מלחמת אל הסער בים
מלחמת אל הסער בֵּים היא מוטיב ספרותי שהיה נפוץ במיתולוגיות ובשירות אפיות במזרח התיכון הקדום, ובכלל זה במיתולוגיות המסופוטמיות, במיתולוגיה המצרית הקדומה, במיתולוגיה החורית-חתית, במיתולוגיה הכנענית, ובמקרא.
אופייני למוטיב זה דמות אנטגוניסטית של אל ים, כגון ים הכנעני, או של אלת-ים נקבית כגון תיאמת המסופוטמית, אשר תכופות מתגלמים או נעזרים במפלצות ים דמויות דרקון, או בטורפים ימיים גדולים כלוויתן, תנין או נחש ענק. בכמה דוגמאות של המיתוס, דמות הים מאיימת לגאות ולהציף את העולם כולו, דורשת מן האלים לסור למרותה, ומטילה עליהם את אימתה. את העולם מציל אל גיבור, בדרך-כלל אל-סער או אל מלחמה דוגמת מרדוך הבבלי, בעל הכנעני, תשוב החורי וסת המצרי, אשר מביס את הים ואיתניו בקרב. לעיתים מסתייע אל הסער בדמויות של אל חכם ויועץ, דוגמת כושר וחסיס הכנעני או אאה המסופוטמי, ושל אלה אחות או בת-לוויה מפתה כמו עשתרת או ענת, שהים משתוקק אליה.
המקרא התפלמס עם מוטיב נפוץ זה על-ידי הדגשה כי האל המקראי הוא שברא את איתני הים בעצמו, ומשתמש בהם ככלי-משחק. אך גם מוטיב מפורש של מלחמת האל בים ובאיתניו, תכופות באמצעות רוח, שרד במקומות רבים במקרא, ויש חוקרי מקרא המשחזרים לפיהם שירה קדומה היפותטית של מלחמת האל המקראי בים. הדים למיתוס זה שרדו גם בספרים חיצוניים, בכתבים מוקדמים של הנצרות ובספרות חז"ל.
תולדות המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
_(cropped).jpg)
פרט למקרא, מעט מאוד מספרות המזרח הקרוב הקדום היה מוכר עד למאה ה-19. מוטיב מלחמת אל הסער בים שרד במקרא, במסורת היהודית והנוצרית ובתרגומי פילון איש גבל ליוונית מן המיתולוגיה הפיניקית, אך לא נערך מחקר ביקורתי בנושא[1].
המחקר החל עם גילוי ופיענוח מיתוס הבריאה הבבלי אנומה אליש, מאז[1] שנת 1849 באתר העתיק של נינוה, על-ידי ארכאולוגים ואשורולוגים בריטיים כאוסטן הנרי לייארד, הורמוזד רסאם וג'ורג' סמית'. באנומה אליש מומלך אל הסער הבבלי מרדוך לראש האלים לאחר שהרג את תיאמת או "תיאמתום", אלת הים המסופוטמית הקדומה, ואת מפלצותיה, וברא את העולם מגופתה.
הראשונים שחקרו את הדמיון בין אנומה אליש לספרי המקרא היו התאולוג הפרוטסטנטי ומבקר המקרא הגרמני הרמן גונקל, והכומר האפיסקופלי וחוקר השפות השמיות הקנדי ג'ורג' ארון בארטון (George Aaron Barton). שניהם, ובעקבותיהם חוקרים רבים נוספים, הצביעו על מוטיב המלחמה בים המשותף לשני המקורות, והסיקו שמקורו היה במסופוטמיה "ערש התרבות". באותן שנים, היחידי[1] שראה במוטיב השפעה שמחוץ למסופוטמיה, על סמך המקרא וכתבי פילון בלבד, היה אלברט קליי (Albert T. Clay), כומר לותרני וחוקר שפות שמיות אמריקאי מאוניברסיטת ייל. הוא הסיק שמקור המוטיב בכנען, והגיע לבבל עם האמורים[2][3].
גם בהמשך התקדם מחקר המוטיב בעיקר בעקבות תגליות ארכאולוגיות. התגלית הידועה ביותר התפרסמה בתחילת שנות ה-30: חפירות העיר הכנענית העתיקה אוגרית בראשות הארכאולוג הצרפתי שארל וירולו, ופיענוח השירה האוגריתית של מלחמת האל בעל באל ים, בתחילה על-ידי עוזרו של וירולו עדיה חורון. קטעים אחרים באותה שירה ייחסו לבעל מלחמה בלווייתן (אוגריתית: לתן), ולאחותו ענת מלחמה בים, בלוויתן ובתנין (אוגריתית: תננ)[1]. אלו היו רק מקצת מן המקבילות הלשוניות הבולטות בין השירה האוגריתית והמקרא.
הראשון[1] שחקר את הקשר המשולש בין מלחמת בעל בים, אנומה אליש והמקרא היה הארכאולוג המקראי וחוקר המקרא האמריקאי ויליאם פוקסוול אולברייט, בשנת 1936. לשלושת אלו הוא הוסיף מקורות דומים נוספים: את פפירוס עשתרת ממצרים העתיקה, את אגדת לבו המסופוטמית ואת אגדת מלחמת אל הסער בנחש-דרקון אִילוּיׇנְקַה החתית. אולברייט היה הראשון שחיפש מקור משותף לכל סיפורי מלחמת אל הסער בים, אף כי לא הגיע למסקנה נחרצת בשאלה[4]. מאז דנו חוקרי מקרא רבים, מהם מפורסם בשפה העברית משה דוד קאסוטו, בהשפעות הבבליות והכנעניות על המקרא, ובמוטיב המקראי של שלטון האל על "תהום", "התנינים הגדולים", "לוויתן נחש בריח", "לוויתן נחש עקלתון", "רהב" ועוד[5][6][7].
החל משנת 1946 פרסם החתיתולוג הגרמני-יהודי האנס גוסטב גיטרבוק (Hans Gustav Güterbock) את שירת אֻלִִיכֻמִי שגילה בחפירות חתושה, עיבוד חתי של שירה חורית, המתארת את מלחמת תשוב, אל הסער החורי, בסלע אֻלִִיכֻמִי הגדל בים, ובנו של ראש האלים כומרבי. גיטרבוק קשר את שירת אֻלִִיכֻמִי לשירה האוגריתית של מלחמת בעל בים. הוא גם קשר אליה מיתוסים חורים-חתיים נוספים: שירת חדמו על מלחמת תשוב בנחש חדמו הגדל בים, ואגדת פשישה המאזכרת אף היא מלחמה של אל סער בים[1].
משנת 1964 החל להתערער מעמדה הקדום של האנומה אליש, כאשר הוצע לאחר את זמן חיבורה, מתקופת חמורבי בתחילת האלף השני לפנה"ס למלכותו של נבוכדנצר הראשון בסוף האלף השני, כלומר מאוחר מן המיתוסים החורים-חתיים, האוגריתיים ומפפירוס עשתרת המצרי[1]. בשנת 1968 באוניברסיטת הרווארד חזר האשורולוג הדני רב-ההשפעה תורקילד יאקובסן (Thorkild Jacobsen) לטענת אלברט קליי כי מלחמת מרדוך בים באנומה אליש איננה מתאימה לגאוגרפיה של התרבות המסופוטמית, המרוכזת סביב נהרות הפרת והחידקל ולא חוף הים, ואף לא למסורת השומרית, ולפיכך היא חייבת להיות השפעה זרה שם. למרות זאת, עד שנות ה-90 עדיין היה מקובל למדי במחקר לראות באנומה אליש את המקור למוטיב מלחמת אל הסער בים, ככל הנראה עקב הקושי להניח השפעה של תרבויות הלבנט הקטנות על בבל הגדולה. לחלופין נטו במחקר לראות בכל המיתוסים הנזכרים למעלה גרסאות של אותו מיתוס קדמון מבלי להכריע לגבי שאלת מקורו, ומבלי להבחין בשינויים הייחודיים שעבר בכל תרבות[1].
