מיתולוגיה השוואתית
מיתולוגיה השוואתית היא ההשוואה השיטתית של מיתוסים ונושאים מיתולוגיים ממגוון רחב של תרבויות[1]. מיתולוגיה השוואתית עוזרת להבין את ההתפתחויות של תרבויות ודתות, לתמוך בתאוריות פסיכולוגיות ולהבין את המקורות המשותפים למיתוסים. למיתולוגיה השוואתית מספר גישות חקר שבאות מתחומים שונים. מיתולוגיה השוואתית נוגעת בשדות מחקר ונושאים מגוונים, ובהם היסטוריה, פסיכולוגיה, תאולוגיה, אנתרופולוגיה ולשון. מקס מילר היה הראשון שהשתמש במושג ב-1856.
גישות למיתולוגיה השוואתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]גישה לשונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגישה הלשונית חוקרת את היחסים הלשוניים בין מיתוסים של תרבויות שונות, ובעיקר את קווי הדמיון בין שמות האלים בתרבויות שונות. לדוגמה, שמותיהם של אל השמים היווני זאוס פאטר, אל השמים הרומי יופיטר ואל השמיים ההודי (מהתקופה הוודית) "Dyauṣ Pitr" קרובים מבחינה לשונית. מכאן עולה כי ליוונים, רומאים והודים תרבות ושפה מוקדמת משותפת. מקס מילר חקר מיתוסים באמצעות הגישה הלשונית.
גישה מבנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוקרים הנוקטים בגישה המבנית מחפשים מבנים בסיסיים המשותפים למיתוסים שונים. לוי שטראוס האמין כי מיתוסים בנויים מאלמנטים סותרים, ושקיימים בתוך המיתוסים "מפשרים" אשר מחברים בין ניגודים. הוא חשב כי מטרת המיתוס היא "לתווך בין ההפכים, ובכך לפתור את המתחים הבסיסיים או את הסתירות הנמצאות בחיי אדם או בתרבות". למשל, דמות ה"רמאי" בהרבה מהמיתולוגיות האינדיאניות משמשת כמפשר בין חקלאות לציד, שמסמלים חיים ומוות בהתאם. דמות כזו מופיעה כזאב ערבות או עורב, חיות שאוכלות פגרים. בכך הם לא משתייכים לציד, כי הם לא הורגים בשביל האוכל שלהם, אבל גם לא משתייכים לחקלאות. דוגמה אחרת למחקר שהתבצע באמצעות הגישה המבנית היא עבודתו של ולדימיר פרופ, חוקר פולקלור רוסי, שפירק את סיפורי העם הרוסיים לשלושים ואחד שלבים שמאפיינים אותם[2].
גישה פסיכולוגית
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוקרי מיתולוגיה שבאים מתחום הפסיכולוגיה מזהים במיתוסים דפוסים ותמונות אשר, לטענתם, נובעים מהמחשבות הנמצאות בתת-המודע של כל אדם, וחושפים את הכוחות הפסיכולוגיים של התרבות. למשל, הוגים פרוידיאנים מזהים את תסביך אדיפוס במיתוסים במגוון של תרבויות. קרל גוסטב יונג האמין שהסיבה לכך שמיתוסים דומים בכל רחבי העולם היא שמיתוסים הם ביטויים של הארכיטיפים והרעיונות של הלא-מודע הקולקטיבי שקיימים בכל בני האדם.
דוגמאות לדמיון בין מיתולוגיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקורבן הבורא
[עריכת קוד מקור | עריכה]במיתולוגיות רבות מסופר על דמות אלוהית אשר מותה יוצר חלק מן המציאות או את כולה. סיפורים כאלה נפוצים במיוחד בתרבויות שמגדלות יבולים[3]. למשל, באחד מסיפורי הבריאה הסינים מסופר על האל פנגו, אשר במותו נשמתו הופכת לרוח, העיניים שלו - לירח ולשמש, השיער והזקן שלו - לכוכבים, הבשר שלו - לאדמה, והעצמות שלו - לאבנים ומתכת. עוד דוגמאות הן הנערה היינואלה ממיתוס באינדונזיה, המיתוס ההודי של פורושה, ו-יימיר במיתולוגיה הנורדית.
