לדלג לתוכן

המלחמה האנגלו-צרפתית (1778–1783)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
המלחמה האנגלו-צרפתית
קרב קודאלור (20 ביוני 1783) בין הצי הצרפתי בפיקודו של פייר אנדרה דה סיפרן לבין זה הבריטי בפיקודו של אדמירל משנה אדוארד יוז
קרב קודאלור (20 ביוני 1783) בין הצי הצרפתי בפיקודו של פייר אנדרה דה סיפרן לבין זה הבריטי בפיקודו של אדמירל משנה אדוארד יוז
מלחמה: מלחמת העצמאות של ארצות הברית
תאריכים יוני 1778 – ספטמבר 1783 (כ־5 שנים)
מקום תעלת למאנש, האוקיינוס האטלנטי, איי הודו המערבית, צפון אמריקה, מצר גיברלטר, האיים הבלאריים, איי הודו המזרחית
תוצאה ניצחון צרפתי
חוזי ורסאי
שינויים בטריטוריות טובגו וגורה נרכשו על ידי צרפת
הצדדים הלוחמים

ממלכת צרפתממלכת צרפת ממלכת צרפת
ספרד (1701–1760)ספרד (1701–1760) ספרד הבורבונית

ארצות הברית

ממלכת בריטניה הגדולהממלכת בריטניה הגדולה ממלכת בריטניה הגדולה

מפקדים

רוזן ד'אורווילייר
רוזן ד'אסטן
רוזן דה גראס
פייר אנדרה דה סיפרן

ויקונט קפל
ג'ון ביירון
ג'ורג' ברידג'ס רודני
אדוארד יוז

המלחמה האנגלו-צרפתית, הידועה גם בשם מלחמת 1778 או מלחמת בורבון בבריטניה, הייתה סכסוך צבאי בין צרפת לבריטניה הגדולה, בחלק מהזמן עם בעלות בריתם, בין 1778 ל-1783 כתוצאה מכך, נאלצה בריטניה הגדולה להפנות משאבים ששימשו למלחמה במלחמת העצמאות האמריקאית (המרד של שלוש עשרה המושבות בצפון אמריקה) לזירות באירופה, הודו ואיי הודו המערבית, ולהסתמך על מה שהתברר להיות הכימרה של תמיכת הלויאליסטים בפעילותה בצפון אמריקה. [1] מ-1778 עד 1783, עם או בלי בעלות בריתם, נלחמו צרפת ובריטניה על השליטה בתעלת למאנש, הים התיכון, האוקיינוס ההודי והקריביים. [2]

תוך ימים ספורים לאחר שהגיעה הידיעה על כניעתו של בורגוין בקרב סרטוגה לצרפת, החליט לואי השישה עשר, מלך צרפת להיכנס למשא ומתן עם האמריקאים שהביא לברית צרפתית-אמריקאית רשמית ולכניסה הצרפתית למלחמה, והעביר את הסכסוך לבמה העולמית. [3] ספרד נכנסה למלחמה רק ב-1779, כבעלת ברית של צרפת בהתאם להסכם הסודי של ארנחואס. למהלכים הדיפלומטיים של ורז'ן בעקבות המלחמה הצרפתית עם בריטניה הייתה גם השפעה מהותית על כניסתה המאוחרת של הרפובליקה ההולנדית למלחמה, ולהצהרות על נייטרליות מצד שחקנים גאופוליטיים חשובים אחרים כמו האימפריה הרוסית. ההתנגדות למלחמה היקרה הלכה וגברה, וביוני 1780 תרמה לפרעות בלונדון הידועים בשם "מהומות גורדון". [4]

במקביל סייעה צרפת לספרדים במבצעים נגד מנורקה וגיברלטר שבשליטת הבריטים וכן באיי הקריביים. מנורקה נכבשה בשנת 1781 וכך גם איים רבים בקריביים. הברית הצרפתית-ספרדית, לעומת זאת, ב-1782 נתקלה בכישלונות קשים עם התבוסה ותפיסתו של דה גראס בקרב הקדושים באפריל, כמו גם הכישלון של המצור הגדול על גיברלטר בספטמבר. צרפת, שגם היא התמודדה עם קשיים כלכליים, רצתה שלום שפירושו לכפות את בעלת בריתה הספרדית למשא ומתן.

בנוסף, נערכו סדרה של קרבות ימיים בין האדמירלים אדוארד יוז ופייר אנדרה דה סיפרן בניסיון צרפתי לעקור את בריטניה משטחיה ההודיים. [5] הלחימה שם הייתה ברובה לא חד משמעית אך הצרפתים לא הצליחו לעקור את הבריטים והלחימה הסתיימה רק עם היוודע הסכמי השלום הזמניים האנגלו-צרפתים-ספרדים משנת 1783. [2]

מלחמת בורבון סייעה להבטיח את העצמאות האמריקאית ולהביא לסיום האימפריה הבריטית הראשונה אך התבררה כמזיקה לכתר הצרפתי. עלות ההשתתפות במלחמה האמריקנית הובילה באופן בלתי נמנע לפשיטת רגל של צרפת עצמה שש שנים מאוחר יותר, והכינה את הבמה למהפכה הצרפתית.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]
Middle-aged, white-haired man wearing a blue velvet jacket, white shirt, and a chivalric order pinned to his jacket
ורז'ן, שר החוץ של צרפת, חשש שמלחמה על הירושה הבווארית תערער את תוכניותיו נגד בריטניה

מאז מלחמת שבע השנים, שרי החוץ של צרפת, החל משואזיל, עקבו אחר הרעיון הכללי שעצמאותן של המושבות בצפון אמריקה תהיה טובה לצרפת ורעה לבריטניה, ויתרה מכך ניסיון לכבוש מחדש חלקים של צרפת החדשה תהיה מזיקה למטרה זו. כשפרצה המלחמה ב-1775, הרוזן דה ורז'ן, אז שר החוץ, התווה שורה של הצעות שהובילו לתמיכה חשאית של צרפת וגם של ספרד בתנועת המורדים, ולהכנות למלחמה, כולל הרחבת הציים שלהם. כדי לקדם את מטרת ההשתתפות הצרפתית במלחמה, ורז'ן עקב מקרוב אחר חדשות מצפון אמריקה ומלונדון, ופעל להסרת המכשולים להשתתפות ספרדית במלחמה. ורז'ן הרחיק לכת והציע מלחמה ללואי השישה עשר, מלך צרפת באוגוסט 1776, אך החדשות על כיבוש העיר ניו יורק על ידי האו עיכבו את התוכנית הזו.