הדיון בשאלת מוצאו של מוטיב מלחמת אל הסער בים התחדש בשנות ה-90, לאחר פרסום מכתב כתוב אכדית מהארכיון של מארי, המזכיר את מלחמת אל הסער אדו מחלב בים. מכתב זה מתוארך למאה ה-18 לפנה"ס, ונחשב לעדות הקדומה ביותר למוטיב זה. כמו בהשערת קליי כמאה שנה לפני כן, המכתב מקשר את המוטיב לממלכות האמוריות מארי וימחד, אבל אינו יכול לפסול את מוצאו בבבל, אם כי קדום לאנומה אליש, שכן הים מכונה בו בשם האכדי "תמתום", ולא בשם השמי-מערבי "ים"[1].
החל משנת 2011 חקרה המומחית הישראלית לספרות ולשונות המזרח הקרוב הקדום נגה איילי-דרשן את המוטיבים השונים של מיתוס מלחמת אל הסער בים, בשיטות מחקר גאוגרפיות-היסטוריות, כמו אלו של ארנה ותומפסון למוטיבים ולטיפוסים ספרותיים במיתוס ובפולקלור[8].
תעודות ומוטיבים ספרותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המאפיין המגדיר של הטיפוס הסיפורי הוא מוטיב של אל-סער גיבור, הנלחם באל (או אלת) הים, ומנצח. בספרה המוקדש לנושא עוסקת איילי-דרשן ב-11 סיפורים ותעודות מהמזרח הקדום שמכילים מוטיב זה[9]:
- עלילות בעל וענת, שירה אוגריתית: ניצחון האל בעל על האל ים.
- אנומה אליש, סיפור מסופוטמי באכדית: ניצחון האל מרדוך על אלת הים תיאמת.
- כמה מסיפורי המקרא: עליונות האל המקראי על הים, תהום, התנינים הגדולים, לוויתן, רהב ונחש עקלתון.
- שירת אֻלִִיכֻמִי החורית-חתית: מלחמת אל הסער החתי תרחנה בסלע אֻלִִיכֻמִי הגדל בים.
- שירת חדמו החורית-חתית: מלחמת אל הסער תרחנה בנחש חדמו הגדל בים.
- פפירוס עשתרת המצרי-כנעני: ניצחון אל הסער סת על האל ים.
- שירת הים החתית: מסמך קטוע המספר על גאותו של ים, אימת האלים ועצת כומרבי לשאת לו מנחה.
- מסמך פולחני חורי-חתי (CTH 346.9) "כאשר ניצח אל הסער את הים".
- אגדת פשישה החורית-חתית (CTH 358.3): לוח מקוטע בו מוזכרת מלחמת אל הסער בים.
- מכתב (A.1968) מארכיון מארי: נביא מחלב מוסר לזמרי-לים את כלי הנשק שבהם ניצח אל הסער אדו את ים.
- שלושה לחשים רפואיים ממצרים העתיקה, המספרים על ניצחון אל הסער סת על הים.
שני כתובים נוספים הוזכרו כקרובים לטיפוס הסיפורי של מלחמת אל-הסער בים: אגדת לבו ואגדת מלחמת אל הסער בנחש-דרקון אִילוּיׇנְקַה. לאלו ניתן להוסיף תעודות שאינן טקסטואליות אלא איקונוגרפיות.
בנוסף על המוטיב העיקרי של ניצחון אל הסער על הים, מופיעים מוטיבים משניים בחלק מן הסיפורים[9]. מכיוון שרבים מן הסיפורים לא השתמרו היטב וכתובים בתעודות חלקיות מאוד, סביר שגם דוגמאות שונות של המוטיבים המשניים אבדו, ובמקור הופעתם היתה נפוצה יותר. המוטיבים המשניים הם:
- הים גואה ומציף את האדמה, מטיל את אימתו על האלים, ולעיתים אף על הגיבור אל הסער (בשבעה מתוך 11 הסיפורים).
- הים דורש מן האלים לסור למרותו (בשישה מתוך ה-11).
- הר צפון, או הר צפוני כלשהו בו מולך אל הסער (בשישה מתוך ה-11).
- אל הסער מוכרז כמלך לאחר ניצחונו על הים (בחמישה מתוך ה-11).
- לאל הסער נבנה מקדש/ארמון (בארבעה מתוך ה-11).
- אחותו או רעייתו של אל-הסער תומכת בו במלחמה, לעתים על-ידי נסיון לפתות את הים (בחמישה מתוך ה-11)
- הים משתוקק לאחותו או רעייתו של אל הסער (בשלושה מתוך ה-11).
- אל הסער או שאר האלים נכשלים בניסיונם הראשון להלחם בים (בארבעה מתוך ה-11).
- אל זוטר כלשהו נקרא להלחם בים ולקחת את השלטון לעצמו, אך נכשל (בשניים מתוך ה-11)
- אל הדגן מייעץ לשאת מנחה לים (בשניים מתוך ה-11)
- אל הסער בורא את העולם (בשניים מתוך ה-11)
המוטיבים המשניים יכולים לסייע למחקר להתחקות אחר התפשטות המיתוס מתרבות אחת לאחרת. למשל, בשירת הים החתית מוזהרים האלים מגאותו של הים על-ידי כומרבי, ראש האלים ואל הדגן, המציע לפייס את הים במנחות. בפפירוס עשתרת המצרי ממלאת את אותו תפקיד אלת הקציר המצרית רננותת, למרות שהיא איננה ראש האלים, אלא אלה זוטרה בלבד. ממוטיב זה כמו ממוטיבים אחרים הסיקה איילי-דרשן שפפירוס עשתרת הושפע מן הסיפור החתי, והקביל את תפקיד רננותת בעלילה לתפקיד כומרבי עקב הדימיון באיפיונם הפולחני.
מלחמת אל הסער בנחש במיתולוגיות הודו-אירופיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
באמצעות מחקר בלשנות היסטורית ומיתולוגיה השוואתית של שפות ומיתולוגיות הודו-אירופיות ניתן לשחזר מקצת מהמיתולוגיה הפרוטו-הודו-אירופית המקורית. גם במיתולוגיה זו נפוץ המוטיב של מלחמת אל-סער, ששמו הפרוטו-הודו-אירופי המקורי משוחזר כ"פֶּרְקְוּנוּס" (perkʷunos*), בנחש או בדרקון ענק, לעיתים בעל שלושה ראשים או מספר אחר של ראשים. למשל, במיתולוגיה הנורדית מביס אל הרעם תור את הנחש יוֹרְמוּנְגָָנד; במיתולוגיה ההינדואית הורג הגיבור טְרִיטָה את הנחש וְרִיטֶה בעזרת אל מזג האוויר אינדרה[10].
