מצודת עכאר

מצודת עכאר
قلعة عكار
	מצודת עכּאר, צפון לבנון, במבט מדרום-מזרח
מידות
אורך	כ-200 מטרים
גובה מעל פני הים	790–820 מטרים
היסטוריה
תקופות	פאטמית, צלבנית, ממלוכית, עות'מאנית
עשוי מ	אבן גיר
נבנה	ראשית המאה ה-11
ננטש	אמצע המאה ה-17
סוג	מצודה צלבנית, אתר ארכאולוגי
אתר ארכאולוגי
מצב	הרוס
מיקום
מדינה	לבנון
קואורדינטות	34°31′30″N 36°14′30″E / 34.525°N 36.24166667°E
	(למפת לבנון רגילה) ביירות צור טריפולי צידון בעלבכ חלבא זחלה א-נבטיה ישראל סוריה הים התיכון מצודת עכאר

מצודת עכּאר; אפריז תגליפי פנתרים^[2] מתקופת ביברס במרומי מגדל העוז; מבט מדרום-מזרח

מצודת עכּאר (בערבית: قلعة عكار, קלעת עכּאר,^[3] וכן قلعة آل سيفا, קלעת סַיפֿא,^[4] בצרפתית: Gibelacar^[5]) היא מצודה במחוז עכּאר בצפון לבנון, שנבנתה בראשית המאה ה-11, וביצוריה שימשו את הפאטמים, את הצלבנים ואת הממלוכים וכן את ראשי משפחת סייפא (אנ') בתקופה העות'מאנית. אתר המצודה עומד בשממונו.

מיקומה ותולדותיה

מצודת עכּאר בנויה על שלוחה סלעית צרה במדרונות הצפוניים של רכס הר הלבנון, כ-800 מ' מעל פני הים, 27 ק"מ מדרום למצודת קראק דה שבלייה בסוריה שמעבר לשקע חומס (אנ'). המצודה נועדה לשלוט על הנתיב המוליך מטריפולי שלחוף הים התיכון לחומס וממנה לבקאע במזרח, וכמו כן לשלוט על שפלת החוף שממערבה ובכך למנוע את ניתוק הנתיב המחבר בין טרטוס לטריפולי.

המצודה נבנתה בסוף המאה ה-10 לצורכי משפחה מקומית בשם עכּאר ונתפסה ב-1019 בידי הח'ליפה הפאטמי אל-חאכם. ב-1094 נפלה בידי האמיר הסלג'וקי תֻּתֻּש הראשון. ב-1109 נמסרה לברטרן (אנ'), רוזן טריפולי (בנו של רמון מסן ז'יל), בהסכם עם טוגתכין (אנ'), המושל הסלג'וקי של דמשק, כאחד התנאים לוויתור הצלבני על כיבוש העיר רפניאה (צר') (אנ'). במחצית הראשונה של המאה ה-12 נמסרה לידי משפחת אצילים צלבנית בשם פואילורן (Puylaurens), וסאלים של רוזני טריפולי. נור א-דין זנגי תקף את מצודת עכּאר ב-1165 או 1166. ביוני 1170 פקדה את האזור סדרת רעידות אדמה שגרמו להרס במצודה. בהיעדרו של רמון השלישי, רוזן טריפולי,^[6] מסר אמלריך הראשון, מלך ירושלים, שהיה באותם ימים עוצר הרוזנות, את מצודת עכּאר לחזקת ההוספיטלרים בתנאי שיפעלו לשיקומה. אחרי שובו מהשבי סירב רמון השלישי רוזן טריפולי לאשר את החזקה ההוספיטלרית על מצודת עכּאר והעביר אותה למשפחת אצילים מנאמניו. אין ידיעה על נפילתה בידי צלאח א-דין, שככל הנראה פסח עליה במתקפותיו בסוריה ב-1188. המצודה הוחזרה בתחילת המאה ה-13 לשליטתו הישירה של נסיך אנטיוכיה ורוזן טריפולי, בוהמון (אנ'), ומצודת עכּאר נותרה בחזקת ממשיכיו עד נפילתה בידי הממלוכים.

ב-1271, אחרי הצלחתו בכיבוש קראק דה שבלייה, פנה הסולטאן הממלוכי בייברס למצודת עכּאר. על אף הקשיים הצליח להעלות את מכונות המצור הכבדות במדרונות המיוערים, ובראשית חודש מאי החל בהרעשת המצודה. מקץ עשרה ימים נכנעו הנצורים והותר להם לצאת בשלום לטריפולי. תגליפי הפנתרים,^[2] סמליו המובהקים של בייברס, הקבועים בנדבכים העליונים של מגדל העוז, מצביעים על שיקום המצודה בתקופתו.

