מלחמת הבורים

מִלְחֶמֶת הַבּוּרִים השנייה

חיילים בריטים נכנסים לליידיסמית', 1900.
חיילים בריטים נכנסים לליידיסמית', 1900.
מלחמה: מלחמות הבורים
תאריכים	11 באוקטובר 1899 – 31 במאי 1902 (שנתיים)
מלחמה לפני	מִלְחֶמֶת הַבּוּרִים הראשונה
מקום	דרום אפריקה
תוצאה	ניצחון בריטי
שינויים בטריטוריות	הרפובליקה הדרום אפריקאית ומדינת אורנג' החופשית עוברים לשליטה בריטית
הצדדים הלוחמים האימפריה הבריטית מפקדים פול קרוגר לואי בותה שאלק וילם ברגר קוס דה לה ריי מרטינוס תוניס סטיין אלפרד מילנר רדוורס בולר הוריישו קיצ'נר פרדריק רוברטס

מִלְחֶמֶת הַבּוּרִים או המלחמה האנגלו-בורית (באנגלית: The Boer War), בקרב האפריקאנרים נקראת מלחמת העצמאות השנייה (באפריקאנס: Tweede Vryheidsoorlog) הייתה שורה של עימותים צבאיים, שנערכו בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, בין האימפריה הבריטית לבין הרפובליקות העצמאיות שהקימו המתיישבים הבורים (איכרים פרוטסטנטים, שמוצאם בהולנד, צרפת וגרמניה, אשר התיישבו בדרום אפריקה החל מהמאה ה-17) בדרום אפריקה, מצפון למושבת הכף הבריטית – הרפובליקה הדרום אפריקאית (טרנסוואל) ומדינת אורנג' החופשית. הניסיונות הבריטיים להשתלט על שטחי הבורים, הונעו במידה רבה מהשאיפה לשלוט באוצרות הטבע העשירים, שהתגלו בשטחים אלה, וכן מהחזון האימפריאליסטי ליצור רצף טריטוריאלי בשליטה בריטית בחלק המזרחי של יבשת אפריקה, מהים התיכון בצפון ועד כף התקווה הטובה בדרום.

מִלְחֶמֶת הַבּוּרִים הראשונה (1880–1881) הייתה עימות צבאי מוגבל וקצר בזמן בין הבורים לאימפריה הבריטית, במסגרתו הצליחו הבורים להביס את כוחות הצבא הבריטי בשטחים שבשליטתם, ולאלץ את ממשלת בריטניה להכיר באוטונומיה של שתי הרפובליקות הבוריות. אולם העצמאות הבורית היחסית לא האריכה ימים, שכן הבריטים (ובמיוחד ססיל רודז) לא היו מוכנים להשלים עם שליטתם של הבורים בטריטוריות החדשות, העשירות במחצבים. מצב זה החריף לאחר שב-1886 התגלו מרבצי הזהב העשירים שלידם קמה העיר יוהנסבורג.

מִלְחֶמֶת הַבּוּרִים השנייה (1899–1902) הייתה עימות צבאי בקנה מידה גדול בין האימפריה הבריטית, על כל עוצמתה ומשאביה, לבין הרפובליקות הבוריות. בשלב הראשון של המלחמה נחלו הבורים מספר הצלחות צבאיות ואף חדרו לשטח מושבת הכף הבריטית, אך תוך זמן קצר השתלטו הבריטים על שטח הרפובליקות הבוריות, והמלחמה שינתה את פניה והתנהלה בתוך השטחים הבוריים. לאחר השלב הראשון (הקצר יחסית) של המלחמה, בו התנהלה לוחמה סדירה בין הצבאות היריבים, עברו הבורים לנהל לוחמת גרילה נגד הצבא הבריטי, שהשתלט על שטחי הרפובליקות שלהם, והציגו לעולם את מושג הקומנדו – שמן של היחידות הבוריות הבלתי סדירות, שהצליחו להסב אבדות כבדות לאנגלים. בסופו של דבר, בתום מלחמה קשה ואכזרית, לא היו הבורים יכולים לעמוד מול כל עוצמת האימפריה הבריטית, שגויסה נגדם, ונאלצו להיכנע. כתוצאה מהמלחמה הפכו כל שטחי דרום אפריקה לחלק מהאימפריה הבריטית. במסגרת המלחמה ביצעו הבריטים פשעי מלחמה בקנה מידה נרחב נגד האוכלוסייה האזרחית הבורית, ועשו שימוש מסיבי, בפעם הראשונה, במחנות ריכוז לכליאתה בתנאים קשים.

בדרך כלל, המונח "מִלְחֶמֶת הַבּוּרִים" מתייחס ל"מִלְחֶמֶת הַבּוּרִים השנייה", שהייתה הממושכת והקשה מבין העימותים הצבאיים בין הבורים לאימפריה הבריטית, ובמהלכה נגרם חורבן כמעט מוחלט לשטחי הרפובליקות הבוריות בדרום אפריקה. המלחמה הותירה את חותמה על האזור למשך תקופה ממושכת, וקיומה של דרום אפריקה כמדינה מאוחדת בגבולותיה המוכרים הוא אחת מתוצאותיה.

רקע

במחצית השנייה של המאה ה-19 נחלקו השטחים בדרום יבשת אפריקה בין קולוניות בריטיות, רפובליקות בוריות עצמאיות, ושרידים אחרונים של ממלכות עמי ילידים אפריקאים. הבורים – איכרים יוצאי הולנד, גרמניה וצרפת – היו ראשוני המתיישבים האירופיים ביבשת אפריקה. התיישבותם החלה בכף התקווה הטובה במחצית השנייה של המאה ה-17, ונמשכה לאורך המאה ה-18 בשטחים שנודעו כמושבת הכף בחלקה הדרומי של היבשת. במאה ה-19 נכבשה מושבת הכף על ידי בריטניה, שהחלה להביא מתיישבים בריטיים למושבה החדשה. התנגדות התושבים הבורים לניסיון השלטונות הבריטיים לפגוע בעצמאותם ובדרך חייהם המסורתית (כולל איסור על החזקת עבדים שחורים, שהאיכרים הבורים היו תלויים בהם לפרנסתם) גרמה לגל נדודים של האוכלוסייה הבורית צפונה ומזרחה לעומק היבשת, אל השטחים שמחוץ לשליטת האימפריה הבריטית, שנודע בשם "הטרק הגדול". לאחר שהביסו את השבטים הילידים המקומיים בסדרת קרבות, השתלטו הבורים על אדמותיהם, והקימו שם שתי רפובליקות עצמאיות – מדינת אורנג' החופשית והרפובליקה הדרום אפריקאית. הבריטים באותה עת לא גילו עניין רב בטריטוריות החדשות.

