לדלג לתוכן

מצליבים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןמצליבים
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: צלפאים
משפחה: מצליבים
שם מדעי
Brassicaceae
‏בורנט, 1835

מצליבים (שם מדעי: Brassicaceae) היא משפחה גדולה וחשובה של צמחים עשבוניים חד-שנתיים, רב-שנתיים או מיעוטם בני-שיח או שיחים. משפחה זו כוללת כ-352 סוגים וכ-4,165 מינים[1][2], מהם 71 סוגים ו-131 עד 159 מינים שגדלים בר בישראל וסביבתה[3][4]. ארבעה עלי כותרת המסודרים בצורת צלב הקנו למשפחה את שמה המדעי הקודם (Cruciferae) ואת שמה העברי - מצליבים. השם המדעי העדכני נגזר מהסוג המהווה אבטיפוס למשפחה (type genus) - הכרוב (Brassica).

משפחה זו בעלת חשיבות כלכלית רבה, ועם מיניה נכללים הירקות: כרוב, כרובית, צנון, צנונית, קולורבי, לפת, גרגיר ועוד. כמו כן, חרדל וחזרת משמשים כצמחי תבלין, בעוד מנתור ואליסון כצמחי דבש ונוי. אחד המאפיינים החשובים של משפחה זו הוא שאף אחד ממיניה אינו רעיל לאדם או לצאן.

המצליבים גדלים בעיקר באזורים הממוזגים והקרים שבחצי כדור הארץ הצפוני הן בעולם הישן והן בעולם החדש. המגוון הגבוה ביותר של משפחה זו באזור האירנו-טוראני, באזור הים התיכון ובמערב צפון אמריקה. למרות זאת, קיימים גם מינים מדבריים המסוגלים לגדול בתנאי אקלים קשים יותר.

תיאור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

צמחי המשפחה הם בעיקר עשבים חד-שנתיים או רב-שנתיים, בעלי עלים מסורגים. הפרחים דו-מיניים, נכונים וערוכים על פי רוב באשכולות. לפרחי המצליבים יש מבנה ייחודי ואחיד פחות או יותר הכולל ארבעה עלי גביע, ארבעה עלי כותרת המסודרים בצורת צלב, שישה אבקנים מהם ארבעה ארוכים ושניים קצרים יותר. השחלה עילית המורכבת משני עלי שחלה מאוחים ושליות דופניות. המחיצה המדומה העוברת משליה אחת לחברתה חוצה את השחלה לשתי מגורות. פרי המצליבים נקרא תרמיל או תרמילון בעל מחיצה ברורה, שהוא סוג של הלקט הנפתח לעת ההבשלה בשתי קשוות, ולעיתים אינו נפתח כלל, כמו בסוג צנון. התרמילון שכונה בעבר קציץ (siliqua) הוא פרי קצר ורחב יחסית, כאשר אורכו אינו גדול מפי שניים מרוחבו. הזרעים כפופי עובר וחסרי אנדוספרם. למצליבים רבים יש ריח חריף המזכיר חרדל או כרוב, שמקורו בחומרים משניים הנקראים גלוקוזינולטים או שמן חרדל.

אנטומיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במיני המשפחה ישנם חומרים כימיים גליקוזינולטים (אלקלואידים) הנמצאים בתאים מיוחדים (תאי מירוזין) אשר הופכים לשמני חרדל בבואם במגע עם האוויר. תאי מירוזין (myrosim) הם תאי הפרשה גדולים, המכילים את האנזים מירוזין. התאים הללו מיוחדים בצורתם ובמבנם משאר תאי הרקמה. האנזים מירוזין זה מצוי גם במשפחת הצלפיים והרכפתיים הטרופיאוליים והמורינגיים[5].

הפיוניות המצויות במשפחת המצלבים הם מטיפוס אנאיזוציטי (anisocytic) מורכבות מתאים שומרים שמוקפים על ידי שלושה תאים מצרניים השונים זה מזה בגודלם[5].

הפרי המצוי ברוב הסוגים של המצלבים הוא דמוי תרמיל הבנוי משני עלי שחלה מאוחים. התפר של שולי עלי השחלה מהווים צלע עבה מסביב לפרי, הקרויה מסגרת (replum). מהתפרים, הנושאים את השליות בצדם הפנימי, גדלים פנימה שני קרומים המתאחים ויוצרים מחיצה מדומה, המחלקת את חלל השחלה לשנים. כשהפרי מבשיל, נפרדות שתי הקשוות מהמסגרת הנשארת מסביב למחיצה, והזרעים נשארים קשורים אליו[5]. במצליבים מעטים למשל, כרבה קיימות גם פירות יבשים בלתי נפתחים הבנויים משני עלה שחלה ומכילים זרע אחד או יותר.