מצודת עכּאר שימשה כמטה משפחת סייפא (אנ') שראשיה שירתו כגובי המיסים ואף כמושלים מטעם העו'תמאנים באיילט טריפולי והסנג'קים שלה מ-1579 ועד אמצע המאה ה-17. המצודה, הקרויה בערבית על שמם, נהרסה חלקית ב-1620 על ידי פח'ר א-דין השני. האתר עומד בשממונו בעקבות היחלשותה של משפחת סייפא.^[7]

תיאור המצודה

ההיסטוריון הצרפתי פול דשאן (Paul Deschamps) ביקר במקום בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, ותיאר את האתר בקצרה ללא הצגת תוכנית קרקע כלשהי.^[8] ב-1999 נערך סקר שיטתי של שרידי המצודה בידי משלחת אוניברסיטת סן-ז'וזף בביירות והמכון הצרפתי לארכאולוגיה של המזרח התיכון.^[9] תוצאות הסקר פורסמו ב-2000.^[10]

מצודת עכּאר נבנתה על גבי שלוחה צרה, בין גיאיות שבהם זורמים יובלים של נהר אל-עכּאר. גובהה מעל פני הים בסביבות 800 מטרים.^[1] היא משתרעת לאורך כ-230 מ', ורוחבה אינו עולה על 70 מ'. חפיר חצוב בסלע בגבולהּ הדרומי מפריד בינה לבין המשך שלוחת ההר שמדרום. ניתן לשייך אותה לקבוצת "מצודת הדורבן" הצלבניות.

המצודה הוקפה בחומות מכל עבריה בניצול יתרון המתלולים במערבהּ ובמזרחהּ. שרידיה מצביעים על חלוקה לשני מתחמים – דרומי וצפוני, עליון ותחתון, שביניהם הפריד חפיר רדוד. מגדל העוז נמצא במתחם המבוצר העליון, בנקודה הפגיעה של המצודה. המתחם התחתון משתפל לאיטו במדרגות רחבות במורד השלוחה. בסקר של 1999 אותרו מקטעים של החומות ושל מגדלי שמירה מרובעים, ארבעה בחומה המזרחית ואחד במרכז החומה המערבית. השער המוליך למצודה נמצא בצדו המזרחי של המתחם הצפוני, בקצה דרך העולה אליו בהתעקלות. השער מוגן במגדל מבוצר שממדיו, בבסיסו, אינם פחותים מאלה של מגדל העוז. בכל אחד מהמתחמים, בצמידות לחומות, נמצאו שרידי מבנים מקומרים. באתר נשתמרו מספר בורות מים שהותקנו לקליטת מי נגר מגגות המגדלים וממתחם המצודה העליון. המתחם התחתון היה בעיקרו חצר קטורה גדולה ששימשה להיערכות צבאית וכן כמקום מפלט בעת צרה לתושבי הסביבה. בסקר של 1999 נעשה ניסיון להבחין בשלבים שונים של בניית המצודה על פי מאפיינים של אבני הבניין ובהנחה שחוסר האחידות בצורותיהן מעיד על בנייה חוזרת. הביצורים בקצה הצפוני של המצודה, שנועדו לשליטה על המורד המתון של השלוחה, יוחסו לפי מסקנות הסקר לשלב השיפוצים מהתקופה הממלוכית.^[10]

המבנה הבולט באתר הוא מגדל העוז, העומד על תלו כמעט במלוא גובהו בקצה הדרומי של המצודה העליונה. מידותיו בבסיסו 13 מ' על 13 מ' והוא נתמך משלושה עברים בחלקלקה מחופה באבנים מסותתות המכסות על סלע האֵם. הפתח למגדל פעור בחזיתו הצפונית והוא גבוה בכ-3 מטרים ממפלס החצר המבוצרת שלמרגלותיו. חזיתו הדרומית פונה להמשך שלוחת ההר, וחפיר עמוק חצוב כולו בסלע מפריד ביניהם.