בשנת 1777, המרד של שלוש עשרה המושבות נכנס לשנתו השלישית. כניעתו של ג'ון בורגוין בקרב סרטוגה סימנה כי המאבק נגד המושבות האמריקאיות עשוי להתגלות כארוך ויקר מהצפוי. התבוסה הבריטית העלתה את הסיכוי להתערבות צרפתית ולמלחמה באירופה. [6] ממשלתו של נורת', שחששה ממלחמה עם צרפת, חיפשה פיוס עם המושבות האמריקאיות והייתה מוכנה להעניק מידה הוגנת של אוטונומיה לשם כך, אך מה שהספיק ב-1775 כבר לא הספיק עד 1778. לנורת' לא הייתה כל כוונה להציע עצמאות, אבל בעקבות סרטוגה ועם הסיכוי לברית צרפתית, לא היה סביר שהאמריקאים יסכימו עם תנאים פחותים יותר. [7]

אף על פי שהתעניינה באותה מידה בשמירה על השפעתה בקרב מדינות גרמניה, הייתה לצרפת בעיה כפולה. כתומכת במושבות הבריטיות המרדניות בצפון אמריקה, היה זה האינטרס של צרפת להימנע ממערכה יבשתית. צרפת יכלה לעשות יותר נזק לבריטים בצפון אמריקה מאשר באירופה. [8] המערך הדיפלומטי בשנת 1756 הפיל 200 שנות מדיניות חוץ צרפתית שאיחדה את הכתר הצרפתי והאוכלוסייה הצרפתית נגד בית הבסבורג, והביאה לצרפת הישגים טריטוריאליים אדירים במלחמות חוזרות ונשנות עם אוסטריה ההבסבורגית וספרד ההבסבורגית. [9] היפוך מדיניות זו ב-1756 קשר את מדיניות החוץ הצרפתית באירופה לווינה. למרות ארגון מחדש זה, היה קיים בבית המלוכה הצרפתי בוורסאי, ובצרפת בדרך כלל, תחושה אנטי-אוסטרית חזקה. [8] המהפכה הדיפלומטית של 1756, שנחתמה ב-1770 עם האיחוד האישי (המונח הדיפלומטי לנישואין) של לואי, הדופין מווינואה, והארכידוכסית האוסטרית מארי אנטואנט, נחשבה כשגיאה פוליטית וגם זוגית בעיניהם של צרפתים רבים. הנישואים עמדו בניגוד ל-200 שנות מדיניות חוץ צרפתית, שבהן האקסיומה המרכזית "הייתה עוינות לבית הבסבורג". [9] שר החוץ הצרפתי, הרוזן דה ורז'ן, שמר על עוינות עמוקה כלפי האוסטרים שקדמו לברית של 1756. הוא לא אישר את העברת איגרות החוב המסורתיות של צרפת, וראה שהאוסטרים לא אמינים. הוא הצליח לחלץ את צרפת ממחויבויות צבאיות מיידיות לאוסטריה עד 1778. [8]

המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משבר הצי האנגלו-צרפתי 1778

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 בדצמבר 1777 הגיעה הידיעה לבנג'מין פרנקלין בוורסאי שפילדלפיה נפלה ושבורגוין נכנע. יומיים לאחר מכן, הסכים לואי ה-16 למשא ומתן על הקמת ברית. ההסכם נחתם ב-6 בפברואר 1778, וצרפת הכריזה מלחמה על בריטניה חודש לאחר מכן, כאשר פעולות האיבה החלו בהתכתשויות ימיות מול אושאנט ביוני, בעיקר ב-17 ביוני 1778. ג'ורג' השלישי לא קיבל בברכה מלחמה עם צרפת, אבל הוא "היה מוכן" אליה. המלך האמין שהוא ניסה להימנע מהסכסוך, אך "צרפת בוחרת להיות התוקפן", ובריטניה נקטה "בכל הצעדים הדרושים אם זה ייגמר במלחמה". [10] הוא "התכונן" לסכסוך מזוין עם הצרפתים על ידי זכירת הניצחונות הבריטים על אותה מעצמה בורבונית במלחמת שבע השנים. [10]

במהלך אותו עימות, צרפת רותקה לאירופה כשהיא נלחמת במעצמות יבשתיות בזמן שבריטניה הביסה את הצי הצרפתי וזכתה בניצחונות בהודו, איי הודו המערבית וצפון אמריקה. עם זאת, מעמדה האסטרטגי של בריטניה בתחילת 1778 היה שונה בהרבה מזה שנהנתה ממנו ב-1756. [11] נעלמה הברית עם ממלכת פרוסיה: ב-1778 בריטניה הייתה מבודדת מדינית וללא בעלות ברית אירופיות. בחודשים הראשונים של שנה זו ניסתה בריטניה, ללא הצלחה, למצוא בעלת ברית יבשתית שתרתק את כוחה של צרפת. [12] כישלון זה הוליד את העובדה האסטרטגית המרכזית של מלחמת 1778: לא יהיו מסעות אירופיים מתחרים כדי לפזר את כוחה של צרפת. בידוד באירופה לא היה רלוונטי בזמן שלום, אבל בריטניה הייתה בנחיתות רצינית ללא בעלות ברית אירופיות במלחמה נגד צרפת. [13]

שלא כמו מלחמות קודמות נגד הצרפתים, מלחמה זו הציעה לבריטניה אפשרויות אסטרטגיות מעטות, אם בכלל, כמו בחירה להילחם באירופה לעומת אחת באסיה ובאמריקה. צרפת ובריטניה נלחמו על השליטה בתעלה, כאחד מהפרקים של הלוחמה הגלובלית שלאחר תחילת הלחימה ב-1778. בתחילת המלחמה, פעולת הצי הראשונה במימי אירופה נערכה ב-27 ביולי 1778, 100 מייל מערבית לאושאנט, אי בפתח התעלה. שני ציי הקרב הצרפתי והבריטי, בעלות עוצמה שווה של 30 ספינות כל אחת, לחמו במשך מספר שעות, כשאף אחד מהצדדים לא השיג ניצחון ברור. הקרב תואר מאז כבלתי מוכרע בתוצאותיו. [14]

הקריביים, 1778–1779

[עריכת קוד מקור | עריכה]
"פרס דה לה דומיניק": חיילים צרפתים מסתערים על האי שנפל לידיהם ב-1778

המצב האסטרטגי והמבצעי במערב היה מורכב. היא כללה קרבות על עליונות ימית, פשיטות על שיירות ומושבות אויב, וגיחות לתמיכה בצדדים הנלחמים במלחמת העצמאות האמריקאית. [15] הצרפתים חסמו את יצרניות הסוכר החשובות ביותר של בריטניה, ברבדוס וג'מייקה, ניתקו אותם ממזון ואספקה, ואלפים מתו מרעב ומחלות. מיליציות קולוניאליות מילאו רק תפקידי משנה מוגבלים ויותר חיילים צרפתים ובריטים מתו מהאקלים והמחלות בקריביים מאשר מלחימה. [16] טריטוריה מרכזית אחת שעניינה במיוחד הייתה האי דומיניקה באיי הודו המערבית, ששכן בין מרטיניק בשליטה צרפתית לגוואדלופ, ונכבש על ידי בריטניה ב-1761. כיבוש מחדש של האי היה אמור לשפר את התקשורת בין האיים, וימנע את השימוש של פריבטירים, שהתקיפו את הספנות הצרפתית, בנמלים דומיניקנים.[17] באוגוסט 1778, פרנסואה קלוד אמור, המרקיז דה בוייה, המושל הכללי הצרפתי של מרטיניק, קיבל הודעה על הכרזת מלחמה.[17]

הפריגטה הצרפתית "קונקורד" הגיעה למרטיניק ב-17 באוגוסט עם פקודות מפריז לכבוש את דומיניקה בהזדמנות המוקדמת ביותר, ודה בוייה תכנן מיד מבצע כזה. הוא שמר על קשרים באוכלוסייה הדומיניקנית, שנותרה ברובה צרפתית במהלך שנות הממשל הבריטי. כתוצאה מכך, הייתה לו תמונה מדויקת של מצב ההגנות הדומיניקניות, וידע שחיל המצב של האי מונה פחות מ"חמישים חיילים כשירים לתפקיד". הוא גם היה מודאג ממקום הימצאו של הצי הבריטי של איי ליווארד של אדמירל סמואל ברינגטון, שחרג באופן משמעותי בכוחו הצבאי.[18] ללא ידיעתו של דה בוייה, ברינגטון, שזה עתה נכנס לתפקידו, קיבל פקודות לשמור את רוב הצי שלו בברבדוס עד לקבלת הנחיות נוספות. [19] הכוחות הסדירים הבריטיים באי, שמנו בסך הכל כ-100 חיילים, חולקו בין ההגנות בבירה רוזו, הגבעות שהשקיפו עליה, וב-Cachacrou.

