מלחמת הולנד–אנגליה הרביעית

מלחמת הולנד–אנגליה הרביעית

"קרב שרטון דוגר", תומאס לוני
מלחמה: מלחמת העצמאות של ארצות הברית
תאריכים	1780–1784 (כ־4 שנים)
מקום	הים הצפוני, הודו, ציילון, סומטרה, הקריביים, מושבת הכף
תוצאה	ניצחון בריטי הסכם פריז
שינויים בטריטוריות	הרפובליקה ההולנדית מסרה את נאגאפאטנאם לבריטניה
הצדדים הלוחמים ממלכת צרפת ספרד מפקדים ג'ורג' השלישי הייד פארקר אדוארד יוז ג'ורג' ברידג'ס רודני ג'ורג' ג'ונסטון וילם החמישי יוהאן זוטמן יאן קינסברגן אימאן פאלק פייר אנדרה דה סיפרן

המלחמה האנגלו-הולנדית הרביעית (בהולנדית: Vierde Engels-Nederlandse Oorlog‏; 1780–1784) הייתה סכסוך בין ממלכת בריטניה הגדולה לרפובליקה ההולנדית. המלחמה, שהתרחשה במקביל למלחמת העצמאות האמריקאית (1775–1783), פרצה על רקע חילוקי דעות בריטיים והולנדים על חוקיותו והתנהלותו של הסחר ההולנדי עם אויבי בריטניה באותה עת.

למרות שהרפובליקה ההולנדית לא כרתה ברית רשמית עם המושבות האמריקאיות המורדות ובעלות בריתם, הצליח השגריר האמריקני (והנשיא לעתיד) ג'ון אדמס לכונן יחסים דיפלומטיים עם הרפובליקה ההולנדית, מה שהפך אותה למדינה האירופית השנייה שהכירה באופן דיפלומטי בקונגרס הקונטיננטלי באפריל 1782. באוקטובר 1782 נחתם גם הסכם ידידות ומסחר.

רוב המלחמה כללה סדרה של מבצעים בריטיים נגד אינטרסים כלכליים קולוניאליים הולנדים, אם כי כוחות הצי הבריטי וההולנדי גם נפגשו פעם אחת מול חופי הולנד. המלחמה הסתיימה באסון עבור ההולנדים וחשפה את חולשת היסודות הפוליטיות והכלכליות של הרפובליקה.

המלחמה האיצה את שקיעתה של האימפריה ההולנדית וביצרה עוד יותר את מעמדה של בריטניה הגדולה כמעצמה המסחרית המובילה בעולם.

רקע

למרות שבריטניה הגדולה והרפובליקה ההולנדית היו בעלות ברית מאז המהפכה המהוללת של 1688, ההולנדים הפכו לשותפים הזוטרים בברית ולאט לאט איבדו את הדומיננטיות הקודמת שלהם בסחר העולמי לבריטים. במהלך התקופה השנייה ללא סטאדהאודר, הרפובליקה ההולנדית ויתרה פחות או יותר על יומרותיה כמעצמה גדולה, והדבר התברר עד כאב לשאר אירופה במהלך מלחמת הירושה האוסטרית. סמוך לסוף המלחמה ההיא ב-1747, מהפכה אורנג'יסטית החזירה את הסטאדהאודר עם סמכויות מוגברות מאוד עבורו והפכה את המשרה לתורשתית. זה לא הוביל לתחייתה של הרפובליקה כמעצמה גדולה בגלל מה שרבים ברפובליקה ראו כניהול כושל של העוצר בתקופת קטינותו של הסטאדהאודר וילם החמישי, ולאחר מכן בתקופת שלטונו שלו. במקום זאת, הרפובליקה נותרה נייטרלית בעקשנות במהלך מלחמת שבע השנים, מה שאפשר לה להזניח מאוד את הצבא והצי שלה. משטר הסטאדהאודרים היה פרו-בריטי, כאשר הסטאדהאודר היה נכדו של ג'ורג' השני, מלך בריטניה, אך מתנגדיו מסיבה זו העדיפו את צרפת, ומתנגדים אלו היו חזקים מספיק במדינות הכלליות של הולנד (הגוף המנהל של הולנד ש"המשרת הראשון" שלה היה הסטאדהאודר) לשמור על מדיניות חוץ הולנדית נייטרלית.