בראש מגדל העוז בולטת שורת נדבכים עם תגליפי פנתרים,^[2] סמלו המובהק של הסולטן הממלוכי ביברס. הם מעידים על שיפוצים שנעשו במבנה בתקופתו ולכבודו. נדבכי התגליפים שרדו רק בצד הדרומי והמזרחי של המגדל, ולא מן הנמנע שהם כיתרו בזמנם את ראש המגדל בכל היקפו.

המגדל משקיף על מרחבי המצודה כולה, וממרומיו ניתן להבחין במצודות ההרים הצלבניות שמצפונו – קראק דה שבלייה, שסטל בלאן וערימה שעימן התקיימה תקשורת ישירה באמצעות איתותי אש ועשן.

ראו גם

מבצרים צלבניים במזרח התיכון

לקריאה נוספת

Hugh Kennedy, Crusader Castles, Cambridge University Press, 1994, pp. 67–68

קישורים חיצוניים

Thibaud Fournet et Jean‑Claude Voisin, "Le château de Aakar al-Aatiqa (Nord-Liban)", Bulletin d'Archéologie et d'Architecture Libanaise (BAAL) 4, 2000, pp. 149-163
Maxime Goepp, "Gibelacar", in: Fortressess d'Orient, 2004

הערות שוליים

^ ¹ ² לפי מדידות הסוקרים ב-1999 גובהה בדרומהּ, בבסיס מגדל העוז שלה – 820 מ' מעל לפני הים, והוא מגיע בקצה הצפוני ל-790 מ'
^ ¹ ² ³ פנתר (שם מדעי: Panthera) הוא סוג במשפחת החתוליים, הכולל בין היתר את המינים אריה ונמר
^ בעברהּ נקראה בערבית בשם חִצן אבּן עכּאר (حصن ابن عكار), מבצר בן עכּאר
^ על שם החמולה ששלטה באזור במאות ה-16 וה-17
^ Gibelacar הא השם שניתן למקום בפי הצלבנים לפי جبل عكار (ג'בּל עכּאר, הר עכּאר); שם זה מקובל ברוב שפות אירופה, כמו גם השם Akkar
^ שהוחזק בשבי בחלב אחרי התבוסה הצלבנית בקרב חארם (אנ') (حَارِم) באוגוסט 1164, ושוחרר רק ב-1173
^ Kamal S. Salibi, "The Sayfās and the Eyalet of Tripoli 1579-1640", Arabica 20 (1), 1973, pp. 25–52
^ Paul Deschamps, Les châteaux des croisés en Terre Sainte, III, La défense du Comté de Tripoli et de la Principauté d' Antioche, Paris, 1973, pp. 307-309
^ Institut Français d’Archéologie du Proche Orient (IFAPO)
^ ¹ ² Thibaud Fournet et Jean‑Claude Voisin, "Le château de Aakar al-Aatiqa (Nord-Liban)", BAAL 4, 2000, pp. 149-163

[מדידות-1] ¹ ² לפי מדידות הסוקרים ב-1999 גובהה בדרומהּ, בבסיס מגדל העוז שלה – 820 מ' מעל לפני הים, והוא מגיע בקצה הצפוני ל-790 מ'

[פנתר-2] ¹ ² ³ פנתר (שם מדעי: Panthera) הוא סוג במשפחת החתוליים, הכולל בין היתר את המינים אריה ונמר

[3] בעברהּ נקראה בערבית בשם חִצן אבּן עכּאר (حصن ابن عكار), מבצר בן עכּאר

[4] על שם החמולה ששלטה באזור במאות ה-16 וה-17

[5] Gibelacar הא השם שניתן למקום בפי הצלבנים לפי جبل عكار (ג'בּל עכּאר, הר עכּאר); שם זה מקובל ברוב שפות אירופה, כמו גם השם Akkar

[6] שהוחזק בשבי בחלב אחרי התבוסה הצלבנית בקרב חארם (אנ') (حَارِم) באוגוסט 1164, ושוחרר רק ב-1173

[7] Kamal S. Salibi, "The Sayfās and the Eyalet of Tripoli 1579-1640", Arabica 20 (1), 1973, pp. 25–52

[8] Paul Deschamps, Les châteaux des croisés en Terre Sainte, III, La défense du Comté de Tripoli et de la Principauté d' Antioche, Paris, 1973, pp. 307-309

[9] Institut Français d’Archéologie du Proche Orient (IFAPO)

[פורנה-10] ¹ ² Thibaud Fournet et Jean‑Claude Voisin, "Le château de Aakar al-Aatiqa (Nord-Liban)", BAAL 4, 2000, pp. 149-163

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]