מבנה הזרע במשפחת המצליבים מאופיין במעטה חיצוני מפותח יותר ומותאם יותר להגנה, בעוד שהמעטה הפנימי נשאר בלתי ממוין. הריר בתאי האפידרמיס של זרעי המצליבים והוא מכיל מיקרופיברילות של תאית והוא נוצר עם ההתרטבות וחזקו מונע את שטיפתו במים[5].

מורפולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיון משפחה זו מתבסס ברובו על תכונות הפרי, ויש צורך בפרי בשל להגדרת מרבית המינים[6]. וגם על גודלם וצבעם של הפרחים. אחד הסימנים החשובים הוא מצב המחיצה כלפי הקשוות. בחלק של הפירות שהם פחוסים בדרך כלל, עוברת המחיצה לרוחב הקשוות ורוחבה שווה לרוחב הקשוות. בחלק אחר מקופלות הקשוות כשתי סירות ובין שתיהן מפרידה מחיצה שרוחבה שווה לעובי של הפרי[7].

מיני המצליבים הם עשבים חד-שנתיים, דו-שנתיים רב-שנתיים או מיעוטם בני-שיח או לעיתים רחוקות שיחים, מטפסים או עצים.

העלים מסורגים ופשוטים לרוב.

הלוואים חסרים.

התפרחת אשכול, על פי רוב חסרת חפים.

הפרחים נכונים, על פי רוב דו-מיניים. הפרחים אינם מלווים בחפים[8]. צבעי הפרחים השכיחים בישראל הם צהוב, ורוד ולבן[9].

הגביע בעל 4 עלי גביע, זקופים או מפושקים, שווים או 2 מהם מוארכים ודמויי שק בבסיסם. ארבעת עלי הגביע ערוכים בשני דורים. הדור החיצוני מכיל את שני העלים הקדמי והאחור, והדור הפנימי את שני העלים הצדדים, וכל זאת כאשר חוצים את הפרח לשני חצאים שווים[10]. לסירוגין עם עלי הכותרת[7].

הכותרת בעלת 4 עלי כותרת מפורדים בעלי טרף וציפורן, טרפם מורחב ונעשה צר לציפורן באופן פתאומי. הפרחים לרוב פרושים ופתוחים[6].

האבקנים 6, מהם 4 ארוכים מהווים את הדור הפנימי ו-2 קצרים יותר המהווים את הדור החיצוני[7].

הצופנים (בלוטות קטנות המפרישות צוף) הם צופני מצעית טבעתיים. הם מצויים על פני המצעית בין בסיסי זירי האבקנים וסמוך לבסיסם של הזירים, בייחוד של זירי האבקנים הקצרים[5][11]. הם ניכרים בצבעם הכהה ודומים לבלוטות צהובות שצורתן ומספרן משתנים בין סוגים שונים[7][6]. הצוף נאגר לעיתים קרובות בתוך החלק הקעור והנפוח שבסיס עלי הגביע הצדדיים[10].

השחלה עילית, בת 2 עלי שחלה מאוחים, עמוד השחלה אחד מפותח או חסר. עלי הגביע, עלי הכותרת והאבקנים מאוחים מתחת לשחלה כל אחד לחוד[7][8]. המחיצה העוברת משליה אחת לשליה השנייה אינה אלא מחיצה מדומה, מכוון שאין עלי השחלה משתתפים ביצירתה, ואין כאן אלא צמיחה מופרזת של השליות הדופניות כלפי פנים זו מול זו והתאחותם[10].

השליות דופניות[6].

הפרי הוא תרמיל כאשר אורכו גדול לפחות פי 3 מרוחבו או תרמילון אם אורכו פחות מפי 3 מרוחבו. הפרי מורכב משני עלי שחלה, היוצרים שתי מגורות שביניהן מחיצה משנית קרומית, המכונה מחיצה מדומה, המתפתחת מהשליה. בראש הפרי נמצא מקור, שהוא שריד לעמוד השחלה.

זהו הפרי השולט במשפחה הוא נפתח כרגיל על ידי 2 קשוות, אך יש הרבה סוגים שבהם אין הפרי נפתח ואז הוא עשוי בצורת מפרקת (התרמיל נשבר לפרקים פרקים) או בצורת אגוזית חד-זרעית או דו-זרעית[6].

