הממלכה החדשה
הממלכה המצרית החדשה, המכונה גם האימפריה המצרית, הייתה המדינה המצרית העתיקה בין המאה ה-16 לפנה"ס למאה ה-11 לפנה"ס. תקופה זו של ההיסטוריה המצרית העתיקה מכסה את השושלות השמונה-עשרה, התשע-עשרה וה-20. באמצעות תיארוך פחמן רדיואקטיבי, מדענים מעריכים כי הקמת הממלכה החדשה הוקמה בין השנים 1570 לפנה"ס עד 1544 לפנה"ס והתקיימה עד לאזור 1070 לפנה"ס כלומר כ-500 שנה. הממלכה החדשה התקיימה בין תקופת הביניים השנייה (אנ') ולאחריה התקיימה תקופת הביניים השלישית (אנ'). זו הייתה התקופה המשגשגת ביותר עבור העם המצרי וסימנה את שיא כוחה של מצרים.
בשנת 1845 טבע החוקר הגרמני הברון פון בונסן (אנ') את המושג "ממלכה חדשה" כאחת משלוש "תקופות זהב" במצרים; ההגדרה המקורית התפתחה באופן משמעותי לאורך המאות ה-19 וה-20. החלק המאוחר של תקופה זו, תחת השושלת התשע עשרה (1295–1189 לפנה"ס) והשושלת העשרים (1189–1069 לפנה"ס), ידוע גם בתור "תקופת רעמסס" (Ramesside period). הוא נקרא על שם אחד-עשר הפרעונים שקיבלו את השם רעמסס, על שם רעמסס הראשון, מייסד השושלת התשע-עשרה, ונכדו, רעמסס השני, המלך בעל השלטון הארוך ביותר שלה.
הממלכה החדשה נוסדת לאחר גירוש החיקסוס על ידי המלך יעחמס הראשון אשר יסד את השושלת ה-18. המרכז האדמיניסטרטיבי עובר לתבאי במצרים העליונה, אשר הייתה מולדת השושלת החדשה. תקופה זו מצטיינת בשינוי ניכר במדיניות החוץ של מצרים. במקום מדיניות של התגוננות עברה מצרים למדיניות של כיבוש. מצרים חדרה מזרחה וניכרת ההשפעה של התרבויות אותן פגשה על האומנות, לבוש, מותרות ועוד. אולי כתוצאה מהשלטון הזר של החיקסוס בתקופת הביניים השנייה, בממלכה החדשה התקיימה התפשטות היסטורית לתוך אזור הלבנט, והייתה בעלת ההיקף הטריטוריאלי הגדול ביותר של מצרים העתיקה. באופן דומה, בתגובה להתקפות של ממלכת כוש במהלך תקופת הביניים השנייה, שליטי הממלכה החדשה התרחבו הרחק לתוך נוביה וחשבו שעליהם להחזיק בשטחים רחבים יותר במזרח הקרוב, במיוחד על הגבול הלבנטיני.
בשיא גודלה השתרעה האימפריה המצרית על שטח ניכר ממצרים המודרנית, במיוחד לאורך הנילוס, ושטחים בלבנט שכוללים את ארץ ישראל, לבנון ומערב סוריה בעת הנוכחית. בדרום השתרעה הממלכה לאורך חופו המזרחי של ים סוף עד למצר באב אל-מנדב, בשטחים שכיום שייכים למדינות סודאן, אריתראה ואתיופיה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השושלת ה-18
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1571 לפנה"ס התמרד שליט החסות של תבאי, המלך יעחמס הראשון, נגד השלטון של אווריס (בירת החיקסוס). תחת שלטונו התקוממו המצרים, כבשו את אווריס ב-1570 לפנה"ס ורדפו את החיקסוס צפונה עד כנען. על מצרים השתלטה השושלת ה-18 (1570–1305 לפנה"ס). זוהי תקופה של עוצמה צבאית אימפריאליסטית. השלטון המצרי השתרע ממסופוטמיה ועד מקורות הנילוס במרכז אפריקה. מלכים אחדים בשושלת היו גדולים וחזקים. המלכה חתשפסות הנהיגה משטר וסדר ושיפרה את המנהל הפנימי. היא גם פיתחה את סחר החוץ והפכה את העיר תבאי לעיר מפוארת מאוד, ובנתה אנדרטת קבר לתפארתה על גדת הנילוס. המלך תחותמס השלישי (1490–1436 לפנה"ס) ערך מסעות מלחמה לסוריה ולארץ ישראל, שם הכה את ברית מלכי כנען שמרכזה היה במגידו. השליט על המחוזות שליטים מטעמו שיהיו נאמנים לו ולקח את בניהם כבני ערובה למצרים כדי להבטיח את התנהגותם הטובה של אבותיהם.
גם הוא פיאר את עצמו במפעלות בנייה ופסליו האדירים קיימים עד היום. בירתו נא-אמון הייתה העיר המפוארת ביותר במזרח הקדום. לצורך פרויקטים אלו התרחבה תופעת העבדות ושבויים רבים, כמו גם רבבות עבדים מצריים הועסקו בכפייה בבניה.