בתחילה, הבריטים התייחסו לבעלי ברית ההולנדים בניסיונם לדכא את המרד בשלוש עשרה המושבות שלהם בצפון אמריקה. הם ניסו "להשאיל" את החטיבה הסקוטית השכירה של צבא מדינות הולנד לשימוש ביבשת אמריקה, באופן דומה לכוחות ההסיאנים ובראונשווייגים שהם שכרו ופרסו. לכך התנגדו נחרצות האוהדים ההולנדים של המהפכה האמריקאית, בראשות הברון יוהאן ואן דר קאפלן טוט דן פול, שהצליח לשכנע את המדינות הכלליות לסרב לבקשה הבריטית.

חשוב מכך, סוחרים הולנדים, במיוחד אלו מאמסטרדם, הפכו מעורבים באספקת נשק ותחמושת למורדים האמריקאים זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העצמאות האמריקאית. סחר זה התנהל בעיקר דרך נמל השינוע הקריבי של סנט אוסטטיוס, מושבת אי של חברת הודו המערבית ההולנדית. שם יובאו סחורות קולוניאליות אמריקאיות, כמו טבק ואינדיגו, בניגוד לחוקי הסחר הימי הבריטיים) ויוצאו מחדש לאירופה. עבור מטען החזרה שלהם רכשו האמריקנים נשק, אמצעי לחימה וסחורות ימיות שהובאו לאי על ידי סוחרים הולנדים וצרפתים. בשנת 1776, מושל האי, יוהנס דה גראף, היה הראשון שהצדיע לדגל ארצות הברית, מה שהוביל לחשדות הבריטיים הגוברים כלפי ההולנדים. בשנת 1778, ההולנדים סירבו לעמוד לצדה של בריטניה במלחמה נגד צרפת. הבריטים הזכירו מספר הסכמים ישנים (1678, 1689, 1716) כדי שהרפובליקה תתמוך בהם צבאית, אך כמו במלחמת שבע השנים, ממשלת הולנד סירבה.

לאחר שהצרפתים הכריזו מלחמה על בריטניה, גם סוחרי אמסטרדם הפכו מעורבים מאוד בסחר בסחורות ימיות עם צרפת. הצרפתים נזקקו לאספקה זו לצורך בניית כוחם הימי, אך נמנע מהם להשיג זאת בעצמם, עקב המצור על ידי הצי המלכותי (צרפת הייתה המעצמה הימית החלשה יותר באותו עימות). ההולנדים החזיקו בזיכיון שהושג לאחר ניצחונם במלחמת הולנד–אנגליה השנייה, הידוע כעיקרון "ספינה חופשית, סחורה חופשית", אשר היה מעוגן באמנה המסחרית האנגלו-הולנדית משנת 1668, שאושרה מחדש בחוזה וסטמינסטר (1674). ניסוח מוקדם זה של עיקרון חופש הניווט פטרה את כל הסחורות ה"מוברחות" שהוטענו בספינות הולנדיות מהחרמה על ידי בתי המשפט לשלל הבריטיים, במלחמות שבהן ההולנדים נותרו נייטרליים. על פי האמנה, סחורות ימיות, לרבות עצי אוניות, תרנים, ברזים, קנבס, זפת, חבלים וזפת, לא נחשבו לסחורה מוברחת, ולכן ההולנדים היו חופשיים להמשיך את הסחר שלהם עם צרפת בסחורות אלו. בגלל התפקיד החשוב עדיין של ההולנדים בסחר המוביל האירופי, זה פתח פרצה גדולה באמברגו הבריטי. לאחר מכן, הבריטים הכריזו באופן חד צדדי על הסחורות הימיות כסחורות אסורות ואכפו את האמברגו שלהם על ידי מעצר של ספינות הולנדיות ונייטרליות אחרות בים הפתוח.