תוכנית סנט לוסיה המציגה את עמדות הכוחות האנגליים והצרפתים ואת ההתקפות שהובילו ללכידתה בדצמבר 1779

דה בוייה שמר בקפידה על חזית של שלום במגעיו עם הרשויות הדומיניקניות בזמן שהחל להכין את כוחותיו במרטיניק. ב-2 בספטמבר הוא וסגן המושל סטיוארט חתמו על הסכם שאסר באופן רשמי על צוותי פריבטירים לשדוד. למחרת שלח דה בוייה את אחד הקצינים שלו לדומיניקה כדי לראות אם פריגטה של הצי המלכותי עדיין עוגנת במפרץ הנסיך רופרט (ליד פורטסמות' של היום). סטיוארט, שחשד באדם, גרם לו לחקור ולאחר מכן לשחרר אותו.[18] ב-5 בספטמבר הודיעו לדה בוייה שהפריגטה הפליגה לברבדוס.[18] הוא הלם במהירות, והביס את הבריטים בדומיניקה בספטמבר 1778. [16] דה בוייה השאיר חיל מצב של 800 חיילים (700 חיילים צרפתיים סדירים ו-100 אנשי מיליציות שחורים חופשיים) באי, העביר את פיקודו למרקיז דה דושילו וחזר אל מרטיניק. אירועים אלו היו הראשונים בסדרה של פעולות צבאיות שהביאו לשינוי השליטה באיים הקריביים במהלך המלחמה, שבה היה מעורב דה בוייה לעיתים קרובות. [20]

הידיעה על נפילתה של דומיניקה התקבלה בהפתעה בלונדון; בהתחשב בכך שאוניית קו אחת הייתה עשויה למנוע את המתקפה, אדמירל ברינגטון הואשם באופן נרחב באובדן, וספג ביקורת על כך שהוא דבק בקפדנות רבה מדי לפקודותיו. האדמירל הצרפתי הרוזן ד'אסטן הגיע לאיי הודו המערבית בתחילת דצמבר 1778 כשהוא מפקד על צי המורכב מ-12 אוניות קו ומספר ספינות קטנות יותר. [21] בערך באותו זמן הגיע גם צי בריטי בפיקודו של אדמירל ויליאם הוטם, שתגבר את צי הודו המערבית של אדמירל סמואל ברינגטון. [22] הכוחות והתגבורת שהגעתם המאוחרת החזיקה את האדמירל ברינגטון בברבדוס פתחו במתקפה על סנט לוסיה שבידי צרפת, שאותה כבשו הבריטים בדצמבר 1778. למרות ניסיונו של ד'אסטן להיחלץ, הבריטים השתמשו בסנט לוסיה כדי לפקח על הבסיס הצרפתי הגדול במרטיניק, שם היה מטה ד'אסטן. [23]

הרוזן ד'אסטן מדבר עם קצין עם דגל בריטניה שנשבה במהלך הכיבוש הצרפתי של גרנדה

.

הצי הבריטי תוגבר עוד יותר בינואר 1779 על ידי עשר אוניות קו בפיקודו של אדמירל ג'ון ביירון, שקיבל את הפיקוד על תחנת איי ליווארד הבריטיים. [24] לאורך המחצית הראשונה של 1779 שני הציים קיבלו תגבור נוסף, ולאחר מכן הצי הצרפתי היה עדיף על זה של הבריטים. [25] יתר על כן, ביירון עזב את סנט לוסיה ב-6 ביוני על מנת לספק שירותי ליווי לספינות סוחר בריטיות המתאספות בסנט קיטס לשיירה לאירופה, מה שהותיר את ד'אסטן חופשי לפעול. ד'אסטן ודה בוייה, ניצלו את ההזדמנות להתחיל בסדרת מבצעים נגד נחלות בריטיות סמוכות. [26] היעד הראשון שלהם היה האי סנט וינסנט, דרומית לסנט לוסיה. [24] האי נפל ב-18 ביוני, וד'אסטן הפנה את תשומת לבו לאיים אחרים. הוא קיווה לכבוש את ברבדוס, נחלה בריטית מרכזית, אבל לאחר שלא התקדם נגד רוחות הסחר המזרחיות הרווחות, הוא הפנה את תשומת לבו לגרנדה. [27] הצי הצרפתי הגיע לגרנדה ב-2 ביולי, והסתער על ההגנות העיקריות שלה החל בשלהי ב-3 ביולי. תנאי הכניעה סוכמו ב-4 ביולי. [28]

המשלחת הגדולה הראשונה לצפון נערכה ב-1779 על ידי התת אדמירל הצרפתי ד'אסטן. בניסיון לפלוש לסוואנה הכבושה בידי הבריטים, הביאו הצרפתים 20 אוניות קו ו-3,000 חיילים באוניות תובלה לג'ורג'יה. אף על פי שוושינגטון לא הצליח לשתף פעולה עם בני בריתו, בהיותו מקובע בתקיפת הבריטים בעיר ניו יורק, ד'אסטן הנחית את הכוחות לסיוע לאמריקאים לפני שחזר לצרפת, כפי שנצטווה לעשות. ב-9 באוקטובר 1779, בתיאום עם יחידת הצבא הקונטיננטלי, האדמירל הצרפתי יזם הסתערות על העיר הנצורה. הצבא הבריטי המבוצר הדף את הפולשים; ד'אסטן נפצע קשה ונאלץ להפליג לאירופה. למרות תפיסה אסטרטגית נכונה, שיתוף הפעולה של בעלות הברית חמק מיישום מבצעי מוצלח. [15]

הודו המזרחית, 1778–1780

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאה ברורה אחת של חידוש התחרות האנגלו-צרפתית באיי הודו המזרחית בין 1778 ל-1783 הייתה הערכה רבה יותר של הבריטים לצרכים האסטרטגיים של נחלותיהם החדשות שנרכשו באסיה. החפיפה של מאבק עולמי בין מעצמות אירופה לכמה מלחמות הודיות מקומיות הטרידה את חברת הודו המזרחית הבריטית והביכה מאוד את נשיאיה. יתר על כן, המלחמה חשפה את השאיפות הגאו-פוליטיות היריבות של הצרפתים, ואלה עוררו בתורם את הבריטים היותר סתמיים וחסרי ההבחנה לנסח את עקרונות האימפריה שלהם. כאשר הגיעה הידיעה להודו ב-1778 שצרפת נכנסה למלחמה, החברה עברה במהירות לכבוש שם מאחזים קולוניאליים צרפתיים, בעיקר לכידת פונדיצ'רי לאחר חודשיים של מצור.