גילוי מרבצי יהלומים בשטחים שבשליטת הבורים בשנת 1869 שינה לחלוטין את התמונה. באותה עת החלה תחרות אימפריאליסטית בין המעצמות האירופאיות על כיבוש ושליטה בשטחים באפריקה, ולבריטניה היה אינטרס אסטרטגי וכלכלי להבטיח את שליטתה על הנקודות האסטרטגיות ומשאבי הטבע העשירים של דרום אפריקה. לאחר השלמת ההשתלטות על אזור מכרות היהלומים וסיפוחו למושבת הכף על חשבון מדינת אורנג' החופשית, החלו הבריטים לגלות עניין בשטחים נוספים בשליטה בורית מצפון למושבת הכף. ב-1877 סיפחה בריטניה את טרנסוואל, וההתמרמרות בקרב הבורים, שחשו שעצמאותם נגזלה בידי הבריטים בפעם השנייה, גברה עוד יותר. מנהיג טרנסוואל פול קרוגר ניסה להידבר עם הבריטים, אך ללא הועיל - הבריטים היו נחושים לספח את שטחי הבורים ולהפוך אותם לחלק מהאימפריה הבריטית. בינתיים פרצה מלחמת הזולו בין הבריטים לבין בני הזולו, בסופה (1879) הצליחו הבריטים להשתלט על שטחי ממלכת הזולו, וכל שנותר להם הוא להשלים את המהלך של הפיכת הקולוניות הבריטיות והרפובליקות הבוריות בדרום אפריקה לפדרציה תחת הדגל הבריטי. הבורים, שסירבו לקבל את הדין, התחמשו לקראת עימות מזוין עם הבריטים.

מִלְחֶמֶת הַבּוּרִים הראשונה

ערך מורחב – מלחמת הבורים הראשונה

בדצמבר 1880 פרץ עימות צבאי בין הבורים לבריטים, לאחר שרפובליקת טרנסוואל הכריזה באופן חד-צדדי על עצמאותה בראשותו של פול קרוגר. כך פרצה המלחמה האנגלו-בורית הראשונה. הבורים הטילו מצור על עמדות הצבא הבריטי ברחבי טרנסוואל ותקפו את שיירות האספקה והתגבורת שניסו להגיע אליהם.

בפברואר 1881 שלחו הבריטים כוח תגבורת קטן ממושבת נטאל לעזרת כוחותיהם הנצורים בטרנסוואל, בפיקוד הנציב העליון הבריטי בדרום-מזרח אפריקה, ג'ורג' קולי. אולם כוח התגבורת נחל תוך זמן קצר שלוש מפלות מידי הכוחות הבוריים הבלתי סדירים, שהגיעו לשיאן בתבוסה בקרב מג'ובה היל, שהסתיים בהשמדת הכוח הבריטי ובמותו של קולי בשדה הקרב. הגמישות, הכרת הקרקע וכושר הצליפה העדיף של הלוחמים הבוריים, אפשרו להם להנחיל תבוסה מוחצת לכוחות הבריטיים הסדירים, במינימום אבדות מצידם.

ממשלת בריטניה בראשות ויליאם יוארט גלאדסטון, שהתנגד למדיניות האימפריאליסטית של הממשלה הקודמת בראשות בנג'מין דיזראלי, הבינה שהכנעת הבורים תחייב משלוח כוחות צבא גדולים לדרום אפריקה ומלחמה ממושכת ויקרה, ולכן גילתה נכונות לפשרה. ב-6 במרץ 1881 נחתם הסכם שביתת נשק בין שני הצדדים, וב-23 במרץ חתמה ממשלת בריטניה על הסכם שלום, במסגרתו הכירה האימפריה הבריטית בקיום אוטונומיה בורית ב"רפובליקה הדרום אפריקנית" שבשטח טרנסוואל, ואילו הבורים הכירו באופן פורמלי בהשתייכותם לאימפריה הבריטית.

בין המלחמות

הבהלה לזהב והשאיפות האימפריאליסטיות

בשנת 1886 נתגלו בשטח טרנסוואל מרבצי הזהב הגדולים והעשירים ביותר עלי אדמות, באזור ויטווטרסראנד שמדרום לפרטוריה. הממצא עורר התרגשות ואופטימיות ברפובליקה הבורית, אך הנשיא פול קרוגר, שבחושיו המדיניים ראה את הנולד, הזהיר את בני עמו: "תחת לצהול בשמחה עליכם למרר בבכי, כי זהב זה עתיד להביא לרוויית אדמתנו בדם".

קריקטורה המציגה את ססיל רודס וחזונו האימפריאליסטי לגבי אפריקה

תחת הסכם השלטון העצמי של טרנסוואל, החזיקה בריטניה בזכויות רבות בטרנסוואל, ביניהן שליטה על יחסי חוץ, סחר בינלאומי ותשתיות כלכליות, וכן הגנה על זכויותיהם של בריטים תושבי טרנסוואל. עם גילוי הזהב, החלו אלפי מתיישבים בריטים לנהור לטרנסוואל ממושבת הכף הסמוכה. אלה נקראו בפי הבורים "אייטלנדרים" – זרים (Uitlanders). גם מהגרים מאירופה, לשם הגיעו השמועות על שפע הזהב בדרום אפריקה, החלו להגיע. העיר יוהנסבורג צצה כמעט בן לילה במרכז ריף הזהב, והתמלאה במהירות בגלי "זרים" שהציפו אותה במטרה לכרות זהב ולהתעשר. במהרה, עברו הזרים במספרם את המקומיים, למורת רוחה של הממשלה הבורית בפרטוריה. כדי להתמודד עם בעיית הפלישה הזרה, הטילה ממשלת טרנסוואל מס כבד על כריית הזהב, ומנעה מהזרים זכויות פוליטיות במדינה – בראש ובראשונה, זכות ההצבעה. נפשם של התושבים הבריטים נקעה מהקשיים שהערימה עליהם ממשלתו של קרוגר, והם ייחלו לנפילתה, תוך שהם נושאים עיניהם אל האימפריה הבריטית לעזרה.

