מידות טובות (יהדות)

מידות טובות ביהדות כוללות מידות טובות (מידות בנפש האדם) הייחודיות לתורה ומידות טובות כלל אנושיות. בכללן ענווה, צניעות, יראת שמים, אהבת השם, גמילות חסדים, צדק, יושר, זהירות, סבלנות, תום.

במקרא

לפי התורה, המידות הטובות הנדרשות על מנת לעבוד את הקב"ה הן: יראת השם, ההליכה בדרכיו, אהבת השם, שלמות הלב, ושמירת כל המצוות. המידות הטובות הכרחיות כשלעצמן על מנת להיות צדיק, ומהוות אמצעי על מנת לדעת את המושכלות (דעת השם).

שלמות המידות היא להידמות לבורא יתברך בפעולותיו. הבורא יתברך נקרא צדיק על פי שעושה צדק, וכן נקראו הצדיקים. ונקרא חסיד על שם שמתנהג בחסידות, וכן נקראו החסידים. וציווה להידמות לו, שנאמר: ”וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'” (ספר ויקרא, פרק כ', פסוק כ"ו).

האברבנאל כתב שאברהם אבינו היה שלם במידות כמו בדעות:

• אם בגבורה שהתאמץ במתי מעט להילחם בארבעה מלכים בעת ניצחונם.
• אם בתבונתו בתחבולות המלחמה.
• אם באהבת הקרובים שהיא מידה נכבדת כמו שזכר הרב המורה שלכן הסתכן עצמו להציל את לוט בהיותו אשם לפניו בסיבת פרידתו.
• ואם במידת הנדיבות וגודל הלב שהיה לו כמו שיראה מהסיפור שעשה עם אבימלך ומה שעשה עם מלך סדום.

על אברהם נאמר בתורה: ”כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט” (ספר בראשית, פרק י"ח, פסוק י"ט). פירש הרב זלמן סורוצקין: דרך ה' - דרך הצניעות, היינו מידת הביישנות; לעשות צדקה - גמילות חסדים; ומשפט - שב ואל תעשה רעה לרעך, היינו מידת הרחמנות. אברהם אבינו הצטיין במידות אלו וציווה אותם את בניו.

דוד תיאר את האיש כליל המידות במזמור תהילים א, ושלמה אִשָּׁה שלמת המידות במזמור "אשת חיל מי ימצא". מגילת רות עוסקת במידה רבה במידותיה הטובות של רות ובמידות טובות בכלל.

דוד העמיד את תרי"ג מצוות על אחת-עשרה מידות טובות: ”הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ, לֹא־רָגַל עַל לְשׁוֹנוֹ, לֹא־עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא־נָשָׂא עַל־קְרֹבוֹ. נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת־יִרְאֵי ה’ יְכַבֵּד, נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר. כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח” (ספר תהלים, פרק ט"ו).

ישעיהו העמידן על שש: ”הֹלֵךְ צְדָקוֹת, וְדֹבֵר מֵישָׁרִים, מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקוֹת, נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד, אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים, וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע” (ספר ישעיהו, פרק ל"ג, פסוק ט"ו).

מיכה העמידן על שלוש: ”עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵּעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ” (ספר מיכה, פרק ו', פסוק ח').

חזר ישעיהו והעמידן על שתים: ”שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה” (ספר ישעיהו, פרק נ"ו, פסוק א').

בא חבקוק והעמידן על אחת: ”וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה” (ספר חבקוק, פרק ב', פסוק ד').

ספר משלי

ספר משלי עוסק בחכמה ובמוסר. פירש המאירי שרומז בחכמה אל שלמות מעלות שכליות, ובמוסר אל שלמות מידות. ושלמות המידות תנאי לשלמות המעלות השכליות. ומאחר שרבים אינם יודעים את מעלות החכמה והמוסר, ספר משלי משבח את החכמה (תורה, הנהגת האדם והמדינה בדרכי מוסר) ומעלותיה, ומלמד מוסר. להלן סיכום קצר של מידות ואיך מתייחסות אל החכמה (לפי המשלים שבספר):

מעלה/מידה המסייעת לחכמה	דוגמה	מידה הופכית לחכמה	דוגמה
יראה	יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת, חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ	איוולת	דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם
תבונה	אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה	כסילות	לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה, כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ
דעת	לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת, וְאֹזֶן חֲכָמִים תְּבַקֶּשׁ דָּעַת	לצות	בִּקֶּשׁ לֵץ חָכְמָה וָאָיִן, וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל
חריצות	חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ, לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב	עצלות	לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם
עוז	גֶּבֶר חָכָם בַּעוֹז, וְאִישׁ דַּעַת מְאַמֶּץ כֹּחַ	תאווה	תַּאֲוָה נִהְיָה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ, וְתוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע

על מידות טובות של נשים, נאמר בספר משלי: אֵשֶׁת חֵן תִּתְמֹךְ כָּבוֹד (משלי יא, טז). ביאר המאירי: "ידוע במידות הצריכות להנהגת הבית, מאמר חכמי המוסר והוא, כי כאשר יאות לאנשים מידת הנדיבות, כן יאות לנשים מידת הצמצום והסדר, ועם כל זה ממידות נשי החיל להיות שמחות בנדיבות בעליהן, ולהניח להם מקום על זה". והסביר ששתי מידות חשובות נכללו בתמיכת כבוד:

• האחת, שתסדר בהוצאה, כי האיש הנכבד שיראה בביתו אנשים נכבדים, תמעט בעיניו כל הוצאה, ופורץ גדר לצאת ממידת הנדיבות למידת הפיזור, והאשה ראוי לה שתשום אורחות המאכל והמשתה, ותכין בעין יפה הצריך ותצניע השאר, ותשים משפטיה לפניו, לכלכל דבריו במיצוע.
• והשנית, שתראה עצמה שמחה בבואם, ותעבדם בשמחה ובטוב לבב, כי בזה עיקר השמחה לבעל הנכבד ולאורחים, ובזה תתפרסם מעלת נדיבותם על אחת כמה וכמה.

בספרות חז"ל

במסכת אבות

רוב המידות הטובות לפי חז"ל מסוכמות במסכת אבות, כשכל חכם אומר בקצרה מהן עיקר המידות הטובות הנדרשות לפי תורתו. ההכרח והחשיבות הכלליים של מידות טובות מודגשים באופנים הבאים:

• משה קיבל תורה מסיני. פירש תפארת ישראל: קיבל התורה מסיני הנמוך בהרים (מגילה כ"ט עמוד א) להורות שרק על ידי ענווה, מקור לכל המידות הישרות, יזכה אדם לתורה.
• שמעון הצדיק היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (אבות א, ב). פירש הרמב"ם: מעלות המידותיות הם גמילות חסדים.
• רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום (אבות א, ח). פירש הרמב"ם: הדין - הנהגת המדינה ביושר, האמת - המעלות השכליות, והשלום - מעלות המידות.
• רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (אבות ב, א). פירש האברבנאל: שימצאו באותה דרך תועלת ותפארת לעצמות העושה, ושבני אדם גם כן יפארוהו עליו, והוא הדרך האמצעי באמת (ממוצע בין הקצוות בכל מידה).
• רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון (אבות ב, ב). פירש האברבנאל: דרך ארץ כיוון על החכמה המדינית וידיעת המידות המשובחות והנהגתן; כלומר יפה ונאה עם תלמוד תורה דרך ארץ כפי המידות.
• רבי יוסי אומר: התקן עצמך ללמוד תורה (אבות ב, יב). פירש רבי יונה גירונדי: התקן עצמך במידות טובות כדי שתלמוד את התורה ותגיע אל מעלת החסידות.