זה הוביל למחאות עזות של הסוחרים ההולנדיים שנפגעו, שדרשו הקמת שיירות בליווי הצי ההולנדי, כדי להגן עליהם מפני הצי המלכותי והפריבטירים הבריטיים. על פי המשפט הבינלאומי הנוהג, שיירות כאלה היו (ועדיין הן) פטורות מזכות הביקור והחיפוש של לוחמים. בתחילה הצליח הסטאדהאודר למנוע זאת, אך לחץ דיפלומטי חזק מצד צרפת, שהפעילה סנקציות כלכליות באופן סלקטיבי על ערים הולנדיות שתמכו בסטאדהאודר במדיניות זו, כפה זאת עליו בנובמבר 1779. המדינות הכלליות הורו לו כעת לספק את אוניות הליווי והשיירה הראשונה, בפיקודו של האדמירל משנה לודוויק ואן ביילנדט, הפליגה בדצמבר. זה הוביל לפרשיית פילדינג ובילנדט המשפילה ב-31 בדצמבר, שעוררה זעם בדעת הקהל ההולנדית וערערה עוד יותר את עמדתו של מחזיק המעמד. התקרית הניעה את ההולנדים לבקש להתקבל לליגה הראשונה של נייטרליות מזוינת, שדגלה בעקרון "ספינה חופשית, סחורה חופשית", במיוחד לאחר שבריטניה ביטלה רשמית את האמנה המסחרית משנת 1668. ההולנדים קיוו לזכות בתמיכה מזוינת של שאר חברי הליגה כדי לשמור על מעמדם הנייטרלי.

המלחמה

הכרזת המלחמה

ממשלת בריטניה ראתה את הסכנה שבמהלך זה (הוא עלול לסבך את בריטניה במלחמה עם רוסיה וגם עם המעצמות הנורדיות שוודיה ודנמרק-נורווגיה), ולכן הכריזה מלחמה על הרפובליקה זמן קצר לאחר שהכריזה על כוונותיה בדצמבר 1780. כדי למנוע מרוסיה לבוא לעזרת ההולנדים (דבר שגם יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה לא התלהבה ממנו), ציטטה ממשלת בריטניה מספר תלונות שלכאורה לא היו קשורות להצטרפות הולנדית לליגה. אחד מהם היה המקלט שההולנדים העניקו (בחוסר רצון) לפריבטיר האמריקאי ג'ון פול ג'ונס ב-1779. חשוב מכך, הרבה הועלה מטיוטת הסכם מסחר, שנוהלה בחשאי בין הבנקאי מאמסטרדם ז'אן דה נויפוויל והסוכן האמריקאי באקס-לה-שאפל, ויליאם לי, בשיתוף הפנסיונר ואן ברקל של אמסטרדם, ונמצאה בין כליו של הנרי לורנס, דיפלומט אמריקאי שנתפס על ידי הסיירת הבריטית HMS Vestal בספטמבר 1780, בים הפתוח. הוא נשלח על ידי הקונגרס הקונטיננטלי לכונן יחסים דיפלומטיים עם הרפובליקה ההולנדית. טיוטת ההסכם צוטטה כהוכחה על ידי הבריטים להתנהלותם הלא נייטרלית של ההולנדים.

התקדמות המלחמה

כוח הצי ההולנדי היה בדעיכה מאז 1712. הצי הוזנח זמן רב, והצי ההולנדי, עם רק 20 אוניות קו בתחילת הסכסוך, לא היה יריב ראוי לצי המלכותי הבריטי. למרות שהמדינות הכלליות החליטו על הרחבה משמעותית של הצי ב-1779, רגע לפני ההחלטה הגורלית להציע שיירות מוגבלות, ואף הצביעו על הכספים לתוכנית בנייה ימית כזו, היא התקדמה אך לאט. סיבה נוספת להתרחבות האיטית של הצי ההולנדי הייתה מחסור במגויסים מתאימים - הצי ההולנדי שילם שכר נמוך יותר מאשר צי הסוחר ולא השתמש בגיוס כפוי לצי כמו הצי המלכותי. מספר הספינות הזמינות הצטמצם עוד יותר בתחילת המלחמה כאשר מספר ספינות נתפסו על ידי הבריטים באיי הודו המערבית, כי הם לא ידעו שהמלחמה החלה. שיירה תחת האדמירל האחורי וילם קרול אבדה בדרך זו ליד סנט אוסטטיוס בפברואר 1781, והאדמירל נהרג בפעולה הקצרה; בפעולה אחרת, קפטן ביילנדט (אחיינו של האדמירל באותו שם) הסגיר את ספינתו.

