מיג-19

מיג-19
МиГ-19
MiG-19

מיג 19
מיג 19
מאפיינים כלליים
סוג	מטוס קרב
קוד נאט"ו	פארמר – Farmer
ארץ ייצור
יצרן	מיג
טיסת בכורה	27 במאי 1952
תקופת שירות	מרץ 1955 – 1967 (כ־11 שנים)
צוות	1
יחידות שיוצרו	2,172 (לא כולל אלה שיוצרו בצ'כוסלובקיה וסין)
משתמש ראשי	חיל האוויר הסובייטי חיל האוויר הסיני
מחיר	נתוני דגם MiG-19S
ממדים  אורך 12.54 מטר גובה 3.88 מטר מוטת כנפיים 9 מטר שטח כנפיים 25 מ"ר משקל ריק 5,175 ק"ג משקל טעון 7,560 ק"ג משקל המראה מרבי 8,665 ק"ג
ביצועים  מהירות מרבית 1.22 מאך (1,452 קמ"ש, 784 קשר) בגובה 10,000 מטר (33,000 רגל) קצב נסיקה 177.8 מטר/שנייה (10,668 מטר/35,000 רגל בדקה) טווח טיסה מרבי 1,390 ק"מ טווח קרבי בגובה 14,000 מטר, 2,220 ק"מ טווח תובלה עם שני מכלי דלק של 760 ליטר סייג רום 15,600 מטר עומס כנף 302.4 ק"ג למ"ר דחף יבש 2,599 ק"ג, עם מבער אחורי 3,248 ק"ג
חימוש  תותחים שלושה תותחי NR-30 נודלמן-ריכטר 30 מ"מ (30 פגזים לתותח בכנפיים, 55 פגזים לתותח בחרטום המטוס) פצצות עד 250 ק"ג פצצות או טילים בלתי-מונחים על שתי נקודות נשיאה מתחת לכנפיים
הנעה  שני מנועי סילון טומנסקי RD-9B עם מבערים אחוריים
תרשים

מיקויאן מיג-19 (רוסית: МиГ-19; קוד דיווח נאט"ו: Farmer - פארמר (חקלאי)) הוא מטוס קרב סילוני סובייטי חד-מושבי דו-מנועי של הדור השני. מיג-19 היה המטוס הסובייטי הראשון שעבר את מהירות הקול בטיסה אופקית. מקביל לסופר סייבר האמריקאי ולסופר מיסטר הצרפתי.

היסטוריית פיתוח

ב-20 באפריל 1951, הונחה 155-OKB (צוות הפיתוח) לשדרג את המיג-17 למטוס קרב חדיש שנקרא "I-340", המונע על ידי שני מנועי סילון מיקולין AM-5 ללא מבער אחורי, שהיו גרסה מוקטנת של מנוע מיקולין AM-3 . ה-I-340 היה אמור להגיע ל-1,160 קמ"ש (1 מאך) בגובה 2,000 מטר, 1,090 קמ"ש (0.97 מאך) בגובה 10,000 מטר, ולטפס לגובה של 10,000 מטר בתוך 2.9 דקות.

אב הטיפוס שנקרא "SM-1", תוכנן על הבסיס של שלדת "SI-02" (אב הטיפוס של מיג-17) שהורכבו בה שני מנועים זה לצד זה, והושלם במרץ 1952. תקלות טכניות של לחץ אוויר נמוך בתא הטייס, כיבוי תכוף של המנוע, והאצה פתאומית כתוצאה מהזזה מהירה של המצערת, הביאו להחלפת המנועים במנועי AM-5A, שהיו חזקים וחסכוניים יותר. ה-SM-1 היה בקושי על-קולי, והגיע למהירות 1,193 קמ"ש (1.03 מאך) בגובה 5,000 מטר. ביצועים אלה נחשבו בלתי-מספקים, ולכן תוכננה גרסה חדשה עם מנועים AM-5F בעלי מבער אחורי. מנועים אלו לא הותקנו לבסוף, שכן הסתיים באותה עת פיתוח מנוע הטומנסקי RD-9 העדיף. לפי דרישת השלטונות, בוצע פיתוח נוסף של הגרסה הדו-מנועית לדגם "I-360" שנקרא "SM-2", הונע גם כן עם מנועי AM-5F, אבל היה עם כנפיים משוכות לאחור בזווית חדה.