בתקופתו של תחותמס השלישי עלה מעמד חדש. מעמד כוהני האל אמון-רע, ובראשם הכוהן הראשי רב העצמה, שמעמדו היה מעל מפקדי הצבא, שרי המדינה ולעיתים גם מעל המלך. הממסד הכוהני צבר עצמה כלכלית ושלט על אוצרות, אדמות וצוותי חרטומים, כוהנים ואריסים, סמכויות משפט וגביית מיסים.
מערכת המשפט והפקידות התפתחו מאוד. נתמנה שר ראשי למצרים העליונה, שר ראשי למצרים התחתונה, ומשנה למלך, בדרך כלל בן המלך, האחראי לאימפריה הדרומית ולמכרות הזהב בנוביה. על האימפריה בצפון היה אחראי המלך עצמו.
השלטון הדתי עובר באותם הימים מהאל רע לאל אמון וכוהניו ונוספים אלים חדשים נוספים. מתרחב פולחן המתים, ומונהג "ספר המתים" שהוא מעין וידוי שהמת לוקח אל עולם המתים, על מעשים שעשה או לא עשה בחייו. האמונה בצורך בהישארות הגוף ממשיכה ואף גוברת. מטרת הפירמידות החזקות היא לשמור על הגוף לנצח כדי שהנשמה תתקיים לנצח בעולם המתים. קבר נבמון, שנחשף בשנת 1820 בנקרופוליס של העיר תבאי, מכיל ציורים המתארים את החיים בתקופת השושלת ה-18.
המהפכה הדתית של פרעה אחנתון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אתוניזם
ההתנהלות הדתית הקלוקלת, וריבוי האלים וכוהניהם הובילו לחוסר שביעות רצון במצרים. כוחם ההולך וגובר של כוהני האל אמון היושבים בתבאי, עושרם ושחיתותם לא היו לרוחו של פרעה אמנחותפ הרביעי (1353–1336 לפנה"ס)[1]. אגדה מספרת כי בעת שאמנחותפ טייל במדבר, התגלה אליו האל אתון, וסיפר לו כי הבריאה החלה במקום זה. אמנחותפ ביטל את פולחן אמון שטוף הכשפים והקסמים והנהיג במקומו את פולחן האל אתון, הריהו גלגל השמש, כאל יחיד. פולחן האל אתון היה מצוי עוד קודם לכן ואף נבנה לכבודו מקדש בבירה נא-אמון. חרף הנהגת פולחן לאל יחיד, המצרים ייחסו דמות גוף לאל אתון, ומהפכה דתית זו אינה מעבר מלא לאמונה מונותאיסטית.
הבירה הועברה מתבאי (נא אמון) ל"אחאת אתון" (אל-עמארנה של היום), אשר הוקמה במקום שבו התגלה אתון לאמנחותפ. שמו של אמון הוסר מכל המקדשים. גם פרעה עצמו שינה את שמו לאחנתון (העומד לשירות אתון), וגם במלבושו ומנהגיו הופיע כמלך פילוסוף, איש משפחה נקי כפיים הוא מלך במשך 17 שנים.
הרפורמה הדתית והתעסקותו של המלך בשיקום המנהל הפנימי הביאו למשבר כלכלי ולפריקת עול על ידי עמי האימפריה. לכנען חדרו שבטי נודדים בשם "חבירו", שיש הסבורים שהם (או חלק משבטים אלו) היו שבטי ישראל הנודדים במדבר. ארץ כנען התפצלה לעשרות מלכויות, ברובן לא נאמנות לכתר המצרי. גם באסיה התמרדו עמים שונים. ישנה סברה שבשנות שלטונו האחרונות, מלך אתו במשותף, סמנח כא רע (Smenkhkare 1332–1335)
בשנת 1332 לפנה"ס, לאחר מותו של אחנתון [2] עלה לשלטון בנו מאישה משנית[3] וחתנו[4], תות ענח' אתון, ששינה את שמו לתות ענח' אמון, לאחר שלש שנות מלכות באמרנה הוא שב לעיר תבאי[4], החזיר את הדת הקודמת ויישר את ההדורים עם כוהני הדת המנושלים. האל אתון נמחק לחלוטין מהדת. עדויות שונות מתקופה זו מספרות על פולחן לאל אחד, אבל אמון ולא אתון.
קבר תות ענח' אמון נמצא בשלמותו, כמו גם גופו החנוט ואוצרות שהושארו לו לקיומו בעולם המתים. ממצא ארכאולוגי חסר תקדים שממנו לומדים רבות על מצרים העתיקה. תות ענח' אמון לא היה ידוע לאגיפטולוגים, ונודע לראשונה בעקבות גילוי קברו ב"עמק המלכים" (קבר מספר KV62) בשנת 1922 על ידי הארכאולוג האנגלי הווארד קרטר. זהו הקבר המלכותי היחיד שהתגלה כמעט בשלמותו ולא נשדד לאורך השנים, למעט פעמיים בסמוך לאטימתו. אולם על אף הביזה, נמצאו בו כ-200 חפצי ערך ואוצרות רבים מזהב ואבני חן, מהשרידים המרשימים שהתגלו מתקופת מצרים העתיקה. כיום מוצגים מרבית אוצרות הקבר במוזיאון המצרי בקהיר.
