הפגנה

הפגנה היא יציאה אל הרחובות תוך הכרזת ססמאות והנפת שלטים. זוהי דרך של קבוצת אנשים להביע באופן פומבי את דעתה, ובפרט את מחאתה, בנושא מסוים. ההפגנה מהווה מימוש של חופש הביטוי וחופש ההתארגנות. תיתכן גם הפגנה של אדם אחד שאז היא נקראת "הפגנת יחיד". הפגנות נערכות פעמים רבות בכיכרות מרכזיות או במקומות בעלי משמעות סמלית.

הערכות של מספר המשתתפים בהפגנה מציגות תוצאות שונות לעיתים קרובות. מקור להערכת כמות המשתתפים הוא הערכת המארגנים, אך ישנם הטוענים שאלו מעדיפים להודיע על מספר רב יותר של משתתפים מזה שהיה בפועל. מקור נוסף הוא הערכת המשטרה, אך גם על הנתונים שהיא מספקת יש המערערים. בשל המשמעות הפוליטית המיוחסת למספר המשתתפים, המשטרה חדלה מלפרסם הערכות למספר המשתתפים.

דרכי ביטוי בהפגנה

את המפגינים משמשות דרכים אחדות לשם העברת המסר שאותו הם רוצים להעביר, לדוגמה:

נאומים של מנהיגי המפגינים.
שלטים שמניפים המפגינים ובהם סיסמאות המציגות את המסרים.
קריאות קצובות של המון המפגינים.

לעיתים המפגינים משתמשים באלימות כמו הפגנות הכוללות ונדליזם, הצתות, יידוי אבנים ותקיפת עוברי אורח. במקרים כאלה מכונות ההפגנות "התפרעות" או "הפרת סדר". החוק מגביל בדרך כלל את הפעולות שניתן לנקוט בהן במסגרת הפגנות ומאפשר במקרים מסוימים לכוחות המשטרה להשתמש בכוח כדי לפזר אותן. במדינות דמוקרטיות מעדיפים בדרך כלל אמצעים לפיזור הפגנות שאינם קטלניים.

הפגנות מפורסמות בעולם

אחד במאי – בתאריך זו נערכות כל שנה הפגנות רבות למען סולידריות בין ארגוני עובדים וכביטוי למאבק למען תנאי עבודה טובים יותר. מפלגות סוציאליסטיות וקומוניסטיות ניצלו את תאריך זה לארגון מצעדי תמיכה בקומוניזם.
ההפגנות בעקבות מהומות סטונוול – הפגנות של הקהילה הלהט"בית בעקבות פשיטה של המשטרה על בר של הקהילה. בעקבותיהם נקבע מצעד הגאווה.
טבח שארפוויל – ב־21 במרץ 1960 משטרת דרום אפריקה פתחה באש חיה לעבר מפגינים שהפגינו נגד שלטון האפרטהייד, ו־69 מפגינים נהרגו. בשנת 1966 קבע האו"ם את היום הבינלאומי לביעור האפליה הגזעית ב־21 במרץ לזכר הנרצחים.
המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות שנערך ב־28 באוגוסט 1963 בוושינגטון, במהלכו נאם מרטין לותר קינג את הנאום המפורסם יש לי חלום.
ההפגנות בירוואן בירת ארמניה שהתקיימו ב־14 באפריל 1965, בדרישה להקים אתר הנצחה וזיכרון לרצח העם הארמני
הפגנות ברחבי הגוש המזרחי – ב־1989–1990 שבהן הופלו המשטרים וכן חומת ברלין.
המחאות בכיכר טיין־אן־מן – הפגנות בסין ב־1989 בדרישה לדמוקרטיה.
ההפגנות ב־16 בפברואר 2003 נגד המלחמה בעיראק – הפגנות שנערכו סימולטנית ברחבי העולם ולטענת המארגנים השתתפו בהן למעלה ממיליון מפגינים.
ההסתערות על הקפיטול – 6 בינואר 2021

תנאים לקיום הפגנה בישראל

הכנות להפגנה נגד השחיתות בבית העצמאות, שדרות רוטשילד, תל אביב

המשפט במדינה דמוקרטית מכיר בזכותו היסודית של אזרח להפגין במחאה נגד פעולות השלטון, וזכות זו מעוגנת בחוק תחת שתי חירויות יסוד: חופש הביטוי וחופש ההפגנה. המגבלות העיקריות על חירות המחאה בישראל נקבעו בחוק העונשין, התשל"ז-1977, והבולטות שבהן הן פגיעה בגופו של אדם, איסור המרדה והסתה, התקהלות אסורה והיזק לרכוש ציבורי או פרטי. בעקבות פסיקת בג"ץ בנוגע למחאה נגד היועץ המשפטי לממשלה, החל היועץ, אביחי מנדלבליט בהליך של שינוי ההנחיות בעניין.^[1]

על פי פקודת המשטרה בישראל, אין צורך לקבל אישור או רישיון על מנת לערוך הפגנה. הפגנה טעונה רישיון, רק אם היא מוגדרת כ"תהלוכה" או כ"אספה".

