בית ספר מקצועי
בית ספר מקצועי הוא בית ספר שבו התלמידים לומדים את הכישורים הנדרשים כדי לבצע עבודה מסוימת. באופן מסורתי בתי הספר המקצועיים אינם עוסקים בחינוך בתחומי מדעי הרוח, אלא מלמדים מיומנויות עבודה ספציפיות. הגישה הממוקדת התרחבה עם הזמן ונוספו אליה הכנה רחבה יותר ופיתוח אקדמי, תוך עידוד הכישורים הטכניים של התלמידים, בנוסף ללימוד המקצועות עצמם.
בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 החלה להישמע ביקורת נגד מתכונתם של בתי הספר המקצועיים.
בתי ספר מקצועיים בעולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות המהפכה התעשייתית גברה הדרישה לפועלים מקצועיים, והחלו להשתלב במסגרות ההכשרה הפורמליות לימודים שמטרתם להעניק לנוער מקצוע, יחד עם חינוך עם בסיס חברתי ואזרחי. במחצית הראשונה של המאה ה-20, גברה הדרישה לבעלי מקצוע טכני עם פיתוחה של התעשייה מה שהוביל לגידול בבתי הספר שבחלקם לימדו תוכנית לימודים מלאה בנוסף למקצועית. החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 חדר המחשב וההתפתחויות הדיגיטליות שהורידו את הצורך במיומנות עבודה טכנית והעלו את הצורך לעובדים עם ידע טכנולוגי, בעקבות תהליך זה נוספו תוכניות מקצועיות טכנולוגיות שבוססו על לימודים בתחומי המדעים.
בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]החינוך המקצועי בישראל החל בתחומי הנגרות, חרטות, מכונאות, מסגרות פקידות וכדומה, כשבוגריו יצאו מיד לעבודה. תנועות כדוגמת הנוער העובד, החלו מדרישה כי נערי השוליה יוצמדו לעד 5 פועלים מבוגרים ויועסקו כפועלים בתחום המקצועי - היות שעד אז היו ה"שוליות" בעיקר נערי שליחויות ובתפקיד זה יכולתם ללמוד את המקצוע בפועל, תוך הסתכלות ועזרה למבוגרים הייתה מוגבלת.
הכנסת החשמל באופן מאסיבי לתעשייה הפכה את העבודה עם המכונות למסוכנת, ובעקבות הכנסת "חוק ההגנה לנוער בעבודה" שהנוער העובד נאבק עבורו - היה אסור לנוער לעבוד במכונות מבלי לרכוש לכך הכשרה מתאימה. שמואל מסטצ'קין הציע לכך פתרון בהקמת "חדרי מלאכה" בסניפי התנועה, בהם ירכוש הנוער את הכשרתו המקצועית. בסיוע גזבר הוועד הפועל של ההסתדרות, ישראל מרמינסקי-מרום, נרכשו המכונות והחלה הפעולה של "חדרי המלאכה ע"ש מקס פיין" בחנוכה תרפ"ט. המהנדס משה פדלשטיין מבריסק, חבָר למפעל זה להקמת בית הספר המקצועי הראשון של ההסתדרות בשנת 1933 ע"ש מקס פיין, בתל אביב. ברבות הימים הפך מפעל זה לרשת בתי ספר מקצועיים "עמל" הפועלת במסגרת "חוק החניכות" במדינת ישראל.
התיכון המקצועי בסמ"ת נוסד בחיפה ב-1933, במטרה להכשיר פועלים מיומנים לתעשייה העברית ולהכין את התלמידים ללמודים גבוהים בטכניון. בשנת 1937 הוקם, במסגרת עליית הנוער בסמוך לקיבוץ יגור, בית הספר למקצועות המלאכה ע"ש לודוויג טיץ, אחד ממנהיגי הנוער היהודי בגרמניה. מבנה בית הספר תוכנן על ידי האדריכל אריך מנדלסון[1]. מבין בוגרי בית הספר נמנו קצינים בכירים בצה"ל כגון אהרון דורון, עוזי גל ואחרים.
רשת אורט ישראל, שכיום מפעילה בתי ספר לחינוך מדעי-טכנולוגי, הפעילה בעבר בתי ספר מקצועיים בתחומים שונים. בית הספר הראשון של "אורט" בישראל נפתח ביפו בשנת 1948.
בתי הספר המקצועיים נחלקו לבתי ספר של רשתות או עמותות ובתי ספר פרטיים שחלקם התקיימו עד לשנות ה-80. בעבר הועלתה ביקורת על החינוך ומונו צוותים בוועדות שבעקבות המלצותיהם החל משרד החינוך רפורמה בתחום שביטלה את שיטת המסלולים השונים, ריכזה מגמות מקצועיות וטכנולוגיות תוך צמצום מספרן, וכן הרחיבה את הלימוד המדעי-עיוני על חשבון חלק מההכשרה המעשית. הרפורמה אפשרה גמישות בבחירת מקצועות ובנגישות התלמידים ללימודים עבור תעודת בגרות.