הנחיתות המובהקת של הצי ההולנדי, ומצב "חוסר המוכנות" שלה היו תירוץ חוזר ונשנה עבור מפקדי הצי ההולנדי, במיוחד סגן האדמירל אנדריס הרצינק, שפיקד על שייטת טקסל, לשמור את הצי במעגניו, ובכך לוותר על הדומיננטיות של הצי ההולנדי בים הצפוני להטיל סגר על הצי הבריטי. תוך מספר שבועות מתחילת המלחמה, יותר מ-200 סוחרים הולנדים, עם מטען בסכום של 15 מיליון גילדן, נלכדו על ידי הבריטים ועוד 300 נכלאו בנמלים זרים.

סיבה נוספת לחוסר הפעילות של הצי ההולנדי הייתה העובדה שהפעילות הדיפלומטית מעולם לא פסקה והעניקה לממשלת הולנד אשליה שהמלחמה תהיה קצרה בלבד. הקיסרית יקטרינה, למרות שסירבה לבוא לעזרת ההולנדים, הייתה פעילה מאוד בהצעת שירותיה לגישור בסכסוך. גם הבריטים וגם ההולנדים, ברמות שונות של כנות, שיתפו פעולה בתמרונים דיפלומטיים אלה, שעלו בתוהו, אך סייעו לשמור על הפעילות הצבאית ברמה נמוכה כל עוד הם נמשכו.

הממשלה הבריטית עשתה גם ויתורים להולנדים כדי להגיע לסיום מהיר של פעולות האיבה, במיוחד לאחר שהקבינט של לורד נורת' הוחלף בקבינט של רוקינגהאם ופוקס במרץ 1782. פוקס הציע מיד שלום נפרד בתנאים נוחים לממשלת הולנד. לרוע מזלם של ההולנדים, הם רק התקרבו לצרפת בכך שהסכימו לפעול "בתאום" עם צרפת בפעולות ימיות, כך ששלום נפרד כבר לא היה אופציה. ברית צבאית אמיתית עם צרפת, עם זאת, עדיין נחסמה על ידי הסטאדהאודר, למרות העובדה שרבים ברפובליקה העדיפו אותה.

המלחמה, ככל שהיא התקיימה, התנהלה בשלוש זירות מרכזיות. בריטניה חסמה נמלים הולנדים באירופה, ויצאה למסעות לתפיסת נכסים קולוניאליים הולנדיים ברחבי העולם. אלה היו מוצלחים כמעט לחלוטין; רק ניסיון לכבוש את הטירה ההולנדית באלמינה בחוף הזהב של אפריקה (גאנה המודרנית) נכשל. בעוד ששטחים הולנדיים רבים באיי הודו המערבית נכבשו על ידי הבריטים, חלקם, כמו קוראסאו, לא הותקפו בשל כוחם ההגנתי.

איי הודו המערבית

לכידת סנט אוסטטיוס על ידי הצי הבריטי בפברואר 1781. האי נחרב על ידי הבריטים.

באותה שנה, האי נכבש מחדש על ידי כוחות נחתים צרפתיים.

