B-47 סטרטוג'ט

B-47 סטרטוג'ט
B-47 Stratojet

B-47 סטרטוג'ט בטיסה
מאפיינים כלליים
סוג	מפציץ אסטרטגי תת-קולי ארוך טווח
ארץ ייצור	ארצות הברית
יצרן	בואינג
טיסת בכורה	17 בדצמבר 1947
תקופת שירות	יוני 1951 – 1977 (כ־25 שנים)
צוות	3
יחידות שיוצרו	2,032
משתמש ראשי	חיל האוויר של ארצות הברית פיקוד האוויר האסטרטגי
משתמשים משניים	חיל האוויר המלכותי הקנדי
דגמים	B-47E - למטרות צילום והפצצה EB-47E - למטרות בדיקת אקלים ומזג אוויר
מחיר	1.9 מיליון דולר, שווה ערך 20.1 מיליון דולר בימינו
ממדים  אורך 32.65 מטר גובה 8.54 מטר מוטת כנפיים 35.37 מטר שטח כנפיים 132.7 מטר רבוע משקל ריק 35.867 טון משקל טעון 60.340 טון משקל המראה מרבי 100 טון
ביצועים  מהירות שיוט 896 קמ"ש מהירות מרבית 977 קמ"ש קצב נסיקה 23.7 מטר/שנייה טווח טיסה מרבי 7,478 ק"מ סייג רום 33,100 רגל (10,100 מטר)
חימוש  תותחים 2 מקלעי 20 מ"מ אוטומטיים, מונחי מכ"ם פצצות משקל כולל של 11,000 ק"ג בסך הכל : שתי פצצות מימן Mk-15 במשקל 3,450 ק"ג ובעוצמה של 3.8 מגהטון כל אחת או פצצת מימן B41 במשקל 4,500 ק"ג ובעוצמה של 25 מגהטון או פצצת מימן B53 במשקל 4,000 ק"ג ובעוצמה של 9 מגהטון או 28 פצצות שימוש כללי MK-82 במשקל 227 ק"ג כל אחת ובמשקל כולל של 6,350 ק"ג
הנעה  שישה מנועי ג'נרל אלקטריק J47-GE-25 טורבוג'ט, בעלי דחף של 7,200 פאונד כל אחד
תרשים
Orthographically projected diagram of B-47E Stratojet

בואינג B-47 סטרטוג'ט (באנגלית: Boeing B-47 Stratojet) היה מפציץ אמריקאי אסטרטגי כבד, ארוך טווח, המונע באמצעות שישה מנועים וטס במהירות תת קולית. תכנונו החל לקראת סוף מלחמת העולם השנייה וייעודו העיקרי היה הטלת פצצות גרעיניות בשטח ברית המועצות, תוך טיסה בגובה רב, אשר תאפשר למפציץ לחמוק ממטוסי יירוט ומערכות הגנה אווירית.

הוא נכנס לשירות בשנת 1951, בחיל האוויר האמריקאי ובפיקוד האוויר האסטרטגי, והיה עמוד השדרה של פיקוד האוויר האסטרטגי עד שנות ה-60 המוקדמות, ויצא משירות כמפציץ בשנת 1965. הוא המשיך לשרת עד שנת 1969 כמטוס צילום, ועד לשנת 1977 שימש לבדיקת אקלים ומזג אוויר.

פיתוח

בסוף מלחמת העולם השנייה פתח חיל האוויר האמרקאי במכרז לפיתוח מפציץ סילוני ראשון. טכנולוגיית הסילון הייתה בראשיתה ומנועי הסילון היו בוסריים, וגם המתקדמים שבהם היו חלשים מאוד וזוללי-דלק. החברות קונבייר, נורת' אמריקן, בואינג ומרטין נגשו למכרז. בעוד המתחרות הלכו על עיצוב פשטני: גוף דק יחסית, כנפיים ישרות ועליהן כמה וכמה מנועים בתוך תאים מרובעים גדולים. בואינג לקחה מספר חידושים מתעשיות התעופה הגרמניות כמו כנפיים משוכות לאחור.