כיום קיימות כ-70 מסגרות חינוכיות להכשרה מקצועית לנוער. חלקם ממוקמים בבסיסים צבאיים ונותנים מענה בעיקר לצורכי הצבא (פלמחים, תל השומר, תל נוף, צריפין, ג'וליס, רמת דוד, בן עמי, חיל הים- חיפה, שמשון), וחלקם הקטן ממוקם בחברות/מפעלים (אורמת, תעשייה אווירית, ישקר, קמ"ג דימונה). לאחרונה, נפתחו בתי ספר והכשרות מקצועיות עבור אוכלוסייה חרדית (אורט עפולה, עמל צפת, אורט טכנולוגי כפר זיתים, אורט צפת, טכנולוגי טל חרמון, מורשת גד- אשדוד, מורשת גד בני ברק, עמל מקס פיין) וגם עבור האוכלוסייה הבדואית (חורה)[2]
ביקורת והתנגדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]יש המתנגדים לבתי ספר מקצועיים בישראל ובעולם, בטענה שהם חלק מהסללה.
אישי ציבור התנגדו לתוכניות משרד החינוך להפעיל בתי ספר כאלו בעיירות הפיתוח. בשנת 2013, התנגד השר דאז סילבן שלום בישיבת הממשלה להרחבת החינוך המקצועי והתנה את החזרתו לעיירות הפיתוח בחזרתו גם למרכז. הצטרפו לדבריו השרים דאז מאיר כהן ועמיר פרץ[3].
בעבר עלו טענות להסללה לבתי ספר מקצועיים, שלעיתים נקבעה גם לפי מוצא אתני או אזור גאוגרפי במדינה. לפי טענות אלו, בעשורים הראשונים להקמת המדינה, תלמידים ממשפחות אשכנזיות אמידות נשלחו לבתי ספר עיוניים, בעוד שהתלמידים ממשפחות מזרחיות במצוקה נשלחו לבתי ספר מקצועיים. כך גם תלמידים מזרחים מצטיינים נשלחו למגמות נמוכות, בעוד שהאשכנזים, גם כאלו בעלי הישגים נמוכים ביחס למזרחים נשלחו למגמות יוקרתיות[4].
טענה נוספת היא שהסללת מזרחים לחינוך מקצועי מנעה מאוחר יותר את השתלבותם במרכזי כוח והשפעה. ד"ר שלמה סבירסקי רואה בזה מכשיר להדרה חברתית.
מתרשים שפרסם מכון טאוב על התפלגות מסלול הלימודים לפי מוצא בכיתה ט' עבור גברים יהודים ילידי 1954, עולה כי 46 אחוזים מהתלמידים המזרחים למדו במגמות מקצועיות, בעוד שרק 23 אחוזים מקרב התלמידים האשכנזים למדו במגמות דומות. לפי אותו תרשים, במגמות עיוניות למדו 46 אחוזים מהתלמידים האשכנזים, ו-21 אחוזים מהתלמידים המזרחים[5].
טענות להסללה על בסיס מוצא זכו גם למערכון בעונה הרביעית של היהודים באים[6].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יובל וורגן וגלעד נתן, החינוך המקצועי והטכנולוגי בישראל ובעולם, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 13 ביולי 2008
- האבולוציה של החינוך הטכנולוגי: על מהפכות ותמורות בחינוך הטכנולוגי בישראל – ריאיון עם הגב' יפה ויגודצקי, מנהלת הטלוויזיה החינוכית הישראלית (הקישור אינו פעיל)
- אירית תלמוד, אפשר גם בלי בגרות, באתר הארץ, 11 באפריל 2011
- אריאל פינקלשטיין, החינוך המקצועי טוב לישראל, באתר מידה
חגי עמית, "בבתי ספר רגילים יש מי שמסיימים 12 שנות לימוד ובסוף הם קופאים בסופר", באתר TheMarker, 31 באוקטובר 2014- נחמן גלבוע, המחזור האחרון: יגור, 1945, בית הספר טיץ(הקישור אינו פעיל), באתר "הזמן הירוק"
- החינוך המקצועי והטכנולוגי בארץ ובעולם, דו"ח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, המציג בין היתר את הביקורת כלפי השיטה
- הסללה והשפעתה על אי שוויון בחינוך (הקישור אינו פעיל), מאת מרכז טאוב
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מתוך פרסום למסלול טיול - סיפורו של יגור
- ^ מתוך תמונת מצב עדכנית של בתי הספר המקצועיים.בארץ
- ^ סמי פרץ, שהבן שלך יהיה מכונאי, לא שלי, דה מרקר, 19 בספטמבר 2013
- ^ הייתי מורה בבתי ספר מקצועיים; הם מיותרים, באתר דה מרקר, 23 באוקטובר 2014
- ^ יוסי שביט, החינוך המקצועי/טכנולוגי במחשבה שנייה (הקישור אינו פעיל)
- ^ מצנפת ההסללה, סרטון באתר יוטיוב