מאחר שטוב לאדם לאחוז מידה אחת בשלמות ונקל אליו להשיג ממנה אל כל המידות החשובות מהיותו בן כמה מידות ואיננו שלם באחת מהן, רבן יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. ותלמידיו השיבו איש איש כפי שלמות מידתו. רבי אליעזר אומר, עין טובה. רבי יהושע אומר, חבר טוב. רבי יוסי אומר, שכן טוב. רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר, לב טוב. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם (אבות ב, ט).

חז"ל קראו מידות לכל דרך וסדר ושיעור למציאות דבר ולתכונת פועלו.בפרק החמישי מתוארות ארבע מידות באדם, ארבע מידות בדעות, ארבע מידות בתלמידים, ארבע מידות בנותני צדקה, ארבע מידות בהולכי לבית המדרש, וארבע מידות ביושבים לפני חכמים. כך מתוארות ארבע מידות בדעות (אבות ה, יא):

נוח לכעוס ונוח לרצות, יצא הפסדו בשכרו.

קשה לכעוס וקשה לרצות, יצא שכרו בהפסדו.

קשה לכעוס ונוח לרצות, חסיד.

נוח לכעוס וקשה לרצות, רשע

המשנה (אבות ה, יט) מציינת שלוש מידות טובות המאפיינות את תלמידיו של אברהם אבינו: עין טובה (רבי עובדיה מברטנורא: מסתפק במה שיש לו ואינו חומד ממון אחרים), ונפש שפלה (רבי עובדיה מברטנורא: זהירות והפרישה מן התאוות), ורוח נמוכה (רבי עובדיה מברטנורא: ענווה יתירה).

בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי

חכמי התלמודים השתדלו לבער מבני ישראל מידות רעות ונשחתות ולנטוע בליבם מידות טובות וישרות. לפיכך, התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי גדושים במאמרים, פתגמים, אגדות והגדות בשבח מידות טובות ובגנות מידות רעות. במיוחד הדגישו את מעלות הכנסת אורחים, הצדקה, הענווה ושפלות רוח; וגינו את מידות הכעס, לשון הרע, וגסות-רוח.

במסכת פאה נאמר: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו; ותלמוד תורה כנגד כולם". רבי מנא למד את המשנה מספר דברים (לב, מז): כי לא דבר רק הוא מכם זה תלמוד תורה, כי הוא חייכם זה כיבוד אב ואם, ובדבר הזה תאריכו ימים זו גמילת חסדים, על האדמה זה הבאת שלום בין אדם לחברו. מידות טובות אלו הן כנגד מידות רעות של עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, ולשון הרע.

הלל אמר: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, זו היא כל התורה כולה. והשאר – רק פירוש; לך ולמד!" ורבי עקיבא אמר: "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה".

רבי פנחס בן יאיר אמר: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענווה, ענווה מביאה לידי רוח הקדש, וכו' ". על יסוד דבריו הרמח"ל חיבר את ספר המוסר "מסילת ישרים".

אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול.

שלושה הקדוש ברוך הוא אוהבן: מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מידותיו (שאינו מקפיד אלא מוותר).

אמר רבי חמא ברבי חנינא: "מאי דכתיב 'אחרי ה' אלהיכם תלכו' – וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר 'כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא'; אלא להלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא: מה הוא מלביש ערומים, דכתיב 'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם', אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב 'וירא אליו ה' באלוני ממרא', אף אתה בקר חולים; הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב 'ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו', אף אתה נחם אבלים; הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב 'ויקבר אותו בגיא', אף אתה קבור מתים". אבא שאול אומר: "אדמה לו מה הוא רחום וחנון אף אתה תהא רחום וחנון". הסביר המהר"ל: "אמנם מה שאמר דווקא הילוך אחר מידותיו לעשות חסד ולא לעשות משפט, כי אי אפשר שיהיה עושה משפט כמו שעושה ה' יתברך, רק גמילת חסד דבר זה ראוי אל הכל, אבל מידת המשפט אין יחוס משפט האדם אל משפט ה' יתברך, שהרי אפשר שיטעה האדם במשפט, ולכך עליו אין שייך לומר הלך אחר מידותיו".