סעיפים 83–90 לפקודת המשטרה עוסקים בשני סוגים של הפגנות המצריכים רישיון ממשטרת ישראל:

"אספה" – חמישים איש או יותר שהתקהלו כדי לשמוע נאום או הרצאה על נושא בעל עניין מדיני או כדי לדון בנושא כזה.
"תהלוכה" – חמישים איש או יותר המהלכים יחד, או המתקהלים כדי להלך יחד, ממקום למקום, בין שהם בתנועה ממש ובין אם לאו, בין שהם ערוכים בצורה כלשהי ובין אם לאו.

משמרת מחאה, שהיא הפגנה שלא מתקיימים בה התנאים האמורים לעיל (לדוגמה: התאספות בכל גודל שאין בה נאום בנושא מדיני או צעדה של פחות מ־50 צועדים) איננה טעונה רישיון. בלשון המשטרה: "אין חובה על מי שמארגן משמרת מחאה לקבל רישיון ממפקד המחוז של המשטרה. עם זאת, מומלץ למי שמארגן משמרת מחאה, להודיע למשטרה מראש על פעילות זו, כדי שהמשטרה תוכל להיערך ולהגן על המשתתפים במשמרת המחאה מפני מתנגדים".

כל התקהלות (התכנסות של שלושה אנשים לפחות) אסור לה שתגרום ל"הפרת השלום". בתי המשפט פסקו שהביטוי "הפרת השלום" מתייחס לאלימות כלפי גופו של אדם, כניסה בכוח לרשות היחיד, ואולי גם פגיעה ברכוש תוך שימוש בכוח. לא די בחשש שיופר השלום – דרושה ודאות קרובה לכך שיהיה שימוש באלימות.

מגבלות אחרות נקבעו בחוקים נוספים, דוגמת פקודת הנזיקין, הקובעת איסור מטרד ליחיד והסגת גבול היחיד. הגבלה מיוחדת חלה על חירות ההפגנה במשכן הכנסת וברחבת הכנסת.

בפסק דין של בג"ץ נקבע שאין לקיים הפגנה או משמרת מחאה ליד ביתו של איש ציבור או עובד ציבור, כאשר קיימת אפשרות אפקטיבית להפגין מול המקום שבו הוא ממלא בדרך כלל את תפקידיו הציבוריים, או במרחק סביר מביתו.^[2]

תנאים לקיום הפגנה מעבר לקו הירוק

בשטחים שמעבר לקו הירוק קיימת תחיקה צבאית החלה על הפלסטינים תושבי השטחים ואילו על הישראלים חל החוק הישראלי. בשונה מהחקיקה הישראלית בדבר הפגנות, התחיקה הצבאית מגבילה באופן נרחב את חופש ההפגנה.

כשלושה חודשים לאחר כינון שלטון צה"ל בשטחי יהודה והשומרון ורצועת עזה, ניתן צו צבאי שהוציא מפקד האזור בדבר עבירות הקשורות ל"פעולות הסתה ותעמולה עוינת". הצו אוסר על תהלוכה, או אספה ללא רישיון, כמו כן גם נאסר על הנפת הצגת או קביעת דגלים או סמלים מדיניים ללא היתר ונאסר להדפיס חומר מדיני ללא היתר.

השוני בין החוק האזרחי בדבר אסיפות ותהלוכות לתחיקה הצבאית הוא בהגדרת המושגים:

בסעיף 1 לצו 101 תהלוכה מוגדרת כ"עשרה אנשים או יותר המהלכים יחד או המתקהלים כדי ללכת יחד ממקום למקום, למטרה מדינית, או לעניין היכול להתפרש כמדיני, בין שהם זזים ממש ובין שאנשים אלה הסתדרו בסך ובין שלא הסתדרו כלל".
באותו סעיף מוגדרת אספה כ"עשרה אנשים או יותר שנתקהלו במקום בו מושמע נאום על נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני או כדי לדון על נושא כזה.

פיזור הפגנות

כאשר הפגנה חורגת מהגבולות שקבעה לה המשטרה, עושה המשטרה שימוש בכוח על מנת להכיל אותה לתחומה או לפזר את המפגינים. כאשר ההפגנה נהפכת לאלימה ומסוכנת, עוברת המשטרה לשימוש באמצעים לפיזור הפגנות, כגון גז מדמיע, אלות, ירי כדורי גומי ואף ירי אש חיה לעבר המתפרעים (למשל באירועי אוקטובר 2000).

