מחלת ההזעה
 | |
| תחום |
מחלות זיהומיות  |
|---|---|
| קישורים ומאגרי מידע | |
| MeSH | D018614 |
  | |
מחלת ההזעה (באנגלית: Sweating-sickness, בלטינית: sudor anglicus, הזעה אנגלית), הייתה מחלה מידבקת מסתורית שפגעה באנגליה ובשאר אירופה בסדרת מגפות שהחלו ב-1484. האחרונה שבהן הייתה ב-1551, ולאחר מכן נעלמה המחלה. התפרצות התסמינים הייתה פתאומית והמוות הגיע לרוב כעבור שעות ספורות בלבד. הסיבה למחלה נותרה עלומה עד היום.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחלת ההזעה אובחנה לראשונה על ידי רופאים בתחילת תקופת מלכותו של הנרי השביעי, מלך אנגליה, ימים ספורים לאחר הגעתו למילפורד הייבן ב-7 באוגוסט 1485. לאחר מכן תועדו מקרים של המגפה בלונדון, וישנן עדויות ברורות שהמחלה הייתה ידועה עוד לפני קרב בוסוורת' שהתרחש ב-22 באוגוסט 1485. עד אוקטובר של אותה שנה מתו בלונדון לבדה אלפי אנשים כתוצאה מהמחלה, בהם שני לורדים ראשי עיר, שישה חברי מועצה ושלושה שריפים. המחלה קיבלה את שמה בעקבות התסמין האופייני והידוע ביותר שלה, שהיה הזעה מוגברת. היא נבדלה ממגפות אחרות בתסמינים ובמהירות בה הפכה לקטלנית. המחלה הגיעה לאירלנד בשנת 1492, ומעדויות שנאספו שם עולה כי כל מי שלא מת מהמחלה תוך 24 שעות נותר בחיים, וכי ילדים ותינוקות לא נדבקו בה כלל.
ההתפרצות הבאה של המחלה הייתה ב-1507, והיא הייתה רחבה פחות. ב-1517 התרחשה התפרצות שלישית, שהייתה חמורה בהרבה. באוקספורד, קיימברידג' ועיירות נוספות קטלה המגפה כמחצית מהאוכלוסייה. ישנן עדויות על מקרי מחלה בקאלה שבצרפת ובאנטוורפן שבבלגיה, אך למעט המקרים האלו נותרה המחלה בגבולות אנגליה. מספר היסטוריונים מייחסים את מותו של ארתור, נסיך ויילס, בנו הבכור של הנרי השביעי, למחלת ההזעה. הוא מת בביתו שבטירת לדלו ב-1502, והותיר אלמנה צעירה, קתרין מאראגון, שמאוחר יותר נישאה לאחיו, הנרי השמיני, מלך אנגליה.
ב-1528 הופיעה המחלה בפעם הרביעית ובחומרה רבה יותר. ההתפרצות החלה בלונדון בשלהי מאי, ועד מהרה התפשטה ברחבי אנגליה למעט סקוטלנד ואירלנד. שיעור התמותה בלונדון היה כה גבוה עד שהנרי השמיני נאלץ לפרק את חצר מלכותו ולעזוב את העיר. המגפה המשיכה להתפשט ברחבי אירופה, ותוך זמן קצר תועדו מקרים שלה בהמבורג. בדצמבר תועדו מקרים ראשונים של המגפה בשווייץ, ולאחר מכן בדנמרק, שוודיה, נורווגיה, ליטא, פולין ורוסיה. המחלה מעולם לא הופיעה בצרפת או איטליה. בבוקר ה-27 בספטמבר תועדו במקביל מקרים של המחלה באנטוורפן ובאמסטרדם. המגפה הסתיימה בדרך כלל כשבועיים לאחר שהופיעה לראשונה בעיר, ובסוף אותה שנה נעלמה לחלוטין מאירופה, למעט שווייץ שבה תועדו מקרים גם לאחר מכן.
ההתפרצות הגדולה האחרונה של המחלה הייתה באנגליה בשנת 1551. רופא מוכר בשם ג'ון קאיוס כתב עדות מכלי ראשון על המחלה בתקופה זו.
מאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחלה החלה בפתאומיות עם תחושת חרדה ואחריה צמרמורות קור, סחרחורות, כאבים בראש, צוואר, כתפיים וגפיים המלווים בעייפות גדולה. השלב הקר נמשך בין חצי שעה לשלוש שעות, ולאחר מכן הגיע שלב ההזעה והחום. הזיעה האופיינית הייתה פורצת בפתאומיות ללא סימן מקדים. הזיעה מלווה בתחושת חום, כאב ראש, הזיות, דופק מהיר וצמא. דפיקות וכאב בלב היו גם כן תסמינים נפוצים. בשלבים האחרונים הייתה עייפות כללית או התמוטטות או רצון חזק לישון, שנודע כקטלני אילו מומש. התקף אחד של המחלה לא הבטיח חסינות והיו אנשים שחלו מספר פעמים עד למותם.
המחלה לא נצפתה שוב באנגליה אחרי 1578, אולם מחלה דומה, הנקראת הזעת פיקרדי, הופיעה בצרפת בין השנים 1718 ו-1861. מחלה זו הייתה קטלנית פחות ולוותה בגירויים בעור.
הגורם
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד עצם היום הזה איש אינו יודע מה חולל את המחלה הקטלנית הזו. בני התקופה תולים את האשם בביוב שזרם ברחובות, דבר שגרם לזיהום מקורות המים, ולסניטציה ירודה באופן כללי. כיוון שההתפרצות הראשונה הגיעה לקראת סופן של מלחמות השושנים הועלו השערות כי המחלה הובאה על ידי שכירי חרב צרפתים כדי לטהר את כס המלוכה למען יעלה הנרי השביעי לשלטון.
בין ההשערות המודרניות שהועלו כגורמות למחלה היו החיידק Borrelia, חיידק סלילוני שגורם לקדחת חוזרת אנדמית ולה תסמינים דומים מאוד; הנגיף אורתו-האנטה-וירוס (האנטה-וירוס), וירוס שמועבר לבני אדם על ידי עכברושים וגורם למחלה נשימתית[1]; אף הועלתה השערה כי בכלל מדובר במחלת הגחלת (אנתרקס) - חלק מההשערות לא פוסלות את האפשרות שנבגי האנתרקס פוזרו במכוון[2].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מחלת ההזעה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Paul Heyman, Leopold Simons, Christel Cochez, Were the English Sweating Sickness and the Picardy Sweat Caused by Hantaviruses?, Viruses 6, 2014-01-07, עמ' 151–171 doi: 10.3390/v6010151
- ^ Riddle solved?, New Scientist (באנגלית אמריקאית)