מחאתם נפלה על אוזניו הקשובות של ססיל רודז, ראש ממשלת מושבת הכף, שממילא שאף זה מכבר לרצף טריטוריאלי בריטי על פני כל אפריקה, "מקהיר עד קייפטאון". הוא ראה את המדינות הבוריות ובעיקר את טרנסוואל כעצם בגרונה של האימפריה הבריטית, המונעת את מימוש החזון האימפריאליסטי לגבי אפריקה.

פשיטת ג'מיסון

בסוף דצמבר 1895 ניסתה מיליציה בריטית חמושה בראשותו של לינדר סטאר ג'מיסון, בעידודו של ססיל רודז, לפשוט אל שטחי הבורים במטרה להגיע אל ריכוזי הזרים ביוהנסבורג ולעודד התקוממות מזוינת ביניהם, שתפיל את השלטון הבורי. הניסיון נכשל, ולוחמי המיליציה נתפסו ונעצרו. "פשיטת ג'מיסון" הביאה את המתח בין הבריטים והבורים לשיאו, ומלחמה נראתה בלתי נמנעת.

מברק שקיבל קרוגר מן הקייזר הגרמני וילהלם השני חיזק את ידיו וברך אותו על "הצלחתכם לעמוד בפני תוקפנות פולשים זרים בכוחות עצמכם, ללא בקשת עזרה מכוחות ידידותיים". הבורים, וגם הבריטים, ראו בכך איתות ברור לנכונותה של גרמניה להתייצב לצד הבורים, אם תידרש.

לקראת מלחמה

במושבת הכף החלה ההתחמשות הצבאית לקראת מלחמה שתספח את שטחי הבורים, בעידודו של הנציב הבריטי העליון בדרום אפריקה, סר אלפרד מילנר. מילנר היה מאמין נלהב בעליונות הבריטית ובחזון שליטתה של בריטניה בעולם. גם שר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברלין גרס שיש לספח את שטחי הבורים, אם כי היה מסויג יותר לגבי הכרזת מלחמה. מילנר נסע ללונדון והצליח לשכנע את ממשלת בריטניה, בעזרת טענות מופרזות, כי מצבם של הזרים בטרנסוואל קשה מנשוא וכי הבורים עסוקים בהתחמשות כבדה בסיוען הנדיב של הולנד וגרמניה, הלוטשות עיניהן לשליטה באזור. הוא דרש משלוח מהיר של כוחות צבא מבריטניה ומהודו.

בניסיון אחרון למנוע את פרוץ המלחמה אירח נשיא מדינת אורנג' החופשית מרטינוס סטיין את קרוגר ומילנר לוועידה בבלומפונטיין במאי 1899. המשא ומתן על זכויותיהם הפוליטיות של תושבי טרנסוואל הבריטים והסדרים כלכליים עלה על שירטון, ולא הצליח לגשר על עמדות שני הצדדים. בספטמבר 1899 הציב צ'מברלין אולטימטום בפני ממשלת טרנסוואל, בו הוא דורש זכויות פוליטיות מלאות לבריטים תושבי טרנסוואל. קרוגר הגיב באולטימטום משלו, בו הוא נותן לבריטים 48 שעות להסיג את כוחותיהם מגבול טרנסוואל, ולא - תהיה טרנסוואל, בברית עם מדינת אורנג' החופשית, במלחמה עם בריטניה.

הצדדים הלוחמים

מן הצד הבריטי הגיע סך הכוחות שהשתתפו במלחמה לכחצי מיליון חיילים, שכללו יחידות חיל פרשים, חיל רגלים רכוב, כוחות ארטילריה וחילות סיוע שונים בקנה מידה רחב. אולם בשלבי הפתיחה של המלחמה כלל הכוח הבריטי בדרום אפריקה רק כמה עשרות אלפי חיילים, ולכן הם נדחקו למגננה על ידי הכוחות הבוריים, אשר נהנו מיתרון מספרי קל והיוזמה הייתה בידיהם. בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה תוגברו הכוחות הבריטיים באזור ביחידות צבא סדיר וביחידות מתנדבים, לא רק מבריטניה, אלא גם ממדינות חבר העמים הבריטי וממושבות האימפריה הבריטית – בעיקר אוסטרליה, ניו זילנד, קנדה, ודרום אפריקה.

הצבא הבורי כלל בשיאו כ-80 אלף לוחמים (40 אלף בשלבי הפתיחה של המלחמה), והיה מבוסס בעיקר על מיליציה של אזרחים מגויסים, שהקימו יחידות של קלעים רכובים ("קומנדו"), בדרך כלל על בסיס אזורי-טריטוריאלי וקשרים אישיים. כמו כן כלל הכוח הבורי כמה אלפי מתנדבים ממדינות שונות באירופה (רובם מהולנד), שבאו לעזרת הרפובליקות הבוריות. אף שהבריטים, כצבא סדיר, היו חמושים בנשק אישי תקני יותר שהתבסס בעיקר על רובי לי-מטפורד ולי-אנפילד החדשים, הבורים לא סבלו מנחיתות בתחום הנשק הקל, משום שהנהגתם דאגה מראש לרכוש רובי מאוזר גרמניים ורובי קראג-יורגנסון דניים, והם שימשו את הלוחמים הבוריים בנוסף לרובי ציד ושאר כלי נשק אישיים שהביא עמו כל איכר מגויס. ככל שהתקדמה הלחימה, נעזרו הבורים יותר ויותר בנשק ותחמושת בריטיים, שנלקח שלל במהלך הקרבות ובהתקפות קומנדו על קווי האספקה הבריטיים.