במרץ 1779 זכו הכוחות הבריטיים במאהה ("Mahey") מהצרפתים; הנייהירים, קהילה הינדית שנשלטה על ידי מטריארכיה ו (במידה מסוימת) נהגה בפוליאנדריה, ניצלו את ההזדמנות כדי למרוד בשלטונו של חיידר עלי. המרד נתמך, אם לא יוזם, על ידי הבריטים אך דוכא, והצרפתים כבשו מחדש את מאהה ב-1780 בסיועו של חיידר עלי. [29]

ספרד נכנסת למלחמה, 1779–1780

[עריכת קוד מקור | עריכה]
Painting of a battle scene at night, with a group of British officers standing on the right-hand side looking and gesturing towards a group of British and Spanish soldiers fighting on the left side of the picture
הגיחה שנעשתה על ידי חיל המצב של גיברלטר בבוקר 27 בנובמבר 1781 על ידי ג'ון טרומבול, המתאר מתקפה בריטית שהתרחשה במהלך המצור הגדול על גיברלטר

באפריל 1779 חתמו צרפת וספרד על אמנת ארנחואס, אשר קבעה סיכום של מטרות המלחמה הבורבוניות. ספרד ביקשה לכבוש מחדש את גיברלטר ומנורקה, מובייל ופנסקולה בפלורידה, ולגרש את הבריטים ממרכז אמריקה הספרדית על ידי סיום זכותם לכרות עצים במפרץ הונדורס ובחוף קמפצ'ה. [30] צרפת הצהירה כי מטרותיה הן לגרש את הבריטים מאזור הדיג של ניופאונדלנד, להפסיק את ההגבלות על הריבונות הצרפתית על דנקרק, להחזיר את הסחר החופשי בהודו, להחזיר את סנגל ודומיניקה, ולהחזיר את סעיפי הסכם אוטרכט הנוגעות למסחר האנגלו-צרפתי. [31] [32]

ספרד נכנסה למלחמה עם אחת המטרות של כיבוש מחדש של גיברלטר, שאבדה לאנגליה ב-1704. [33] חיל המצב שלה כלל חיילים מבריטניה ונסיכות הבוחר מהנובר. [34] ספרד החלה באופן רשמי במצור ביוני 1779, שהיה המצור הארבעה עשר והארוך ביותר בגיברלטר, כאשר הספרדים הקימו מצור יבשתי סביב סלע גיברלטר. [35] האסטרטגיה הספרדית שילבה הפגזה מתמדת של גיברלטר מהיבשה עם התקפות ימיות וניסיונות לנתק את קווי האספקה למרוקו, תכנון להשתלט מחדש על גיברלטר על ידי חסימה והרעבת חיל המצב שלה. [36] המצור הימי התואם היה חלש יחסית, והבריטים גילו שספינות קטנות מהירות יכולות לחמוק מהחסימות, בעוד שספינות אספקה איטיות וגדולות יותר בדרך כלל לא יכולות. עם זאת, בסוף 1779, האספקה בגיברלטר התדלדלה מאוד, ומפקדה, הגנרל ג'ורג' אליוט, פנה ללונדון בבקשה לסיוע. [37]

אורגנה שיירת אספקה, ובסוף דצמבר 1779 הפליג צי גדול מבריטניה בפיקודו של האדמירל סר ג'ורג' ברידג'ס רודני. אף על פי שהפקודות האולטימטיביות של רודני היו לפקד על צי איי הודו המערבית, היו לו הנחיות סודיות לתספק תחילה את גיברלטר ומנורקה וב-4 בינואר 1780 הצי התפצל, כאשר חלק מהספינות הפליגו מערבה לכיוון איי הודו המערבית. זה הותיר את רודני כשבפיקודו 19 אוניות קו שאמורות ללוות את ספינות האספקה לגיברלטר. [38]

שיירת האספקה הפליגה לגיברלטר ב-19 בינואר, והניעה את צי החסימה הקטן יותר לסגת למחסה הבטוח של אלגסיראס. רודני הגיע מספר ימים לאחר מכן, וחיל המצב הבריטי התלהב מהגעת האספקה ונוכחותו של הנסיך ויליאם הנרי. [39] עם שובן של הספינות ממנורקה, רודני יצא שוב לים ב-13 בפברואר, לאיי הודו המערבית, כאשר יחידה מצי התעלה ליוותה אותו בהפלגה של שלושה ימים בדרכו, ולאחר מכן נפרדה לעבר בריטניה עם השלל. [40] במסע זה הוא פשט על 15 ספינות אספקה צרפתיות, שהפליגו בשיירה עם ליווי של שתי אוניות קו עם 64 תותחים, לכיוון איל דה פראנס, באוקיינוס ההודי, אחת מספינות המלחמה, ה-Protée, ושלוש מספינות התובלה נלכדו. [41]

בצפון אמריקה תקף המושל הספרדי של לואיזיאנה, ברנרדו דה גאלווס, את החלק הדרומי של ארצות הברית והפתיע את כוחות המצב הבריטיים.

ניסיון הפלישה לבריטניה הגדולה, 1779

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת להקל על הלחץ בחזיתות אחרות, צרפת ובעלת בריתה החדשה, ספרד, תכננו וניסו לבצע פלישה לבריטניה הגדולה בסוף קיץ 1779. הפעולה, המתייחסת לניסיון פלישה ספרדי קודם, הארמדה הספרדית של 1588, נקראה הארמדה של 1779. התוכנית המוצעת הייתה לכבוש את האי וייט ולאחר מכן לכבוש את בסיס הצי הבריטי של פורטסמות'. הצי הצרפתי והספרדי המשולב כלל 66 אוניות קו, שמטרתן הייתה לטאטא את הצי המלכותי מהתעלה כהכנה להנחתת 30–40,000 חיילים שהוכנו לפלישה.

