מהפכות 1830
בשנת 1830 התרחש באירופה גל מהפכות, שכונה מהפכות 1830. הגל כלל שתי מהפכות לאומיות־רומנטיות: המהפכה הבלגית בממלכה המאוחדת של הולנד ומהפכת יולי בצרפת. זאת, יחד עם מרידות בפולין הקונגרסאית, במדינות איטליה, בפורטוגל ובשווייץ. מהפכות אלו נתפסות, בדיעבד, כמבשרות גל נרחב יותר של מהפכות, שהתרחש ב-1848, ומכונה "אביב העמים".
המהפכות הרומנטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המהפכות הלאומיות בבלגיה ובצרפת הובילו להקמת מונרכיות חוקתיות, המכונות "מונרכיות עממיות". לואי פיליפ הראשון הפך ל"מלך הצרפתים" ב-31 ביולי 1830, ולאופולד הראשון ל"מלך הבלגים", ב-21 ביולי 1831.
בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מהפכת יולי
תיאור הלחימה בפריז במהלך המהפכה הצרפתית של 1830
בצרפת, מהפכת יולי הובילה להפלתו של שארל העשירי מבית בורבון, שמשפחתו הוחזרה לאחר נפילת האימפריה הצרפתית של נפוליאון בונפרטה. במקומו הוכתר בן דודו של שארל, לואי-פיליפ, דוכס אורליאן כ"מלך הצרפתים" הראשון. זה סימן את המעבר ממונרכיה חוקתית אחת, הרסטורציה הצרפתית, לאחרת, המונרכיה של יולי; מעבר הכוח מבית בורבון לענף הזוטר שלו, בית אורליאן; והחלפת עקרון הזכות התורשתית בריבונות עממית. תומכי הבורבונים נקראו לגיטימיסטים, ותומכי לואי פיליפ אורליאניסטים.
המונרכיה של יולי הצרפתית נמשכה עד המהפכה של 1848.
בבלגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – המהפכה הבלגית
המהפכה הבלגית פרצה ב-25 באוגוסט 1830. אך הרקע למהפכה קשור בצירופה של בלגיה לממלכת הולנד ב-1815. לאחר הצירוף, קמה תנועת פטריוטים בלגים, שהתעמתה למען חוקה כתובה שתגביל את סמכויות מונרכיה אבסולוטית הולנדית ותעגן זכויות אזרח בסיסיות. מהפכת יולי הצרפתית נראתה לבלגים כמאבק שווה ערך לשלהם. במסגרת זו, העלאת אופרה לאומנית (La muette de Portici) בבריסל. זו, הובילה למרד קטן בקרב הבורגנות של הבירה, ששרה שירים פטריוטיים וכבשה כמה מבני ציבור בעיר. קבוצה מהפכנית זו התנפחה על ידי מספר רב של פועלים עירוניים. למחרת, המהפכנים החלו להניף את הדגל שלהם, שהושפע מזה של מהפכת ברבנט של 1789. כדי לשמור על הסדר, הוקמו כמה קבוצות מיליציה בורגניות. המצב בבריסל הוביל לתסיסה נרחבת ברחבי המדינה. מלך הולנד וילם הראשון דחה את עצתו של בנו לנהל משא ומתן עם המורדים. הדבר גרם להקצנת המורדים, כאשר הבריטים החלו לדרוש עצמאות. בעקבות זאת, המלך שלח כוח צבאי גדול לבריסל כדי לדכא את המרד. [1]
בין ה-23 ל-28 בספטמבר 1830 התרחשו קרבות קשים בין כוחות הולנדים למהפכנים בבריסל, שתוגברו על ידי כוחות קטנים מרחבי המדינה. ההולנדים נאלצו לבסוף לסגת. בעקבות המתקפה הכושלת והעריקות ההמוניות במקביל של חיילים בלגים מהצבא ההולנדי, התפשטה המהפכה ברחבי בלגיה. כוחות מצב הולנדים נדחקו אל מחוץ לאזור, עד שרק אנטוורפן ולוקסמבורג נותרו כבושות. הממשלה הזמנית של בלגיה, בראשות שארל רוז'ייה, הוקמה ב-24 בספטמבר ועצמאות בלגיה הוכרזה רשמית ב-4 באוקטובר בזמן שהחלה העבודה על יצירת חוקה. בדצמבר, ממשלות בינלאומיות בוועידת לונדון הכירו בעצמאותה של בלגיה והבטיחו את הנייטרליות שלה. ההולנדים, לעומת זאת, הכירו בעצמאותה של בלגיה ובתנאי הוועידה רק ב-1839. החוקה, שאומצה לבסוף ב-1831, הגנה על חירויות הפרט ונחשבה כתבנית לחוקת החוקה הליברלית העתידית ברחבי העולם. היא גם כוננה מונרכיה פופולרית ("מלך הבלגים", ולא "מלך בלגיה") כדי להדוף את הפחדים משלטון האספסוף הקשור לרפובליקניזם לאחר המהפכה הצרפתית של 1789. המלך הראשון של הבלגים, לאופולד הראשון, הוכתר ביולי 1831.