במיתוסים ההודו-אירופיים, דמות הנחש/דרקון איננה מקושרת בהכרח עם הים. למעשה לא מוכר כלל אל-ים במיתולוגיה הפרוטו-הודו-אירופית, ומחסרונן של מילים רבות הקשורות בים בשפה זו מקובל להניח שהתרבות המקורית שדיברה בה חיה באזור ללא מוצא לים. ייתכן שהנחש/דרקון זוהה לראשונה עם הים בתרבות החורית ו/או החתית, שתיהן תרבויות הודו-אירופיות עתיקות באנטוליה שבצפון המזרח הקדום. בתרבויות אלו מוכרות לפחות שתי גרסאות של מיתוס מלחמת אל-הסער תשוב בנחש אִילוּיׇנְקַה. שמו החיתי הקדום של האל תשוב הוא תרחונתס, אשר כמו תור הנורדי וטריטה ההינדי התפתח אטימולוגית, כמשוער, מתוך השם הפרוטו-הודו-אירופי פֶּרְקְוּנוּס. הקשר של אִילוּיׇנְקַה לים איננו ברור מתוך הסיפור, ולפיכך לא כללה איילי-דרשן סיפור זה ברשימת המיתוסים מובהקים של מלחמת אל-הסער בים. ואולם היא כן כללה מספר סיפורים דומים מן התרבות החתית-חורית, שאף גיבורם הוא אל הסער תרחנת/תשוב, ובהם אויביו, כמו הנחש חדמו וענק האבן אֻלִִיכֻמִי, כן מקושרים באופנים ובמידות שונות עם הים.
המכתב לזמרי-לים: אדו אל הסער מכניע את הים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתוך מכתב למלך מארי זמרי-לים
|
|---|
|
| תרגום לעברית: נגה איילי-דרשן. |
זוהי העדות העתיקה ביותר המתוארכת בוודאות למוטיב מלחמת אל-סער בים במזרח הקרוב הקדום, מן המאה ה-18 לפנה"ס. במכתב רשמי (מסומן A.1968 בספרות הארכאולוגית) לזמרי-לים, מלכה האמורי האחרון של העיר מארי, שנמצא בארכיון המפורסם שלה, כותב נור-סין, שגריר בעיר חלב הסורית ומצטט את אַבּיָה, ה"עונה" כלומר הנביא, של אל-הסער אדו מחלב (עיר), אשר מבטיח לזמרי-לים בשמו של אדו את כלי הנשק שבאמצעותם נלחם אדו עם ים. אַבּיָה מוסר בשם האל אדו כי יחדון-לים, מלכה הקודם של מארי, ניצח במלחמותיו רק בזכות נשקו של אדו. ואולם יחדון-לים חטא, ולכן ניתנה הארץ לזמרי-לים במקומו. כעת, לאחר שהושיב אדו את זמרי-לים על כס המלוכה במארי, הוא גם מוסר לו את כלי נשקו שבאמצעותם נלחם בים, ואף "מושח אותו בשמן ניצחונו"[12].
האל אדו מחלב היה חשוב בתקופה הבבלית העתיקה, בייחוד בממלכת ימחד, וגם לאחר שנפלה ממלכה זו נשאר האל פופולרי, בכלל זה בחתושה בירת החתים. יריבו הים מכונה במכתב "תימתום", הצורה הסורית של השם האכדי "תיאמתום". למרות המוצא האמורי של ימחד, שפתם הכתובה הייתה אכדית, ולכן לא ניתן לדעת אם כך כינו בני חלב בשפתם את יריבו של אל-הסער, או שמדובר בתרגום השם המקובל לאכדית. במארי עצמה נמצא דווקא המרכיב "ים" בשמות תאופוריים.
מכתב נוסף מארכיון מארי מדווח כי כלי הנשק של אדו אכן הגיעו מחלב למקדש האל דגן בתרקה. קרוב לוודאי שזמרי-לים התכוון לשאת אותם בטקסיות במלחמה, כפי שנהגו לפי תעודות אחרות מלכים נוספים בימחד. ממכתבים אלו לא ניתן ללמוד על סיפור מלחמת אדו בים, שבעצמו לא התגלה. אך ניתן לדעת שהיה סיפור מוכר כזה, ושהייתה לו חשיבות פולחנית, טקסית ופוליטית.
בספרות החורית-חתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – חתים, חורים, אל הסער האנטולי
בחפירות הארכאולוגיות באתר חתושה (כיום בועז'כוי בטורקיה), בירת האימפריה החתית, נמצאו בעיקר בארכיון חתושה תעודות רבות אך מקוטעות ברובן, המעידות על תפוצה רחבה של סיפור מלחמת אל הסער בים באזור אנטוליה. התעודות כתובות בכתב היתדות החתי, רובן בשפה החתית ומיעוטן בשפה החורית. העמים החורים השתקעו בצפון סוריה בראשית האלף השני, כשהיגרו מהרי הקווקז, ככל הנראה מאזור ארמניה של היום, והתמזגו תחילה בתרבות הסורית המקומית. מסורות חוריות וסוריות עברו לאימפריה החתית, בעיקר כאשר סיפחה את ממלכת כיזוואתנה בשלהי המאה ה-15 לפנה"ס. חלק מן המסורות הועתקו על-ידי הסופרים החתיים בחתושה בשפה החורית, או תורגמו לחתית. במחקר המודרני הן מכונות במונח "הספרות החורית-חתית"[13].
שירת הים החורית-חתית: נצחון אל הסער על הים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתוך שירת הים החתית
|
|---|
|
| תרגום לעברית: נגה איילי-דרשן. |
שירת הים (מסומנת SA A-AB-BA Sir בספרות המחקר) הכילה ככל הנראה גרסה חורית-חתית שלמה של מלחמת אל הסער בים. היא מתועדת בכמה מסמכים ששרדו חלקית:
- מסמך (CTH 785) בשני עותקים בשפה החתית, מכיל הוראות פולחניות לביצוע השירה: ”הזמר ישיר את "שירת מעשה הגבורה של הים", כאשר [נ]יצח אל הסער את הים. בעודם ממשיכים לשיר, הכוהן הולך קדימה להר ארנה”. בסוף הלוח שרד קולופון: ”[חגי]גות הר חזי"”. השירה הושרה איפוא בחגיגות לכבוד הר חזי, ושמה המלא היה "שירת מעשה הגבורה של ים". כמקובל בשירות חוריות-חתיות, היא כונתה על שם אויבו של הגיבור, ולא על שם הגיבור עצמו. הר חזי נקרא כך בפי אלו ששכנו לצפונו, כמו החורים והחתים, בעוד שהשוכנים מדרומו כמו אוגרית, המקרא ושאר דוברי שפות שמיות מערביות קראו לו הר צפון. בעקבות תושבי סוריה שראו בהר צפון את מושב האל בעל, ראו בו גם החורים/חתים את מושב אל הסער, אם כי היו להם גם מסורות עתיקות יותר על מיקום הר חזי. לפי המסמך ששרד מצווה הכוהן לצעוד לכוון הר ארנה שבממלכת כיזוואתנה, ונראה כי כאשר הטקס הועבר לשם, יחד עם מסורות חוריות נוספות, הוחלפה הצעידה הטקסית בכיוון הר חזי המקורי לצעידה בכיוון הר ארנה המקומי. נמצא גם לוח מקביל כתוב חורית המסתיים אף הוא בקולופון "הר חזי", ומוסכם אצל חוקרי התחום שמדובר באותו חג. תוכן השירה לא נמסר גם בו, אך הזמרים מצווים לשיר את "שיר המלכות", כנראה מלכותו של אל הסער החורי תשוב, שבהמשך נזכרים כלי נשקו[15].