סיכום תמציתי של מידות טובות לפי ספר משלי ודברי חז"ל

המידה הטובה	משל מספר משלי	פתגם של חז"ל	דוגמאות
ענווה	עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'	לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז	בני בתירא וויתרו על נשיאותם בשביל הלל הזקן, כי מצאו בו ידיעת דין אחד שנעלם מהם. הלל השיב בנחת רוח לאנשים שהקניטו אותו בשאלות קטנוניות על פתח ביתו ערב שבת. רבן יוחנן בן זכאי לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם. וכמוהו תלמידו רבי אליעזר. רבן גמליאל, ביום בו הדיחוהו מנשיאותו, לא מנע עצמו מבית המדרש, אלא ונשא ונתן בהלכות שנשאלו בבית המדרש.
יושר	הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא ה'	יהי ממון חברך חביב עליך כשלך	רבי חנניה מכר בטעות דבש זול במקום דבש דבורים, ואף על פי שלאחר מכן סיפר זאת לקונים והם בכל זאת היו מרוצים מהדבש שקנו, לא רצה ליהנות מההפרש ותיקן בעזרתו את בית המדרש של ציפורי. רבי יונתן הביא תאנים מגינתו לרבי חנינה שביקר אצלו; לאחר מכן ראה רבי חנינה אילן עם תאנים משובחות יותר, ושאל מדוע לא האכילו ממין זה, והשיבו רבי יונתן שהן של בנו ושאם ירצה יכול לקחת מהן, ואף על פי שבנו היה מתרצה בכך, החמיר רבי חנינה על עצמו משום גזל בנו.
כיבוד אב ואם	שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ	שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואימו	דמה בן נתינה אבן שישב אביו עליה לא ישב עליה מימיו. פעם אחת היה לבוש סירקון של זהב והיה יושב בין גדולי רומי, ובאה אימו וקרעתו ממנו, וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו, ולא הכלימה. אימו של רבי טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת והלך ר' טרפון והניח שתי ידיו תחת כפות רגליה והייתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה.
צניעות	וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה	לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו	קמחית מימיה לא ראו קורות ביתה קלעי שערה. רבי יוסי לא ראו קורות ביתו שפת חלוקו. רבי נחום בר סימאי לא הביט בצורת מטבע מימיו.
זהירות	פְּרָעֵהוּ אַל-תַּעֲבָר-בּוֹ	נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו	כאשר בא רבי פנחס בן יאיר לסעוד בביתו של רבי, ראה שהיו עומדות בפתח פרדות לבנות. אמר: מלאך המוות בביתו של זה ואני אסעד אצלו? שמע רבי ואמר לו: מוכר אני אותן. אמר לו רבי פנחס: ולפני עיוור לא תיתן מכשול. אמר לו: אפקיר אותן. אמר לו: מרבה אתה את ההיזק. אמר לו: אעקר את פרסותיהן. אמר לו: צער בעלי חיים. אמר לו: אהרוג אותן. אמר לו: בל תשחית. גבה הר ביניהם, ולא היה יכול רבי להמשיך ולדבר עמו.
אמת	וְאִישׁ אֱמוּנִים מִי יִמְצָא	קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים	לרבי יונתן הדיין היה אילן שהיה נוטה לתוך שדהו של שכנו הנוכרי. פעם בא לפניו דין של אחד שהיה אילנו נוטה לתוך שדה שכנו ותבעו לפניו. אמר להם: לכו עכשיו ובואו למחר. לעת ערב שלח רבי יונתן את בעל המלאכה שלו לקוץ את הנוטה מאילנו לתוך שדה שכנו. בבוקר השכים בעל הדין וחזר ובא אצל רבי יונתן. ציוהו לקוץ את הנוטה לתוך שדה חברו. פעם אחרת, אשה אחת היה לה איזה דין ומשפט אצל רבי יונתן והביאה לו תאנים לכבדו. אמר לה: בבקשה ממך, תוציא אותן כמו שהכנסת אותן, אם מגולין מגולין, ואם מכוסין מכוסין, שלא יאמרו הבריות דינרים הביאה לו והוא כיבדה בשביל זה בתאנים.
רחמים	עֹשֵׁק דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן	מה הוא רחום וחנון, אף אתה היה רחום וחנון	רבי יהודה הנשיא לא ריחם על עגל ונענש בכאב שיניים במשך שלוש-עשרה שנה, עד שריחם על גורים של חולדה, וחלפו ייסוריו.
גמילות חסדים	רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד	תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים	הלל הזקן לקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלושה מילין.
צדקה	צְדָקָה תִּצֹּר תָּם-דָּרֶךְ	מרבה צדקה מרבה שלום	אמרו עליו על רבי טרפון שהיה עשיר גדול ולא היה נותן מתנות לאביונים. פעם אחת מצאו רבי עקיבא, אמר לו: רבי, רצונך שאקנה לך עיר אחת או שתיים. מיד עמד רבי טרפון ונתן לו ארבעת אלפים דינרי זהב. נטל רבי עקיבא וחלקן לעניים. לימים מצאו רבי טרפון ואמר לו: היכן העיירות שקנית לי? תפסו בידו והביאו לבית המדרש. והביא ספר תהלים והניחו בפניהן והיו הולכין וקורין עד שהגיעו לפסוק זה "פיזר נתן לאביונים וכו׳". אמר לו: זו העיר שקניתי לך. עמד רבי טרפון ונשקו ואמר לו: רבי אלופי, רבי בחכמה ואלופי בדרך ארץ, והוסיף לו ממון לבזבז.
שלום	דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם	גדול שלום, שאין כלי מקבל ברכה, אלא שלום	פעם אחת, לאחר שרבי מאיר האריך בדרשתו, אשה השתהתה בבית הכנסת, וכשהגיעה לביתה, לא הסכים בעלה שתיכנס לביתו עד שתלך ותירק בפניו של הדרשן. כעבור שלושה שבועות שישבה מחוץ לביתה, הגיעה עם שכנותיה לרבי מאיר. עשה עצמו חש בעיניו ושאלן: "היש ביניכן אישה חכמה שיודעת ללחוש לעין?". הלכה בעצת שכנותיה והייתה מתייראת מפניו. אמר לה: "רקי בפני שבע פעמים ואתרפא". עשתה כן. אמר לה: "לכי אמרי לבעלך, אתה אמרת פעם אחת ואני רקקתי שבע פעמים".

בהלכה (רמב"ם)

הרמב"ם בהלכות דעות שבספר המדע מנה אחת-עשרה מידות טובות הנחשבות למצוות (חמש מצוות עשה ושש מצוות לא תעשה): להידמות לקב"ה בדרכיו, להידבק ביודעיו, לאהוב את רעים, לאהוב את הגרים, שלא לשנוא אחים, להוכיח, שלא להלבין פנים, שלא לענות אומללים, שלא להלך רכיל, שלא לנקום, שלא לנטור.

הרמב"ם הבחין בין הדרך הישרה, מידת חכמים, דעת ממוצעת, מידה בינונית שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה ואינה קרובה לא לזה ולא לזה (כיצד, לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני, לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת, וכן לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כעניין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו, וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כעניין שנאמר טוב מעט לצדיק, ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלווה כראוי למי שצריך, ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות, וכן שאר דעותיו); לבין מידת חסידות, לפנים משורת הדין, מי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה (הלכות דעות, פרק ראשון, הלכות ד-ה).

אולם על מידת הענווה כתב: "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח" (הלכות דעות, פרק שני, הלכה ג).

הרמב"ם כתב שאין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר בצדקה תכונני, ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה (הלכות מתנות לעניים, פרק י, הלכה א). הוא מנה שמונה מעלות בצדקה (מהמעלה הגדולה ביותר לפחותה ביותר):

• המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול.
• הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח שהרי זו מצווה לשמה (כגון לשכת חשאים שהייתה במקדש שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי).
• שידע הנותן למי ייתן ולא ידע העני ממי לקח (כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר ומשליכין המעות בפתחי העניים).
• שידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן (כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן ובאין העניים ונוטלין כדי שלא יהיה להן בושה).
• שיתן לו בידו קודם שישאל.
• שיתן לו אחר שישאל.
• שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות.
• שיתן לו בעצב.

בספרות המוסר

ספרות המוסר היהודית הרבתה לעסוק במידות ובתיקונן. ספרי מוסר נכתבו מתחילת תקופת הראשונים ועד ימינו.