מהפכות והתקוממויות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד שנת 1830, הרגשות המהפכניים לטובת איטליה המאוחדת החלו לחוות תחייה, וסדרה של התקוממויות הניחו את הבסיס ליצירת אומה אחת לאורך חצי האי האיטלקי.
הדוכס ממודנה, פרנץ הרביעי, היה איש שאפתן, והוא קיווה להיות מלך צפון איטליה על ידי הגדלת נחלותיו. בשנת 1826 הבהיר פרנץ כי לא יפעל נגד אלה שערערו את ההתנגדות לאיחוד איטליה. בעידוד ההכרזה החלו מהפכנים באזור להתארגן.
המלך הצרפתי החדש לואי-פיליפ הבטיח למהפכנים כמו צ'ירו מנוטי שיתערב אם אוסטריה תנסה להתערב באיטליה עם חיילים. מחשש שיאבד את כסאו, לואי-פיליפ לא התערב במרד המתוכנן של מנוטי. הדוכס ממודנה נטש את תומכיו הקרבונארי, עצר את מנוטי וקושרים אחרים ב-1831, ושוב כבש את הדוכסות שלו בעזרת הכוחות האוסטריים. מנוטי נתלה, והרעיון של מהפכה שבמרכזה מודנה התפוגג.
במקביל, התעוררו מרידות אחרות במחוזות מדינת האפיפיור של בולוניה, פרארה, רוונה, פורלי, אנקונה ופרוג'ה. המהפכות המוצלחות הללו, שאימצו את הטריקולור במקום דגל האפיפיור, התפשטו במהירות וכיסו את כל מחוזות מדינת האפיפיור, והממשלות המקומיות שמונו לאחרונה הכריזו על יצירת אומה איטלקית מאוחדת. המרידות במודנה ובמדינת האפיפיור היוו השראה לפעילות דומה בדוכסות פארמה, שם אומץ דגל הטריקולור. הדוכסית מפארמה מארי לואיז עזבה את העיר במהלך המהפך הפוליטי. [2]
המחוזות המורדים תכננו להתאחד כפרובינציות המאוחדות האיטלקיות, מה שגרם לאפיפיור גרגוריוס השישה עשר לבקש עזרה אוסטרית וצרפתית נגד המורדים. הנסיך מטרניך הזהיר את לואי-פיליפ כי לאוסטריה אין כוונה לאפשר את המרידות האיטלקיות, וכי התערבות צרפתית לא תתאפשר. לואי-פיליפ שלח משלחת ימית לכיבוש אנקונה (עד 1838) ועצר פטריוטים איטלקים שחיו בצרפת.
באביב 1831 החל הצבא האוסטרי את צעדתו על פני חצי האי האיטלקי, כשהוא מוחץ אט אט את ההתנגדות בכל מחוז שמרד. פעולה צבאית זו דיכאה חלק גדול מהתנועה המהפכנית המתהווה, והביאה למעצרם של מנהיגים רדיקליים רבים. [3]
בפולין[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקביל בפולין הקונגרסאית, התרחש מרד נובמבר הלא מוצלח נגד ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה. המרד החל ב-29 בנובמבר 1830 בוורשה כאשר הקצינים הפולנים הצעירים מהאקדמיה הצבאית של פולין המקומית של צבא הקונגרס התקוממו, בראשות לוטננט פיוטר ויסוצקי. עד מהרה הצטרפו אליהם חלקים גדולים מהחברה הפולנית, והמרד התפשט לשטחי ליטא, מערב בלארוס והגדה הימנית של אוקראינה, שכולם היו חלק מפולין שלפני החלוקה.
למרות כמה הצלחות מקומיות, המרד נמחץ בסופו של דבר על ידי צבא האימפריה הרוסית שהיה עדיף מספרית בפיקודו של איוואן פסקביץ'. [4] [5] [6] הצאר ניקולאי הראשון קבע שמעתה פולין היא חלק בלתי נפרד מרוסיה, כאשר ורשה היא לא יותר ממשכן חיל מצב צבאי, והאוניברסיטה שלה נסגרה. [7]
בברזיל ובפורטוגל[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרוץ המהפכות באירופה סיפק את ההזדמנות לליברלים ברזילאים לגרש את הקיסר פדרו הראשון מהמדינה, שם מילא תפקיד סמכותי מאז המאבק לעצמאות. בהתחשב במחויבותו לליברלים הפורטוגזים, הוא לקח את הצד שלהם במלחמת האזרחים הפורטוגזית.
בשווייץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשווייץ, האוכלוסייה הכפרית הייתה ענייה וחסרת השכלה בעודה פוליטית וכלכלית בשליטת הערים הסמוכות. במהלך הרפובליקה ההלווטית שבשליטת צרפת בשנת 1798 התפשטו רעיונות החירות והשוויון. הרעיון של ימי הביניים של חוקים שונים עבור אזרחי העיר ואיכרי הכפר בוטל. עם זאת, בשנת 1803 קרסה הרפובליקה ההלווטית והוחלפה בחוק הגישור שהביא לפשרה בין המשטר הישן לרפובליקה. בשנים הבאות, אפילו החירויות המוגבלות על פי החוק התערערו ובעקבות תבוסתו של נפוליאון ב-1813 החוק בוטל. ב"רסטורציה", שהחלה ב-1814, הפחיתה החוקה החדשה את הייצוג של אזורים כפריים במועצות הקנטונליות.
בעקבות מהפכת יולי הצרפתית ב-1830, נערכו מספר אסיפות גדולות שקראו לחוקות קנטוניות חדשות. מכיוון שלכל קנטון הייתה חוקה משלו, האסיפות בכל קנטון התייחסו לפרטים שונים, אך לכולן היו שתי סוגיות עיקריות. ראשית, הם קראו להתאים בדרכי שלום את החוקות על-ידי התאמת אופן הקצאת המושבים בבתי המחוקקים המקומיים ובדיאט הפדרלי. במיוחד הם התנגדו למה שהם ראו כייצוג היתר של הבירה הקנטונלית בממשלה. שנית, הם חיפשו דרך לתקן את החוקה. למעט מאוד קנטונים הייתה אפילו דרך לתקן או לשנות את החוקות, ואף אחד מהם לא איפשר להוסיף יוזמות של אזרחים.
העצרת הראשונה נערכה ליד ויינפלדן בתורגאו באוקטובר ובנובמבר 1830, ואחריה בנובמבר נערכה מפגשים בוולנשוויל, ארגאו, סורסי, לוצרן ולבסוף האוסטרטאג ליד אוסטר בציריך. בדצמבר התקיימו שלוש אסיפות בקנטון סנט גאלן בווטוויל, אלטשטטן וסנט גאלנקאפל וכן בבלסטאל בזולותורן. העצרת הסופית נערכה במינסינגן בברן בינואר 1831.
הנאומים והמאמרים המדווחים על האסיפות זכו להפצה רחבה והפכו לפופולריים מאוד. הקהל בדרך כלל התנהל היטב והיה מסודר. לדוגמה, ב-Wohlenschwil דווח כי הם נפגשו "ביחס שקט באופן בלתי צפוי בהגינות ובסדר מושלם". אפילו בארגאו ובסנט גאלן, שם צעדו ההמון ברחובות אראו (הידוע כפריימטרשטורם) [8] וסנט גאלן, צעדת המחאה הייתה שלווה. בעקבות האסיפות והצעדות, ממשלות קנטונליות נכנעו במהירות לדרישות האסיפות ותיקנו את חוקותיהן.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Galloy & Hayt 2006, pp. 91–2.
- ^ "From the Morning Chronicle of February 26th". The Sydney Monitor. 17 באוגוסט 1831. p. 5. נבדק ב-18 ביוני 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Italian unification - Early revolutionary activity 1820 to 1830 -". אורכב מ-המקור ב-2013-12-02. נבדק ב-2014-03-18.
- ^ The lands of partitioned Poland, 1795–1918. By Piotr Stefan Wandycz. Page 106.
- ^ "Polish Uprising of 1830–31." The Great Soviet Encyclopedia, 3rd Edition (1970–1979). Gale Group, 2010.
- ^ "Polish Revolution of 1830." By Amy Linch. 2009. The International Encyclopedia of Revolution and Protest. (אורכב 03.08.2017 בארכיון Wayback Machine) מסת"ב 978-1-4051-8464-9
- ^ Tucker, S.C., editor, 201, A Global Chronology of Conflict, Volume Three:1775-1860, Santa Barbara:ABC-CLIO, LLC, מסת"ב 9781851096671, p. 1157
- ^ "Auf nach Aarau, Freiämter!" (PDF). Bremgarter Bezirks-Anzeigers (בגרמנית). 2 בדצמבר 2005. אורכב מ-המקור (PDF) ב-23 ביולי 2011. נבדק ב-25 במאי 2010.
{{cite news}}: (עזרה)