בהרבה תרבויות ברחבי העולם מופיע מיתוס על מבול גדול והרסני. המבול מסמל מחיקה של האנושות מהעולם והזדמנות להתחלה מחדש. סיפור המבול בדרך כלל מתרכז בגיבור אחד, למשל מנו באפוס "Matsya Purana" ההודית, שמציל דג שאחר כך מתגלה לו בתור האל וישנו, או נח המקראי, שאלוהים מוצא אותו כצדיק היחיד בדורו[4]. המבול מוחק את האנושות ומשאיר רק את הגיבור, ולפעמים גם קבוצה של ניצולים, בחיים. סיפורי המבול באפוס של גילגמש ובתנ"ך דומים במיוחד משום שבשניהם הגיבור בונה תיבה שבה שטים הוא, משפחתו ובעלי חיים שהאל ציווה עליו להצילו. סיפורים דומים נמצאים במיתולוגיה היוונית, המיתולוגיה האצטקית ועוד גרסאות מסופוטמיות. סיפור המבול העתיק ביותר הידוע לחוקרים הוא סיפור המבול השומרי.
המבנה של סיפורי הגיבור
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוקרים רבים מאמינים שסיפורי גיבורים מתרבויות שונות חולקים מבנה בסיסי אחיד. כך למשל, יוסף קפמבל הציעה את השערת ה"מונומית'" או מסע הגיבור, שמציעה מבנה בסיסי משותף למיתוסים על גיבורים[5].
ציר העולם - “Axis mundi”
[עריכת קוד מקור | עריכה]במיתולוגיות רבות, מתואר מקום שנמצא במרכז העולם ולפעמים משמש גם כנקודת מפגש בין רמות שונות של היקום, כמו גן עדן וגיהנום. ציר העולם, או בלטינית “Axis mundi”, מסומן לעיתים קרובות על ידי הר, עץ, אבן או אובייקט מיתולוגי אחר. לדוגמה, במסורת הכנענית העתיקה, הר חרמון נחשב כציר העולם (כך לפי ספר חנוך א')[6]. העץ יגדראסיל במיתולוגיה הנורדית נמצא במרכז העולם, מחבר את תשעת העולמות השונים, ומשמש כמקום מפגשם היומי של האלים וכסביבת המחיה של יצורים מיתולוגיים. עוד דוגמאות הם הר האולימפוס במיתולגיה היוונית, הר מרו בהינדואיזם ג'ייניזם ובודהיזם, קוסקו במיתולוגיה של האינקה והכעבה באסלאם.
האל המת
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיתוסים רבים, בעיקר במזרח הקרוב, מספרים על אל שמת, ולפעמים חוזר לחיים[7]. דוגמאות לכך, למשל, מהווים המיתוסים על האל המצרי אוסיריס ועל האל המסופוטמי תמוז. גם האל היווני דיוניסוס וישו הם דוגמאות לדמויות אלוהיות שמתות וחוזרות לחיים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ C. Scott Littleton, The new comparative mythology, University of California Press, 1/1/1973
- ^ Vladimir Propp, Morphology of the Folk Tale, The American Folklore Society and Indiana University, January 1968
- ^ Myth and Reality, Mircea Eliade, Harper & Row, 1963
- ^ David Leeming, The Oxford Companion to World Mythology, Oxford University Press, 2005
- ^ Jospeh Campbell, The Hero with a Thousand Faces, Pantheon Books, 1949
- ^ Kelley Coblentz Bautch, A Study of the Geography of 1 Enoch 17-19: No One Has Seen What I Have Seen, Brill, 2003
- ^ Jopseh Campbell, The Masks of God, SECKER & WARBURG, 1968
