מיתולוגיה סלאבית

המיתולוגיה הסלאבית היא אוסף מיתוסים שהתפתח לפני למעלה מ-3,000 שנה בקרב הסלאבים הקדומים. מקורם של חלקים ממנה הוא מהתקופה הנאוליתית, ואולי אף מהתקופה המזוליתית. למיתולוגיה הסלאבית מאפיינים דומים לאלו של מיתולוגיות פרוטו-הודו-אירופיות אחרות.

הסלאבים היו פוליתאיסטים, וסגדו לאלי הטבע. עם כינון הארגונים השבטיים ליחידות מדיניות הועלו אלים מסוימים בדרגתם לאלים עליונים – לדוגמה: פֶּרוּן אצל הסלאבים המזרחיים וטריגלב אצל הסלאבים שעל שפך האודר.

מאפייני המיתולוגיה הסלאבית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מקורות

בניגוד למיתולוגיה היוונית או למיתולוגיה המצרית, אין בנמצא עדות ממקור ראשון שתשמש בחקר המיתולוגיה הסלאבית. חרף קיומן של תאוריות שנויות-במחלוקת (לדוגמה, "ספרו של ולס"), לא ניתן להוכיח כי הסלאבים עשו שימוש בכתב מסוג כלשהו בטרם התנצרותם; ועל כן, סביר להניח כי האמונות והמסורות הדתיות הסלאביות המקוריות הועברו מדור לדור בעל פה, ונשכחו כחלוף המאות שלמן הגעת הנצרות. קיים תיעוד דליל של המסורות הסלביות, שנעשה ברובו בידי מיסיונרים נוצרים לא-סלאבים, אשר סלדו ממושאי-התיעוד שלהם, וודאי שלא היו אובייקטיביים בתיאוריהם את מה שהגדירו כ״אמונות פגניות״. נמצאו שרידים ארכאולוגיים של צלמים ומקדשים סלאביים עתיקים, אך הם לא העשירו את הידיעות על אודות המיתולוגיה הסלאבית, אלא רק אימתו את התיעודים ההיסטוריים שבנמצא. רסיסי אמונות מיתיות וחגים טרום-נוצריים שרדו עד לעצם היום הזה במנהגים עממיים, בשירים ובסיפורים הנפוצים בקרב כל העמים הסלאביים.

שחזור של מיתוסים עתיקים מן השרידים אשר שרדו בפולקלור במשך למעלה מאלף שנים הוא משימה מורכבת וקשה, העלולה לעיתים קרובות להוביל את החוקרים לכיוונים מוטעים, העלולים לגרור פירושים מוטעים ובלבול, עד כדי זיופים והמצאות.

מקורות כתובים

ככל הידוע, אין בנמצא כל מקור כתוב על אודות המיתולוגיה הסלאבית מן הזמן שטרם התפצלה הקבוצה האתנית הפרוטו-סלאבית לסלאביים מערביים, מזרחיים ודרומיים – למעט יוצא דופן אפשרי בדמות הערה של הרודוטוס בחיבורו "היסטוריה", שבה נזכר שבט בשם "נֶאוּרִי", השוכן בצפון הרחוק, ושאנשיו לטענת הרודוטוס משנים את צורתם לזאבים למספר ימים מדי שנה בשנה. חוקרים אחדים פירשו זאת כאמונה הסלאבית באנשי זאב; אחרים סבורים כי הרודוטוס התייחס למעשה לפסטיבלים הסלאביים הקדומים לכבודו של האל ולס, שבהם עברו בכפרים קבוצות של גברים צעירים עטויים מסכות, הנזכרים לעיתים בשם ווּקַרִי (vucari; אדם-זאב). מכל פנים, זיהויים של אנשי "נאורי" עם שבט פרוטו-סלאבי נותר שנוי במחלוקת.

האזכור הוודאי הראשון בהיסטוריה הכתובה של הסלאבים ושל המיתולוגיה שלהם מופיע אצל ההיסטוריון הביזנטי בן המאה השישית, פרוקופיוס, המתאר בחיבורו Bellum Gothicum את אמונותיו של שבט סלאבי דרומי מסוים, אשר חצה את הדנובה בכיוון דרום במהלך יומיים בלבד. לפי פרוקופיוס, סלאבים אלה סגדו לאל יחיד, אדון הכל, יוצר הברק והרעם. אף על פי שפרוקופיוס אינו מזכיר מפורשות את שם האל המדובר, ניתן להסיק כי מדובר באל המכונה במקורות היסטוריים מאוחרים יותר פרון; וזאת מאחר שבשפות סלאביות רבות כיום, המילה פֶּרוּן (Perun) פירושה פשוט "רעם" או "חזיז ברק". בנוסף, מזכיר פרוקופיוס את האמונה בשדים ובפיות מגוונים, אך גם כאן אינו מזכיר שמות ספציפיים.