הלוחמים הבוריים נהנו משני יתרונות משמעותיים על יריביהם הבריטיים - רובם למדו לירות היטב ולצוד כבר מגיל צעיר, ורכשו ניסיון צבאי בעימותים כנגד שבטים אפריקאים מקומיים, ולכן היו קלעים וצלפים מעולים (בניגוד לצבא הבריטי, שלא שם דגש על הכשרת חייליו כקלעים, אלא לאחר המלחמה). בנוסף לכך, רובם המכריע היו רכובים על גבי סוסים (אף על פי שלא ניתן לראות בהם "חיל פרשים", במובן המסורתי של המילה), בניגוד לבריטים, שרוב צבאם הורכב מחיל רגלים, ולכן נהנו מניידות גבוהה מאוד (יתרון שבא לידי ביטוי בעיקר בשלב ה"גרילה" של המלחמה). יש לזכור גם, שהמלחמה התנהלה ברובה הגדול בשטח הרפובליקות הבוריות, עובדה שהעניקה ללוחמים הבוריים היכרות מעולה עם תנאי הקרקע בזירת הלחימה, ואיפשרה להם להסתמך על האוכלוסייה האזרחית הבורית לצורכי מודיעין ולאספקת צורכיהם הלוגיסטיים.

הצבא הבריטי

היחידות שהשתתפו בלחימה, לפי סוג ושנת הגעה
	1899–1902	הצטרפו 1900	הצטרפו 1901–1902	הערות
רגימנטים משמר פרשים	4 רג'	רג' אחד	3 רג'	רגימנט משמר החיים ה-1 וה-2, משמר הסוסים המלכותי, ומשמר הדרגונים ה-1, 2, 3, 5, 6 ו-7.
רגימנטים פרשים	10 רג'	4 רג'	3 רג'	סך הכל 17 רגימנטים של פרשים, נושאי רומח ודרגונים.
גדודי משמר רגלים	6 גד'		‏	2 גדודים מכל רגימנט (משמר הגרנדירים, קולדסטרים והסקוטי).
גדודי חיל רגלים	62 גד'	24 גד'

לאורך שלוש שנות המלחמה השתתפו בה רובן הגדול של יחידות הצבא הבריטי; כמעט כל הרגימנטים של משמר הפרשים (8 רגימנטים), 17 רגימנטים של פרשים (בהם נושאי רומח, פרשים ודרגונים). יחידות חיל רגלים שהשתתפו במלחמה באו גם הן ממגוון יחידות החי"ר של הצבא הבריטי; שלושת הרגימנטים של המשמר ("גארדס") שלחו כל אחד את שני הגדודים שלו (סך הכל 6 גדודים), למעט משמר הגרנדירים שהשאיר גדוד אחד בבריטניה. הרגימנטים הרגילים של חיל הרגלים שלחו בדרך כלל גדוד אחד לדרום אפריקה אך לעיתים נשלחו שני הגדודים, דבר שהיה מקובל בעימותים צבאיים בעלי היקף גדול בלבד. סך הכל נטלו חלק במלחמה 88 גדודי חיל רגלים שהגיעו כמעט מכל רגימנט רגלים בצבא הבריטי.

אמצעי לחימה וטקטיקה

חיילים בריטים חופרים עמדת הגנה, 1900.

מלחמת הבורים השנייה חתמה את המאה ה-19 ופתחה את המאה ה-20, וככזו מסמלת את קיצו של עידן ותחילתו של עידן חדש מבחינה טכנולוגית, טקטית ואסטרטגית. זו הייתה אחת מאחרונות המלחמות שבהן חיל פרשים מסורתי היווה גורם מרכזי בשדה הקרב, ואחת הראשונות בהן נעשה שימוש מסיבי בחידושים הטכנולוגיים של סוף המאה ה-19 בתחום הצבאי, ביניהם רובים נטעני מחסנית, מכונות ירייה אוטומטיות ואבק שרפה נטול עשן. חידושים טכנולוגיים אלה איפשרו כוח ירי מסיבי ומדויק הרבה יותר מאשר בעבר, ועל כן יכולת פגיעה קטלנית יותר בכוחות האויב. במלחמה זו גם הוצגה לראשונה, בקנה מידה רחב, יכולת מרשימה של כוחות גרילה וקומנדו להציב לאורך זמן התנגדות אפקטיבית לצבא כובש בעל עדיפות מספרית וטכנולוגית.

מבחינת הארטילריה, מלחמת הבורים הציגה לראשונה שימוש בארטילריה קלה ואוטומטית. בשלבי הפתיחה של המלחמה סבלו הבריטים ממחסור בארטילריה כבדה, והתותחים והמרגמות המועטים שעמדו לרשותם, נפלו ברובם לידי הכוחות הבוריים. הבריטים אולצו להשתמש בתותחים ימיים שפורקו מספינות ועברו הסבה מהירה לשימוש קרקעי, ובעריהם הנצורות אף בכלי ארטילריה מאולתרים לעת מצוא. הבורים, לעומת זאת, הצטיידו היטב מראש בארטילריה אפקטיבית, בעיקר מתוצרת גרמנית, שבשלבי המלחמה הראשונים נהנתה מעדיפות משמעותית על הארטילריה הבריטית בעוצמתה ובטווח האש שלה, והעניקה להם יתרון פסיכולוגי ומוראלי על יריביהם. רק בשלבים מאוחרים יותר של הלחימה תוגברו הכוחות הבריטיים בדרום אפריקה במשלוחי ארטילריה כבדה מבריטניה, אשר עלתה על הארטילריה שעמדה לרשות הבורים, וסייעה ליצירת המפנה במלחמה.