- שני לוחות קטלוגיים שונים של רשימות יצירות ספרותיות כוללות יצירה בשם "של הים", כנראה אותה שירה בשם מקוצר[16].
- מסמך מקוטע (KUB 45.63) המכיל כנראה את הלוח הראשון של שירת הים בשפה החורית. מצב ידיעת לשון זו במחקר מאפשר לפענח בה משפטים מעטים בלבד. היא פותחת במילים "אשירה על ים" ומסתיימת בקולופון "לוח אחד של הי[ם]". נזכרים בו "האלים", "האלים העתיקים" וכומרבי אבי האלים, המתעתד לשאת נאום בפני האלים, שתוכנו נמצא כנראה בלוח הבא[17].
- שירת הים החתית (CTH 346.9): לוח זה שבור בראשיתו ובסופו, ולכן לא ידוע שמו, אך לפי תוכנו הוא כנראה חלק משירת הים בשפה החתית. מסופר בו כי שטפונות כיסו את האדמה, ההרים והטרסות, והמים המשיכו לגאות עד כי הגיעו לשמש, לירח ולכוכבי השמים. אז נשא כומרבי נאום בפני האלים, ואמר להם שיש לשלם מס לים כדי לרצותו: כסף, זהב, נחושת ולפיס-לזולי. הוא גם פנה לאלה "אנזילי מלכת נינווה". אנזילי, ששמה נכתב באמצעות האידאוגרמה "אשתר", היא מקבילה חתית לאלה החורית שַוַושְכַה, והתואר "מלכת נינווה" רומז כנראה למקדש שוושכה בנינווה, המתועד עוד מסוף האלף השלישי לפנה"ס. שוושכה הייתה אלת המלחמה והתשוקה, ובמסורת החורית הקדומה היא אשתו של תשוב אל הסער. במסורת החורית-סורית המאוחרת כפי שהיא נמצאת גם בחתושה, אשתו של תשוב היתה חבת, ושאושכה הפכה לאחותו[18]. המשך הסיפור, שכלל כמשוער נצחון של אל הסער על הים, לא שרד.
איילי-דרשן זיהתה קוי דימיון בין שירת הים החתית לפפירוס עשתרת המצרי: פפירוס עשתרת פותח גם הוא במילים "אשירה על ים", סגנון פתיחה נפוץ בשירות החוריות-חתיות, אך נדיר במצרים העתיקה. כומרבי החתי הוא אבי האלים אך גם אל הדגן, וזה עשוי להסביר מדוע בפפירוס עשתרת, האלה הקוראת לפייס את הים במנחה היא רננותת אלת הקציר, אף שבמצרים היא אלה זוטרה. נראה כי בגרסה החתית נקראה אנזילי להביא את המס לים ולפתות אותו, בדומה לעשתרת בפפירוס המצרי[18].
אגדת פישישה (CTH 350.3)[עריכת קוד מקור | עריכה]
זהו שבר לוח קטן המכיל תחילת סיפור הנקרא כיום במחקר "אגדת פישישה", על שם גיבורה – הר פישישה, הממוקם באזור לבנון, לפי מסמכים אחרים של בריתות בין הממלכה החתית לממלכות וסאליות. במעט ששרד מן הסיפור, פישישה אנס את האלה אנזילי בעת שישנה, וכשהתעוררה והתלקח זעמה, ביקש לפייסה בהבטחה שיספר לה על הנשק שבאמצעותו ניצח אל הסער תרחונה את ים[19].
עקב מיקומו של ההר בלבנון הוערך במחקר שהאגדה היא ממוצא כנעני, אך לדעת איילי-דרשן זהו תרגום לחתית של סיפור חורי: המוטיב של הזדווגות בין אלים להרים נפוץ בספרות החורית, ואף כיום בארמניה ובקווקז, והטקסט כולל פתגם חורי "נפל תפוח מעץ" במשמעות של בהלה. בסיפור מוזכרים הר חזי, הוא הר צפון, והר שני בשם נמני, המוזכר גם הוא בספרות החורית, וכן בספרות סורית ומסופוטמית, בדרך כלל בזוג ביחד עם הר חזי. אל הסער החורי תשוב לעתים קרובות מתואר עם ארבעה בני-לוויה: ההרים חזי ונמני, והשוורים שרי וחורי. תבליטים וחותמות רבים מסוריה ואנטוליה מתארים את אל הסער עם נשק בידו, כששתי רגליו עומדות על שני הרים, ומקובל במחקר שהרים אלו הם חזי ונמני[19].
שחרור האלה מן הים (CTH 350.1)[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוח מקוטע בו נזכרים תרחונה אל הסער, האלה אנזילי והאל ים, וכן משרתו של ים, האל החורי אימפאלורי. נראה שאין זה המשך של שירת הים החתית, אלא גרסה מקבילה או דומה. התוכן לא פוענח ברובו, אך מילים כמו קרב וחרב מצביעים על עימות, כנראה בין אל הסער לים, וכן נכתב שאל הסער שחרר את האלה אנזילי. במחקר משערים שהלוח מתאר סיפור בו שבה האל ים את האלה אנזילי, ואל הסער שיחרר אותה. גם סיפור זה מזכיר את פפירוס עשתרת המצרי[20].
שירת חדמו (CTH 384) ושירת אֻלִִיכֻמִי (CTH 345)[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתוך שירת אֻלִִיכֻמִי: אאה מסייע לאל הסער
|
|---|
|
| תרגום לעברית: נגה איילי-דרשן. |
שירות אלו מופיעות באופן מקוטע במספר רב של שברי לוחות חוריים-חתיים. הן אינן מספרות על מלחמת אל-הסער ישירות בים, אלא במפלצות-ים. חתיתולוגים סבורים ששירות אלו הן האחרונות במחזור כומרבי. כמו בשירות הקודמות באותו מחזור, כומרבי אבי האלים הוא האנטגוניסט הזומם נגד אל הסער, אך בשירת חדמו ובשירת אֻלִִיכֻמִי חובר הים לכומרבי במזימותיו. יש חתיתולוגים הסבורים שגם שירת הים החתית היא חלק ממחזור כומרבי, אך אחרים ובהם איילי-דרשן סבורים ששירת הים החתית נבדלת בכך שבה הים לבדו הוא האנטגוניסט, ומאיים על כומרבי ועל כל שאר האלים יחד[22].
שירת חדמו ושירת אֻלִִיכֻמִי הן ככל הנראה שני עיבודים חלופיים של אותה מסורת. בשתיהן מסופר על מפלצות ענק שנולדו לכומרבי ולאם עצומת גודל: חדמו – נחש ימי שנולד מבתו הענקית של הים, ואֻלִִיכֻמִי – סלע שנולד מסלע-אם ענק. לאחר שהתייעץ עם בן-בריתו הים, ייעד כומרבי לבנים אלו את המלחמה באל הסער, ואת המלכות על האלים. משגדלו הבנים מאוד, וכבר לא ניתן היה להסתירם עוד, סופר לאל הסער עליהם, והוא בכה וסירב להלחם בהם. כדי לסייע לו יצאה אחותו אנזילי לחוף הים וניסתה לפתותם. ניסיון זה כשל נגד אֻלִִיכֻמִי, סלע עיוור, חרש וחסר תחושה, וככל הנראה צלח לפחות חלקית נגד חדמו, אשר התפתה לעלות לחוף לפני שהגיע לשיא גודלו, אך מנקודה זו בעלילה לא שרד המשך שירת חדמו. בשירת אֻלִִיכֻמִי, גם אל מלחמה אחר, אשתבי, הוזמן על-ידי האלים להלחם באֻלִִיכֻמִי, ונכשל גם הוא. רק לאחר עזרתו של אאה אל החוכמה הצליח אל הסער לנצח את אֻלִִיכֻמִי, ושב להיות מלך האלים[22].