מבחינת ההולנדים, המלחמה באיי הודו המערבית הסתיימה כמעט לפני שהחלה. אדמירל ג'ורג' ברידג'ס רודני, מפקד תחנת איי ליווארד של הצי המלכותי, תקף את המושבות ההולנדיות באותו חלק של האיים הקריביים: סנט אוסטטיוס, סאבא וסנט מארטן, ברגע שקיבל את ההודעה על הכרזת המלחמה, בתהליך שהפתיע מספר ספינות חיל הים והסוחר ההולנדי, שעדיין לא היו מודעות לתחילת הלחימה. סנט אוסטטיוס (נכבש ב-3 בפברואר 1781), שמילא תפקיד כה גדול באספקת הנשק של המורדים האמריקאים, נהרס לחלוטין על ידו. הוא הוכיח את עצמו כנקמן במיוחד נגד הסוחרים היהודים באי. כל הסחורות באי הוחרמו וכל הסוחרים, הולנדים, אמריקאים, צרפתים, ואפילו בריטים, גורשו. חלק מהשלל נמכר במכירה פומבית במקום, אך סכום נכבד הועלה על שיירה המיועדת לבריטניה. עם זאת, חלק ניכר מהשיירה נתפס בתעלת למאנש על ידי שייטת צרפתית בפיקודו של אדמירל פיק דה לה מוט. עם זאת, הצרפתים לא החזירו את הסחורה להולנדים.

אף על פי שנעשה ניסיון ללכוד באופן דומה את אנטילים ליווארד ההולנדיים, אלה נותרו בידיים הולנדיות, וכך גם סורינאם, אם כי השכנות ברביצה, דמררה ואסקיבו נכבשו במהירות על ידי הבריטים בתחילת 1781. אלה נכבשו מחדש על ידי הקפטן הצרפתי ארמנד דה קרסינט ב-1782, והוחזרו להולנדים לאחר המלחמה.

מימי אירופה

אדמירל הרצינק הוכיח את עצמו כאחד שלא שש לסכן את הצי שלו. עם זאת, הלחץ הפוליטי לצאת אל מחוץ למעגן בטקסל הבטוח גבר, ונעשו כמה ניסיונות זהירים ללכוד שיירות בריטיות, או ללוות שיירות הולנדיות. באחת מאותן גיחות, שייטת חזקה בצורה יוצאת דופן, בפיקודו של אדמירל יוהאן זוטמן וסגנו, האדמירל משנה יאן הנדריק ואן קינסברגן, נתקלה באוגוסט 1781 בשייטת בריטית בעלת עוצמה שווה בערך בפיקודו של אדמירל הייד פארקר בקרב שרטון דוגר, שהסתיים בתיקו טקטי.

נראה היה כי מיזם מבטיח נוסף הוא מה שנודע בשם פרשת ברסט. בספטמבר 1782, לאחר שהפוליטיקאים ההולנדים הסכימו בהיסוס לתאם את פעולותיהם עם הצרפתים, כשהם פועלים "בשיתוף", נראה היה שקיימת הזדמנות לשלב שייטת הולנדית של 10 אוניות קו עם השייטת הצרפתית בברסט הצי הבריטי בתעלה הפליג לפתע דרומה. עם זאת, הארטסינק, כדרכו, הגיש התנגדויות, על סמך מידע מודיעיני שספינות בריטיות שוהות במארב. כאשר זה הוכח כשגוי, הורה לו הסטאדהאודר לשלוח את השייטת, בפיקודו של תת-האדמירל הרוזן לודוויק ואן ביילנדט לברסט. עם זאת, כפי שקרה פעמים רבות בעבר, ביילנדט, לאחר שבדק את הספינות, הכריז שהן "לא מוכנות" לצאת לים. בסירוב זה הוא נתמך על ידי שאר קציני הדגל. התקרית עוררה סערה פוליטית שאיימה לבלוע את הסטאדהאודר עצמו, שכן הוא היה אחראי כמפקד העליון הן למצב הכוננות של הצי והן להחלטות האסטרטגיות שלו (אם כי הקצינים היו אחראים טקטית ומבצעית, ולא יכלו לחמוק מאחריות למצב לכאורה של "חוסר מוכנות" עצמם). מתנגדי הסוטדהאודר דרשו חקירה שנמשכה זמן רב, והסתיימה בשקט לאחר שהוחזרו לסטאדהאודר מלוא סמכויותיו לאחר 1787, הרבה לאחר תום המלחמה.