מידת הענווה

לפי חכמי המוסר, מידת הענווה היא מידתו של הקב"ה, ומידתו של משה רבינו, ויסוד לכל המידות הטובות. ביארוה בספרי המוסר, ובמיוחד עסק בה רבי משה קורדוברו. הוא פירטה לשמונה המידות הטובות הבאות (בספר "תומר דבורה"):

• להסתכל לצד מטה, להפחית עצמו ככל שיוכל, להשפיל ראשו מטה
• לחשוב תמיד מחשבות טובות
• שירצה את הכל, להיות תמיד נוח לבריות
• שיהיו אוזניו נוטות תמיד לשמוע הטוב, ושמע שווא או מגונה לא יכנס בהן כלל
• לא להסתכל כלל בשום דבר מגונה, ושתהיינה עיניו תמיד פקוחות להשגיח ולרחם על האומללים כפי כוחו
• להיות בלי חרון כלל ולהאריך אף אפילו לאותם שאינם הגונים, למלאות כל רצון ולהפיק כל שאלה ולהחיות כל נדכה, לעשות נחת-רוח לכל
• פנים מאירות וקבלת כל אדם בסבר פנים יפות
• פה מפיק מרגליות: תורה והפקת רצון טוב תמיד, לדבר טובה על הכל ולהוציא מפיו טובה וברכה תמיד

ונתן חמש תרופות להתרפא מחולי הגאווה ולהיכנס לשער הענווה:

• להרגיל עצמו להיות בורח מן הכבוד ככל שיוכל
• להרגיל מחשבתו להיות נבזה בעיניו
• לחשוב על עוונותיו תמיד ולרצות בטהרה ותוכחות וייסורים
• לכבד הנבראים כולם, אחר שיכיר בהם מעלת הבורא
• להרגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בליבו, ואפילו הרשעים, כאילו היו אחיו, ויותר מזה, עד שיקבע בליבו אהבת בני האדם כולם

מנחם מנדל לפין נתן את העצה הבאה:

• השתוקק תמיד ללמוד דעת מכל אדם להכיר חסרונותיך ולתקנם, שעל-ידי כך תלמד להסיח דעתך ממעלותיך וממומין שבחברך

(ספר תיקון מידות הנפש)

ספרי מוסר דידקטיים

לפי רבי שלמה אבן גבירול בספרו "תיקון מידות הנפש" העולם הגדול הולך על ד' טבעים (אויר, מים, אש, עפר) וכן העולם הקטן שהוא האדם על ארבע ליחות. לכל חוש מחמשת החושים ד' מידות כנגד ארבעת הטבעים, סה"כ עשרים מידות (ראה טבלה). הוא משבח את המידות הטובות ומסביר איך לרפא את המידות המגונות.

מידות הנפש לפי רבי שלמה אבן-גבירול

רבינו בחיי אבן פקודה כתב: "והתברר לי, כי שורשי המעשים שמתכוונים בהם לשמו יתברך הם מיוסדים על בר הלב וזוך המצפון. ואם יארע על הכוונה הפסד, לא יהיו המעשים מקובלים... ואומר "במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום האקדמנו בעולות" וגומר (מיכה ו, ו), והייתה התשובה "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך" וגומר (שם, ח). ואומר "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה'" וגומר (ירמיהו ט, כג). ופירוש עניין התשובה הזאת, שצריך המתהלל להתהלל בהבנת דרכי והכרת חסדי, להתבונן בבריאתי ולהכיר גבורתי וחכמתי מתוך מעשי. וכל מה שהבאתי מן הפסוקים הם ראיות על חיוב מצוות הלבבות ומוסר הנפשות". על סמך זה חיבר את ספרו "חובת הלבבות" בעשרה שערים (שניים על המושכלות ושמונה על מידות טובות): שער הייחוד, שער הבחינה, עבודת הא-להים, הביטחון, ייחוד המעשה, הכניעה, התשובה, חשבון הנפש, הפרישות, אהבת הא-להים.

רבי שם טוב בן יוסף אבן פלקירה חיבר את "ספר המעלות", המחלק את האנשים לשלושה חלקים: מעלת הנביאים, מעלת החכמים האמיתיים, ומעלת המון העם, ומספר את מידות כל חלק וחלק והנהגותיהם. כוונתו להעיר הנפש משנת העצלה ולהזהירה על ההתמדה בלימוד ולרדוף אחר המעלה העליונה שהיא מעלת החכמה, כי צריך האדם להשתדל בעולם הזה להשלים שכלו ולתקן מידותיו כדי שיזכה לעולם הבא. וייסד את ספרו על מאמרי חז"ל וצירפו בדברי פילוסופים, לקבל האמת ממי שאמרה.

ספר "מעלות המידות" לרבי יחיאל בן יקותיאל מן הענווים כולל את המידות הטובות הבאות: ידיעת הא-ל יתברך, אהבת האל-יתברך, יראת שמים, תורה וקיום מצוות, גמילות חסדים, צדקה, תפילה, ענווה, צניעות, בושת, אמונה, תמימות, רחמנות, רצון, שם טוב, יצר טוב, תשובה, חכמה, עושר, זריזות, הסתפקות, נדיבות, דרך ארץ, שלום.

ספר אורחות צדיקים, המבוסס במתכונתו על ספרו של רבי שלמה אבן גבירול, בנוי לפי מידות מנוגדות זו לזו: גאוה-ענוה, בושה-עזות, אהבה-שנאה, רחמים-אכזריות, שמחה-דאגה, זריזות-עצלות, נדיבות-ציקנות ועוד, והוא מסביר היכן יש להשתמש בכל אחת מהמידות.

המהר"ל מפראג חיבר את ספר "נתיבות עולם", המבאר שלושים ושתיים מידות טובות על יסוד ספר משלי ודברי חז"ל שבגמרא, החל מנתיב העבודה ועד לנתיב דרך ארץ, והקדים להם את נתיב התורה בהנהגת התורה, כי אם אין תורה אין דרך ארץ.

רבי משה קורדובירו ייסד את ספר המוסר "תומר דבורה" על הידמות האדם לקונו בשלוש-עשרה מידות עליונות של רחמים הרמוזות בפסוק: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם" (מיכה ז, יח-כ), ובמידות הענווה, החכמה, הבינה, החסד, הגבורה, התפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות.

רבי יהודה אריה ממודנה חיבר את ספר המוסר "צמח צדיק" בו מסביר בקצרה ארבעים מידות טובות או רעות, החל ממעלת האהבה בכלל ועד ליושר ודרך ארץ.

רבי יעקב קרנץ חיבר את "ספר המדות", בשמונה שערים ארוכים: דעת, יראה, אהבה, עבודת האלקים, הביטחון, הגאוה, השנאה, התפלה. הוא כתב בפתיחה לספרו, על סמך דברי חז"ל "דרך ארץ קדמה לתורה" ומקורות נוספים, כי חיוב על האדם לתקן תחילה את הראוי לו מצד שהוא אדם: מה שיורה יושר הלב והשכל האמיתי (מידות טובות), ושנית, העניין שהוא גבוה מעל גבוה, יש לו לקשט עצמו בעבודת מלכו בקודש.

מנחם מנדל לפין חיבר את ספר המוסר והחינוך "חשבון הנפש" המלמד תיקון מידות במחשבה ובמעשה על יסוד שלוש-עשרה מידות טובות: מנוחת הנפש, סבלנות, סדר, חריצות, נקיות, ענוה, צדק, קימוץ, זריזות, שתיקה, ניחותא, אמת, פרישות.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק עסק בבירורי מידות הנפש בפרק השלישי של ספרו "מוסר אביך". הוא מסביר שבירור מידות הנפש יש בו שני עניינים:

1. עצם ידיעתו להבחין בהן בין טוב לרע, לחלקן על משמרותיהן, לישבן בנפש ולהלבישן עליו, ושיהיו מוכנות ברשותו בכל עת.
2. הפרדת המידות ונסירתן (להעמיק לברר כל מידה בציור גמור ולדעת להפריד בין המידות שלא יטשטשו הגבולות ביניהן בגלל ציורים שטחיים שלהן).