הכרוניקה הרוסית הראשונה, המגוללת את קורות רוס של קייב למן המאה ה-9 ועד ה-12, היא יצירה מרכזית, אשר מכילה אזכורים רבים ובעלי ערך של ״האמונות הפגניות״ של הסלאבים המזרחיים. אף על פי שכתב היד נערך בתחילת המאה ה-12, הוא מכיל אזכורים ואף העתקים של מסמכים קדומים יותר, ומתאר אירועים שהתרחשו בטרם התנצרותם של הרוסים. באחד מן הטקסטים – הסכם שלום שנחתם במאה ה-10 בין שליטי הסלאבים המזרחיים ובין קיסרי ביזנטיון – נזכרים האלים פרון וולס ("וֶלוֹס"). בהמשך מתאר המחבר, נסטור הכרוניקן, את פנתאון המדינה, אשר כונן הנסיך ולדימיר הראשון בקייב בשנת 980. בפנתאון של ולדימיר נכללו האלים פרון, ולס, חורס, דז'בוג, סטריבוג, סימרגל ומוקוש. תקציר הכרוניקה הרוסית הראשונה המופיע בקודקס ההיפאטי מזכיר גם את סבארוג, המושווה לאל היווני הפייסטוס. כמו כן מעניינים הקטעים באפוס הסלאבי-המזרחי "משא מלחמת איגור" המתייחסים לוולס, לדג'דבוג ולחורס. האפוס המקורי מתוארך לסוף המאה ה-12, אם כי קיים ויכוח שולי בעניין אותנטיות היצירה.

העדויות הכתובות הרבות והעשירות ביותר מתייחסות למיתולוגיה של הסלאבים המערביים, ובפרט לאלה של הוונדים ושל הפולאבים, אשר נוּצרו בכוח רק בשלהי המאה ה-12. המיסיונרים והכמרים הגרמנים, אשר תקפו את הסלבים, הותירו אחריהם תיעוד של המיתולוגיות שהם ביקשו לגבור עליהן. עם זאת, אותם מיסיונרים הצליחו אך בקושי לרסן את ביקורתם על הסלאבים ולמתן את שיפוטם, ולדעתם היו הסלאבים ברברים עובדי אלילים וצמאי-דם. הואיל ואף לא אחד מהם טרח ללמוד שפה סלאבית כלשהי, ברשומותיהם מעורבים בלבול וגוזמאות עם פרטי מידע מהימנים.

עם היצירות המיסיונריות העיקריות על אודות המיתולוגיה הסלבית, נמנית רשומה פרי עטו של תיטמר ממרסבורג, מראשית המאה ה-11, המתארת מקדש בעיר רִידֶגוֹסְט (Riedegost, שיבוש של השם רדגסט), שבה נערך פולחן האל הגדול זוּאַרַסִיק – סְבַארוֹגִיץ' (Svarogich) או סְבַארַזִיק (Svarazic); הכוונה לסבארוג עצמו או אולי לבנו). לפי תיטמר, היה זה המקום המקודש ביותר בארצם של הסלאבים הפגניים, וסבארוגיץ' היה האלוהות החשובה ביותר עבורם.

מסמך נוסף הוא "הכרוניקה הסלאבית" (Chronica Slavorum), אשר נכתבה בסוף המאה ה-12 בידי הכומר הגרמני הלמולד מבוזאו. הלמולד מזכיר את "השטן", זֶרְנֶבּוֹג (צ'רנובוג), את האל פורנוט, את האלה ז'יווה, מספר אלים חסרי-שם נוספים בעלי פסלים מרובי-ראשים, ולבסוף – את האל הגדול סְבַנְטֶבִיט (Svantevit; סבטוביד), שאותו עבדו באי ריגן, ושלפי הלמולד היה האל החשוב מכולם עבור הסלאבים המערביים.

