסדי העיתון הסוציאליסטי-היידי פארווערטס, וב-1901 נכנס לעסקי הדפוס. בשנים בהן נעדר אברהם קאהאן, עורכו האגדי של הפארווערטס ממערכת העיתון (1899-1903), שימש פיין כעורכו הראשי. כמו כן לקח פיין חלק במהלכים להקמת המפלגה הסוציאליסטית האמריקנית (SPA), שיחסית למקומות אחרים בארצות הברית פעלה היטב בעיר ניו יורק.[1] פיין היה המועמד הראשון של המפלגה למועצת העיר.
ב-1906 נטש את עסקיו לטובת משרת מזכיר בארגון הגג של תנועת הפועלים היהודית בניו יורק: ה-'געווערקשאפטען' (United Hebrew Trads). פיין התפטר ממשרה זו בסיום שביתת האופים וחזר לעסקי הדפוס יחד עם בנו, ובמקביל עודד פעילות התאגדותית ומעמדית במגזרים השונים. במהרה הפך לאחד המנהיגים הבולטים בתנועת הפועלים היהודית בארצות הברית .
מסע לווייתו יצא ממערכת הפארווערטס, והגיעו אליה עשרות אלפי פועלים. הוא נקבר בבית העלמין היהודי "מאונט כרמל" בקווינס שבניו יורק, סמוך לקברי שלום עליכם, מאייר לונדון ועוד[2].
מקס פיין והציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשית דרכו, בדומה לרוב מייסדי הפארווערטס ופעילי 'המפלגה הסוציאליסטית' (SPA), החזיק פיין בעמדות אנטי-ציוניות בדומה לאלו של תנועת הבונד, אם כי אין לראות בפיין ובשותפיו לדרך מייצגי הבונדיזם בארצות הברית, מהסיבה שבניגוד לרוסיה, באמריקה לאנטישמיות לא היה תפקיד משמעותי ובנוסף שאפו אנשי הפארווערטס בעשור הראשון לקיומם להשתלב עד כמה שניתן בציבור הפועלים האמריקני, שהורכב מעשרות קבוצות מהגרים. בניגוד לבונד, שקיווה שאחרי המהפכה ברוסיה תיווצר פדרציה של עמים, במסגרתה יוכלו היהודים להמשיך את חיי הציבור היהודיים במרכזם תרבות היידיש, עבור אנשי הפארווערטס, היידיש היתה כלי בלבד, והם נהגו להשוותה ל"רכבת" המאפשרת לאדם לפגוש את קרובו, מבלי שהוא הופך את הרכבת לאידיאולוגיה.[3]
אולם אחרי 'הצהרת בלפור' וכניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, החלה תמורה בקרב יהדות ארצות הברית כולה לכיוון הציונות, במסגרתה החלו שינויים גם בקרב אנשי הפארווערטס והאיגודים.[4] בשנת 1921 קיים פיין סדרת פגישות אישיות עם ברל כצנלסון[5], אשר הגיע לארצות הברית על מנת לבסס את הקשרים בין פועלי ארץ ישראל לפועלים היהודים בגולה, ואז שינה פיין את דעתו והפך לתומך בציונות ולפעיל בסניף האמריקאי של מפלגת פועלי ציון. בהמשך אף ניהל את מגבית ההסתדרות בארצות הברית אשר גייסה הון שהציל את ההסתדרות מקריסה בשנות העשרים.
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לזכרו של פיין הוקמו בנוער העובד חדרי מלאכה להכשרה מקצועית, בהנהגתו של שמואל מסטצ'קין, שנקראו "חדרי המלאכה ע"ש מקס פיין". בתל אביב הפך חדר המלאכה לבית הספר המקצועי הראשון בארץ ישראל, בשנת 1929, בסיועו של המהנדס משה פלדשטיין. בית הספר הראשון קרוי היום מכללת מקס פיין. מפעל זה גדל ברבות הימים והיה לרשת בתי הספר המקצועיים עמל של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Hyman J. Fliegel, The life and times of Max Pine, New York, 1959 (באנגלית)
- רחל רוז'נסקי, מגבית הארגונים המקצועיים למען ההסתדרות ופעלי ציון באמריקה 1924 - 1932 בתוך יוסף גורני, יצחק גרינברג, אבי בראלי, מחברת עבודה לארגון עובדים: לקט מאמרים על הסתדרות העובדים בימי היישוב והמדינה, שדה בוקר, 2000, עמודים 529 - 555
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דף הנצחה - באתר מכללת עמל מקס פיין.
- מקס פיין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אהוד מנור, עיתון למען האנושות, תל אביב, הקבוץ המאוחד 2008, עמ' 131
- ^ הלוויתו של מכס פיין, דבר, 28 במרץ 1928
- ^ פארווערטס, 2 ביוני, 1921, עמ' 5
- ^ אהוד מנור, הם כמו הבונד, עיונים בתקומת ישראל 16, 2006, עמ' 499-531
- ^ אניטה שפירא, ברל, עם עובד 1980 עמוד 207