המטוס היה חידוש גדול ופריצת דרך טכנולוגית עבור חיל האוויר האמריקאי לעומת מפציצי הבוכנה ששירתו בחילות האוויר המערביים במלחמת העולם השנייה, וכל ההיסטוריונים מסכימים שהעיצוב הזה היה אחד החשובים ביותר בהיסטוריה של התעופה: כשהכנף דקה ומשוכה לאחור, צריך מנוע פחות חזק כדי לדחוף את הכלי באוויר, וכשבית המנוע מופרד במתלה עם חתך זרמי (פיילון), תוספת התנגדות האוויר מינימלית. ברבות הימים, אומצה התצורה הזאת במטוס הנוסעים הסילוני הראשון של בואינג, ולאחר מכן - כמעט בכל מטוס סילון גדול שהוא.

שירות מבצעי

B-47 ממריא באמצעות רקטות

ב-1951 נכנס המטוס לשירות פיקוד ההפצצה האסטרטגי של חיל האוויר האמריקאי. ארצות הברית רצתה לאיים על ברית המועצות, ולהציב את המפציצים קרוב למדינות הגוש הסובייטי.

עם זאת, באמצע שנות ה-50 התוכנית נזנחה. בואינג ייצרה יותר מאלף מטוסים, לברית המועצות כבר היו באותו שלב טילי נ"מ ראשונים שמסוגלים להגיע אליו, ומטוסי המיג 17 החדישים היוו גם הם איום.

לאור זאת, קיבל ה-B-47 פרופיל משימה חדש: כעת היה עליו לטוס בגובה נמוך, כך שרכסי הרים יסתירו את המטוסים מהמכ"מ הסובייטי. לאחר החדירה לשטח אויב, הוא יתקרב לאזור המטרה ואז ינסק בבת אחת וישחרר את הפצצות; המפציץ יבצע תמרון לולאה ויברח, בעוד פצצות האטום מחסלות את היעד.

מטוס KC-97 מתדלק מטוס B-47

אלא שהמטוס כלל לא תוכנן לאווירובטיקה או לטיסה נמוכה ממושכת. תוך כמה חודשים התרחש מספר רב של תאונות: במטוס אחד התפרקו שתי הכנפיים; מטוס אחר היה בדרך למפגש עם מטוס תדלוק, והתפרק באוויר רגע לפני שהתחבר לצינור הדלק; עוד ועוד מפציצים נשברו באוויר. לפעמים נפלו המנועים מן הכנפיים, לפעמים קרס הזנב, לפעמים התפורר המטוס כולו כמעט בבת אחת. בין 1956 ל-1958 אבדו כך חמישים ושמונה מטוסים על צוותיהם. הסיבה הייתה עייפות החומר, שכן המטוסים נחשפו לעומסי מבנה עצומים.

בעקבות כל אלה, הוחלף ה-B47 לבסוף ב-B-52 סטרטופורטרס.

אבדות

עם השנים אספו חוקרים פיסות מידע שהותרו לפרסום ולחברו אותן חומרים מודלפים על מנת ללמוד את היקפי האבידות האמיתיים: נראה כי עד שהוצא המטוס משירות ב-1969, אבדו בתאונות 203 כלים מתוך 2,032 שנבנו, ונהרגו 464 אנשי צוות (באוויר ועל הקרקע), וזאת מבלי שהמפציץ השתתף במלחמה כלשהי. גרסת סיור שלו, RB47, ביצעה גיחות צילום רבות (במהלכן הופלו כמה וכמה מטוסים).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא B-47 סטרטוג'ט בוויקישיתוף

• ניצן סדן, B47: שלושה טייסים, שישה מנועים, תשע תאונות אטומיות, באתר כלכליסט, 28 בפברואר 2020