הרשומה השלישית – ואולי המסייעת מכולן – היא פרי עטו של המלומד הנוצרי הדני סקסו גרמטיקוס, אשר תיאר בכרוניקה פרי עטו "גסטה דנורום" ("מעשי הדנים") את המלחמה שנלחם ב-1168 מלך דנמרק ולדמר הראשון נגד הוונדים של ריגן, את כיבוש עירם שבכף ארקונה ואת השמדתו של המקדש הגדול לאל סבנטביט אשר ניצב שם. סקסו מתאר בדייקנות ובהקפדה יתרה את פולחן סבנטביט, את המנהגים הקשורים אליו, ואת פסלו הגבוה ובעל ארבעת הראשים של האל. בנוסף, הוא מזכיר אלים מרובי-ראשים נוספים, של שבטים סלאבים אחרים: רוגייביט, פורוויט ופּוֹרֶנְטִיוּס.

המקור העיקרי הרביעי הוא שלוש ביוגרפיות של הבישוף-הלוחם הגרמני יליד המאה ה-11, הקדוש אוטו מבמברג, אשר הוביל בראשית המאה ה-12 שורה של משלחות צבאיות-דתיות אל שטחיהם של השבטים הסלאביים שחיו באזור הים הבלטי. על פי כתב היד של אוטו, האל הסלאבי החשוב ביותר היה טריגלב, שלו היו מקדשים בעיר שצ'צ'ין. בערים וולגסט והאוולברג, השוכנות במזרח-גרמניה של היום, סגדו לאל המלחמה גֶרוֹוִיט – קרוב לוודאי שיבוש של השם יַרוֹוִיט (Jarovit), אל סלאבי שייתכן כי זהה לאל ירילו מהפולקלור הסלאבי-המזרחי.

שרידים ארכאולוגיים

צלם זברוץ' מהמאה ה-9

גם הארכאולוגיה מלמדת על המסורות הסלאביות; במהלך השנים נתגלו פסליהם של מספר אלים סלאביים. בשנת 1848 נמצא על גדות נהר זברוץ' שבמערב אוקראינה פסל אבן גבוה שזכה לכינוי "צלם זברוץ'". לפסל ארבע פנים, שמעל כולם יחד מונח כובע אבן. בשל הדמיון לתיאורו של סקסו (לעיל) את הצלם הגדול אשר ניצב במקדש שבריגן, נטען מיד כי מדובר בייצוג של סבנטביט, אם כי היה ברור שאין זה יכול להיות הצלם המקורי מריגן. בנוסף לצלם בזברוץ' נתגלו במקומות אחרים פסלים מרובי-ראשים נוספים. פסל זעיר כזה, מגולף בעצם, אשר תוארך למאה ה-10, נחשף בין חורבות פרסלב שבבולגריה. פסל עץ בעל שני ראשים, בגודל אדם, נתגלה על אי באגם טולנזה (Tollense), ליד ברנדנבורג החדשה, בצפון-מזרח גרמניה; בימי הביניים היה שטח זה ארצו של השבט הסלאבי דוֹלֶנַאִין (Dolenain), שנתן את שמו לאגם. זאת ועוד: בדלמטיה שבקרואטיה נתגלה פסל בעל שלושה ראשים, על גבעה הנושאת את השם "סוּבִיד" (סבטוביד), לא הרחק מפסגת הר דינרה, המכונה "טרוגלב" (טריגלב).

שרידיהם של מספר מקדשים סלאביים נתגלו גם כן. בחפירות ארכאולוגיות בכף ארקונה שבאי ריגן התגלה זכר למקדש גדול ולעיר, המזוהים עם תיאורו של סקסו. בנובוגרוד גילו ארכאולוגים שרידיו של מקדש פגני שככל הנראה הוקדש לכבודו של האל פרון. המקדש נבנה כבימה מעגלית רחבה המקיפה פסל. מסביב לבימה הייתה מחפורת עם שמונה אכסדרות מקושתות, אשר הכילו שרידים של מזבחות שעליהם הוקרבו קורבנות. שרידיו של מבצר אשר נבנה לפי תוכנית דומה נתגלו באתר בעל השם המעניין Pohansko ("פגני"), ליד העיר בז'צלב שבצ'כיה.

לכל השרידים הארכאולוגים הללו מאפיינים מגוונים משותפים; פסלים של אלים מרובי-פנים ושרידים של מקדשים בעלי מספר מזבחות מאששים את הדיווחים הכתובים של המיסיונרים הנוצריים, שתיארו את האלים בפולחן הסלאבים כאלים מרובי-ראשים, וכמו כן רומזים כי המיתולוגיה הסלאבית הקדומה שמה ככל הנראה דגש ניכר על פולחן של אלים בעלי היבטים שונים.