ב-15 באוגוסט 1953 קיבל צוות הפיתוח של מיקויאן-גורביץ' הוראה לפתח מטוס קרב חדיש בשני דגמים: גרסה בעלת מנוע יחיד קלימוב VK-7 וגרסה בעלת שני מנועי מיקולין AM-9F. הגרסה הדו-מנועית נקראה "SM-9", קיבלה גם את השם מיג-19, והתבססה על אב הטיפוס SM-2. השלדה הראשונה "SM-9/1" טסה ב-5 בינואר 1954. המבער האחורי לא פעל בטיסה הראשונה, אך בטיסה השנייה הגיע המטוס למהירות 1.25 מאך בגובה 8,050 מטר. שיפורים שונים הביאו את המטוס למהירות מרבית של 1.44 מאך בטיסות הבאות, ומיג-19 הוזמן לייצור ב-17 בפברואר 1954. בספטמבר 1954 ערכה הממשלה ניסויים במטוס, והמטוס הראשון יצא מפס הייצור במרץ 1955.

ההתלהבות הראשונית מהמטוס החדיש דעכה עקב מספר בעיות. החמורה מביניהן הייתה סכנת התפוצצות המטוס בטיסה, בשל התחממות יתר של מכלי הדלק הנמצאים בין המנועים. הפעלת בלמי האוויר במהירויות גבוהות גרמה לכוחות ג'י חזקים. גם מהירות הנחיתה הגבוהה של 230 קמ"ש, לעומת מהירות נחיתה של 160 קמ"ש במיג-15, והיעדר מטוס אימון דו-מושבי, האטו את הסתגלות הטייסים לדגם זה. בעיות אלו נפתרו חלקית על ידי הוספת מעצור אוויר בדגם SM-9/2 על גחון המטוס ומשטחי זנב שנועדו למנוע את סבסוב המטוס במהירויות תת-קוליות. דגם זה טס ב-16 בספטמבר 1954, ונכנס לייצור כמיג-19‏S.

כ-5,500 מטוסי מיג-19‏S יוצרו, תחילה בברית המועצות ובצ'כוסלובקיה בשם אוויה S-105,Aero S-105 (MiG-19S) - Czechoslovakia - Air Force, Airliners.net (באנגלית) אך גם ברפובליקה העממית של סין (בשם שן-יאנג J-6) ובמזרח אירופה. מטוס הקרב נרכש לשירות בחילות אוויר ב-24 ארצות, פעל בקרבות אוויר במהלך מלחמת וייטנאם, במלחמת ששת הימים בשנת 1967 ובמלחמת העצמאות של בנגלדש בשנת 1971.

בברית המועצות החליף המטוס את מיג-17. הדגם הסיני שן-יאנג J-6 נותר חלק עיקרי מחיל האוויר הסיני, ובנוסף פותח לדגם בשם נאנצ'אנג Q-5 (כינוי נאט"ו: Fantan) שהיה מטוס הפצצה. על אף גילו, המיג-19 ופיתוחיו הם בעלי יכולת תמרון טובה בגובה נמוך, קצב נסיקה מהיר, וחימוש התותחים הכבדים שלהם הופכים אותם למתחרים טובים בקרב אוויר צמוד.

יירוטים במיג-19

במהלך שירות המטוס בחיל האוויר הסובייטי ובגרמניה המזרחית, היה המיג-19 מעורב במספר הפלות של מטוסי סיור וריגול מערביים.

המפגש המתועד הראשון עם לוקהיד U-2 אירע בסתיו 1957. טייס המיג-19 דיווח שראה את המטוס אך לא הצליח לצמצם הפרש גובה של 7,000 רגל (2,234 מטרים) ביניהם. כשמטוס ה-U-2 של פרנסיס גארי פאוורס הופל ב-1 במאי 1960, מיג-19‏P שרדף אחריו נפגע מהטילים של מערכת הנ"מ S-75 דווינה (כינוי נאט"ו: SA-2), והטייס סרגיי סאפרונוב נהרג.

תקרית אירעה ב-1 ביולי 1960, כשיירט מיג-19 גרסת סיור של מפציץ B-47 במרחב האווירי הבינלאומי שנמצא מעל לחוג הארקטי. ארבעה אנשים מצוות המטוס נהרגו, שניים נתפסו על ידי הסובייטים, ושוחררו בשנת 1961.

בתקרית אחרת, שהתרחשה ב-28 בינואר 1964, יירט מיג-19 מטוס T-39 "סייברליינר" שחדר למרחב האווירי של גרמניה המזרחית במהלך טיסת אימון, וכל שלושת אנשי צוותו נהרגו.