במלחמת הבורים הראשונה עוד לבש הצבא הבריטי את מדיו האדומים המסורתיים, דבר שהתברר כטעות קשה היות שהמעילים האדומים הבוהקים הפכו את החיילים הבריטים למטרה קלה עבור לוחמי הקומנדו הבוריים וצלפיהם המיומנים. הצבא הבריטי הפנים את הלקח, ובין שתי המלחמות עבר למדי קרב המותאמים יותר לתנאי השטח, אך עדיין היה איטי ומסורבל בהשוואה לכוחות הבוריים. הבורים, אף שלא היה להם צבא סדיר, ואולי בשל כך, הצטיינו ביכולות הישרדות וניידות מרשימות בתנאי שטח קשים, ידעו היטב להסוות את עצמם ולהתחפר בקרקע, וככלל התמחו בניצול תנאי השטח המוכר להם היטב לתועלתם.

שלב המתקפה הבורית

לוחמים בורים

"הצלת התותחים בקולנסו"

המלחמה פרצה ב-12 באוקטובר 1899, ולאורך חודשיה הראשונים התאפיינה במתקפה בורית אל תוך שטחי מושבת הכף (שכללה גם את מושבת נטאל) עם הצלחות ניכרות לצד הבורי. הבורים הטילו מצור על הבריטים בערים קימברלי, מאפיקנג וליידיסמית'. תושבי קימברלי, עיר מכרות היהלומים, שהו במשך שבועות במכרות מתחת לפני אדמה מאימת ההפגזות הבוריות. הבריטים ספגו מפלות בשדה הקרב, וכל ניסיונותיהם לשלוח תגבורת לערים הנצורות הסתיימו בכישלון ועלו להם באבדות כבדות.

למרות הניצחונות הבוריים בשלב הפתיחה של המלחמה, הם ביצעו טעות אסטרטגית גורלית בכך שלא ניצלו את הניידות העדיפה של כוחותיהם ואת החולשה היחסית של הצבא הבריטי במושבת הכף ובנטאל, דבר שהיה מאפשר להם לחדור לעומק השטח שבשליטת הבריטים, להשתלט במהירות על הנמלים (דרבן, איסט לונדון, פורט אליזבת וקייפטאון) וכך לחסום את התגבורת לכוחות הבריטיים שהמשיכה להגיע. במקום זה ריתקו המפקדים הבוריים את כוחותיהם העיקריים ללוחמת מצור, שלא התאימה לאופיו של הצבא שעמד לרשותם, ובכך איבדו את יתרונם הגדול ביותר על הצבא הבריטי. הניסיון לשחרר את הערים הנצורות ריתק אמנם את עיקר הכוח הבריטי בחודשי המלחמה הראשונים, אולם מרגע שהבריטים החלו להזרים באין מפריע תגבורות גדולות לדרום אפריקה, ניצחונם במלחמה היה רק עניין של זמן.

בתקופת מלחמת הבורים כבר הומצא מקלע מקסים, שלימים שופץ והפך למקלע הוויקרס של מלחמת העולם הראשונה, והרובה נטען המכנס, אך הם זכו ליחס מזלזל מצד הפיקוד הבריטי, שלא חש בנוח להפעיל אותם במלחמה כנגד אנשים לבנים (אף על פי שנעשה בהם שימוש נגד שבטי הילידים השחורים כבר במלחמות הזולו). הזלזול הבריטי במיומנויות הצבאיות של הבורים גרם להם לבצע שגיאות טקטיות רבות בשלבים הראשונים של המלחמה. המפקד העליון הבריטי בדרום אפריקה היה גנרל סר רדוורס בולר, שנהנה ממוניטין של מצביא פיקח והחלטי, אך לא עמד בציפיות שנתלו בו. הכוחות שבפיקודו הובסו בשורה של קרבות, כולל שלושה קרבות במהלך 5 ימים בחודש דצמבר 1899, שזכו בפי הבריטים לכינוי "השבוע השחור" (Black Week). מצד שני, הפיקוד הבורי הבכיר אימץ אסטרטגיה פסיבית בעיקרה, הסתפק בהדיפת המתקפות הבריטיות, ולא השכיל לנצל את הצלחותיו הצבאיות לצורך השגת הכרעה צבאית במערכה.

ניתן לציין מספר תבוסות בולטות של הצבא הבריטי בשלב זה של המלחמה:

• הקרב על נהר המודר (Modder River‏ – 28 בנובמבר 1899) – כוח בריטי, שכלל שתי בריגדות חי"ר ומספר יחידות פרשים וחי"ר רכוב, בפיקוד לורד מת'יואן, התקדם ממושבת הכף צפונה במטרה לחלץ את העיר קימברלי מהמצור הבורי. נהר המודר היה המכשול הטבעי האחרון שעמד בין הבריטים לבין מטרתם. כוח בורי, בפיקוד קוס דה לה ריי ופיט קורנייה, התחפר בעמדות מוסוות בגדה הדרומית התלולה של הנהר, והמתין לבריטים. הפיקוד הבריטי חשב, שקו ההגנה הבורי נמצא מעברו השני (הצפוני) של הנהר, ולכן הכוחות הבריטיים התוקפים, שהתקדמו על פני הערבה השטוחה הסמוכה לנהר, הופתעו כאשר הבורים פתחו עליהם באש קטלנית. הם רותקו למקומם במשך כל שעות היום, וספגו אבדות ניכרות. הארטילריה הבריטית העדיפה פתחה באש עזה על העמדות הבוריות, אך ההפגזה לא הייתה יעילה, משום שהבריטים לא הצליחו לזהות את מיקום העמדות הבוריות, והלוחמים הבוריים היו מחופרים היטב. בשעות הצהריים הצליח כוח בריטי לחצות את המודר וליצור איום על האגף הבורי הימני. הבורים הצליחו אמנם לדחוק את הבריטים לאחור, ולצמצם את גודלו של ראש הגשר שלהם בגדה הצפונית של הנהר, אך הפיקוד הבורי, שחשש מאיגוף כוחותיו, הורה להם לפנות את עמדותיהם ולסגת במשך הלילה מקו נהר המודר. הנסיגה הבורית איפשרה לבריטים לטעון לניצחון בקרב, אף על פי שכוחותיהם ספגו אבדות כבדות פי כמה מהבורים, כ-450 נפגעים לעומת 75 נפגעים בלבד בצד הבורי.
• קרב סטורמברג (Stormberg‏ – 10 בדצמבר 1899) – ב-8 בדצמבר השתלט כוח בורי מרפובליקת אורנג' החופשית על צומת מסילת הברזל בסטורמברג, בשטח מושבת הכף הבריטית. המפקד הבריטי המקומי, ויליאם גאטאקרי (Gatacre), הגיב במהירות במשלוח כוח, שכלל כ-2000 חיילים ו-12 תותחים, באמצעות רכבות לתחנת הרכבת הקרובה ביותר במולטאנו. הוא תכנן לערוך מסע התקדמות לילי ממולטאנו לסטורנברג, במטרה להפתיע את הבורים, ולהשתלט עם שחר על גבעה, ששלטה על עמדותיהם. הכוח הבריטי טעה בניווט, והתגלה לפני שהצליח להגיע ליעדיו. כוח בורי קטן, שתפס את גבעת קיסייברג (Kissieberg), לא התקשה להדוף את המתקפה הבריטית על הגבעה התלולה, והכוח התוקף ספג אבדות גם מהתותחים הבריטיים, שהפגיזו את הגבעה. הבריטים החלו לסגת בבהלה חזרה למולטאנו, כשהם מותקפים משני העברים על ידי קלעים רכובים בוריים, ועיקר כוחם הצליח להחלץ בשלום משדה הקרב. אולם כ-700 חיילים, שלא קיבלו את פקודת הנסיגה, נותקו וכותרו על ידי הבורים ואולצו להיכנע. אבדות הבריטים הסתכמו בכ-90 נפגעים וכ-700 שבויים, בעוד שאבדות הבורים היו זניחות (כ-30 נפגעים).
• קרב מאחרספונטיין (Magersfontein‏ – 11 בדצמבר 1899) – לאחר פינוי קו נהר מודר, נסוגו הבורים לגבעות מאחרספונטיין. הכוח הבריטי בפיקוד לורד מת'יואן, שתוגבר עד שכלל כ-15 אלף חיילים ו-27 תותחים, ניסה לכבוש את הגבעות השולטות. הבריטים תכננו להפתיע את המגינים הבורים באמצעות מסע התקדמות לילי של כוחותיהם והסתערות עם שחר על העמדות הבוריות, אך הם טעו בהערכת מיקום קו העמדות הבורי. הבורים, שהתחפרו בעמדות מוסתרות למרגלות הגבעות (ולא על הגבעות עצמן, כפי שציפו הבריטים) הפתיעו את הכוחות התוקפים, שנעו עדיין בתבנית מסע, ופתחו עליהם באש קטלנית מטווח קצר לפני שהם הספיקו להתפרס. בריגדת הרמות הסקוטית (ה"היילנדרס"), שהובילה את המתקפה הבריטית, ספגה מאות נפגעים תוך מספר דקות, ורותקה למקומה. הבריטים הצליחו אמנם לבלום בקושי את ניסיונות הבורים לאגף את האגף הימני שלהם ולכתר את ה"היילנדרס", באמצעות הפעלת כוחות העתודה שלהם, אך מצאו עצמם במצב קשה, והפיקוד הבריטי נאלץ להורות על נסיגה לקו נהר מודר בשעות הלילה. אבדות הבריטים הסתכמו בכ-950 נפגעים, לעומת 236 נפגעים בצד הבורי.
• קרב קולנסו (Colenso‏ – 15 בדצמבר 1899) – הקרב השלישי ב"שבוע השחור". כוח בריטי בפיקוד גנרל בולר, שכלל 14 אלף חיילים רגליים, 2700 פרשים וחי"ר רכוב ו-44 תותחים, התקדם מנטאל כדי לשחרר את העיר ליידיסמית מהמצור הבורי. מולו עמדו כ-4500 לוחמים בוריים, בפיקוד לואי בותה, שתפסו עמדות מצפון לנהר טוגלה. בדומה לקרבות הקודמים, הבריטים לא הצליחו לאתר את מיקום העמדות המוסוות היטב של המגינים הבוריים, והאחרונים המתינו עד שהבריטים נכנסו לטווח האש שלהם, ואז המטירו עליהם אש קטלנית. הכוחות הבריטיים, שנעו במבנה צפוף בשטח פתוח ללא מחסה, ספגו אבדות כבדות מאוד ונאלצו לסגת ואף לנטוש חלק מהתותחים שלהם. הבריגדה האירית בפיקוד פיצרוי הארט, שהתקדמה בטעות לתוך עיקול של הנהר, נקלעה לאש צולבת ממספר עברים, וספגה 500 נפגעים תוך זמן קצר. היה זה אחד הקרבות החד-צדדיים ביותר במלחמה. אבדות הכוח הבריטי הסתכמו ב-383 הרוגים, נעדרים ושבויים, 755 פצועים, ו-10 תותחים שנפלו לידי הבורים, בעוד שהכוח הבורי ספג 33–50 נפגעים בלבד (6–8 הרוגים).

שלב המפנה

במהלך חודש ינואר 1900 ותחילת פברואר המשיכו הבריטים לספוג מפלות, וכל ניסיונותיו של בולר לארגן מתקפות לשחרור הערים הנצורות כשלו בזה אחר זה, כאשר הבריטים מוכים שוק על ירך בידי כוחות הקומנדו הבוריים תחת פיקודו של הגנרל לואי בותה. רק במחצית פברואר, עם הגעת תגבורות משמעותיות, הצליחו הבריטים לארגן מתקפת נגד מוצלחת תחת פיקודו של הפילדמרשל לורד פרדריק רוברטס. ב-15 בפברואר שחררה דיוויזיית פרשים את קימברלי. זאת הייתה נקודת המפנה במערכה הצבאית, ולאחריה החלה ההתנגדות המאורגנת של הצבא הבורי להתמוטט. ב-28 בפברואר שוחררה גם העיר ליידיסמית מן המצור הבורי, והכוחות הבריטים יכלו להתפנות להסתערות ממערב לכיבוש שטחי מדינת אורנג' החופשית. ב-13 במרץ 1900 כבר כבשו את הבירה, בלומפונטיין. עם שחרורה של העיר הנצורה מאפקינג ב-18 במאי 1900 לא היה כבר כל ספק במפנה בזירת הקרבות, וחגיגות ספונטניות פרצו ברחבי אנגליה.