לוח השנה והחגים הסלאביים

21 במרץ - היום הראשון של האביב. סעודה גדולה נערכה לרגל הולדתו של האביב לאחר תמותת החורף. היה נהוג להגיש בה ביצים מצוירות ומעוטרות.

21 ו־22 ביוני - היום הראשון של הקיץ המכונה "ליל קופאלה". היו מדליקים בו מדורות שמעליהן היו קופצות הנערות הרווקות כדי למצוא שידוך.

23 בספטמבר - חג הקציר והיום הראשון של הסתיו, בו הודו לפרון וסווארוג על הקציר הטוב וביקשו הצלחה לשנה הבאה.

21-22 בדצמבר - היום הראשון של החורף, בו נערכה סעודת המתים לזכר אבות המשפחה. נהוג היה להדליק מדורות בבתי הקברות ובמתי הדרכים כדי לחמם את המתים ולערוך סעודה לכבודם.

קוסמולוגיה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הפנתיאון הסלאבי

לסלאבים לא היה פנתיאון רשמי מבוסס, אף על פי שכאמור נעשה ניסיון ליצור כזה, על ידי ולדימיר הראשון, נסיך קייב (הניסיון נכשל, וולדימיר התנצר). ולדימיר הקים בחצרו 6–7 אלילים: פרון כאל עליון, וולס, חורס, דז'בוג, סטריבוג, סימארגל ומוקוש כאלים שבטיים.

האלים המשותפים לכל הסלאבים

• סווארוג: אבי האלים, יוצר כל חי, אל האור והאש, אדונו של הסווארגה, גן העדן הסלאבי.
• סווארוזיץ (פירוש השם: בנו של סווארוג): בנו של סווארוג, אל השמש, המתווך בין יושבי המרומים ליושבי הארץ, האל המתגמל את הטובים על כן נקרא גם דייבוג.
• פרון: האל הסלאבי הראשי האחראי על מזג האוויר, על הברקים והרעמים, אל המלחמה. סמליו הם הגרזן, עץ האלון וחרב החבצלת.
• ולוס: מגן המתים, אל הבקר, הפריון, הרווחה והזכות מאוחר יותר.
• ז'יווה: אלת האהבה.

אלי הסלאבים המזרחיים

• סטריבוג: אל הרוחות, הגוזל מהטובים. האל הנגדי לדייבוג.
• חורס: אל הירח. נמצא במערכת יחסים עם דייבוג אל השמש, אך הוא איננו אל עוין ואין לו כוונות זדון.
• סימארגל: אל הקציר והעלאת הקורבנות. לעיתים משמש מתווך בין בני האדם לאלים. צורתו היא כעין כלב מכונף בכנפי גריפון.
• מוקוש: אלת נסיכות רוס של קייב, אם האדמה (פירוש שמה הגורמת ללחות) אלת הפריון והנשיות, מגנת הצאן והעכבישים.
• דז'בוג: אל השמש, הפריון והאור.

אלי הוונדים

• סווארוזיץ (פירוש השם: בנו של סבארוג): אל המלחמה של הסלאבים על האלבה מכונה גם ראדיגוסט (אין להתבלבל עם סווארוזיץ' המזרחי, שהוא דז'בוג).
• סבנטוביט (האדון הקדוש/המנצח): אל המלחמה והקציר, תחילה היה רק בריגן אך מאוחר יותר התפשט לאזורים אחרים.
• טריגלב (מזוהה גם כטרויאן לעיתים): אלוהות משולשת בעלת שלושת הראשים תחילה היה באזור ווהלין, שצ'צ'ין ווינטה, ומאוחר יותר כובד כאל ראשי גם בחלקים של ברנדנבורג. טריגלב הוא איחוד של שלוש ישויות אלוהיות המשתנות ממקום למקום, תחילה היו אלו סווארוג, פרון ודייבוג כשמאוחר יותר הוחלף דייבוג בסווטוביד או בוולוס.

יצורים מיתולוגיים

• קוֹשֵיי - המכונה גם "קושיי בזסמירטניי" (קושיי בן האלמוות) הוא רוח רעה. מסופר כי נשמתו וגופו נמצאים בנפרד זה מזה, כאשר נשמתו גנוזה בתוך מחט אשר בתוך ביצה, אשר בתוך ברווז, אשר בתוך ארנבת הנעולה בתוך תיבת ברזל הקבורה מתחת לעץ אלון ירוק באי בויאן שבים.