מיג-19 בקרבות מול חיל האוויר הישראלי

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הדגמים השונים של המטוס

מיג-19 מצויד במכלי דלק נתיקים

• MiG-19 (פארמר-A) – גרסת הייצור הראשונה, בעלת שלושה תותחי 23 מ"מ NR-23.
• MiG-19P (פארמר-B) – דגם בעל מכ"ם "איזומרוד" RP-1 בחרטום המטוס, שני תותחי 23 מ"מ נודלמן-ריכטר NR-23 (ויותר מאוחר שני תותחי 30 מ"מ NR-30) המותקנים על הכנפיים, התקן מתחת לכנפיים לנשיאת טילים, היכולת לשאת טילי AA-2 נוספה מאוחר יותר. לדגם אותם שיפורים אירודינמיים כמו בדגם MiG-19S; הדגם יוצר החל משנת 1955.
• MiG-19PG – דגם המטוס MiG-19P בעל מכשיר "גוריזונט-1" לתקשורת עם כוחות קרקע.
• MiG-19S (פארמר-C) – דגם בעל זנב מוארך נע, בלם אוויר שלישי שהוסף לסנפיר הגחון, מקלט ניווט לטווח ארוך מסוג "סבוד", שלושה תותחי 30 מ"מ מסוג NR-30, יכולת לשאת רקטות או פצצות FAB-250 מתחת לכל כנף; נכנס לשירות בשנת 1956.
• MiG-19SF – ייצור מאוחר של הדגם MiG-19S עם אותם מנועים משופרים מסוג RD-9BF-1 כבדגם MiG-19R.
• MiG-19SV – דגם המסוגל לטוס לגובה רב כדי ליירט בלוני ריגול, הגיע לגובה של 20,740 מטר ב-6 בדצמבר שנת 1956; נכנס לשירות בשנת 1956.
• MiG-19SVK – דגם המטוס MiG-19SV בעל כנף חדשה, הגידול הקטן ברום הטיסה לא הצדיק את הייצור.
• (MiG-19SU(SM-50 – דגם המסוגל לטוס בגובה רב שנועד ליירט את המטוס לוקהיד U-2, בעל תאים פנימיים של דלק נוזלי לצורך הגברת דחף המטוס, נראה שהדגם נזנח בשל חוסר היכולת לשלוט במטוס בגובה רב ונטיית המטוס להיכנס לסחרורים על-קוליים.
• MiG-19R – גרסת מטוס הסיור של הדגם MiG-19S בעל מצלמות המחליפות את התותח בחרטום המטוס, ומנועים משופרים מסוג RD-9BF-1.
• MiG-19PM (פארמר-E), דגם חסר תותחים, בעל ארבעה טילי K-5M‏ (AA-1 "אלקלי") המתבייתים ברכיבה על קרן מכ"ם מהמטוס, נכנס לייצור בשנת 1957.
• MiG-19PML – דגם המטוס MiG-19PM בעל מכשיר "לזור" לתקשורת קרקע.
• MiG-19PU – דגם המסוגל לשאת טילים הדומה לדגם MiG-19SU.
• MiG-19PT – הדגם היחיד של המטוס MiG-19P המסוגל לשאת טילי AA-2.
• MiG-19M – מטוס מטרה.
• SM-6 – שני מטוסי MiG-19P שהוסבו כדי לשאת מעבדות לבדיקת טילי K-6 והמכ"ם אלמאז-3.
• SM-12 – אב טיפוס חדש של מטוס הקרב, 4 מטוסים יוצרו; הדגם התפתח למטוס מיג-21.
• SM-20 – דגם שנועד להוות מטרת אימון לבדיקת טילי השיוט Kh-20 "קנגורו" (AS-3).
• SM-30 – דגם המשוגר מהקרקע על טיל שילוח PRD-22.
• SM-K – דגם שנועד להוות מטרת אימון לבדיקת טילי השיוט K-10 "קיפר" (AS-2).
• Avia S-105 – דגם שיוצר חלקית בצ'כוסלובקיה.
• J-6 - גרסה סינית של המטוס מיג-19.

אף על פי שישנם מטוסי אימון סיניים מהדגם שן-יאנג J-6, הסובייטים האמינו שהטסת מטוסי המיג-19 הייתה קלה דיה ואין צורך בגרסת אימון דו-מושבית.

אזורי פעילות

אזורי הפעילות של המטוס מיג-19

אינדונזיה, אלבניה, אנגולה, אפגניסטן, בולגריה, בנגלדש, ברית המועצות, גרמניה המזרחית, הונגריה, זמביה, טנזניה, מצרים, סודאן, סוריה, סין, עיראק, פולין, פקיסטן, צ'כוסלובקיה, צפון וייטנאם, קובה, קוריאה הצפונית, קמבודיה, רומניה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מיג-19 בוויקישיתוף