לדלג לתוכן

מיכאל השביעי דוקס, קיסר האימפריה הביזנטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מיכאל השביעי דוקס, קיסר האימפריה הביזנטית
לידה 1050
קונסטנטינופול, האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1090 (בגיל 40 בערך)
קונסטנטינופול, האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג מריה מאלניה עריכת הנתון בוויקינתונים
קיסר האימפריה הביזנטית
22 במאי 1067 – 24 במרץ 1078
(10 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מיכאל השביעי דוקסיוונית: Μιχαήλ Δούκας), המכונה פאראפינאקס (Παραπινάκης, "פחות רבע", בהתייחס לפיחות המטבע הביזנטי תחת שלטונו), היה קיסר האימפריה הביזנטית הבכיר משנת 1071 ועד 1078. הוא נודע כחסר כשירות כקיסר וכנשען על אנשי חצרו, במיוחד על שר האוצר שלו, ניקפוריצס (אנ'), שהגדיל את המיסוי ואת ההוצאות על מותרות, בעוד שלא מימן כראוי את הצבא (שאחר כך מרד). בתקופת שלטונו, בארי אבדה והאימפריה עמדה בפני מרד גלוי בבלקן. יחד עם התקדמותם של הטורקים הסלג'וקים בחזית המזרחית, מיכאל נאלץ להתמודד גם עם שכירי החרב שלו, שפנו בגלוי נגד האימפריה. מיכאל פרש מתפקיד הקיסר בשנת 1078 ולאחר מכן פרש למנזר.

היסטמנון (אנ') (מטבע) של מיכאל השביעי.
מיליארסיון (אנ') (מטבע) של מיכאל השביעי דוקס.

מיכאל השביעי נולד בסביבות שנת 1050 בקונסטנטינופוליס, בנם הבכור של קונסטנטינוס העשירי דוקס ואודוקיה מקרמבוליטיסה (אנ').[1] כשקונסטנטינוס העשירי מת ב-23 במאי 1067, מיכאל השביעי כבר היה בן 17 והיה אמור להיות מסוגל לשלוט בעצמו. אולם הוא גילה עניין מועט בפוליטיקה, ואמו אודוקיה ודודו יוחנן דוקס (אנ') שלטו באימפריה כעוצרים בפועל.

ב-1 בינואר 1068 נישאה אודוקיה למצביא רומנוס הרביעי דיוגנס, שהפך עתה לקיסר-שותף בכיר לצדם של מיכאל השביעי, ושני אחיו, קונסטנטיוס (אנ') ואנדרוניקוס (אנ').[2] כאשר רומנוס הרביעי הובס ונלכד על ידי אלפ ארסלאן מהטורקים הסלג'וקים בקרב מנזיקרט באוגוסט 1071, דודו של מיכאל, יוחנן דוקס, והמורה שלו, מיכאל פסלוס, לקחו את היוזמה ותפסו את השלטון עבורו. מיכאל השביעי הוכרז כקיסר ב-1 באוקטובר 1071, אם כי אודוקיה שלטה כעוצרת במשך חודש לפני שנשלחה למנזר.

אף על פי שהיה נתון לייעוצם של מיכאל פסלוס ויוחנן דוקס, מיכאל השביעי סמך יותר ויותר על שר האוצר שלו, ניקפוריצס. תחומי העניין העיקריים של הקיסר, שעוצבו על ידי פסלוס, היו בעיסוקים לימודיים,[3] והוא אפשר לניקפוריצס להגדיל הן את המיסוי והן את הוצאות המותרות, מבלי לממן כראוי את הצבא. כקיסר הוא נעדר כשירות, לעיתים קרובות מוקף בפקידי חצר מתרפסים. לאור המצוקה הקשה, פקידים אימפריאליים פנו להחרמת רכוש ואף הפקיעו חלק מהעושר של הכנסייה. הצבא, שחייליו קיבלו שכר נמוך מדי, נטה למרידה, והביזנטים איבדו את בארי, המושבה האחרונה שלהם באיטליה,[3] לנורמנים של רובר גיסקאר ב-1071. במקביל, הם התמודדו עם מרד רציני (אנ') בפיקודו של גאורגי וויטה (אנ') בבלקן, שם עמדו בפני ניסיון הקמה מחדש של המדינה הבולגרית. אף על פי שמרד זה דוכא על ידי המצביא ניקפורוס ברייניוס בשנת 1073, האימפריה הביזנטית לא הצליחה להחזיר לעצמה את אבדותיה באסיה הקטנה.[3]