לאחר עיכובים לוגיסטיים אחדים כתוצאה מהתפרצות מגפות בקרב הלוחמים הבריטים והיעדר אספקה רפואית, המשיך רוברטס במתקפתו לעומק שטחי הבורים, אל עבר שטחי טרנסוואל. ב-31 במאי 1900 נכבשה יוהנסבורג, וב-5 ביוני נפלה פרטוריה, בירת טרנסוואל, בידי הבריטים. זמן קצר אחר-כך השלימו הבריטים את השתלטותם על כל שטחי שתי הרפובליקות הבוריות – או לפחות כך סברו.

שלב לוחמת הגרילה

לאחר כיבוש הרפובליקות הבוריות והתפוררות התנגדות הצבא הבורי "הסדיר", עברו הבורים לנהל מלחמת גרילה נגד הצבא הבריטי. לוחמי יחידות הקומנדו הבורים התמקדו בניתוק הכוחות הבריטיים מקווי התקשורת והאספקה שלהם. התקפותיהם על מסילות ברזל וקווי טלגרף נעשו נועזות ומטרידות יותר ויותר, והוכיחו לבריטים כי תרועת הניצחון שלהם הייתה מוקדמת מדי. הם שלטו אפקטיבית רק בנקודות בהן נכחו פיזית יחידות צבא, אך השטחים האדירים עליהם השתרעו המדינות הבוריות לא איפשרו נוכחות צבאית בריטית בכל מקום. תוך זמן קצר הבינו הבריטים כי צבאם אינו בנוי להתמודד כנגד יחידות גרילה הנשענים על סיוע של אוכלוסייה אזרחית פזורה ועוינת, ולכן נדרשת גישה חדשה להתמודד עימם.

נשים וילדים בוריים במחנה ריכוז

המפקד החדש של הצבא הבריטי בדרום אפריקה, לורד הוריישו קיצ'נר, הכניס את השימוש ברשתות של מצדיות (בלוקהאוס) ומחנות צבא, שנועדו להקשות על תנועת יחידות הקומנדו הבוריות מאזור לאזור, ולהגן על קווי האספקה הבריטיים. בלוקהאוס טיפוסי היה מבנה מבוצר קטן דו-קומתי, מאויש במש"ק ו-6 חיילים, והבריטים הקימו כ-8,000 מצדיות כאלו ברחבי אורנג' וטרנסוואל במרחק כקילומטר זה מזה. בין המצדיות נמתח תיל דוקרני אליו הוצמדו פעמונים ואמצעי התראה שונים. המטרה הייתה להגן על מסילות הברזל, ולהגביל את לוחמי הקומנדו הבוריים לשטחים מצומצמים, בהם יהיה קל יותר לצוד ולהשמיד אותם. השיטה הוכיחה עצמה כיעילה, אף כי איוש קווי המצדיות ריתק מספר רב של חיילים בריטיים. במקביל, הקים קיצ'נר יחידות של פרשים קלים וסיירים, ששמרו על הפערים בין המצדיות, ופעלו בתוך השטחים שכותרו על ידי קווי המצדיות, ומחוץ להם, במאמץ לאתר ולהשמיד קבוצות גרילה בוריות.

אדמה חרוכה ומחנות ריכוז

החל ממרץ 1901 החל לורד קיצ'נר לנקוט בטקטיקה של אדמה חרוכה, כשכוחותיו פושטים על חוות ועיירות הבורים ושורפים אותן כליל, מרעילים את בארותיהם ומחרימים את הבקר והמקנה, כדי למנוע מלוחמי הקומנדו כל עורף לאספקה. בסך הכול נשרפו ונהרסו כ-30,000 בתי חווה וכ-40 עיירות. כ-28,000 גברים בורים נישבו, רובם ככולם נשלחו למחנות שבויים מעבר לים.

נשותיהם וילדיהם, שנותרו ללא קורת גג עם שרפת עיירותיהם וחוותיהם, הושמו במחנות פליטים שכונו "מחנות ריכוז" (לימים ישתמשו הנאצים בשם זה למתקני העינויים וההשמדה שהקימו). התנאים במחנות אלו, שנועדו במקור לספק קורת גג ומזון לאוכלוסייה האזרחית הבורית, שמקורות מחייתה נשללו ממנה, החלו להידרדר בצורה חמורה, כתוצאה מצפיפות יתר, תנאים סניטריים ירודים ומחסור במזון. השלטונות הבריטיים לא חזו מראש את הצורך לטפל בהמוני הפליטים שהצטופפו במחנות, ולא נערכו לכך כראוי. עד סוף המלחמה נכלאו כ-120,000 בורים (כרבע מכלל האוכלוסייה הבורית) במחנות, וכרבע מתוכם מתו בהם מרעב וממחלות, מרביתם ילדים.

גם שבויים בורים רבים הוצאו להורג ללא משפט. על כך הורה קיצ'נר לערוך משפט לשלושה קצינים אוסטרלים. שניים נידונו למוות ואחד למאסר עולם. פרשה זו היא הבסיס לסרט האוסטרלי "משפטו של סגן מורנט" (1980).

סיום המלחמה והסכם השלום

מדיניות האדמה החרוכה, ההגליה למחנות השבויים המרוחקים והכליאה במחנות הריכוז שברו סופית את רוחם של הבורים, ובמאי 1902 נכנעו אחרוני הלוחמים הבורים.

המלחמה הסתיימה רשמית ב-31 במאי 1902 בחתימת הסכם שלום שנודע כ"הסכם פריניחינג" (Treaty of Vereeniging), על פיו שתי הרפובליקות הבוריות חדלות מלהתקיים, והבורים מכירים בריבונות האימפריה הבריטית. הבריטים מצדם התחייבו לשיקום הארץ החרוכה והשסועה, לתשלום של 3 מיליון ליש"ט פיצויים לבורים, ולתהליך שיוביל לשלטון עצמי לבורים במסגרת האימפריה הבריטית.