מלחמת אל הסער בנחש אילויינכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שגיאות פרמטריות בתבנית:הפניה לערך מורחב
פרמטרים [ 2 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
שני נוסחים שונים של אגדה זו נמצאו בחפירות חתושה. היא נזכרת תכופות במחקרים על מיתוס מלחמת אל הסער בים, מאז מחקרו הראשון של אולברייט בנושא משנת 1936. הסיבה לכך היא שבאחד הנוסחים שוכן הנחש בים, ובכך הוא דומה לנחש חדמו. אך איילי-דרשן כללה ברשימתה המצומצמת של דוגמאות למיתוס את שירת חדמו, ולא כללה בה את אגדת אילויינכה. זאת משום שבאגדת אילויינכה, הים משמש רק כמקום מחייתו של הנחש, אך אינו נלחם או זומם נגד אל-הסער, ואף אינו מואנש.[23].
עלילות בעל וענת: מלחמת בעל בים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – עלילות בעל וענת, בעל (אל), ים (אל)
מתוך "עלילות בעל וענת"
לוח KTU 1.2 IV, שורות 7-23 |
|---|
|
| תרגום לעברית: איילי-דרשן. |
סיפור מלחמתו של בעל בים ב"עלילות בעל וענת" נחשב לעיתים קרובות לדגם היסוד של מיתוס מלחמת אל הסער בים, במזרח הקדום כולו ובייחוד במיתוס הכנעני. עם זאת, איילי-דרשן סבורה שסיפור זה ייחודי מאוד בסגנונו לאוגרית ולסופר אלמלך השבני החתום עליו, ולפיכך אינו מייצג בהכרח את המוטיב בשאר המרחב הכנעני יותר מאשר הסיפורים החתיים-חוריים והמצרים. ייחודו של הסיפור מתבטא בין השאר בהיעדר סממנים מיתיים בתיאור האלים, והצגתם המואנשת כנסיכים אנושיים המתעמתים על המלוכה[25].
מתוך "עלילות בעל וענת"
לוח KTU 1.3 III, שורות 37-42 |
|---|
|
| תרגום לעברית: איילי-דרשן. |
הלוח הראשון (KTU 1.1) עליו כתוב הסיפור מקוטע מאוד, אך מן השורות ששרדו ניתן להבין כי ראש האלים אל המליך את ים בנו, ותבע ממנו לסלק את בעל, מאחר שזה קילל את אל. מרכיב זה מזכיר את השירות החוריות-חתיות על היריבות בין אבי האלים כומרבי ואל הסער תשוב. בלוח זה מכונה ים "אהוב אל", בעוד שבעל מכונה "בן דגן", אף שבמקומות אחרים בשירת אוגרית נחשב בעל גם הוא לבנו של אל. ייתכן שהסופר מזהה את אל עם האל דגן, אך איילי-דרשן מציינת כי גם לגבי אלי סער אחרים במזרח הקדום, תשוב החורי ודמרוס בכתבי פילון איש גבל, נחשבו כבעלי שני אבות: אב ביולוגי ואב מאמץ שהיה אל הדגן[27].
האל הזוטר עשתר, כוכב השחר, נזכר פעמיים במחזור עלילות בעל: פעם אחת כאשר הוא מציע את עצמו למלוכה במקום ים, ובלוח 1.6 כאשר הומלך במקום בעל, ובשני המקרים הוא נכשל וירד מכסאו. עלילה זו מקבילה ככל הנראה לעלילת האל הזוטר אשתבי בשירת אוליכומי החורית-חתית, המוזמן על-ידי האלים להלחם בים, ונכשל[28].
בלוח השני (KTU 1.2) שרדו הטור הראשון והטור האחרון. בטור הראשון מסופר כי ים שלח שליחים לאספת האלים, אשר תובעים להסגיר לידיהם את בעל. לצידו של בעל עומדות ענת ועשתרת, ומונעות מבעדו להגיב באלימות ולפגוע בשליחי ים. שאר האלים כופפים את ראשם בפני שליחי ים, מה שניתן להתפרש כתיאור חצרני-אנתורופומרפי למוטיב המיתי של אימת הים על האלים. בטור האחרון של הלוח השני מתוארת עזרת האל האומן כושר-וחסיס לבעל. בכך מקביל תפקידו של כושר-וחסיס לתפקיד האל החכם אאה בסיפורים המסופוטמיים והחורים-חיתיים. בהמשך אותו טור מתואר הקרב המכריע בין ים לבעל, גם הוא באופן מואנש כקרב בין שני נסיכים, ניצחונו של בעל בזכות כלי המלחמה של כושר-וחסיס, והמלכתו של בעל[29]. עשתרת מיוצגת גם במקום זה, בקריאה "ים אכן מת! בעל ימלוך!"[30].
מרבית תוכנם של שני הלוחות הבאים (ככל הנראה) בסיפור, לוח KTU 1.3 ולוח KTU 1.4, מפרט על בניית ארמונו של בעל בהר-צפון על-ידי כושר-וחסיס. בתום הבנייה זוכה בעל בכוחותיו ובהדרו השמימיים. בלוח זה מופיעות פעמים רבות בנות לווייתו של בעל: טלי בת רב ופדרי בת אור, שכאלות הטל והערפל הן מתאימות לאפייונו כאל סער[31].
מאבק הבעל במפלצות הים זכה לעניין רב במחקר מיד עם פרסום שירת אוגרית, עקב הקשר למקרא, אך למעשה הוא מובא בעלילות בעל כבדרך-אגב, וללא קשר מובהק למלחמתו בים. בלוח KTU 1.5 לועג מות לבעל, ומזכיר את מלחמת בעל בלוויתן נחש בריח [א], בנחש עקלתון[ב], וכן ל"שליט בעל שבעה ראשים" שלא ברור מיהו. יצורים אלו, כפי שהעירו ליונשטם ואחרים, אף אינם מקושרים במפורש לים[32]. בלוח KTU 1.3 מתפארת ענת כי מחצה את ים, חסמה את תנין[ג], מחצה את נחש עקלתון ואת השליט בעל שבעה ראשים. לא ברור מדוע ענת מנכסת לעצמה את הריגת כל אלו כאשר המסורת האחרת מייחסת אותם לבעל, וייתכן שהיא רק מתפארת בהתאמה לאפיון הלוחמני, האכזרי והגנדרני שלה במיתוס[33].