כל עוד נשמתו בטוחה לא יוכל קושיי למות לעולם, אך אם תפתח התיבה ותהרג הארנבת - ישתחרר הברווז. אזי מי שברשותו תהיה הביצה, יוכל לשלוט בקושיי. אם תישבר המחט, קושיי ייחלש, יחלה, יאבד את כשפיו וימות.

• בָאבַה יאגָה - המכשפה, אשת האופל הידועה גם כרוח היער.

היא עפה רכובה על מטאטא תוך שהיא מנקה את עקבותיה אחריה. ביתה הוא בעל רגלי תרנגולת, חסר חלונות ודלתות והוא מגודר בגדר העשויה עצמות אדם וגולגולות. המנעול לדלתה הקדמית הוא פה מלא שיניים, לעיתים לא נגלית הדלת כלל עד שנאמרת סיסמת הכשפים. היא מסייעת לאלו הטהורים בלבם, וניזונה מנשמות החוטאים. מסופר שהיא שומרת על מעיין החיים.

• רוּסאלקה - נימפת מים, רוח נשית שטנית ופתיינית החיה באגמים. עיניה בורקות באש ירוקה וגברים אשר פותו על ידה מתו בטביעה בזרועותיה. לעיתים צליל צחוקה בלבד עלול להביא למוות (בדומה לבאנשי האירית).
• ויליה - ברוב המיתולוגיות הסלאביות, הוויליה היא יצור דמוי אשה יפהפייה הגורמת למביטים בה לאובססיה ולאובדן יכולת שיפוט. ויליה כועסת מסוגלת להפוך ליצור מכוער דמוי ציפור, המסוגל לזרוק כדורי אש.

במיתולוגיות הדרום-סלאביות הויליות הן עלמות יפות תואר בעלות כנפיים שחורות, יש להן שיער ארוך ושמלות לבנות המכסות את רגלי הסוס שלהן.

לפי האגדה, אם אדם יגזול מהויליה את שמלתה הוא יוכל לשלוט בה. הויליות חיות בהרים ושולטות במקורות המים: אגמים, בארות ומעיינות.

אם מרגיזים ויליה, יש ביכולתה לעצור את זרימת המים ולא לתת לאנשים לשתות מהם. הן ידידותיות לבני אדם, במיוחד לגברים, והן עוזרות ליתומים. לוויליות יכולת ריפוי מחלות. ויליות אינן בנות אלמוות ואם הן מאבדות את כנפיהן הן הופכות לבנות תמותה רגילות לכל דבר. יש גם גרסה האומרת שהויליות הן נערות שנהרגו שלא כדרך הטבע והפכו לרוחות מתות, ושהן לוחמות חזקות.

הכפריים היו משאירים להן עוגות, פירות, ירקות ופרחים בתוך גזעי עצים ישנים, מאורות ובארות, מתוך פחד פן הויליות יפגעו במקורות המים של הכפרים.

• לֵשִיי - הוא רוח יער האוהב להתל ולתעתע באנשים ביער, אך הוא יכול להיות מאוד מסוכן.

במיתולוגיה הסלאבית רוב האנשים לא רואים אותו לעולם בשל נדירותו וחמקנותו, אך שכיח מאוד לשמוע את צחוקו המהדהד, את לחישותיו המפחידות או את מזמורי היער שלו.

הלשיי דומה לבני האדם, אך אין לו עיניים או אוזניים. יש לו פרצוף מחודד, הוא גבוה כמו עץ ביערות, אך הוא נמוך כעשב בשדות. הוא יכול ללבוש צורות אחרות, לרוב של חיות, אך הוא יכול גם ללבוש את צורתה של הרוח הנושבת ביער.

אם בן אדם נתפס על ידי לשיי הוא חוזר אילם, עם עיניים פעורות מלאות אזוב. כדי להתגונן נגד הלשיי יש להפוך את הבגדים לצדם ההפוך, או לגרום ללשיי לצחוק. המתנות שהסלאבים נהגו לתת ללשיי כוללות: סוכר, מלח, עוגיות וסוכריות, אשר יכולים להשאיר בשבילי היער. הציידים השאירו לו כיכר לחם ואת החיה הראשונה שצדו באותו יום.