תוצאות המלחמה

מחיר המלחמה היה כבד, הן לבריטים והן לבורים. מספר המתים הכולל במהלך שלוש שנות המלחמה מוערך בכ-75,000 איש, רובם אזרחים בלתי מעורבים בלחימה. אבדות הצבא הבריטי כללו כ-23 אלף הרוגים ונעדרים - רק מיעוטם (7,792 על פי הנתון הרשמי) נפלו בלחימה, והשאר מתו במחלות ומגפות כתוצאה מהתנאים הקשים בשטח ומחסור בסיוע רפואי מתאים - וכ-28 אלף פצועים. אבדות הבורים כללו כ-6200 לוחמים הרוגים. בנוסף כ-47 אלף אזרחים נספו במהלך המלחמה, רובם המכריע במחנות הריכוז הבריטיים, מתוכם כ-27 אלף נשים וילדים בוריים (הגברים שנשבו נשלחו למחנות שבויים מעבר לים). מספר האפריקאים השחורים שנספו במהלך המלחמה אינו ידוע במדויק, אך מוערך בלמעלה מ-20 אלף איש. החורבן בשטחי הרפובליקות הבוריות היה מוחלט, תוצאת מדיניות האדמה החרוכה של הבריטים, וחייב בנייה מחודשת מן היסוד של הכפרים, העיירות, התשתיות החקלאיות ותעשיית המכרות.

בהמשך להבנות הסכם פרייניחינג, ב-1910 קם "איחוד דרום אפריקה" כדומיניון במסגרת חבר העמים הבריטי, המורכב מארבע הפרובינציות טרנסוואל, מדינת אורנג' החופשית, נטאל והכף.

מבחינת בריטניה, אף על פי שבסופו של דבר הסתיימה המלחמה בהכרעה בריטית ובהשגת היעדים האסטרטגיים שנועדה להשיג, הרי שאלה היו קצרי טווח וספק אם הצדיקו את המחיר והאבדות הכבדות בשני הצדדים. ביקורת חריפה נמתחה בציבור הבריטי עם היוודע התוצאות של טקטיקת האדמה החרוכה והתנאים במחנות הריכוז. המפלגה השמרנית, שב-1900 עלתה לשלטון בבריטניה כשהיא נישאת על גלי הפטריוטיזם של תחילת המלחמה, איבדה את השלטון בתבוסה מוחצת ב-1906 למפלגת הימין הליברלית, שמיוחסת במידה רבה לתסכול ולזעם בעקבות המלחמה. מנגד, ביססו המלחמה ותוצאותיה את זקיפות הקומה האימפריאלית במושבותיה של בריטניה ברחבי העולם, ותרמו להכשרת דור מיומן ומנוסה של מצביאים ומפקדים, אשר תריסר שנים לאחר מכן הובילו את הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.

מנקודת המבט הבורית, המלחמה הותירה אותם מובסים, מושפלים ושותתי דם. ההיסטוריוגרפיה שלהם מכנה את שתי "מלחמות הבורים" בשם "מלחמות העצמאות" או "מלחמות החירות" - הראשונה בה השיגו את חירותם, והשנייה בה איבדו אותה. מרביתם קיבלו בסופו של דבר את הדין, והפכו לנתינים נאמנים של האימפריה הבריטית, שעסקו בשיקום ארצם החרבה בסיוע בריטי מסיבי. מיעוטם סירבו להשלים עם השלטון הבריטי, ובחרו להישאר בגלות או לחזור לדרום אפריקה תוך טיפוח התארגנויות מחתרתיות אנטי-בריטיות, בהמתנה לשעת כושר להכרזה מחודשת על עצמאות הרפובליקות הבוריות. הזדמנות כזאת נקרתה לידם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כאשר קבוצת לאומנים בורים הניפה את נס המרד נגד ממשלת דרום אפריקה, שהתייצבה לצד בריטניה עם מדינות ההסכמה. מרידה זו, שנקראה על שם מנהיגה מרידת מאריץ (Maritz Rebellion), דוכאה במהרה בידי ממשלת איחוד דרום אפריקה, שהייתה חלק מחבר העמים הבריטי, ומנהיגי המרד נאסרו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה ניסיון נוסף של לאומנים בורים להתנגד באופן אלים לחבירת דרום אפריקה אל מחנה בעלות הברית (יחידות דרום אפריקניות לחמו במסגרת הצבא הבריטי במהלך המלחמה), וגם ניסיון זה נבלם ודוכא. כמה מפעילי התארגנות זו היו לימים ממנהיגי משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.

ראו גם

• היסטוריה של דרום אפריקה
• מושבת הכף
• הרפובליקה הדרום אפריקאית
• מדינת אורנג' החופשית
• מלחמת הבורים הראשונה
• מרידת מאריץ
• משפטו של סגן מורנט

לקריאה נוספת

• ארתור קונאן דויל: מלחמת הבורים הגדולה – The Great Boer War‏ Smith, Elder, London 1900 (ספר במהדורה מקוונת, (באנגלית))
• קומנדו: יומן בורי של מלחמת הבורים, דניס רייץ (ספר במהדורה מקוונת, (באנגלית))
• כלי הנשק והקרבות של מלחמת הבורים השנייה, דילן קרייג (באנגלית)

קישורים חיצוניים

• אתר מוזיאון המלחמה האנגלו-בורית, בלומפונטיין, דרום אפריקה (אנגלית)
• המלחמה הדרום אפריקנית באתר הארכיון הלאומי הבריטי (אנגלית)
• המלחמה האנגלו-בורית בדרום אפריקה בפרספקטיבה בורית (באנגלית)
• שמואל שניצר, המלחמה המוזרה בין הקיסרות הבריטית ובין קומץ אכרים עקשניים, אתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• ק' מ' באקס, ‏הקומנדו במלחמת הבורים, מערכות 269, יוני 1979
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על מלחמות הבורים באתר התוכנית, 7 במרץ 2013
• מלחמת הבורים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מלחמת דרום אפריקה, 1899-1902, דף שער בספרייה הלאומית