השושלת ה-19
[עריכת קוד מקור | עריכה]ימי השושלת ה-19 (1305–1200 לפנה"ס) הם ימי תור הזהב של מצרים הפרעונית. בשנת 1290 לפנה"ס עלה לשלטון אחד מהענקים שבמלכי מצרים, פרעה רעמסס השני שמלך עד מותו ב-1224. רעמסס השני יצא במרץ רב להשבת כבודה ותפארתה של האימפריה.
בשנת 1269 לפנה"ס יצא רעמסס צפונה, במסע צבאי כנגד האימפריה החתית, על מנת לכבוש מחדש את לבנון ודרום סוריה של ימינו. המלך החתי, מוותליש השני, טען לשלטון באזור זה, אשר היה תחת השפעה מצרית באותם ימים. שיאו של מסע זה היה קרב קדש, שהתרחש בסמוך לעיר קדש אשר בארם צובא, ובו השתתפו אלפי מרכבות ורבבות חיילי רגלים. המערכה רבת התהפוכות, שתיעוד מפורט שלה השתמר, נסתיימה ללא הכרעה טקטית, והצבא המצרי שב על עקבותיו בלא שהשיג את מטרת מסעו. בעדויות שנמצאו, כל צד טוען לניצחונו, אך נסיגת הצבא המצרי מהווה ניצחון אסטרטגי לצד החתי. כ-16 שנים לאחר הקרב, כרתו רעמסס ויורשו של מוותליש, חתושיליש השלישי את הסכם השלום החיתי - מצרי, בו הוסכם על שיתוף פעולה כלכלי וברית אסטרטגית כנגד אויבים משותפים. שטחי המריבה חולקו בהסכמה בין הצדדים, כשכנען ודרום לבנון נמצאות תחת שלטון מצרי. כמו כן נחתם הסכם הסגרה להשבת מהפכנים שיקומו נגד אחת משתי המדינות וימצאו מקלט בשכנתה. חוזה זה נחקק על שני לוחות מכסף טהור, אחד בשפה המצרית והשני באכדית, והעתקי חרס של שניהם נמצאו.
רעמסס ערך מסע כנגד השבטים המתמרדים בארץ ישראל ושבטי הנוודים הפולשים (שוסו), הכפיף אותם למרותו בשנית והשתלט על החופים והעמקים. בכך הוא הבטיח את דרכי המסחר הבינלאומיות למסופוטמיה וארם. עם זאת, באזורי ההר אשר בכנען לא טיפל.
תקופת שלטונו הצטיינה בשגשוג כלכלי, וקופת הכתר התעשרה מאוד, מה שאיפשר ביצוע מיזמי בנייה גרנדיוזיים אשר רבים מהם קיימים גם היום. התחבורה והמסחר שגשגו, כולל המסחר הימי ולאורך הנילוס. כרית הנחושת בסיני והזהב בנוביה חודשו.
נפילת האימפריה הפרעונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקביל לימי פריחה ושגשוג אלו, החלו איומים מבחוץ. בתקופת משבר תקופת הברונזה המאוחרת פלשו שבטי גויי הים מיוון ומכריתים והשתלטו על אזורים פוריים תוך כדי שהם זורעים הרס וחורבן. הפלשתים ישבו בשפלת החוף הדרומית (אשדוד – עזה), הסקאלים התיישבו בדור, מדרום לחיפה. וגם אזורים אחרים באימפריה סבלו גיחות ביזה ושוד, או כיבוש על ידי השבטים הפולשים מהים.
המלך רעמסס השלישי (1195–1164 לפנה"ס), נאלץ להתמודד עם ההתקפות הקשות של גויי הים, הממלכה נחלשה, הברית עם החיתים התמוססה בהדרגה, ומצרים איבדה את שליטתה בכנען. הכוהנים צברו כח מחודש והשתלטו על נתח משמעותי מהכלכלה. הם שלטו על 107,000 עבדים וחמישית מאדמת מצרים, והמלך נאלץ להעביר לידיהם מיסים כבדים בזהב, כסף ותבואה אשר דלדלו את הקופה הציבורית. מה גם שהמסחר הבינלאומי של מצרים דעך.
עם מותו של רעמסס השלישי הפסיקה האימפריה להתקיים. מצרים ירדה מגדולתה ופרט ל-300 שנים של שלטון הממלכה התלמית לא חזרה אליה עוד.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הממלכה החדשה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ancient Egypt - Thutmose IV, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
- ^ ancient Egypt - The aftermath of Amarna, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
- ^ T. G. H. James, Tutankhamun and his Times THE HISTORICAL BACKGROUND, Tutankhamun : the eternal splendor of the boy pharaoh, Cairo, Egypt: American University in Cairo, 2007, עמ' 27, ISBN 978-977-416-137-7
- ^ 1 2 Tutankhamun | Biography, Tomb, Mummy, Mask, & Facts, Encyclopedia Britannica (באנגלית)