למרות העליונות המספרית על הצי הבריטי בתעלת למאנש, המבצע המשולב הצרפתי-ספרדי נכשל עקב קומדיה של טעויות ניווט, תקשורת שגויה, מחלות, מחסור במזון ומזג אוויר גרוע. ב-3 בספטמבר, לאחר שלא הצליחו להכריע באופן נחרץ את הצי הבריטי, שעד אז תפס עמדת הגנה חזקה ב"סולנט", החליטו מנהיגי הארמדה הגדולה לסגת כש-8,000 חיילים חולים במחלות. הפלישה גרמה לבהלה בבריטניה אך ג'ורג' השלישי התעודד מכישלונה. [42] [43]

צפון אמריקה, 1780–1781

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם ד'אסטן חזרה בצרפת, ווושינגטון תקוע בניו ג'רזי, צרפת עדיין ביקשה נוכחות ימית רציפה במימי צפון אמריקה. כאשר ביולי 1780 הגיע לניופורט לוטננט גנרל הרוזן דה רושאמבו עם צבא של 6,000 איש, הוא תיאר את המצב: "בכל מבצע, ובכל נסיבות, יש להתייחס לעליונות ימית מכרעת כעיקרון יסוד, והבסיס שבו צריכה להיות תלויה בסופו של דבר כל תקווה להצלחה". [44] ההולנדים עזרו למורדים האמריקאים על ידי מכירת רובים ואבק שריפה מנמליהם בקריביים. הבריטים השתמשו בכך כעילה להכרזת מלחמה על הולנד בדצמבר 1780. האדמירל רודני בילה את השנים 1780 ו-1781 באיים הקריביים כדי לבזוז ולהחריב את האיים הקריביים ההולנדיים. [45]

קרב כף וירג'יניה

בדצמבר 1780, המלחמה בצפון אמריקה הגיעה לנקודה קריטית. הצבא הקונטיננטלי ספג תבוסות גדולות מוקדם יותר באותה השנה, כאשר צבאות הדרום שלו נלכדו או התפזרו באובדן צ'ארלסטון ובקרב קמדן בדרום, בעוד שצבאותיו של ג'ורג' וושינגטון והמפקד העליון הבריטילצפון אמריקה, סר הנרי קלינטון התבוננו זה בזה ברחבי ניו יורק בצפון. [46] המטבע הלאומי היה כמעט חסר ערך, התמיכה הציבורית במלחמה, שעמדה להיכנס לשנתה השישית, הלכה ודעכה, וחיילי הצבא הפכו למרדנים בשכר ובתנאים. [47]

קציני התכנון הצרפתים נאלצו לאזן בין דרישות מתחרות למערכה ב-1781. לאחר סדרה של ניסיונות אמריקאים לא מוצלחים לשיתוף פעולה (שהובילו לניסיונות לא מוצלחים בניופורט, רוד איילנד ובסוואנה, ג'ורג'יה), הם החליטו שיש צורך במעורבות נוספת בצפון אמריקה. [48] הם גם היו צריכים לתאם את פעולותיהם עם ספרד, שכן הייתה תוכנית פוטנציאלית לבצע הסתערות על המעוז הבריטי ג'מייקה. התברר שהספרדים לא היו מעוניינים במבצעים נגד ג'מייקה עד לאחר שהתמודדו עם ניסיון בריטי צפוי לתגבר את גיברלטר הנצורה, ורק רצו לקבל מידע על תנועות צי הודו המערבית. [49]

This scene precedes taking the city of Yorktown. Generals gathered in front of their tent decorated with French and American flags to give instructions to lead to victory. This table shows Rochambeau accompanied Washington on the left, giving orders; Lafayette, bareheaded, appears behind
רושאמבו ווושינגטון מפקדים בקרב יורקטאון; לאפייט, חשוף ראש, מופיע מאחור

כשהצי הצרפתי התכונן לעזוב את ברסט במרץ 1781, התקבלו כמה החלטות חשובות. צי איי הודו המערבית, בראשות הרוזן דה גראס, לאחר פעולות באיי ווינדוורד, הופנה ל-Cap-Français (כיום Cap-Haïtien) כדי לקבוע אילו משאבים יידרשו כדי לסייע לפעולות ספרדיות. בשל מחסור באוניות תובלה, צרפת גם סיפקה שישה מיליון ליברות כדי לתמוך במאמץ המלחמתי האמריקני מעבר לאספקת חיילים נוספים. [50] הצי הצרפתי בניופורט קיבל מפקד חדש, הרוזן דה באראס. דה באראס נצטווה לקחת את צי ניופורט כדי להטריד את הספנות הבריטית מול נובה סקוטיה וניופאונדלנד, והצבא הצרפתי בניופורט נצטווה להתאחד עם צבא וושינגטון מחוץ לניו יורק.

בפקודות שלא שותפו במלואן עם הגנרל וושינגטון, דה גראס קיבל הוראה לסייע במבצעים בצפון אמריקה לאחר עצירתו ב-Cap-Français. הגנרל הצרפתי, הרוזן דה רושאמבו, קיבל הוראה לומר לוושינגטון כי דה גראס עשוי לסייע, מבלי להתחייב. [51] (וושינגטון נודע מג'ון לורנס, המוצב בפריז, שלדה גראס היה שיקול דעת להגיע צפונה.) [52]

דה גראס קיבל את המכתבים הללו ביולי בערך באותו זמן שקורנווליס התכונן לכבוש את יורקטאון, וירג'יניה. דה גראס הסכים עם רושאמבו ובעקבות כך שלח הודעה המציינת שהוא יגיע לצ'ספיק בסוף אוגוסט, אך ההסכמים עם הספרדים פירושם שהוא יוכל להישאר רק עד אמצע אוקטובר. הגעת אוניות התובלה גרמה לצבא הצרפתי-אמריקאי להתחיל בצעדה לעבר וירג'יניה. דה גראס הגיע לצ'ספיק כמתוכנן, וחייליו נשלחו לסייע לצבאו של לאפייט במצור על קורנווליס. צי בריטי שנשלח להתעמת עם שליטתו של דה גראס בצ'ספיק הובס על ידי הצרפתים ב-5 בספטמבר בקרב צ'ספיק, וצי ניופורט סיפק את תובלת המצור הצרפתית כדי להשלים את הגעת הצבא של בעלות הברית. המצור על יורקטאון ובעקבותיו כניעתו של קורנווליס ב-19 באוקטובר היו מכריעים בסיום פעולות האיבה הגדולות בצפון אמריקה.

במרץ 1782 הצביע בית הנבחרים הבריטי בפרלמנט נגד פעולות נוספות במלחמה נגד אמריקה כתוצאה מהכניעה של יורקטאון.[53] הידיעה על הכניעה של יורקטאון, מנורקה וההפסדים באיי הודו המערבית הפילו אז את הממשלה. הממשלה החדשה תחת המרקיז מרוקינגהם החלה במהרה במשא ומתן שהוביל לחוזה פריז. אף על פי שפעולות התקפיות נגד אמריקה הסתיימו, המלחמה נמשכה במקומות אחרים באיי הודו המערבית והמזרחית וכן בגיברלטר.[53] מינויו של לורד שלבורן לאחר מותו של רוקינגהם ביולי אילץ שינוי נוסף בממשלה. למרות זאת, שלבורן קיבל את העצמאות האמריקאית ללא תנאים מוקדמים. [54] למרות משלחת ימית צרפתית השמידה עמדות סחר בריטיות במפרץ הדסון במהלך קיץ 1782, אף שטח לא נכבש בפועל.

