מושבת זרים
מושבת זרים (ביפנית: 外国人居留地) הוא מונח המתייחס לאזור מסוים בנמלי ההסכם, אשר יועד בידי ממשלת יפן במחצית השנייה של המאה ה-19 (תחת שלטון שוגונות טוקוגאווה) כמקום מגורים ועבודה לזרים ביפן. באותם ימים, יפן הייתה בלבו של תהליך פתיחה למערב שהתבטא במעבר מחברה פאודלית למדינה מודרנית.
בסך הכל, היו שש מושבות זרים. הן היו, מצפון לדרום:
- מושבת הזרים הקודאטה בהקודאטה, הוקאידו
- מושבת הזרים ניאיגטה בניאיגטה, ניאיגטה
- מושבת הזרים צוקיג'י בצוקיג'י, צ'ואו, טוקיו
- מושבת הזרים יוקוהמה בקנאי, יוקוהמה, קאנטו
- מושבת הזרים קוואגוצ'י בקוואגוצ'י, אוסקה
- מושבת הזרים קובה בקובה, היוג'ו
- מושבת הזרים נגסאקי בנגסאקי, קיושו
מושבת הזרים נגסאקי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מושבת הזרים נגסאקי הוקמה בעקבות הסכמים בין המערב ליפן במהלך שנות ה-50 של המאה ה-19, ונשארה מרכז חשוב בחיים המערביים ביפן עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. המושבה הציגה חידושים רבים ליפן, דוגמת מכשיר טלגרף הבינלאומי הראשון במדינה[1] וקטר קיטור (ה״Iron Duke״) הראשון המדינה.
העיר נגסאקי עורכת פסטיבל שנתי (באמצע ספטמבר) שנושאו המרכזי הוא מושבת הזרים[2].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Burke-Gaffney. "Burke-Gaffney, Brian; Lane R. Earns, Nagasaki Foreign Settlement: 1859–1941".
- ^ ״Nagastaki Prefectural Tourism Federation״