לאחר קרב מנזיקרט, שלח הממשל הביזנטי צבא חדש לעצור את הטורקים הסלג'וקים בפיקודו של איסאאקיוס (יצחק) קומננוס, אחיו של הקיסר לעתיד אלכסיוס הראשון קומננוס, אך צבא זה הובס ומפקדו נשבה בשנת 1073. הבעיה החמירה בעקבות עריקתם של שכירי החרב המערביים של הביזנטים תחת רוסל דה ביילאול (אנ'), שהקימו נסיכות עצמאית באזור גלטיה וליקאוניה (אנ'). הם הפכו למטרתו של המסע הצבאי הבא באזור, בראשות דודו של מיכאל, הקיסר (אנ') יוחנן דוקס. גם מסע זה הסתיים בכישלון, וגם יוחנן נשבה בידי האויב. רוסל המנצח אילץ עתה את יוחנן דוקס להתייצב כטוען לכתר ובזז את כריסופוליס (אנ'), ממש מול קונסטנטינופוליס. צבא חדש בפיקודו של אלכסיוס קומננוס (הקיסר העתידי), מתוגבר בכוחות סלג'וקים שנשלחו על ידי מלכשאה הראשון, הביס לבסוף את שכירי החרב ותפס את יוחנן דוקס ב-1074.

אסונות אלה גרמו לחוסר שביעות רצון נרחב, שהוחמר בשל הפיחות במטבע, שהעניק לקיסר את כינויו פאראפינאקס. בשנת 1078 שני מצביאים, ניקפורוס ברייניוס וניקפורוס השלישי בוטניאטס (אנ'), מרדו בו-זמנית[3] בבלקן ובאנטוליה, בהתאמה. בוטניאטס זכה לתמיכת הטורקים הסלג'וקים, והגיע ראשון לקונסטנטינופוליס. מיכאל השביעי התפטר מכס הקיסרות כמעט ללא מאבק ב-24 או 31 במרץ 1078 ופרש למנזר סטודיוס (אנ'). מאוחר יותר הפך לפטריארך המטרופוליטני של אפסוס ומת בקונסטנטינופוליס בסביבות שנת 1090.[1]

לפני התפטרותו מהכס, ייתכן שמיכאל השביעי שלח משלחת לסין בשלטונה של שושלת סונג, בעקבות סדרה של משלחות ביזנטיות לאימפריה של שושלת טאנג (שלטה עד תחילת המאה ה-10). על פי ה-Wenxian Tongkao (אנ'), שנכתב על ידי ההיסטוריון הסיני מא דואנלין (אנ') (1245–1322), ועל פי החיבור מהמאה ה-14 "תולדות סונג" (אנ'), ידוע כי השליט "מי-לי-יי-לינג-קיי-סה" (滅力伊靈改撒) מ"פו-לין" (כלומר ביזנטיון) שלח משלחת לשושלת סונג שהגיעה לסין בנובמבר 1081, בתקופת שלטונו של הקיסר שנדזונג (שלט בשנים 1067–1085). "תולדות סונג" מציין כי דיפלומט ופקיד ביזנטי בשם "ני-סי-טו-לינג-סי-מנג-פן" הציע סוסים מאוכפים, להבי חרב ופנינים אמיתיות, כמנחות לחצר הקיסרות של סונג.[4]

טוענים לכתר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טוענים שונים לכתר ניסו להפיל את שלטונו של מיכאל השביעי או לשלוט בחלקים של האימפריה:

  • נסטור - עבד לשעבר של קונסטנטינוס העשירי, שקודם לתפקיד הדוכס (אנ') של פאראדונבון (אנ'),[5] אזור הגובל בנהר הדנובה. לאחר שחלק ניכר מרכושו ועושרו הוחרם על ידי השר ניקפוריצס, הוא מרד בסביבות שנת 1076,[5] והעמיד את עצמו בראש החילות שתחת פיקודו, שכבר היו במצב של מרד עקב פיגור במתן שכרם. החיילים היו להוטים לבזוז את הבולגרים, ונסטור השיג את עזרתו של אחד מראשי השבטים הפצ'נגים לפני שצעד לקונסטנטינופוליס. המורדים דרשו את פיטוריו של ניקפוריצס, אך משגילו שאין ברשותו של נסטור כוחות מספיקים כדי לתקוף את עיר הבירה, הם התפצלו לקבוצות קטנות יותר והמשיכו לבזוז את תראקיה. נסטור הובס על ידי אלכסיוס קומננוס ב-1078, ונסוג עם הפצ'נגים בחזרה לפאראדונבון.
  • פילארטוס ברכאמיוס (אנ').
  • יוחנן דוקס (קיסר), דודו של מיכאל השביעי.
  • ניקפורוס ברייניוס.
  • ניקפורוס בוטניאטס.

מיכאל השביעי דוקס נישא למריה מאלניה, בתו של בגרט הרביעי, מלך גאורגיה. ממנה היה לו לפחות בן אחד, קונסטנטינוס דוקס (אנ'), שותף לקיסרות מאז שנת 1075 לערך ועד 1078 ומ-1081 עד 1087/8. הוא מת בסביבות שנת 1095.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]