בריטניה והאוקיינוס האטלנטי 1780–1782

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבריטניה ההתנגדות למלחמה היקרה גברה, וביוני 1780 תרמה לפרעות בלונדון הידועות בשם מהומות גורדון. [4]

המלחמה באוקיינוס האטלנטי הגיעה לקיפאון עד 1780. בינואר 1781 נכשלה צרפת בניסיונה לפלוש לג'רזי, איי התעלה, וכוח הנחיתה שלהם הובס בקרב על ג'רזי. הצי הצרפתי ספג עד מהרה שורה של תבוסות במימי הבית שלה על ידי הצי המלכותי, אשר התבררו כיקרות לא רק מבחינה צבאית אלא גם מבחינה כלכלית. תחילה באושנט בדצמבר 1781, שם נתפסו מספר אוניות תובלה בליווי ספינות תחת הרוזן דה גישן על ידי צי של הצי המלכותי בראשות ריצ'רד קמפנפלט הובילו לאובדן של חיילים צרפתים רבים. באפריל בשנה שלאחר מכן התרחש הקרב השלישי הגדול יותר של אושאנט באפריל שבו צי של הצי המלכותי בראשות סמואל ברינגטון לכד שתי אוניות קו צרפתיות יקרות ערך, אך גם לכד שני שלישים משיירת הליווי שלה. תבוסה זו הייתה קשה - הנזק הכספי לאוצר הצרפתי היה משמעותי, והיווה מכה גם לכוחות הצרפתיים שפעלו באוקיינוס ההודי. [55] תבוסות נוספות באו בעקבות אובדן הפריגטה החדשה לגמרי Hébé בפעולה של 4 בספטמבר 1782, שעליה נידון שבלייה דה ויני לחמש עשרה שנות מאסר - שלילת דרגתו והכרזתו כבלתי כשיר לשירות. הפעולה הבאה התבררה כקרב הימי האחרון של מלחמת העצמאות האמריקאית שבה הובסה שיירה פרנקו-אמריקאית על ידי ג'יימס לוטראל מול פרול ב-12 בדצמבר 1782. השיירה הייתה חלק משרשרת האספקה של פייר בומרשה למתיישבים האמריקאים.

הקריביים, 1781–1783

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1781 גובשה תוכנית בין דה גראס, מפקד הצי הצרפתי באיי הודו המערבית, לבין פרנסיסקו סאודרה דה סנגרוניס, המנהל הכללי של איי הודו הספרדית, נציג בית המלוכה ועוזרו של המושל הספרדי של לואיזיאנה, ברנרדו דה גאלווס. המטרות האסטרטגיות של תוכנית זו היו להנחות את הכוחות הצבאיים הצרפתיים-ספרדים באיי הודו המערבית להשגת המטרות הבאות:

תוכנית זו נודעה בשם אמנת דה גראס - סאוודרה והמטרה הראשונה הושגה בעיקרה עם כניעת הצבא הבריטי תחת הגנרל קורנווליס במצור על יורקטאון בספטמבר 1781. לדה גראס ולצי שלו היה חלק מכריע באותו ניצחון, ולאחר מכן הם הפליגו לאיים הקריביים. עם הגעתו לסן דומנג בנובמבר 1781 נמסר לו חדשות שהתוכנית קיבלה את האישור: להמשיך בכיבוש ג'מייקה. [57]

תחריט משנת 1785 של אדמירל דה גראס שנכנע לאדמירל רודני על סיפון ספינת הדגל הצרפתית Ville de Paris

ג'מייקה הייתה הנחלה הבריטית הרווחית ביותר בעולם החדש, במיוחד הסחורה שבלטה ביותר הייתה סוכר; היא הייתה בעלת ערך רב יותר לכלכלה הבריטית מאשר שלוש עשרה המושבות האמריקאיות ביחד. במכתב מהמלך ג'ורג' השלישי ללורד סנדוויץ' הוא הצהיר שהוא יסתכן בהגנה על האיים הקריביים החשובים של בריטניה תוך סיכון בריטניה עצמה, וזו הייתה האסטרטגיה שיושמה בשנת 1779. [58] סוכר היווה 20% מכלל היבוא הבריטי והיה שווה פי חמישה מטבק . [59] כמו גם הגירוש ההדרגתי של הבריטים מאיי הודו המערבית על ידי הצרפתים והספרדים, הכיבוש היה אמור לכפות מכה מסיבית על הכלכלה הבריטית. [60] הפלישה עצמה אמנם נתפסה בבתי המלוכה בפריז ובמדריד כאלטרנטיבה לניסיונות הספרדים והצרפתים לכבוש את גיברלטר שהיו אסון יקר במשך שנתיים. [61]

בזמן שדה גראס חיכה לתגבורת כדי לבצע את המערכה בג'מייקה, הוא כבש את סנט קיטס בפברואר 1782. שאר איי ווינדוורד (אנטיגואה, סנט לוסיה וברבדוס) עדיין נותרו בשליטה בריטית, בעוד האדמירל ג'ורג' רודני הגיע לזירה הקריבית בחודש שלאחר מכן, לאחר שהביא תגבורת. אלו כללו 17 אוניות קו, והעניקו לבריטים יתרון קל במספרם. [62]

ב-7 באפריל 1782 יצא דה גראס ממרטיניק עם 35 אוניות קו, כולל שתי ספינות של 50 תותחים ושיירה גדולה של יותר מ-100 ספינות משא, כדי להיפגש עם צי ספרדי המורכב מ-12 אוניות קו. בנוסף דה גראס היה אמור להיפגש עם 15,000 חיילים בסן דומנג שיועדו לכיבוש האי על ידי נחיתה בחוף הצפוני של ג'מייקה. [63] לאחר שנודע לו רודני הפליג זאת מסנט לוסיה במרדף כעת עם 36 אוניות קו למחרת. [64]

לספינות הבריטיות בתקופה הזו היה גוף אשר עבר תהליך ציפוי בפחי נחושת; אשר נמצא כאמצעי מעשי להגנה עליהם מפני צימדה ימית של זיפרגליים וכן מפני קורוזיה של מי מלח. התוצאה של זה הייתה שהמהירות וביצועי השיט שלהם בכללותם ברוח טובה השתפרו באופן דרמטי. [65]

בין 9 באפריל 1782 ל-12 באפריל 1782 צי בריטי בפיקודו של האדמירל ג'ורג' ברידג'ס רודני התמודד והביס צי צרפתי תחת הרוזן דה גראס בקרב הקדושים. האבדות הצרפתיות היו עצומות; כמעט 8,000 עד 9,000 חיילים נהרגו, נפצעו או שנשבו והם איבדו חמש אוניות קו, ארבע מהן נלכדו. לפיכך בוטלו התוכניות הצרפתיות והספרדיות לפלישה לג'מייקה. הצי הבריטי עשה את דרכו לג'מייקה, משם הורה רודני להוד לחפש את כל הספינות הצרפתיות הפגועות שנמלטו מהקרב. השייטת של הוד, שמנתה 13 ספינות, יצאה לכיוון סן דומנג, ותוך כדי הפלגה במעבר מונה, נתקלה ולכדה מספר ספינות צרפתיות שנפרדו לפני קרב הקדושים והיו בדרכן ל-Cap-Français. [66]

הידיעה על הקרב הגיעה לצרפת ביוני והתקבלה בייאוש. התבוסה יחד עם ההפסד של Ville de Paris היו מכה הרסנית למלך הצרפתי לואי השישה עשר. [67] שר הצי המרקיז דה קסטריס הגדיר את החדשות כ"אסון חמור". [68] הרוזן דה ורז'ן חש ערעור באמון הצי הצרפתי. [69]

עד סוף 1782 הצרפתים היו במגננה באיים הקריביים, מה שסימן על קיפאון במערכה הימית. אף על פי כן, הצי המלכותי הצליח להטיל הסגר מול קאפ פרנסואה ופורט רויאל, כמו גם לשמור תצפיות על הוואנה. [70] במקביל, פריגטות בריטיות נאבקו בפריבטירים ספרדים וצרפתים.