בחסידות

לפי הבעש"ט, הרע הוא רק מדרגה תחתונה שבטוב, וכשהוא נתקן אזי הוא נעשה טוב גמור. הטוב והרע אינם שני הפכים, אלא מהות אחת. כשאותה מהות במדרגות התחתונות קוראים לה "רע", וכשהיא במדרגות העליונות קוראים לה "טוב". טוב הוא מה שקרוב אליו יתברך. רע הוא מה שרחוק ממנו יתברך. לפיכך, אין כל הבדל שורשי ומהותי בין מידות טובות לבין מידות רעות, אלא כל מידה ומידה שבאדם, בשעה שהיא שקועה בגסות ובקטנות קוראים לה "רעה", ובשעה שהיא מזדככת ומתרוממת קוראים לה "טובה". כשהאדם מעלה את מידותיו, מחשבותיו, רגשותיו, ורצונותיו, הרי הוא "משבר את המידות ומקריבן כולן לקב"ה". הטוב המוסרי הוא שפע אצילי הנובע ממקור הנשמה האלוהית שבאדם, שעל ידו מצרפים ומזקקים את כל המידות שבאדם עד שהן נעשות שמימיות. החסידים עמלים להפוך כל מידה אנושית שבנפשם למידה אלוהית.

תורת המידות היא נקודת החיים של החסיד. החסידות היא מידה טובה ותורה. במידה שאדם נוהג בחסידות, הוא מרגיל עצמו לעשייה נכונה. הבא להיטהר נותנים לו טעימה מכל מידה טובה ונכונה. רוב שבחי צדיקים סובבים על טוב טעם ודעת במידות: במידות טובות ובמידות תרומיות. החסידות מלמדת את המידות הטובות של זריזות, אמונה, ביטחון, שמחה, ונאמנות. החמודה שבמידות החסידות היא השמחה. השמח לא יתייאש לעולם. לא זו היא מידה טובה שאדם מקיימה כל עיקרה כלפי חוץ. אין מידה שאי אפשר להגביהה דרגה אחת למעלה בקודש. כך, לדוגמה, לא כל לשון "אני" מעידה על יהירות ותקיפות. "אני" של אחריות ונאמנות הלב - מידה טובה היא. לעולם חייב האדם להיות אדון המידה, ולא שתהא המידה שולטת בו. בעל המידות הוא אדון על מידותיו. לפיכך, החסיד האמיתי מתון, בעל מזג ממוזג. היהודי הפשוט הוא אוצר של יראת שמים ומידות טובות.

לפי החסידות, השפלת האדם מתוך הטפת מוסר אינה מידה חינוכית, אלא הסגולה להרמת מידותיו של האדם היא הרמת מעלתו בעיני עצמו. לפיכך, על מנת להזכיר לאדם כי הוא בן למקום ונשמתו חצובה ממקום גבוה, המשל החסידי המעיט בדוגמאות מבעלי-חיים, ואף בדוגמאות ממלכים ומבני מלכים כמצוי אצל חכמי האגדה, והירבה בנפשות פועלות של מלאכים, שרפים, ואופני קודש. המלאך שימש יצור-מופת לאדם. המלאכים הנבראים מכל דיבור ודיבור של האדם, הם יצורי חזונו, המוכנים ומזומנים מששת ימי בראשית ללמד את בני האדם תורה ודרך ארץ, מוסר ומידות טובות.

פרט וכלל, לפי מושגי החסידות, אינם עניין של יחיד כנגד רבים, אלא הפרט הוא כלל ממש, שהרי זה וזה שרויים באינסוף, ובו אין כלל סוף. כל אחד מהצדיקים החסידים שיקף מידה טובה אחת. כך, לדוגמה, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה התגלמותה של אהבת ישראל, רבי זוסיה ענווה שלבשה בשר ודם, רבי משה לייב מסאסוב רחמנות חיה, רבי אברהם המלאך - מלאך בצורת אדם, רבי אלימלך מליז'נסק פרישות בדמות הגוף, רבי פנחס מקוריץ האמת בת רמ"ח איברים.

אין מידה טובה מן הענווה והצניעות. הגאווה שטות. הענווה משורש החכמה. הענווה היא סייג לחכמה ועטרת לאמת, עצם החיות שמקורה באינסוף. העניו שרוי באינסוף ומקושר למקור החיים. משה רבינו היה מוטבע בתכלית המידות הרעות וכבש את מידותיו לתכלית הטוב האנושי והיה בעל המעלה האפשרית באדם, והיה עניו מכל אדם. אין השכינה שורה אלא על בעל המידות הרעות שנכבשו על ידו ונעשה עניו גמור, כל אחד לפי הדרגה שלו.

בתנועת המוסר

הרב שמחה זיסל זיו

כל המידות הטובות נובעות מחכמה ומשולבות בה. ומה שיחסר במידות טובות זהו אות על חסרונו בחכמה. קניין החכמה דורש שלושה דברים:

• להתלמד להשכיל על דבר ביגיעה (להבין דבר לאמתו)
• הכשר והרגל המידות לטוב
• לעשות שותפות בין השכל ללב (התאמת חכמתו עם מעשיו)

מי שמבין שהחכמה היא נדבה וחסד מאתו יתברך, כל שמוסיף חכמה מוסיף הכנעה, כי "אין עוד מלבדו": כל מה שבעולם ובאדם, חכמתו וידיעתו, גופו ונפשו, מחשבותיו ותחבולותיו, הכל השפעה מאתו יתברך. רק בהיותו בעל מידות טובות (לב טוב), תנוח החכמה אצלו, שהמידות הטובות מעמידות החכמה להכיר דבר ליושרו ואמתו, לסבב כל דבר להמסבב סיבות, ומשפיע לכל אחד השפעה כפי חלקו אשר חלק לו ולא יותר.

הרב נתן צבי פינקל

לכאורה הדעה עיקרה בהבנת השכל, והמידות בהרגשת הלב. אולם השקפה זו מוטעה מיסודה, כי לפי האמת הדעות והמידות שורש אחד להן, והן דבר אחד ממש. באין מידות אין דעות, ובאין דעות אין מידות. כשם שאי אפשר לדעת את ה׳ בלא שלימות המידות, כך אי אפשר להיות שלם במידות בלי ידיעת ה׳. עיקרן ושרשן של המידות הוא בצלם האלקים שבאדם, וכל מהותן ושלימותן הן בהדמותן למידות ה׳ יתברך. וכשם שמידותיו של הקדוש ברוך הוא הן מקור הרוחניות ואין בהן שום מושג גשמי חס ושלום, כך מידותיו של האדם נובעות ממקורן הרוחני - מחלק אלקי שבו, וככל אשר הוא מתעלה בהכרת ה׳, הוא מתעלה בשלימות המידות.