על הזכות להפגין ועל גבולותיה עמדה שופטת בית המשפט העליון, אילה פרוקצ'יה:

זכות ההפגנה והמחאה אכן נגזרת מהזכות לחופש ביטוי, והיא אחד הביטויים הנעלים לרעיון כבוד האדם וחירותו. לטוען לקיפוח בזכויות החברתיות ולתובע תיקון עוול ופערים חברתיים בוודאי עומדת זכות הביטוי והמחאה. אולם הזכות לביטוי מחאה איננה זכות מוחלטת. היא כפופה, בראש וראשונה לחובת הציות לחוק ולפעולה במסגרת הוראותיו. חירות הביטוי והמחאה אין פירושה פריקת עול ורסן. חופש המחאה כפוף להגבלות שנועדו לתכלית ראויה, המוטלות במידתיות הנדרשת. שיקולי השמירה על הסדר והביטחון הציבורי, ובכללם מניעת מפגעים ומטרדים בשטחים ציבוריים המיועדים לשימוש הציבור וסיפוק צרכיו הבסיסיים הם בגדר שיקולים ראויים להטלת הגבלות כאמור.

— עע"ם 3829/04 ישראל טויטו ועמותת "מכל הלב" נ' עירית ירושלים, ניתן ב-6.12.04).

הפגנות בישראל

הפגנת סטודנטים בתל אביב כנגד יישום מסקנות ועדת שוחט

כיכרות עיקריות המשמשות להפגנות פוליטיות בישראל הן כיכר רבין בתל אביב וכיכר ציון בירושלים. כיכר אחרת ששמה ניתן לה על שם ההפגנות הרבות שנערכו בה, היא כיכר השבת בירושלים. בעשור השני של המאה ה־21 שימשה כיכר גורן בפתח תקווה מוקד קבוע להפגנות נגד היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שמתגורר לא רחוק מהכיכר.

מן ההפגנות המפורסמות בהיסטוריה של ישראל:

הפגנת הענק בכיכר ציון נגד הסכם השילומים ב־9 בינואר 1952.
הפגנה שארגנה תנועת "שלום עכשיו" נגד מלחמת לבנון הראשונה בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין) בעקבות טבח סברה ושתילה – במשך שנים מקובל היה לחשוב כי זו ההפגנה רבת המשתתפים ביותר בישראל והיא כונתה "הפגנת ה־400 אלף". יש הטוענים כי כמות זו גדולה באופן משמעותי ממספר האנשים היכולים להיכנס בכיכר ובסביבתה.^[4]
הפגנות החרדים כנגד בית המשפט העליון בשנות ה־90 של המאה ה־20 – סדרה של הפגנות שהתקיימו במקומות שונים בישראל, הפגנות אלו היו גדולות והמפורסמת שבהן, שהתקיימה בירושלים, נקראת בשיח החרדי "הפגנת החצי מיליון".
הפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב' באוקטובר 1995, בה נשמעו קריאות הסתה נגד יצחק רבין והוחזקו תמונות של רבין במדי אס אס, שהועברו לטלוויזיה על ידי איש השב"כ אבישי רביב.
עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל בעד הסכמי אוסלו ב־4 בנובמבר 1995, אשר בסיומה נרצח ראש הממשלה, יצחק רבין, בידי יגאל עמיר.
המחאה כנגד תוכנית ההתנתקות שכללה שורה של הפגנות ענק: "השרשרת האנושית מגוש קטיף לכותל המערבי", תפילת ראש חודש שבט, הפגנת מאה הערים, צעדת כפר מיימון, עצרת תפילה בכותל ועצרת בכיכר רבין ב־11 באוגוסט, מספר ימים לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות.
במסגרת מחאת האוהלים שהתחילה ביולי 2011 התרחשו הפגנות חברתיות גדולות בישראל. במוצאי שבת, 3 בספטמבר, התקיימה בכיכר המדינה בתל אביב עצרת ענק בהשתתפות כ־300 אלף איש. בו זמנית השתתפו כ־100 אלף איש נוספים בהפגנות מקבילות ברחבי הארץ.
הפגנת החרדים נגד גיוס בני ישיבות (2014) שבה נכחו מאות אלפי חרדים.
הפגנות הפלג הירושלמי מתקיימות החל מ־2014, כאשר נעצרים אנשי הפלג שאינם מתייצבים בלשכות הגיוס.
הפגנות של יוצאי אתיופיה נגד יחס המשטרה כלפיהם. הפגנות בולטות כאלה היו בין היתר בשנים 2015 ו־2019.
הפגנות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו נערכו כל מוצאי שבת בשנת 2020 ברחוב בלפור, ובערים נוספות.^[5]^[6]^[7]
במסגרת המחאה נגד הרפורמה המשפטית נערכו הפגנות גדולות במהלך חודשים רבים במספר מקומות בארץ.^[8]^[9]^[10]
במסגרת התמיכה ברפורמה המשפטית, ובתגובה להפגנות כנגד הרפורמה, נערכו הפגנות גדולות פעמים ספורות, בעיקר בירושלים.^[11]