פפירוס עשתרת: מלחמת סת בים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פפירוס עשתרת הוא פפירוס מצרי המתוארך למחצית השנייה של המאה ה-15 לפנה"ס על פי אזכורו של פרעה אמנחותפ השני. הוא נקרא כיום על שם האלה הכנענית עשתרת, הנזכרת בו פעמים רבות. ואולם חלקו הגדול של הפפירוס לא שרד, ולפי מה שנותר בחלקים ששרדו מקובל במחקר שהוא הכיל סיפור מלחמה של אל הסער המצרי סת באל ים הכנעני. לפי תיאורו של האל פתח כראש האלים נראה שהפפירוס נכתב בעיר מוף, בה שכנה אז מושבה של מהגרים מכנען שכונתה "רובע הצורים"[34].
פפירוס עשתרת מעיד על השפעה כנענית חזקה על הפולחן והמיתולוגיה המצרית, שאף קדמה להשפעה הכנענית המוכרת היטב למחקר בתקופה הרעמססית. הבט אחד של השפעה זו הוא תיאור אלה כנענית טיפוסית, עשתרת, כבתו של ראש האלים המצרי פתח. הבט אחר של ההשפעה ניתן לראות באופיו של אל הסופה המצרי סת: באזור מצרים, שם סופות הן סופות חול ולא סערות גשם, הוא נתפס בדרך-כלל כאל דמוני, מפחיד ובלתי-אהוב. אך בתקופת כתיבתו של פפירוס עשתרת זוהה סת עם בעל, אל הגשם והסער הכנעני, ולפיכך ממלא סת בפפירוס עשתרת את תפקיד הגיבור האהוב והמציל[35]. האנטגוניסט בפפירוס עשתרת אף הוא אל כנעני שהתקבל במצרים באותה תקופה: האל ים[36].
בחלקים ששרדו מן הפפירוס, הסיפור נפתח באספת אלים שבה מציעה אלת הקציר המצרית רננותת לשלוח מנחה לאל ים, הדורש להיות שליט האלים, כדי לרצותו. האלים בוחרים בעשתרת להביא את המנחה לים, ככל הנראה מתוך הנחה שיופיה ומיניותה יסייעו לפייס אותו. במעט ששרד מתיאור פגישת עשתרת וים, נראה שעשתרת אכן השתמשה במיניותה, שכן היא מתוארת כצוחקת ושרה עירומה לפני ים, וים מוסיף על דרישותיו שפתח ייתן לו את בתו עשתרת לאשה[37]. מוטיב דומה של פיתוי האל ים על-ידי אשה יפה נמצא במקור מצרי מן התקופה הרעמססית, אגדת שני האחים, שאף בה ניכרות השפעות כנעניות[38].
בחלקים נוספים ששרדו מתוך הפפירוס שוחזר שמו של סת בסמוך לפעלים רבים של לחימה, המעידים כנראה על מלחמתו בים. כמו כן שרד תיאור של ים כמי שמאיים לגאות ולהציף את היבשה כולה, מה שמסביר את פחדם של האלים האחרים ממנו.
מוטיבים דומים מתקופת הממלכה החדשה במצרים נמצאו בשלושה לחשים רפואיים, מפפירוס הרסט, פפירוס ברלין ופפירוס ליידן, המדמים את ריפוי המחלה להכנעת ים על-ידי סת או בעל. סת/בעל מתואר בהם כמכשף את הים, מרעים בקולו על ים, ונלחם בו בחניתות עשויות עץ ממין כלשהו, אולי ארז או מילה. המילים לחנית ולעץ בלחש הן מילים שאולות מכנענית[39].
אנומה אליש: מלחמת מרדוך בתיאמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – אנומה אליש, תיאמת, מרדוך
מתוך "אנומה אליש"
לוח א', שורות 127-138 |
|---|
|
| תרגום לעברית: ש. שפרה וי. קליין. |
בניגוד לאלי-ים זכריים במרבית המיתוסים הידועים, במסופוטמיה אלת הים הייתה נקבית: תיאמת או בשמה המלא במיתוס "תיאמתום", מילה שבאכדית פירושה בפשטות "ים" אך מינה הדקדוקי נקבה[41].
בדומה לסיפורי בריאה רבים אחרים פותחת האנומה אליש בתאוגוניה: הופעתם/יצירתם של האלים עוד בטרם היות העולם: התגלמות המים המתוקים הזכרי אפסו והתגלמות המים המלוחים הנקבית תיאמת מהלו את מימיהם יחד, וכך הולידו את שאר האלים. תיאמת היא איפוא ישות מיטיבה במקורה: האם והיולדת הארכיטיפית. אך לפי המיתוס, כאשר נולד מרדוך וקיבל מאנו אל השמים את רוחות השמים במתנה, "נדלחה" תיאמת והפכה לדמות מרושעת. היא מולידה צבא של מפלצות מטילות אימה: 11 תנינים ונחשי ענק. כמו כן היא יוצרת משרת/בן זוג בשם קינגו, ודורשת להפוך אותו לשליט האלים. דמותו של קינגו משנית מאוד בעלילת האנומה-אליש, ודרשן-איילי סבורה שהיא נדרשת רק משום שתיאמת היא נקבה, ומשום כך אינה יכולה לדרוש את השלטון על האלים לעצמה, כפי שעושה אל הים בכמה מן המיתוסים.
ראש האלים החדשים אנשר מבקש מן האלים אאה ואנו להילחם בתיאמת, אך הם יראים מכוחה ומסרבים -- מוטיב משני נפוץ בסיפורי מלחמת אל הסער בים. רק מרדוך מסכים לצאת לקרב, לאחר שקיבל הבטחה שיקודם לראש האלים אם ינצח. מרדוך מתכונן למלחמה ומצטייד בכלי-נשק: קשת, מרכבה ושריון, המסמלים את כוחות מזג-האוויר ורוחות השמיים, ומזהים אותו כאל סער[42].
מתוך "אנומה אליש"
לוח ד', שורה 135 - לוח ה', שורה 58 |
|---|
|
| תרגום לעברית: נגה איילי-דרשן. |
לפני הקרב מסופר שמרדוך נבהל בתחילה ממראה תיאמת, ואף זה מוטיב משני נפוץ בסיפורים כאלו[43]. אך מרדוך מתאושש, ולאחר שהוא נושא נאום על פשעיה של תיאמת נפתח הקרב ביניהם. מרדוך לוכד את תיאמת ברשת העשויה מארבעת רוחות השמים, ויורה חץ בקרביה. לאחר מותה הוא כולא את בני-בריתה ו-11 התנינים והנחשים, והורג את קינגו. כמו בעלילות בעל וענת האוגריתי, גם באנומה אליש, מלחמתו של אל-הסער במפלצות הים רק מאוזכרת בתעודות ששרדו, ואיננה מפורטת ומודגשת כמו מלחמתו באלת הים עצמה[44].
ההבדל העיקרי בין אנומה אליש לשאר מיתוסים של מלחמת אל הסער בים (פרט למיתוס המקראי, המושפע מאנומה אליש) הוא הסיפור הקוסמוגוני של בריאת העולם מגופת אלת הים המנוצחת. לפני האנומה אליש לא יוחסה יכולת הבריאה למרדוך, ולא לגיבורים ואלי-סער אחרים. תיאור הבריאה של אנומה אליש מסתמך על מוטיבים מסופוטמיים ממיתוסי בריאה עתיקים יותר, כמו הפרדת השמים והארץ, ועם זאת הוא מעדכן אותם: באנומה אליש ההפרדה מתייחסת למימיה של תיאמת ולא לחומר יבש. בהמשך האנומה אליש מתוארת גם בריאת האדם מדמו של קינגו, וזהו עדכון המיתוס של אתרחסיס בו נברא האדם מדמו של אל מורד אחר: ווה-אילו המורד באנליל[45].