הודו המזרחית, 1782–1783

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפרן, לוחם אגרסיבי ועז נפש, סיכל ניסיון בריטי לכבוש את הכף בתחילת 1781, ותקף שייטת של הצי המלכותי בפורטו פראיה באיי כף ורדה הנמצאים באוקיינוס האטלנטי כ-450 מייל מערבית לאפריקה. הוא הגיע לדרום הודו שנה לאחר מכן. ביבשה תמכו הצרפתים בחיידר עלי במלחמתו נגד חברת הודו המזרחית הבריטית. בים נלחם סופרן בחמישה קרבות קשים וקשים נגד צי הודו המזרחית הבריטית במהלך 1782 ו-1783. תת אדמירל אדוארד יוז היה מודע לכך שהמטרה הצרפתית נועדה לעקור את הניצול הכלכלי הבריטי ואת השליטה הצבאית, וששימור השייטת שלו חיונית להישרדות הנוכחות הבריטית בהודו. [71] [72] שני הציים בעלי היכולות והנחישות באותה מידה הפסיקו את ההתכתשות ההדדית שלהם רק כשהגיעו ידיעות כי הסכמי שלום נחתמו על ידי בריטניה, צרפת וספרד בתחילת 1783. כשהידיעות על השלום הסתננו דרך המצב הטקטי בהודו, הסתיימה גם המערכה שם בקיפאון. [73]

משא ומתן לשלום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משא ומתן רציני החל בין בריטניה, צרפת וספרד (שנוהלו על ידי אלי פיצרברט מבריטניה, ורוזן ארנדה מספרד). מדי פעם היו מגיעות מהודו חדשות על קיפאון מתמשך, הן במלחמות היבשתיות (שכללו את הצרפתים רק כתומכי השליטים המקומיים) והן בקרבות ימיים; נראה שהבריטים עדיין החזיקו את כל השטח הצרפתי שם שהם כבשו בשנים 1778–1779, בעוד שהצרפתים לא החזיקו בשטח בריטי. באיי הודו המערבית, לעומת זאת, הצרפתים עדיין החזיקו בכל השטח שכבשו, בעוד שהבריטים החזיקו רק באי צרפתי אחד, סנט לוסיה. אף על פי כן, לאחר קרב הקדושים הועברה היוזמה האסטרטגית לבריטים שדומיננטיותם בים הוכרזה מחדש וסימנה על קריסה בברית הצרפתית-אמריקאית. [74] כתוצאה מכך, החלו שיחות בין אמריקה לבריטניה באמצעות שלבורן ופרנקלין כשהבריטים הסכימו להכיר ב'ארצות הברית' החדשה.

צרפת, על פי חוזה הברית עם ספרד, לא יכלה לעשות שלום ללא הסכמת ספרד; לא בלי ערובה שגיברלטר תימסר לידי ספרד. [75] שתי הממלכות רצו להאיץ את ההתקפה הגדולה שלהם על גיברלטר בתקווה לתפיסתה, כדי להשיג עמדה דיפלומטית חזקה. גיברלטר הפכה בכך לגורם מרכזי בשיחות השלום. [76] כוחות צרפתים חיזקו את הספרדים יחד עם ספינות הצי הצרפתי. המפקד הצרפתי הדוכס דה קריון היה כעת אחראי על המבצעים הצרפתיים-ספרדים.

גיברלטר וסיום המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
המצור על גיברלטר, 1782, המראה את התבוסה של המתקפה הצרפתית-ספרדית בספטמבר 1782 על ידי ג'ורג' קרטר

ב-18 בספטמבר פתחו בעלות הברית במתקפה הגדולה שלהן עם עשר סוללות צפות בעיצוב צרפתי, שכללו יותר חיילים ממה שהיו אי פעם בשירות בו זמנית בכל יבשת צפון אמריקה. אולם ההתקפה באותו יום ולמחרת בבוקר הייתה כישלון יקר מאוד עם אובדן כל עשר הסוללות הצפות. עד 27 בספטמבר הגיעו ידיעות על האסון לפריז ולמדריד ושתי המדינות נתקפו ייאוש. [77] כעת כל התקוות היו לתבוסה של השייטת הבריטית בדרכה להקל על גיברלטר. הצרפתים והספרדים קיוו כי תבוסתה או כישלונה יובילו לכניעת חיל המצב מה שיוביל למשא ומתן. השיירה עברה ללא בעיות וניסיון להביס את הצי הבריטי הסתיים בכישלון בקרב כף ספרטל. החדשות על כישלון נוסף זה שברו את הנחישות הצרפתית והספרדית. כשגיברלטר בטוחה יחד עם ניצחונו של רודני בקרב הקדושים באפריל, הדרישות הבריטיות בשיחות השלום התחזקו מאוד וערערו את האמון הצרפתי שבירך על ההצלחה ביורקטאון. הדיפלומטים הבריטים סירבו בתוקף להיפרד מגיברלטר, למרות הצעות ספרד לסחור ברוב רווחיה.

הצרפתים עשו כל שביכולתם כדי לעזור לספרדים להשיג את מטרת המלחמה החיונית שלהם, והחלו בדיונים רציניים על אסטרטגיות יציאה אלטרנטיביות, הדיפלומט הצרפתי הרוזן דה ורז'ן ניסה לגרום לספרד להציע לבריטניה כמה ויתורים גדולים מאוד בתמורה לגיברלטר. הספרדים תחת רוזן ארנדה הסכימו מבלי להתייעץ עם בית המלוכה במדריד. [78]

ורז'ן היה נואש לשלום - עבור צרפת עלות המלחמה הפכה לעצומה והיא התקרבה לגבולות היכולת שלה ללוות כסף. בחזית העלות הזו עמד הצי הצרפתי - במהלך ארבע השנים הראשונות של המלחמה איבד הצי הצרפתי ארבע אוניות קו, שלוש מהן בתאונות. אולם במהלך 1782 היא איבדה 15 אוניות קו (כמעט מחציתם היו באפריל בלבד). [79] ההפסדים של ספינות אלו היו משמעותיים מבחינה כלכלית - למרות זאת, ללא חשש, לואי הבטיח לבנות עוד ספינות. [67] כך הוטלו מיסים חדשים - שר האוצר הצרפתי ז'אן פרנסואה ז'ול דה פלרי הבטיח בהצלחה את הוספת מס הכנסה Vingtième - השלישי והאחרון מסוגו במשטר הישן. [80]

זמן קצר לאחר החילוץ של גיברלטר פתח ורז'ן את המשא ומתן מחדש. [81] הצרפתים קיבלו את הסכם השלום המקדים בין בריטניה הגדולה לאמריקה ב-30 בנובמבר עם מחאות אך ללא פעולות. הסכמים ראשוניים נחתמו עם בריטניה, צרפת וספרד ב-20 בינואר 1783. המצור על גיברלטר הוסר שלושה ימים לאחר מכן, אך החדשות על השלום במימי הודו התקבלו רק ביוני.