הרב יוסף יהודה לייב בלוך

"דעה חסרת מה קנית, דעה קנית מה חסרת" - מידת הדעת היא היחידה המעשרת ומאשרת את האדם. למידת הדעת האדם מגיע על ידי חכמה רבה והבנת לב עמוקה ואמיתית:

1. חכמה: המאגר ואוסף החכמה בכמות מרובה חכם הוא.
2. בינה: אם אלו הידיעות, אשר רכש לו האדם, נצטיירו בשכלו, עד שהוא מרגישן במלוא רוחבן והיקפן ומבין דבר מתוך דבר, לזה נבון יקרא.
3. דעת: כשהחכמה, שנתרחבה ונצטיירה בלבו של האדם על ידי הבינה, מתאגדת ומתאחדת עם כל מציאותו ומהותו, עד כדי להחליט כי ידיעה זו אמת מוחלטת היא: להנהיג אותה בכל הלך חייו ועל פיה לפלס מעגלו ולכונן צעדו ואחרת בעדו אין.

במחשבת ישראל בדורות האחרונים

הרב יצחק יעקב ריינס

לדעת הרב ריינס, מי שמכוון לתכלית מוסרית צריך הוא להיות מצוין בדעות ובמידות וביראת ה'. להלן תמצית השקפתו על מידות טובות:

גלוי וידוע, שיצר לב האדם רע מנעוריו ונוטה לתאוות החומריות, כי אדם יסודו מעפר וכל התאוות הן יסודות ארציים. ותכלית הדת היא להניא את האדם מן התאוות ולהביאו לידי צירוף וזיקוק. וכבר אמרו הראשונים, כי מלאכת האדם היא מעין מלאכת הזיקוק. כשם שהזיקוק והצירוף באים לנקות את הזהב ואת הכסף מחלקי העפרורית ולעשותם טהורים ומזוקקים שבעתיים, כך חייב האדם לנקות ולטהר עצמו מהתאוות המגונות והמידות הרעות, שהן-הן חלקי עפרורית שבו. היוצא, כי תכלית הדת היא לפעול על האדם לעטרהו במידות טובות.

מידת אהבה עצמית הנטועה בלב כל אדם מביאה בכנפיה רעה רבה, כי כל התקלות והקטטות וכל מיני פורענויות, אשר ישלוט אדם באדם לרע לו, מקורן במידה זו. האהבה העצמית כוח טבעי אדיר וחזק הקשור בחיים, וכל עוד האדם בחיים, בהכרח שתשלוט בו מידה זו ותמשול בלבו ממשל רב. ולא עוד שבכמה דברים יש לו להשתמש בכוח הטבעי הזה. כי לו היה משולל ממנו לא היה משתדל לרכוש את הדרוש לו למלא את מחסוריו ולחזק עמודי גוו ובריאותו. לכן אין להכחיד את הכוח הזה, שהוא אחד מעמודי התווך בחיי האדם. מאחר שהכוח הזה כצר וכאויב לכל המידות הטובות, יגיעה גדולה צריך האדם כדי לרכוש לו כל המידות הטובות בשלמותן. ואולם אם ישתדל האדם, יגיע למדרגה כזו, שימצא חפץ גם בכוחותיו הרעים בהשתמשו בהם לצורך מעשיו הטובים.

בכל המידות הטובות יש לו לאדם להשתמש בהן לעצמו, אבל לא לאחרים. למשל, מידת ההסתפקות היא מידה טובה שיבור לו האדם לעצמו, לצמצם את צורכי גופו ולא להוציא יותר מדי על תענוגי העולם הזה. אבל בנוגע לחברו, צריך הוא להתנהג ביד רחבה ולספק לו צרכיו בעין יפה. בנוגע לו לעצמו, יש לו לאדם לברוח מן הכבוד; אבל בנוגע לחברו, יש לו לכבדו בכבוד רב. לעצמו יש לו לאחוז במידת הביטחון ואם יגיע למדת הביטחון הקיצונית, להשליך על ה' יהבו, זוהי מדרגה גדולה. אולם לחברו חייב הוא לעזור בכל אשר תמצא ידו. לו לעצמו יש לו לאדם לאחוז במידת הענווה היותר קיצונית, אולם בנוגע לעמו יש לו להתגאות בצור מחצבתו.

כל מי שמכיר ערך מידה טובה כמה טובה ונאה היא לאדם, יש תקווה כי יתנהג במידה זו. אולם אין הוא מכיר ואינו נותן לב לדעת כמה היא טובה לאדם, אין תקווה שיתנהג בה. והאות על ידיעת המידה היא אם האדם מוקיר את המתנהג במידה זו.

לחוב של הכרת טובה ערך גדול מאוד. העניין של הכרת טובה הוא רגש של כבוד לאיש המיטיב. ואם יודע הוא, שהמיטיב ראוי לכבוד, אות הוא כי הוא יודע הוא להעריך יקרת המידה של הטבה לזולתו וכמה ראוי לכבד את האיש המתנהג במידה כזו. האיש היודע רק את עצמו ולבו צר מהכיל עוד אנשים וענייניהם, וכל פעולותיו ומעשיו מכוונים רק לטובת עצמו - איש כזה לא יכיר טובה. הכרת טובה היא בשעה שהמכיר יודע, כי להמיטיב אחת היא אם נכיר לו טובה או לא (כשהמיטיב אינו מבקש דבר ודרכו להיטיב לאחרים גם בלא קבלת טובה ותודה ואם יגיע לידו לעשות טובה בוודאי יעשה), וההכרה הזאת היא רק מצד ערך הכרת מידת ההטבה. ואם כן יש מקום, שיתרגל בעצמו להיטיב לזולתו. ואחרי שאינו דומה המיטיב ליחיד להמיטיב לרבים, יש תקוה, כי האיש המתחיל להבין ערך עשיית הטוב, יעלה מעלה מעלה וישתדל להיטיב גם לרבים.

מגדרי הענווה הוא, שהאדם לא יתגאה ביתרונותיו ובמעלותיו, אלא עליו לשים לב כי לא בכוחו ובעוצם ידו עשה לו כל כבוד נפשו, כי אם מתת אלקים היא לו.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק

לפי הראי"ה קוק, בכלל המבטים בהם מביטים בשעת הרצון להתרומם יש בדרך כלל שלושה מבטים: המבט המוסרי או הרצוני, המבט השכלי או המדעי (הכרה שכלית ברורה, מעיין נובע ממקור עליון, ממקור השכל), והמבט ההוויתי, האלוהי (התחדשות ובריאה מחדש). המבט הראשון, המבט המוסרי הוא השלטת הרצון המוסרי, "עשה רצונך כרצונו", שיתאחד הרצון שלנו עם רצונו של הקב"ה, את זה אפשר לדעת על פי שלושה דברים:

• על ידי זיכוך המידות, שאנו מוצאים בנפשנו נטייה לחיים מוסריים עליונים.
• חיים של אהבת התורה המיוסדים על עדינות הרצון.
• התקדשותו והתעלותו של הרצון, הפרטי והכללי, שאיפת ההתעלות של כל הדורות.

הרצון הטוב ההולך במעלות קודשו למעלה למעלה, הוא הוא הכוח היותר פועל, בכל עת, בייחוד בהגלותו בתכונה אלוהית, של גילוי רצון לתורה ומצוה, ומוסר טהור של הידמות הצורה ליוצרה, שהוא המשכת האדם לטוב המוחלט והעדין.