על אף שפרט להתכתשות שרטון דוגר, לא נערכו קרבות גדולים במימי אירופה, והמצור הבריטי נתקל בהתנגדות מועטה מצד הצי ההולנדי, המצור עצמו גבה את מחירו מהימאים הבריטים, ששהו בים זמן רב (מה שגם חשף אותם לסכנת צפדינה) והספינות שסבלו מבלאי חמור. כמו כן, מכיוון שהיה צורך לנתק מספר ניכר של ספינות כדי לשמור על עליונות ימית בים הצפוני, הצי המלכותי המתוח ממילא נמתח עוד יותר לאחר 1781. ספינות שהיו נחוצות כדי לחסום את החוף ההולנדי לא יכלו לשמש נגד הצרפתים, האמריקאים והספרדים בזירות מלחמה אחרות. ייתכן שהדבר תרם לכמה תבוסות ימיות שספגו הבריטים לאחר 1781.

מימי אסיה

"פעולה מפוארת של האדמירל הצרפתי סיפרן נגד האדמירל הבריטי יוז בים ציילון." התערבותו של הצי הצרפתי ניסתה להציל את המושבות ההולנדיות באסיה.

חברת הודו המזרחית ההולנדית (VOC) הייתה אחראית להגנת המושבות שלה ממזרח למושבת הכף, אך בפעם הראשונה נאלצה לבקש סיוע מהצי ההולנדי. עם זאת, ספינות היו חסרות בתחילה וכוחות הצי שהיו זמינים לא הצליחו למנוע מבריטניה להשתלט על המושבות ההולנדיות (בתת היבשת ההודית נכבשו כל המושבות ההולנדיות). בתחילת 1782 כבש האדמירל הבריטי סר אדוארד יוז את טרינקומאלי בחוף המזרחי של ציילון, הנחשב לנמל הטוב ביותר במפרץ בנגל.

במרץ 1781 נשלח האדמירל הבריטי ג'ורג' ג'ונסטון לכבוש את מושבת הכף. צרפת, שכבר תכננה לשלוח צי להודו, קיבלה מידע מודיעיני על כך והורתה למפקדה, פייר דה סיפרן, לנסות להגיע לכף לפני ג'ונסטון. לאחר שג'ונסטון וסיפרן נפגשו בקרב מקרי באיי כף ורדה, הצליח סיפרן להגיע לפני ג'ונסטון, ועוצמתם של החיילים הצרפתיים שהשאיר הניאה את ג'ונסטון מלתקוף את המושבה. לאחר לכידת מספר ספינות VOC במפרץ סלדניה הסמוך, הוא חזר למימי צפון האוקיינוס האטלנטי.

סיפרן המשיך לאיל דה פראנס (כיום מאוריציוס) ולאחר מכן להודו. לשם, הוא הגיע ונלחם במספר פעולות נגד יוז. סיפרן ניסה לקחת את הנמל ההולנדי של נגאפטאם (נכבש על ידי הבריטים ב-1781), אך סוכל על ידי יוז. באוגוסט, הצרפתים כבשו מחדש את טרינקומאלי, וסיפרן נלחם ביוז עד קיפאון בקרב ימי מספר ימים לאחר מכן. שני הציים נסוגו והבריטים תיקנו את ספינותיהם בבומביי בעוד הצרפתים התאוששו במושבה ההולנדית סומטרה. יוז וסיפרן נפגשו שוב ב-1783, אך ידיעות על שלום ראשוני בין צרפת ובריטניה הביאו לסיומם של פעולות האיבה בהודו.

