מגילת ויקרא פליאו-עברית

קטע מתוך מגילת ויקרא פליאו-עברית.

מגילת ויקרא פליאו-עברית (ידועה גם בשם 11QpaleoLev) היא טקסט עתיק של חלק מספר ויקרא שהשתמר באחת ממערות קומראן שבצפון ים המלח. המגילה כתובה בכתב עברי קדום, שהוא הכתב ששימש את עם ישראל בכתיבת ספרי התורה במהלך ההיסטוריה שלפני גלות בבל. שרידי המגילה נמצאו מוחבאים במערה מספר 11 בקומראן. יש המשערים שהמגילה נכתבה בין סוף המאה ה-2 לפנה"ס לתחילת המאה ה-1 לפנה"ס, בעוד שאחרים מתארכים את כתיבתה למאה ה-1 לספירה.

כיום מגילת ויקרא הפליאו-עברית נמצאת בידי רשות העתיקות, ואינה מוצגת לציבור.

גילוי המגילה

מגילות ים המלח הראשונות התגלו ב-1947. גילויין הביא לשלל תגליות אפיגרפיות באזור קומראן. מגילת ויקרא פליאו-עברית הייתה אחת האחרונות שבהן שהתגלו. היא התגלתה בינואר 1956 על ידי בדואים מקומיים משבט תאמירה, במה שמכונה כיום "מערת קומראן 11", כ-2 ק"מ צפונית לאתר הארכאולוגי בקומראן, שם היא אוחסנה יחד עם כתבי יד אחרים. הכניסה למערה נאטמה על ידי פסולת שנפלה, וכן סלעים גדולים. חלק מגג המערה קרס אף הוא, מה שלא איפשר גישה למערה במשך מאות שנים, ומאידך יצר תנאי שימור טובים. מטמון כתבי היד שנמצאו במערה 11 הניב, בין שאר כתבי היד, את מגילת התהילים הגדולה (11QPs), מגילת המקדש (11QT; שהיא הארוכה במגילות ים המלח), ומגילת ויקרא פליאו-עברית. מגילת ויקרא הועברה למוזיאון רוקפלר במאי 1956, שם נשמרה ללא פגע במשך 12 שנים, עד שניתן היה לבדוק אותה על ידי חוקרים. כאשר המוזיאון עבר לניהול ממשלת ישראל לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967, מסר המוזיאון את מגילת ויקרא לדייוויד נואל פרידמן שפרסם את הדו"ח הראשון על כתב היד בשנת 1974. כיום המגילה מוחזקת בידי רשות העתיקות.

המגילה צולמה לראשונה בשנת 1956 על ידי מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי, ושוב בשנת 1970 על ידי רשות העתיקות, כאשר נעשו תצלומי אינפרא אדום מכתב היד. בין 1956 ל-1970 המגילה סבלה, ואיבדה בכמה מקומות שברים זעירים מהשוליים. לפיכך, התצלומים משנת 1956 משמרים שלב טוב יותר של המגילה ומציגים קריאות שאבדו ב-1970.

תיאור

הכתב הפלאו-עברי בו נעשה שימוש במגילת ויקרא הפליאו-עברית דומה לכתב שנשמר עד היום על ידי השומרונים בספר אבישע, שבעצמו נחשב כצאצא ישיר של האלפבית הפלאו-עברי (המכונה בחוגים אחרים האלפבית הפיניקי).

מגילת ויקרא פליאו-עברית מורכבת מחמישה עשר שברים, ומגילה אחת של שבעה עמודים, באורך של 100.5 סנטימטרים. ההשערה המקובלת היא שהמגילה הייתה במקור חלק מספר תורה גדול יותר המורכב מגליונות קלף בודדים שנתפרו יחדיו. המגילה שנותרה בידינו, המציגה חלקים מספר ויקרא, מציגה רק את החלק התחתון של שני גיליונות קלף (כחמישית מגובהו המקורי), שגובהם כעת 10.9 סנטימטרים. שני גיליונות הקלף מוצגים תפורים יחד; האחד מכיל שלושה עמודים, והשני ארבעה עמודים, בסך הכל שבעה עמודים קיימים. הכתב הפלאו-עברי כתוב על קווים אופקיים משורטטים, מחורצים בקלף על ידי כלי חצי חד, שממנו "תולה" הסופר את אותיותיו. קווי הכלל נעשו בצורה מכנית ובעלי גוון חום בהיר יותר, והם נחתכים בקווים אנכיים מחורצים בקצות השוליים.

הקלף מורכב מעור שזוף בצבע חום בהיר עד כהה, כאשר הכתובת העברית העתיקה כתובה על הצד שבו צמח השיער (ראו גוויל), שהוא הצד שבדרך כלל כהה יותר מאשר צידו הבשרי של העור. בבדיקה שנערכה עלה כי העור שעליו כתובה המגילה שייך לחיה מבויתת קטנה - גדי עיזים או טלה צעיר. כיתוב המגילה כתוב בדיו שחור.

החלק העליון של המגילה נשחק באופן לא סדיר, ללא כל אינדיקציה לכך שהיא נקרעה או נחתכה בכוונה. חישובי אותיות וקווים מצביעים על כך שגובה המגילה היה גדול בערך פי ארבעה מהחלק התחתון הקיים, בהתבסס על ספירת אותיות ונקודות כתב של עמודות ארבע עד שש. מספר האותיות הממוצע בשורה הוא ארבעים ושבע. מידות עמודות 4 עד 7 14.9 ס"מ. ברוחב, מלבד העמודה הצרה והאחרונה, מידות עמודות 2 ו-3 13.6 ס"מ. ו-12.0 ס"מ, בהתאמה.

המגילה מכילה חלק גדול מהפרקים האחרונים של ספר ויקרא: פרק כ"ב, פסוקים כ"א-כ"ז; פרק כ"ג פסוקים כ"ב-כ"ט; חלקים גדולים מפרק כ"ד; ופרק כ”ז פסוקים י"א-י"ט. ישנם גם קטעים קטנים יותר המראים חלקים מפרק ד', פסוקים כ"ד-כ"ו; פרק י' פסוקים ד'-ז'; חלקים גדולים מפרק י"א ועוד. בהתבסס על סקירה שטחית והשוואה של טקסטים קיימים, מגילת ויקרא פליאו-עברית נחשבת בעיני רבים כעדות טקסטואלית ראשית של נוסח המסורה.

כפי שהיה נהוג כנראה באותה תקופה, הסופר שהעתיק את מגילת ויקרא פליאו-עברית חיבר את כל המילים יחד, כשרק נקודה מפרידה בין מילה למילה.