על הרצון הפנימי אפשר לומר, שהוא התגלות הראשונה של המהות הרוחנית. השכל והמידות הם התגלות שנייה ושלישית.

אף על פי שהתורה והמצוות מזככות הן את המידות, מכל מקום אי אפשר לסמוך על זאת בלבד, והכרח לעסוק בזיקוק המידות, ובתיקון המוסר ביחוד.

הלימוד שהאדם הוא יציר מורכב ברוחניותו משתי נפשות: נפש טובה אלוהית, ונפש רעה בהמית, הוא אחד מהיסודות היותר נכבדים להארת הדרך של ההבנה האנושית במהות הנפש, והשביל היותר סלול לדרך החיים המוסריים השלמים. כשהטובה מתרחבת, הרי האדם מקשר את רעיונו בנפש האלוהית, להרחיבה להרימה ולחזקה. משהמצוקה מתגברת, הוא משים פנים אל הנפש הבהמית, לצחצח את זוהמתה, לשמוח בה שהיא מתייסרת ועל ידי זה מיטהרת. בזה מרגיל האדם את עצמו להביט על מגרעותיו כעל דבר העומד מחוץ לעצמותו העיקרית, ובזה שופט עצמו בצדק.

הסייגים, שמתקבצים בנפש האדם פנימה, ומתפרצים בתור מידות רעות, תאוות שפלות, כעסים ומשטמות, הם גילויים מהסייגים הכלליים שבעולם. וכל ריכוך שהסייגים מתרככים בלב האדם ובעומק נשמתו, על ידי הטבת המידות, וביותר על ידי תורה ותפילה, מתרככים הסייגים הכלליים.

כל מידה טובה יש לה חסרונות הבאים עמה, וזו היא העבודה השלמה להוציא לאור-עולם את המידות הטובות מנוקות מכל סייגי החסרונות שלהן.

הדרישה לזיכוך המידות אינה נפסקת מעולם. מתוך כך, צדיקים, ההולכים מחיל אל חיל, עוסקים תמיד בתשובה בפועל, שאחד מחלקיה החשובים הוא זיכוך המידות ובירורן.

יסוד האושר הוא אהבת האמת בשכל, אהבת היושר בחיים, אהבת היופי ברגש, אהבת הטוב במעשה. ובכל הערכים כולם, כל אדם בונה לו אמת, יושר, יופי וטוב, בפני עצמו כפי מידתו.

צריך להחל בטהרת המעשה, ולטהר אחר כך את ההרגשה והמידות, ולעלות מזה על טהרת השכל, ואז העניינים הולכים כסדרם.

אף על פי שצריך להשתדל הרבה להיטיב את המידות, חלילה לעכב את העילוי לצד גודל הרוח וההסתכלות השכלית. אי-אפשר כלל שיטהרו המידות בלא עליית רוח גדולה, וכל הגדול מחברו צריך הוא יותר לשכלל את עולמו הרוחני והשכלי, כדי שיהיה לו מבורר הדבר, מה המהות האמיתית של טהרת המידות.

כשם שצריך להעלות את המידות והמחשבות הרעות לשורשן, כדי לתקנן ולמתקן, כן צריכים להעלות את המידות והמחשבות הקטנות למקור שורשן, ולהאירן באור של גדולה.

התום הפנימי הוא הרבה למעלה מהמוסר. התום הוא המבוע העליון, המתעלה מכל הגה חברותי, מכל רעיון של צורך חוצי, ושל צורך עצמי, הוא הוא האושר העליון.

ההשגות האלוהיות הן זורחות ומתנוצצות באמונתן לפי אותה המידה של תכונת יראת שמים ומידת הענווה הפנימית המתהלכת בתוכיותם.

כשהנשמה דבקה בציור החיים, באור ד', באהבת הדבקות האלהית, המידות כולן מתיישרות מאליהן.

הרב אהרן שמואל תמרת

לדעת הרב אהרן שמואל תמרת, כל הגלות המרה שהאומה הישראלית סובלת, הוא רק בעבור עוון השחתת המידות, כמאמר הגמרא: מקדש שני מפני מה חרב? בעוון שנאת חנם. ופירש את הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ד' אלהיך בשמחה ובטוב לבב": תחת שלא הבינות כי עבודת ד' ראויה להיות מתוך שמחה ולא מתוך עינויים וסיגופים, לא הבינות ש"לב טוב" הוא עיקר עבודת הבורא.

כל הכינויים "רשעים", "צדיקים", הנזכרים בתורה ובחז"ל הם בעניין המידות והמוסר. ואב לכולן: "רשע למה תכה רעך". יצר הטוב הוא החפץ הנטוע באדם להיטיב לזולתו, לעזור לחיות לחברו כשאין הדבר חסרון בעדו. יצר הרע הוא התגברות ה"אנוכיות", התגברות האהבה העצמית עד כדי לקפח בשבילה את חיותו של חברו.

התשובה האמיתית היא להידבק בד' ולאחוז במידותיו, מידות הרחמים והצדק; להעיר ולהגביר את רעיון הצדק וחופש האדם הצפון ברוב מצוות התורה; להכיר שאלוהי ישראל הוא אלוהי הרחמים על הנלחצים והתיעוב ללוחצים. על ישראל להתאמץ להצטיין במשנה צדק ושלמות מכל העמים, משנה אהבת הטוב ושנאת הרע, במעלת הצדק וזיכוך הנפש.

הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל

לפי הרב עוזיאל, יצר הטוב ויצר הרע הם גוף אחד בלתי נפרד לגמרי. רואים אנו את האכזריות, החמדה והקנאה, הרגזנות והכעס (מידות רעות), שעל פי הרוב הן רעות ומזיקות בתוצאותיהם, וקוראים אותם בשם הכולל ״יצר הרע״. לעומת זאת, רואים במידת הרחמים והאהבה, החמלה והחנינה, הנדיבות והענוה (מידות טובות), שהן פעולות טובות, וקוראים להם ״יצר הטוב". שני היצרים נתונים להנהגתו של הדעת והשכל להשתמש בהם לטובה או לרעה. ביצר הרע כרוך בו יצר הטוב כשמשתמשים בו במקומו ובשעתו, ובמידה הראויה לכל פעולה ומעשה שבחיים. משקל זה נתון לשני הכוחות שבאדם: הדעת והדעה. הדעת המעשית והדמיונית מעוררת מחשבת זימה וחטא, ועל זה נאמר: ״כי ברוב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב״ (קהלת א, יח). והדעה, דעת חכמה ומוסר ודעת אלוקים ואדם, שראשיתה יראת ה׳, ואחריתה דעת ה' ודרכי משפטו, כשהיא מתגברת באדם – מסיטה את כל כוחות הגוף והמחשבה לעשות הטוב והישר בעיני אלוקים ואדם, ולהיות הוא עצמו טוב וישר צדיק ותמים חסיד ונדיב. וזו היא כוונת חז"ל במאמרם: ״ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" ־ בשני יצריך (ספרי על דברים ו, ה). האהבה היא תכונה מרכזית המאחדת את כל הכוחות שנראים כמתנגדים לנקודה תכליתית אחת, שהיא מנעימה גם הרע שבחיים, וכל החיים כולם אינם אלא אהבה אחת, שמאחדת כל הכוחות והתכונות, החמדות והשאיפות. ובאהבה זו מצווים ישראל: לעבוד את ה׳ אלוקינו בכל לבבנו, בכל יצרינו, ובכל כוחות נפשנו ומחשבותינו

הצדיקים מתנהגים בכל דרכיהם בבחינת היצר הטוב. הרשעים להפך - יצר הרע הוא מנהיגן ושופטן. והבינונים הם העומדים בתווך, זה וזה שופטם.