ואולם ככלל, בריאת העולם ובריאת האדם מפריעות את הרצף העלילתי של האנומה אליש: לאחריהם חוזר הסיפור למוטיבים משניים הנפוצים במיתוסים של מלחמת אל הסער בים: האלים השמחים על ניצחון מרדוך (ולא על בריאת העולם) ממליכים אותו לראש האלים, ולבקשתו נבנה לו מקדש, שמעתה יהיה גם מקום אספת האלים. במשתה חנוכת המקדש קוראים האלים ב-50 שמות של מרדוך, חלקם שמות של אלים קודמים, ובאופן זה הואצלו תכונותיהם על מרדוך. השירה מסתיימת בפניית "והגדת לבנך" לדורות הבאים לשמור ולהעביר את הסיפור[46].
רבים מן ההיבטים של סיפור אנומה אליש מושפעים ומשחזרים את הסיפור השומרי הקדום יותר של הריגת המפלצת אנזו על-ידי האל הגיבור נינורתה, שהיה לו ככל הנראה מעמד קלאסי במיתוס ובפולחן המסופוטמי. החוקרים מסכימים שמהלך זה היה חלק מביסוס הדומיננטיות הבבלית, שביטלה את הפנתאון השומרי הישן עם אנליל, אל העיר ניפור, כראש האלים, והמליכה במקומו את מרדוך האל הבבלי. ועם זאת יש באנומה אליש גם היבטים שונים וחדשים, מהם שרירותיים שקשה להסבירם, כמו השתנות תיאמת מדמות אהובה לשנואה, ותיאור הגיבור מרדוך כאל סער. מספר חוקרים של האנומה אליש ראו בכך עדות להשפעות של מסורות לא-מסופוטמיות, ובייחוד של סיפורי מלחמת אל סער בים שיובאו מתרבויות שבהן הים מילא תפקיד חשוב יותר מאשר במסופוטמיה, תרבות שהתרכזה מסביב לנהרות ולא לחוף הים[47].
במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – תהום (יהדות), בריאת העולם ביהדות ובאנומה אליש
מתקופת ממלכות ישראל ויהודה, במחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס בארץ ישראל, לא מוכרות בתעודות ארכאולוגיות כתובות מובהקות של מוטיב מלחמת אל הסער בים. לפיכך המקור היחידי למיתוס מאזור זה ומתקופה זו הוא המקרא[48].
כבר בסוף המאה ה-19, עם גילוי ופיענוח אנומה אליש, ובראשית המאה ה-20 עם גילוי ופיענוח עלילות בעל וענת, הצביעו חוקרי מקרא כהרמן גונקל ומשה דוד קאסוטו[ד] על מוטיב של מלחמת האל המקראי בתהום, בים ובמפלצותיו. מוטיב זה נרמז לראשונה כבר בפסוק השני של התורה[50], וחוזר במקומות רבים נוספים. בעקבות גונקל וקאסוטו מסכימים היום חוקרי מקרא רבים[6] שהמקרא מתפלמס עם האנומה אליש ועם מיתוס המלחמה בים באופן כללי, בעיקר באמצעות הדגשה כי אף הים ומפלצותיו נבראו על-ידי האל המקראי, ושהם ככלי-משחק בידו. כך "התנינים הגדולים" הם המין היחידי של יצורים הנזכר במפורש בשמו בעת בריאת בעלי-החיים בספר בראשית פרק א', ובתהלים ק"ד נכתב ” מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת. שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ”.
עם זאת, במקומות רבים במקרא, ובייחוד בשירה, כגון בספר תהלים, בספר איוב, בספר ישעיהו ובספר חבקוק, ישנם אף תיאורים ברורים ונמלצים של מלחמת האל בים וביצוריו:
”אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים. אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן” (תהלים, ע"ד, י"ג–ט"ו)
”בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם.” (ישעיהו, כ"ז, א')
”עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה' עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין. הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים” (ישעיהו, נ"א, ט'–י')
”ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ. אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם. אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ” (תהלים, פ"ט, ט'–י"א)
שחזור השירה העברית הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות ניתוח המוטיב בסיפורי המזרח הקדום, הוצע איפוא שגם בדת הישראלית הקדומה הייתה שירה עתיקה של מלחמת האל המקראי בים, אשר לא נכללה במקרא במפורש, אך שרדה בו בהתייחסויות ובציטוטים מרובים[51]. איילי-דרשן שחזרה את מהלך השירה כך[52]:
1. האל נלחם בים רכוב על מרכבת סוסים, כשבידיו קשת ומטות, בהם ביקע את הים: ”הֲבִנְהָרִים חָרָה ה' אִם בַּנְּהָרִים אַפֶּךָ אִם בַּיָּם עֶבְרָתֶךָ כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה. עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ שְׁבֻעוֹת מַטּוֹת אֹמֶר סֶלָה נְהָרוֹת תְּבַקַּע אָרֶץ.” (חבקוק, ג', ח'–ט').
2. המים זרמו מן התהומות ומן העננים: ”רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים זֶרֶם מַיִם עָבָר נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא. שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה” (חבקוק, ג', י'–י"א). ”רָאוּךָ מַּיִם אֱלֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת. זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים” (תהלים, ע"ז, י"ז–י"ח).
3. האל ירה את חציו, רעמו וחניתו להאיר את הארץ: ”לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ” (חבקוק, ג', י'–י"א). ”אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ. קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ” (תהלים, ע"ז, י"ח–י"ט).
4. האל הוסיף להלחם באויביו באמצעות מטותיו: ”מָחַצְתָּ רֹּאשׁ מִבֵּית רָשָׁע עָרוֹת יְסוֹד עַד צַוָּאר סֶלָה. נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פרזו [פְּרָזָיו] יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי עֲלִיצֻתָם כְּמוֹ לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר” (חבקוק, ג', י"ג–י"ד).
5. לבסוף דרך האל במרכבתו בים, והמים התעכרו: ”דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ חֹמֶר מַיִם רַבִּים” (חבקוק, ג', ט"ו), ”בַּיָּם דַּרְכֶּךָ ושביליך [וּשְׁבִילְךָ] בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ” (תהלים, ע"ז, כ'), ”וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם” (איוב, ט', ח')
לדעת יעקב קליין[51] ואיילי-דרשן, בגרסה המקראית הקדומה הייתה תבוסת הים מבוא לבריאת העולם, בדומה לאנומה אליש, שבה תבוסת תיאמת מובילה לבריאת העולם על-ידי מרדוך המנצח. האל המקראי, בניגוד למרדוך, אינו בורא את העולם מגופתו של אל המים המנוצח. אך גם באנומה אליש מסופר שמרדוך כלא את המים העליונים בתוך בחלק העליון של גופת תיאמת, ושם עליהם משמר כדי שלא יוכלו לצאת.
6. האל סימן גבול לתהום ולים, ובכך איפשר ליבשה להופיע: ”בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם. בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם. בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ” (משלי, ח', כ"ז–כ"ט)[ה]. תיאורים דומים ישנם בתהלים, ל"ג: ”בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת.... כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד”, וכן בשירת הים בספר שמות: ”וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם”.