כדי לזמן לשיי יש לעשות כך: כורתים עץ צפצפה שייפול לצד מזרח, נעמדים מעליו ומסתכלים מטה לרגליים. אומרים: "לשיי, מלך היער, בוא אליי עכשיו, לא כזאב אפור, לא כעורב שחור, לא כעץ בוער, אלא כאדם!" מספרים שהלשיי מלמד את קסם היער לאנשים שהוא מתחבר איתם ולאנשים שגורמים לו להתפקע מצחוק, לרוב יש לשיי אחד בכל יער, הוא מת בתחילת אוקטובר, וחוזר באביב, אשת הלשיי נקראת לסוביחה.

• דוֹמוֹבוֹי – הדומובוי הוא רוח השומרת על הבית ("דום" הוא בית בשפות הסלאביות), לכל בית יש דומובוי משלו, הוא חי ליד התנור, מתחת למדרגות או בעליית הגג של איגור.

הדומובוי אף פעם לא עוזב את הבית, הוא שומר על המשפחה, הוא נפגע כאשר משהו קורה למשפחה, לכן חשוב לו לשמור עליה טוב. העדפה של הדומובוים הם אנשים חרוצים. הסלאבים השאירו מכל ארוחה קצת שאריות כמחווה לדומובוי. כדי למשוך דומובוי לביתך צא עם הבגדים הכי יפים ומכובדים שלך לחצר וצעק "דדושקה דוברוקוט, דדושקה דוברוקוט".

כאשר בית חדש נבנה, היה נהוג שבעל הבית ישים חתיכת לחם לפני שבונים את הכיריים כדי למשוך את הדומובוי. כאשר עברו דירה, היה נהוג לקחת את הפחם שנשאר באח איתך, ולהגיד "דומבוי דומובוי, אל תישאר כאן, בוא איתנו למשפחתנו". הדומובוי אוהב שאנשים תולים את הנעליים שלהם בחצר.

כמו הבאנשי, גם הדומובוי נוהג לצעוק כאשר מוות של אחד מחברי המשפחה קרב.

כדי להיפטר מדומובוי מרושע בביתך (הוא מסוגל גם לעשות צרות אם הוא לא מאושר) צבע את הקירות שלך עם מטאטא וצעק "סבא דומובוי, עזור לי לגרש את הפולש", אשת הדומובוי נקראת דומווויקזקה.

בבולגריה קוראים לדומובוי סטופן (STOPEN), ובקזחסטן דדקס (DEDEKS). לפעמים הדומובוי מופיע כנחש, אך זה אינו דבר רע, אף על פי שאולי זה מבחן לבני הבית, כי מתוך פחד הם יכולים להרוג אותו.

• קיקימורה – הקיקימורה היא פיית בית רעה אצל הסלאביים המזרחים. האגדה מספרת שהקיקימורה נולדת מקשר של עלמה ואגנני זמיי (איש נחש), רוחה נולדה ברחם העלמה וברחה משם.

הקיקימורה היא פייה בלתי נראית ממין נקבה, היא רואה למרחק על אף גובהה הנמוך מאד.

הקיקימורה חיה בארון או מתחת לכיריים, לקיקימורה שיער ארוך מאוד והיא אף פעם לא מזדקנת. בלילה היא מציקה לילדים קטנים בשנתם, והורסת עבודות טוויה של נשים.

היא לוקחת את עבודת הטווייה, מתחילה לשחק איתה עד שהיא יוצרת קשרים וקרעים ופותחת את כל הטווייה עד להרס. היא עושה את רוב צרותיה אם עבודות הטווייה הן ליד האח, או מימין לכניסת הבית. הרוסים האמינו שרעשי טווייה בלילה מבשרים צרות, לכן נשים לא היו טוות בשעות החשיכה.

הקיקימורה עוינת לגברים ואת התעלולים המרושעים ביותר לרוב תעשה עליהם. היא גם שונאת חיות מחמד מחשש שהן מלכלכות את הבית בו היא חיה, היא מסוגלת להשמיד את כל התרנגולות בלול ולמרוט את נוצותיהן. הקיקימורה היא חמת מזג, והיא מרגישה בעלות על הבית בו היא חיה, לכן בית חסר סדר הוא גיהנום בשבילה. היא יכולה להשליך רהיטים, לשנות את מקומם ואפילו להרוס אותם אם הם לא מוצאים חן בעיניה.

הקיקימורה אוהבת מאוד את ריח שורש השרך, לכן הסלאבים היו נוהגים לרחוץ את רצפת הבית בשורש שרך המושרה במים. זאת הדרך לגרום לה להיות רגועה ופחות טורדנית והרסנית.