יצר הרע שבאדם שנובע מפנימיות האדם, ומקיף אותו בכל עבריו ובכל מקום שהעין וכל כוחות שולטים, הוא כובש ומכניע את האדם תחתיו ומאפיל אורו של יצר הטוב שבו, אבל הדעה שבו, זה יצר הטוב, מתגבר עליו בחכמתו. תשובה ומעשים טובים שהם תוצאות הדעה העליונה שבאדם, והלימודים האלוקיים ותורות המשפט והמוסר, הם משרים ומלבישים את האדם רוח קדושה וטהרה ודעת נכונה, ורוח אלוקים זו לא רק מצילה מן החטא, אבל מרימה ממעל כל מחשבת חטא וממעל כל חטאות האדם.

התשובה בעצם הווייתה ומהות היא תכונה נפשית שבאדם, כי האדם בעצם הווייתו הוא טוב, ורוצה לעשות טוב וללכת בדרך הישרה, והחטא והעוון אינם אלא מקריים ומסובבים, וזו היא עומק כוונת מאמר חז"ל: ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״ (בראשית ח, כא) - מנעריו כתיב, משעה שהוא ננער ויוצא לעולם (תלמוד ירושלמי ברכות פ"ג ה"ה). כלומר, יצירתו היא טובה בעצם, אבל ברע שבו הוא מסובב וחוץ ממנו משעה שהוא ננער ויוצא אל העולם, והוא נתון למאויו וצרכיו והשפעה זרה החופפת ומושכת אותו בדרכיה הלא טובים. מכאן שהאדם נכסף ושואף לשוב אל מקוריותו העצמית תמיד.

האהבה ויראת ה' שהן נטועות בקרב הנשמה הם גורמים יסודיים לשלמות האנושית והישראלית, כי היראה מונעת מחטא גם בחדרי חדרים וגם במעמקי המחשבה והרהורי הלב, והאהבה נותנת את הרצון והחפץ לעשות ולקיים מאהבה את מצות ה' ותורותיו, ושתיהן יחד מצרפות את התכונות והמידות ומביאות שלום אמת ואהבת חסד בכל דרכי ה'.

הרב משה אביגדור עמיאל

הרב עמיאל, אחז במידת חסידות, וסבר שהמידות הטובות אינן שביל הזהב כדעת הרמב"ם, אלא הן הקיצוניות שבטוב. ההסבר לכך נובע מהגדרתו את המושגים בחירה חופשית, יצר הטוב ויצר הרע, ותשובה, כדלקמן:

יסוד היסודות ושורש השורשים של היהדות: "כי בצלם אלוקים עשה את האדם". כשם הקב"ה סוברני הוא במעשיו ואינו תלוי בשום סיבות שבעולם, אלא הוא מסבב את הסיבות; ככה, במידה ידועה, גם האדם בן-חורין הוא וחופשי בדרכיו. מלבד צלם האלוקים שבאדם, יש בו גם חלק מעפר, היונק את יניקתו מעולם הגופים בלבד, ואותו חלק משועבד הוא לכל חוקי הסיבה והמסובב, הזמן והמקום, כמו כל עולם הגופים.

יצר הרע מקורו מהרצון הפרטי, והוא רק יצור ולא יוצר, מושפע ולא משפיע, נפעל ולא פועל, הוא כולו תלוי בסיבות ובגורמים חיצוניים, כולו משועבד בשיעבוד הגוף והנפש יחד. ולא כן יצר הטוב שבאדם, מקורו מהרצון הכללי, והוא אינו יצור בלבד אלא יוצר, מפקיע הוא את כל השיעבודים שבעולם, מנתק גם את שלשלאות של ברזל שיצה"ר שם על האדם. היצר הטוב קודם ליצר הרע, כי השכל האינסופי, שאינו קשור לשום אובייקטים שבמציאות, קדם לשכל הסופי שכל עיקרו קשור לעולם המציאות.

כל היסוד של תשובה בא מכוח הבחירה המוחלטת של האדם, וכל חוקי הטבע וגם חוקי ההגיון כלא נחשבו לו. התשובה מקורה בשכל האינסופי, ויש לו רק כלל אחד: "אין דבר העומד בפני הרצון". האדם יוכל להוליד את עצמו בכל עת שירצה ולהיעשות לבריה חדשה לגמרי. זה היסוד של החירות המוחלטת של האדם, חירות סוברינית בלי שום הגבלה, המגעת עד הולדה עצמית. התשובה לא חלה רק על עבירה, אלא נאמרה גם על מצווה, וניתנה גם לצדיק גמור. גדרה של התשובה: השתלמות נפשית תמידית ואינסופית של האדם.

אצל עמים אחרים הצדק מבוסס על היסוד של "אין בפרט אלא מה שבכלל", כלומר קנה המידה של הצדק הוא התועלת וההיזק של הכלל, הפרט הוא למען הכלל. אצל ישראל הצדק מבוסס על יסוד "אין בכלל אלא מה שבפרט", כלומר קנה המידה המוסרי למעשה הוא התועלת וההיזק לכל יחיד ויחיד, שהאדם יחיד נברא ורק אחר כך בא הכלל, הכלל הוא למען הפרט. וחייב כל אדם לומר: "בשבילי נברא העולם!". כל פרט ופרט הוא כלל שלם לעצמו, וכל "עולם קטן" הוא עולם גדול לעצמו, ואינו נדחה מפני הרבה עולמות אחרים.

הפרט לא נדחה מפני הכלל, וכל הכלל כולו לא בא אלא בשביל הפרט - זו מידה של ישראל. ולהבדיל ממידת סדום, המבטלת את הצדק מפני הסדר; בישראל הסדר מתבטל מפני הצדק, ואין משורה אחת.

הנביאים היו קיצוניים באמת שלהם, קיצוניים בבקשת הרוחני המוחלט, וקיצוניות כזו דרשו מכל העם. כשם שהנביאים, נביאי האמת והצדק, היו קיצוניים שבקיצוניים במידת האמת והצדק שלהם; כך גם ספר המידות של ישראל, מסכת אבות, דורש בכל מידה ומידה את הקיצוניות שבטוב. למשל, במידת האדם בנוגע לרכוש, אין לבחור אלא את המידה "שלי שלך ושלך שלך" (אבות ה, י), וכל המידות האחרות אינן רצויות. ובמידת הענוה יש להיות קיצוניים שבקיצוניים: "מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם" (אבות ד, ד). וכך בכל המידות..

ראו גם

• ספר משלי
• מסכת אבות
• תיקון המידות
• תור הזהב של יהדות ספרד: אורחות חיים