שסו
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות | |
| שסו בכתב חרטומים | |||||||
|
שסו (במצרית קדומה או שוסו) היו קבוצה אתנית שהתקיימה, על פי מקורות מצריים ואכדיים במזרח הקדום החל מתקופת הברונזה המאוחרת באמצע האלף השני עד אמצע האלף הראשון לפנה"ס בתקופת הברזל. זהותם האתנית של השסו אינה ברורה, אך יש המזהים אותם עם שבטי העברים ובכללם עם ישראל.
השסו במקורות מצריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורה של המילה שסו עשוי להיות בשורש מצרי שפרושו הליכה או[דרוש מקור] בשורש העברי/כנעני ש.ס.ה שפירושו ביזה. בכתב ההירוגליפי המצרי השם שסו לא מופיע עם הסימן של מדינה או ארץ, עדות לכך שהשסו היו שבטים נודדים שלא הקימו יישובי קבע. השם מופיע עם הסימן של מקל-הכאה לפני האדם המייצג את השסו, אות לכך שנחשבו לאויבי מצרים.
המונח שסו הופיע לראשונה בכתובת מצרית מהמאה ה-24 לפנה"ס, והמשיך להופיע לאורך כל תקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת עד לימי רעמסס השלישי. השסו חיו במסגרת שבטית, נפוצו בכל המרחב הכנעני מלבנון בצפון ועד סיני בדרום, ופעלו בעיקר באזורי השוליים בספר המדבר. השסו מתוארים בכתבים המצריים כרועים נוודי מדבר אשר היו פושטים לעיתים על יישובים, מצדיות ושיירות מצריות.
תיאור המביע את החשש ממעבר בשטח הררי (נחל עירון בין בקעת מגידו למישור החוף) מובא במקור המצרי פפירוס אנאסטאזי א, מימי רעמסס השני (המאה ה-13 לפנה"ס): 'ראה המעבר נמצא בערוץ, אלפיים אמה עומקו... מסוכן הערוץ, מלא שוסים נחבאים אל בין השיחים ...פניהם זועפות ולבבם קשה... נתיבך מלא צוקים ואבנים, אין אחיזת רגל... מדמה אתה כי האויב מאחוריך ורעדה אוחזת בך'.[1] המקור הנ"ל גם מזכיר אנשי שסו אכזריים שאורבים לעוברים בדרך בגיא מסוים, בו עלול אמנמופה חסר-הניסיון לנסות לעבור עם מרכבתו. השסו האלה מתוארים על ידי המחבר חורי כחריגים בגובהם: 4 או 5 אמות – או במונחים מודרניים: כ-2.10 מ'.
במכתבי אל-עמארנה שנשלחו על ידי מלכי ערים כנעניות לפטרונם מלך מצרים, נזכרים איגודי שבטים במילה האכדית "סותו". בדומה ל"שסו" אף ה"סותו" נזכרים בעיקר בהקשר צבאי כשכירי חרב של ממלכות כנען בצידם של העפירו.
לדעת החוקר רוברט ד. מילר השסו היו מחולקים לקלאנים מאורגנים של שודדי דרכים ובוזזים שהונהגו על ידי מנהיגים מקומיים (chieftains). לדעתו הם חיו כנוודים שמגדלים בקר ופעלו באזור שבין עמק יזרעאל בצפון לאשקלון וסיני בדרום.[2]
השוסים במקרא
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתנ"ך מופיעה המילה העברית שוסים, מקבילתו של המושג המצרי שסו[דרוש מקור], במובן של שודדים, ומשיסה במובן ביזה. למשל:
- "וַיִּחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד-שֹׁסִים וַיָּשֹׁסּוּ אוֹתָם וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וְלֹא-יָכְלוּ עוֹד לַעֲמֹד לִפְנֵי אוֹיְבֵיהֶם".[3]
- "וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר הִנֵּה פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה וְהֵמָּה שֹׁסִים אֶת-הַגֳּרָנוֹת".[4]
- "וַיִּמְאַס ה' בְּכָל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל וַיְעַנֵּם וַיִּתְּנֵם בְּיַד-שֹׁסִים עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו".[5]
- "וְהוּא עַם-בָּזוּז וְשָׁסוּי הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין-אֹמֵר הָשַׁב".[6]
זיהויים של השסו עם העברים בכלל ובני ישראל בפרט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
יש המזהים את השסו שבמקורות המצריים עם השבטים שיצרו את עם ישראל.[דרוש מקור] הזיהוי אפשרי, אך הוא מסתמך על מקורות מועטים מכדי להיות ודאי.
ברשימה טופוגרפית מימי השליט המצרי אמנחותפ השלישי שנמצאה במקדש בסולב שבנוביה, נזכרים שישה אזורים בהם ישבו שסו:
- ארץ שעיר בדרום ארץ כנען
- ארץ יהו שמיקומה אינו ידוע
- ארץ לבן (כנראה "לָבָן", דברים, א', א'; או "לִבְנָה", במדבר, ל"ג, כ'–כ"א).[7]
- ארץ צרר
- ארץ צמת
- ארץ ורבר
- ארץ פיספס
נטען כי השם "ארץ יהו" מצביע על העובדה ששבטים בחבל ארץ זה עבדו את יהוה. יש המשערים שמקומה של ארץ "יהו" הוא בדרום כנען. כמו כן מוזכרים ה"שסו של יהו" גם ברשימות עמים כבושים במבנה מימי רעמסס השני מאמארה המערבית שגם היא בנוביה (Amara West).
נוסף על כך, על סמך השושלות המשפחתיות במקרא משתמע כי שבטי ישראל היו קרובים במוצאם לעמים העבריים האחרים: אדום, מואב, ועמון. תעודה מצרית מימי הפרעה מרנפתח הכוללת דיווח ממעבר הגבול המצרי בסילה, אשר בתוואי תעלת סואץ של ימינו – מזכירה את בואם של "שסו של אדום" למצרים.[8]
לעומת זאת, השם ישראל, מופיע לראשונה במקורות מצריים רק בסוף המאה ה-13 לפנה"ס במצבת ישראל.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מי היו העברים שסו או חבירו? (באנגלית) (הקישור אינו פעיל, 13 בדצמבר 2022)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ התרגום העברי מתוך א' מלמט, (עורך). מקורות לתולדות ישראל וארצו בתקופת המקרא, ירושלים תשמ"ה, ע' 192
- ^ Robert D. Miller (II.),Chieftains Of The Highland Clans: A History Of Israel In The Twelfth And Eleventh Centuries B.C., Wm. B. Eerdmans Publishing, 2005, p.95
- ^ ספר שופטים, פרק ב', פסוק י"ד
- ^ ספר שמואל א', פרק כ"ג, פסוק א'
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוק כ'
- ^ ספר ישעיה, פרק מ"ב, פסוק כ"ב
- ^ Faried Adrom and Matthias Müller, The Tetragrammaton in Egyptian Sources – Facts and Fiction
- ^ "סיימנו להניח לשוסו של אדום לעבור את מצודת מרנפתח אשר בצֶ'כּו, לברכות של פר אתום." (פפירוס אנאסטאזי ו')