לאחר מכן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מהסכם השלום החזירו צרפת ובריטניה זו לזו כמעט את כל השטחים שלקחו זו מזו מאז 1778.

עבור הצרפתים תוצאות המלחמה היו מעורבות; הם הצליחו במטרה המלחמתית שלהם להפריד את אמריקה מבריטניה. עם זאת, הרווחים היו זעומים - האי הזעיר טובגו, שאותו כבשו ב-1781, וגם שטח מסוים סביב נהר סנגל באפריקה שאותו איבדו לבריטניה ב-1763. על כל הסדר הדיג מסביב לחוף ניופאונדלנד היה צורך לשאת ולתת מחדש בגלל הזכויות שהוענקו לאמריקאים. צרפת לא הצליחה להפוך את ההשפלה של 1762 - הודו, קנדה והמושבות באיי הודו המערבית של בריטניה - כל הרווחים מ-1762 נותרו ללא פגע. מלבד אכזבה מסוימת, הבריטים לא היו בטראומה מאובדנם באמריקה. בנוסף לעובדה שהקשרים התרבותיים והכלכליים התחדשו עד מהרה בין אמריקה, בריטניה ניצחה למעשה בשנה האחרונה של המלחמה העולמית. [82] בסופו של דבר הם קיבלו קשרי סחר טובים עם הקולוניסטים לשעבר שלהם וצרפת הוצאה מהסחר בתוך חודשים לאחר הסכם השלום הסופי. [83] כפי שניסח זאת מאוחר יותר שר החוץ הצרפתי ורז'ן, "האנגלים קונים שלום במקום לעשות אותו".

אולם עבור צרפת עלות המלחמה תשאיר חותם רציני; יותר מ-1.3 מיליארד ליברות הוצאו במהלך הסכסוך שנמשך חמש שנים. נוסף על העלויות של בניית ספינות צרפתיות לאחר מלחמת שבע השנים, החוב גרם לבעיות כלכליות ופוליטיות גדולות, וכשהמדינה נאבקה לשלם את חובותיה, הדבר הוביל בסופו של דבר למשבר הפיננסי של 1786 ובסופו של דבר למהפכה הצרפתית בשנת 1789. [84]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Ketchum 1997, p. 447.
  2. ^ 1 2 Hagan 2009, p. 51.
  3. ^ Ketchum 1997, pp. 405–448.
  4. ^ 1 2 Ayling 1972, p. 284.
  5. ^ Mahan 1957, p. 416.
  6. ^ Stockley 2001, p. 11.
  7. ^ Stockley 2001, pp. 11–12.
  8. ^ 1 2 3 Berenger 1997, p. 96.
  9. ^ 1 2 Blanning 1996, pp. 22–23.
  10. ^ 1 2 Syrett 1998, p. 17.
  11. ^ Syrett 1998, pp. 17–18.
  12. ^ Scott 1990, pp. 264–72.
  13. ^ Syrett 1998, p. 18.
  14. ^ Mahan 1957, p. 308.
  15. ^ 1 2 Hagan 2009, p. 52.
  16. ^ 1 2 Mirza 2007, p. 185.
  17. ^ 1 2 Boromé 1969, p. 36
  18. ^ 1 2 3 Boromé 1969, p. 37
  19. ^ Mahan 1898, p. 427.
  20. ^ Marley 1998, pp. 489–521.
  21. ^ Mahan 1898, pp. 429–431.
  22. ^ Mahan 1898, p. 429.
  23. ^ Mahan 1898, pp. 429–432.
  24. ^ 1 2 Colomb 1895, p. 388.
  25. ^ Colomb 1895, pp. 388–389.
  26. ^ Colomb 1895, p. 389.
  27. ^ Colomb 1895, p. 390.
  28. ^ Colomb 1895, p. 391.
  29. ^ Barros & Smith 2000, p. 202.
  30. ^ Stockley 2001, p. 19.
  31. ^ Morris 1983, p. 15.
  32. ^ Renaut 1922, p. 290.
  33. ^ Chartrand 2006, p. 9.
  34. ^ Chartrand 2006, p. 23.
  35. ^ Chartrand 2006, p. 30.
  36. ^ Chartrand 2006, p. 31.
  37. ^ Chartrand 2006, p. 37.
  38. ^ Syrett 2007, pp. 234, 237.
  39. ^ Syrett 2007, p. 241.
  40. ^ Mahan 1898, p. 451.
  41. ^ Mahan 1898, pp. 451–452.
  42. ^ Regan 2012, p. 217.
  43. ^ Black 2006, p. 238.
  44. ^ Mahan 1957, p. 352.
  45. ^ Mirza 2007, p. 186.
  46. ^ Ketchum 1997, p. 92.
  47. ^ Ketchum 1997, pp. 8, 12.
  48. ^ Dull 2009, pp. 247–248.
  49. ^ Dull 2009, pp. 220–221.
  50. ^ Dull 2009, p. 329.
  51. ^ Dull 2009, p. 241.
  52. ^ Grainger 2005, p. 40.
  53. ^ 1 2 Great Britain. Parliament (1814). Cobbett's Parliamentary History of England: 1781-1782: Volume 22 of Cobbett's Parliamentary History of England. T. Curson Hansard, Peterborough-Court, Fleet-Street. pp. 825–26.
  54. ^ Morris 1975, p. 285.
  55. ^ Mahan 1957, p. 187.
  56. ^ Dull 2009, p. 244.
  57. ^ Dull 2009, pp. 248–49.
  58. ^ O'Shaughnessy 2013, p. 208.
  59. ^ Rogoziński 1999, p. 115.
  60. ^ Trew 2006, pp. 154–55.
  61. ^ Dull 2009, p. 282.
  62. ^ Trew 2006, pp. 157–62.
  63. ^ Trew 2006, p. 157-62.
  64. ^ Mahan 1957, pp. 205−226.
  65. ^ Lavery 2009, pp. 144–45.
  66. ^ Harvey 2004, p. 530.
  67. ^ 1 2 Hardman 2016, p. 169.
  68. ^ Tombs & Tombs 2010, p. 178.
  69. ^ Greene & Pole 2008, p. 358.
  70. ^ Marley 1998, p. 175.
  71. ^ Richmond 1931, pp. 183 ff., 302, 378-9.
  72. ^ Rodger 2005, pp. 356–7.
  73. ^ Reeve 2009, p. 92.
  74. ^ Harvey 2004, pp. 530-31.
  75. ^ Pratt 1971, p. 21.
  76. ^ Bemis 2012, p. 77.
  77. ^ Allison & Ferreiro 2018, p. 220:critical event in the war outside America was a contemporaneous European siege that was bigger, lasted longer, and ultimately was as critical to establishing peace as the Yorktown victory
  78. ^ Kochin & Taylor 2020, pp. 45-46.
  79. ^ Dull 2009, p. 115.
  80. ^ Hardman 2016, pp. 173, 218-19.
  81. ^ Falkner 2009, p. 123.
  82. ^ Page 2014, p. 39.
  83. ^ Stone 2014, p. 132.
  84. ^ Tombs & Tombs 2010, p. 179.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=המלחמה_האנגלו-צרפתית_(1778–1783)&oldid=38781187"