איוב פרק מ"א[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפרק זה בספר איוב מתואר באופן מפורט ”מֶלֶךְ עַל כָּל בְּנֵי שָׁחַץ”, השולט בים: ”יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה. אַחֲרָיו יָאִיר נָתִיב יַחְשֹׁב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה”.
כמו במוטיב משני נפוץ של סיפורי המלחמה בים, האלים יראים מפניו, וכלי נשק אינם יכולים לו: ”מִשֵּׂתוֹ יָגוּרוּ אֵלִים מִשְּׁבָרִים יִתְחַטָּאוּ. מַשִּׂיגֵהוּ חֶרֶב בְּלִי תָקוּם חֲנִית מַסָּע וְשִׁרְיָה. יַחְשֹׁב לְתֶבֶן בַּרְזֶל לְעֵץ רִקָּבוֹן נְחוּשָׁה. לֹא יַבְרִיחֶנּוּ בֶן קָשֶׁת לְקַשׁ נֶהְפְּכוּ לוֹ אַבְנֵי קָלַע. כְּקַשׁ נֶחְשְׁבוּ תוֹתָח וְיִשְׂחַק לְרַעַשׁ כִּידוֹן”.
לאחר תקופת המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספר החיצוני תפילת מנשה פותח בפניה אל האלוהים: ”אשר עשית השמים והארץ וכל צבאם, אשר אסרת את הים בדבר מצוותך, וסגרת וחתמת תהום בשמך הנורא והנכבד” (תפילת מנשה, ב-ג).
חזון יוחנן, בנבואה אפוקליפטית על אחרית הימים, חוזה מלאך שירד מן השמים ”ויתפוש את התנין את הנחש הקדמוני... וישליכהו אל תהום ויסגור עליו ויחתום” (חזון יוחנן כ', ב-ג).
מקורות רבים בספרות חז"ל מספרים על מרד הים או "שר של ים" בשעת הבריאה, ועל מלחמת ה' במרד והכנעתו: ”בשעה שביקש הקב"ה לבראות את העולם אמר לו לשר של ים: פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם [כדי שתתגלה היבשה], אמר לפניו: ריבונו של עולם, די שאעמוד בשלי. מיד בעט בו והרגו, שנאמר "בכוחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב" (איוב כ"ו, י"ב).” (תלמוד בבלי, בבא בתרא עד ע"ב).
רבי יוחנן זיהה את "התנינים הגדולים" בבראשית א' עם "לויתן נחש בריח" ו"לויתן נחש עקלתון" שבספר ישעיהו (בבא בתרא עד ע"ב). באותו מקום דרש רב כי הקב"ה "סירס את הזכר" שבין התנינים "והרג הנקבה" כדי שלא יזדווגו זה עם זה ולא יחריבו את העולם בעוצמת המעשה. זיהוי חז"ל את "התנינים הגדולים" עם הלוויתן הביא למסורות רבות נוספות של ניצחון ה' על חיה זו, למשל שהוא הורגה ושומר את בשרה למאכלם של צדיקים לעתיד לבוא (תלמוד בבלי, בבא בתרא עה ע"א)[6].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נגה איילי־דרשן (2016). ודורך על במתי ים: מלחמת אל הסער בים בספרות המזרח הקדום. ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק - ירושלים.
- ליונשטם, ש. א. (1969). מיתוס הים בכתבי אוגרית וזיקתו אל מיתוס הים במקרא. ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, 96-101.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אוגריתית: לתן בתֿן ברח. הכתיב כולל עיצורים בלבד וקשה לדעת כיצד בוטא. "בתֿן" אינו מקביל ל"נחש" בעברית אלא ל"פתן"
- ^ אוגריתית: בתֿן עקלתן. גם כאן "בתֿן" מקביל ל"פתן"
- ^ אוגריתית "תנן", ככל הנראה בוטא "תונאן"
- ^ מצוטטים על-ידי שמואל אפרים ליונשטם[49]
- ^ בפרק ח' בספר משלי מצטט הסופר את החכמה שקדמה לכל בריאה, ומתאורו ניתן ללמוד על מסורת הבריאה שהכיר[53].
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 נגה איילי־דרשן (2016). ודורך על במתי ים: מלחמת אל הסער בים בספרות המזרח הקדום. ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק - ירושלים, עמ' 2-8
- ^ Clay, A. T. (1909). Amurru, the Home of the Northern Semites: A Study Showing that the Religion and Culture of Israel are Not of Babylonian Origin. Sunday School Times.
- ^ Sayce, A. H. (1924). The Origin of Biblical Traditions. By Albert T. Clay. 10× 7½, 224 pp. Yale and Oxford University Presses, 1923. Journal of the Royal Asiatic Society, 56(1), 111-116.
- ^ W.F. Albright Zebul Yam and Thâpiṭ Nahar in the Combat between Baal and the Sea, JPOS 16 [1936]: 17–2.
- ^ ליונשטם 1969
- ^ 1 2 3 יאיר זקוביץ, לא כך כתוב בתנ"ך, מבוא, או מתי נבראו התנינים הגדולים,2004, עמ' 15-26
- ^ אריה איסר ומתניה זהר. (2010). והרעב כבד בארץ: שינויי אקלים והשפעתם על ההיסטוריה של ארצות המקרא, עמ' 24
- ^ Noga Ayali-Darshan, The Storm-God and the Sea: The Origin, Versions, and Diffusion of a Myth throughout the Ancient Near East (English revised edition; ORA 37), Tübingen 2020
- ^ 1 2 איילי-דרשן (2016), עמ' 17
- ^ M. L. West, Indo-European Poetry and Myth, Oxford University Press, 2007
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 263
- ^ איילי דרשן (2016), עמ' 262-268
- ^ איילי-דרשן (2016), עם' 55-56.
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 60-61
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 56-58
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 59
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 59-60
- ^ 1 2 איילי-דרשן (2016), עמ' 60-62
- ^ 1 2 איילי-דרשן, (2016), עמ' 63-66
- ^ איילי-דרשן _2016), עמ' 66-67
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 87
- ^ 1 2 איילי-דרשן (2016), עמ' 67-92
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 94-96
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 121-122
- ^ איילי-דרשן 2016, עמ' 97-100
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 147
- ^ איילי-דרשן 2016, עמ' 101-107
- ^ איילי-דרשן, (2016), עמ' 110-113
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 119-123
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 124-126
- ^ איילי־דרשן (2016), עמ' 127-138
- ^ איילי-דרשן (2016) עמ' 143-146
- ^ איילי-דרשן (2016) עמ' 146-149
- ^ איילי־דרשן (2016), עמ' 23
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 33-36
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 24-25
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 32
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 46-51
- ^ איילי־דרשן (2016), עמ' 40-45
- ^ 1 2 איילי-דרשן (2016), עמ' 165
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 156
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 169-174
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 174-177
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 172-177
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 182-185
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 185-191
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 191-195
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 205-206
- ^ ליונשטם 1969
- ^ אריה איסר ומתניה זהר. (2010). והרעב כבד בארץ: שינויי אקלים והשפעתם על ההיסטוריה של ארצות המקרא, עמ' 24
- ^ 1 2 יעקב קליין, עולם התנ"ך: איוב, "בכחו רגע הים", מלחמת האל הבורא בים ובעוזריו, עמ' 146-148
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 208-228
- ^ איילי-דרשן (2016), עמ' 219-220