התרמיל הוא סוג הפרי הנפוץ ביותר במשפחה, והוא נפתח בשתי קשוות אורך, מלמטה למעלה. קשוות אלו ניתקות מעל הפרי ועל הצמח נשארת ה"מסגרת" של פרי על מחיצתו. "מסגרת" זאת אינה אלא רצועת התפר שבין שתי הקשוות שאליה מעורות, משני צדדיה, השליות, הנושאות את הזרעים. המחיצה העוברת משליה לשליה אינה אלא מחיצה מדומה, מכוון שאין עלי השחלה משתתפים ביצירתה, ואין כאן אלא צמיחה מופרזת של השליות כלפי פנים זו מול זו והתאחותם[10]. עם זאת ישנם פירות דמוי תרמיל שאינם נפתחים (למשל, מלקולמיה חרוקה, מנתור ועוד), פירות דמוי תרמיל המתפרקים לפרקי רוחב (למשל, צנון מצוי) המכונה מפרקת, פירות דמוי תרמיל בהם חלק אחד של התרמיל נפתח בקשוות והחלק האחר אינו נפתח כלל (שלח, בקבוקון).

כן מצויים הרבה מאוד צמחים שפירותיהם תרמילונים, כלומר אורכם אינו גדול בהרבה מרוחבם (ילקוט הרועים, אליסון, מצילתיים). יש תרמילונים שתפר הפרי עובר בצדו הרחב של הפרי (ילקוט הרועים, חופנים) ובין אלה שתפר הפרי עובר בצדו הצר של הפרי (אביבית, אליסון). מלבד זאת קיימים תרמילונים שאינם נפתחים כל עיקר והפרי הוא אגוזית חד-זרעית או דו-זרעית (תריסנית, חלבינה)[6].

הזרע מחוסר אנדוספרם. העובר כפוף לרוב, כאשר השורשון מצוי בחלקו האחד של הזרע, ואילו הפסיגים בחלקו האחר. קליפת הזרע מכילה מוּצִילַגִים התופחים עם הרטבת הזרעים דבר המסייע להדבקתם למצע ולנביטתם[8].

על הפרי והזרע ראה גם בפרק אנטומיה.

חומרי ארומה במצליבים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארומה הייחודית של ירקות ותבלינים ממשפחת המצליבים, כגון חרדל, צנון, צנונית, כרוב וכרובית, נובעת מתרכובות ממשפחת הגלוקוזינולאטים. חומרים אלו הם גליקוזידים, שבהם סוכר מחובר לקבוצה פעילה באמצעות אטום גופרית, מה שמייצב אותם ומונע את התפרקותם. כתוצאה מכך, חומרי הארומה אינם משתחררים באופן ספונטני אלא נאגרים בתאים ייעודיים בצמח.

באותה רקמה מצויים גם תאים מיוחדים המכילים את האנזים מירוזינאז, אשר מסוגל לקטוע את הקשר בין הסוכר לקבוצה הפעילה בגלוקוזינולאטים. עם זאת, כל עוד האנזים והגלוקוזינולאטים מצויים בתאים נפרדים, הם אינם באים במגע זה עם זה, ולכן החומרים נותרים בלתי פעילים.

כאשר רקמת הצמח נפגעת – למשל בעת חיתוך, לעיסה על ידי חרקים או בעלי חיים, או ריסוק – האנזים והגלוקוזינולאטים משתחררים ממקומם, באים במגע, והאנזים פועל על הגלוקוזינולאטים, וכתוצאה מקיטוע מולקולות הסוכר, מתקבלות תרכובות בלתי יציבות, המתפרקות במהירות לנגזרות המכילות גופרית, אשר מקנות לצמחי המצליבים את הארומה האופיינית.

סוגים ומינים במשפחת המצליבים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצמחים הבאים נכללים במשפחת המצליבים:

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: מצליבים
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מצליבים
ויקימינים טקסונומיה בוויקימינים: Brassicaceae

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Brassicaceae Burnett, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
  2. ^ Brassicaceae Burnett, WFO: World Flora Online. Published on the Internet, ‏18-4-2022
  3. ^ מצליבים, באתר צמח השדה
  4. ^ מצליבים, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
  5. ^ 1 2 3 4 5 א. פאהן, אנטומיה של הצמח, מהדורה שניה, מורחבת ומעודכנת, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987, עמ' 197, 203, 531, 561, 599
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1989, עמ' 219
  7. ^ 1 2 3 4 5 מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 176
  8. ^ 1 2 3 א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 140
  9. ^ עזריה אלון, מיכה לבנה, דוד הלר (ע), החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 10, רמת גן, משרד הבטחון - ההוצאה לאור,: החברה להגנת הטבע, 1982, עמ' 101
  10. ^ 1 2 3 4 מיכאל זהרי, כל עולם הצמחים, תל אביב: עם עובד בע"מ, 1982, עמ' 394-400
  11. ^ מיכאל זהרי, כל עולם הצמחים, תל אביב: עם עובד בע"מ, 1982, עמ' 394-400
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מצליבים&oldid=40680697"