באוגוסט 1781, השמועה על המלחמה הגיעה לסומטרה, שם היו לחברות ההולנדיות והבריטיות מוצבי מסחר. מנהלי החברה הבריטית בפורט מרלבורו קיבלו הוראות מבומביי להשמיד את כל המאחזים ההולנדיים בחוף המערבי של סומטרה. באופן מקרי, צי של חמש ספינות של חברת הודו המזרחית הגיע זמן לא רב לאחר מכן, והדירקטורים ניצלו את ההזדמנות לפעולה. הנרי בותם, אחד הדירקטורים, פיקד על הצי, ועם 100 חיילים הפליג לפאדנג. ב-18 באוגוסט, ג'ייקוב ואן הימסקרק, ראש ה-VOC בפאדאנג, הסגיר את כל מוצבי החוף המערבי ללא קרב, בלי לדעת שכוחו של בוטאם חלש יחסית. הלכידה העניקה לבריטים ל-500,000 פלורינים בסחורה ובכסף. המבצר בפאדאנג נהרס לפני שהעיר הוחזרה לשליטת ה-VOC ב-1784.

הפסקת אש והסכם פריז

הרפובליקה לא כרתה ברית צבאית רשמית עם צרפת ובעלות בריתה לפני תום המלחמה. עם זאת, הסכם של ידידות ומסחר נחתם עם האמריקאים באוקטובר 1782, לאחר שג'ון אדמס, שהחליף את הנרי לורנס, הצליח להשיג הכרה דיפלומטית ברפובליקה האמריקאית מהמדינות הכלליות באפריל 1782. הרפובליקה הייתה המעצמה האירופית השנייה (אחרי צרפת, אך לפני ספרד) שהכירה בארצות הברית. אדמס גם הצליח לגייס הלוואה משמעותית עבור האמריקנים בשוק ההון ההולנדי שהיה עדיין משמעותי.

הרפובליקה הייתה מעורבת בקונגרס השלום שארגן שר החוץ הצרפתי, ורז'ן, וניהל משא ומתן בנפרד עם הנציבים הבריטיים. הדרישות ההולנדיות לא נתמכו על ידי הצרפתים, וזה הכניס אותם למצב בלתי נסבל כאשר הצרפתים ובני בריתם הקדימו את חתימת השלום הכללי. ההולנדים, לפיכך, נאלצו לחתום על שלום ראשוני רגע לפני חתימת האמנה הכללית ההיא. הרפובליקה הצטרפה לשביתת הנשק בין בריטניה לצרפת בינואר 1783. החתימה על חוזה פריז (1783–1784) הפכה את נגאפטנם בהודו למושבה בריטית. ציילון הוחזרה לשליטת הולנד. הבריטים קיבלו את הזכות לסחר חופשי עם חלק מאיי הודו המזרחיים ההולנדיים, שהייתה מטרת מלחמה מרכזית עבור סוחרים בריטים. הצרפתים גם החזירו את המושבות ההולנדיות האחרות שכבשו מחדש מהבריטים, כולל אלו באיי הודו המערבית (כמו סנט אוסטטיוס שנכבש על ידי אדמירל רודני בפברואר 1781, אך נכבש מחדש על ידי האדמירל הצרפתי דה גראס ב-27 בנובמבר 1781).

לאחר מכן

המלחמה התבררה כאסון עבור הולנד, במיוחד מבחינה כלכלית. זה גם הוכיח את היחלשות הכוח ההולנדי במאה ה-18. בסמוך לאחר המלחמה, התוצאה הגרועה יוחסה לניהול כושל של הסטאדהאודר (אם לא גרוע יותר) על ידי יריביו, שהתלכדו למפלגת הפטריוטים. אלה הצליחו לזמן מה להחזיר כמה מהרפורמות של המהפכה של 1747, והפחיתו מאוד את סמכויותיו. עם זאת, מרד פטריוטי זה דוכא בשנת 1787 על ידי התערבות פרוסית ובריטית. הפטריוטים היגרו לחו"ל, אך חזרו ב-1795 בעזרת הצבאות המהפכניים הצרפתיים והקימו את הרפובליקה הבטאווית במקום הרפובליקה ההולנדית הישנה. ארצות השפלה נותרו מרכזיות בחשיבה האסטרטגית הבריטית, והן שלחו כוחות משלחת להולנד ב-1793, 1799 ו-1809. המלחמה גרמה נזק חמור ל-VOC, שכבר הייתה במשבר חמור, ועתידה לפשוט את הרגל רק כמה שנים לאחר מכן.