הכתב העברי הקדום

המילה "עברית" בכתב עברי מרובע (נקרא גם: כתב אשורי) ובכתב העברי הקדום

הכתב העברי הקדום, המכונה גם כתב דַעַץ (וכן רעץ, דחץ, כתב ליבונאה), הוא כתב של האלפבית העברי שהיה נהוג בקרב תושבי ממלכת יהודה וממלכת ישראל במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה.

משערים שמקור הכתב העברי הקדום הוא באלפבית הפיניקי ושהכתב העברי הקדום השפיע על הכתב של מספר ממלכות שכנות (מואב, פלשת וארם). באלפבית זה, כמו באלפבית הפיניקי, היו 22 אותיות המייצגות עיצורים בלבד ולא תנועות (רק מאוחר יותר החל השימוש באמות קריאה), ומשום כך הוא מסווג כ"אבג'ד". כיוון הכתיבה באלפבית העברי העתיק, כמו באלפבית הפיניקי, הוא מימין לשמאל, וצורתה של זווית האותיות נוטה להיות יציבה וקבועה (ולא משתנה כמו באלפבית הפרוטו-כנעני).

בעקבות גלות היהודים לבבל, ושלטון אשורי ובבלי על ארץ ישראל במאה השישית לפני הספירה, פשט השימוש באלפבית הארמי, לכתיבת טקסטים בארמית, שהייתה ללינגואה פרנקה (שפת גישור בין-לאומית) של האימפריה האשורית והבבלית. במהלך המאה השלישית לפני הספירה, החל שימוש בכתב הארמי לכתיבת טקסטים עבריים, ובכך החל תהליך הגיבוש של הכתב המרובע שהחליף את הכתב העברי הקדום. במאות השנייה והראשונה לפנה"ס פסק השימוש בקרב היהודים בכתב העברי העתיק למעט לצרכים סמליים או מקודשים. וריאציה ספציפית של הכתב העברי הקדום ממשיכה להיות בשימוש בקרב השומרונים (הכתב השומרוני שונה מעט מן הכתב העברי הקדום) גם כיום.

השתלשלות ופיתוח הכתב

כתב האלפבית העברי העתיק הוא נוסח של האלפבית הפיניקי. כפי שהיה נהוג במרחבי ארץ ישראל, בממלכת הדרום (יהודה) ובממלכת הצפון (שומרון), (ובשניהם בצורת כתב זהה לגמרי, ללא מאפיינים ייחודיים אזוריים כלשהם)

החל מתחילת האלף הראשון לפני הספירה (המאה ה-10 לפנה"ס – המאה ה-11 לפנה"ס), נוסח זה מכונה "הכתב העברי העתיק", ואילו הנוסח הפיניקי שנהג במואב למשל, מכונה "הכתב המואבי". הכתב הפיניקי עצמו הוא פיתוח של האלפבית הפרוטו-כנעני, כתב שהיה נפוץ במרחבי ארץ ישראל – כנען החל מהמאה ה-17 לפנה"ס. מקורותיו של האלפבית הפרוטו-כנעני אינם ברורים דיים, ומשערים שהוא פיתוח של הכתב ההירוגליפי המצרי.

בכתב הפרוטו-כנעני כל ציור מייצג את העיצור שבתחילת המילה המתוארת בציור (העיקרון האקרופוני). כך למשל נבחר ציור של ראש לייצג את הצליל "ר"; ציור של עין לצליל "ע", וכך הלאה. לתנועות לא יוחדו סימנים. הכתב הכנעני הקדום הלך והתפשט, וסימניו היו מוכרים כל כך, עד כי המשתמשים בו התחילו "להתעצל" בהשלמת הציורים, והניחו כי הקורא יבין גם מתוך שרטוטים סכמתיים באיזו אות מדובר. כך, למשל, הפך הראש למשולש עם צוואר; כף היד מלאת האצבעות הפכה לשרטוט דל, ומהדג נותר רק הזנב. מרבית החוקרים סוברים כי כשהעברים אימצו את הכתב הכנעני, הם התקשו לזהות חלק מהציורים המקוריים, והניחו למשל כי הסימן המתאר את המילה "זהה" הוא כלי נשק; שזנב הדג המשולש הוא דלת, ושדווקא הנחש הוא דג. כך נולדו שמותיהם העבריים של האותיות זי"ן, דל"ת ונו"ן, בהתאמה (נון הוא דג, כמו אמנון, שפמנון וכו').

מהאלפבית הפיניקי התפתחו בסופו של דבר הכתב היווני וממנו הכתב הלטיני והכתב הקירילי, כמו כן התפתח מכתב זה האלפבית הארמי. הכתב הארמי היה קרוב למדי לכתב הפיניקי, אך אותיותיו היו מרובעות. הכתב העברי של ימינו הוא התפתחות של האלפבית הארמי המרובע שאומץ על ידי תושבי פחוות יהודה במאה ה-4 לפנה"ס. בכתב העברי המודרני ניתן לזהות המשך התפתחותי ברור מן הכתב הכנעני הקדום, והשתמרות שמות האותיות מקלה מאוד על פענוח המקור.

הממצא הארכאולוגי הקדום ביותר שנמצא עם כתובת בעברית העתיקה מתוארך למאה העשירית לפנה"ס, הוא "אבן תל זית". שני ממצאים עבריים נוספים מאותה התקופה הם: אוסטרקון מבצר האלה שנכתב באלפבית פרוטו-כנעני (שהוא קדום יותר), ולוח גזר שנכתב באלפבית פיניקי.

הכתב העברי העתיק היה נהוג בישראל במשך תקופת הברזל, התקופה המקבילה לתקופה המקראית של ימי בית ראשון, והמשיכו להשתמש בו גם במשך התקופה הפרסית לסירוגין עם האלפבית הארמי. רוב מגילות מדבר יהודה נכתבו בכתב מרובע, אולם נמצאו בין מגילות מדבר יהודה קטעים בכתב עברי קדום ואלו כוללים את:

• כתבים מקראיים: 1Q3 (1QpaleoLev and 1QpaleoNum), 2Q5 (2QpaleoLev), 4Q11 (4QpaleoGen-Exodˡ), 4Q12 (4QpaleoGenᵐ), 4Q22 (4QpaleoExodᵐ), 4Q45 (4QpaleoDeutʳ), 4Q46 (4QpaleoDeutˢ), 4Q101 (4QpaleoJobᶜ), 6Q1 (6QpaleoGen), 6Q2 (6QpaleoLev), 11Q1 (11QpaleoLevᵃ).
• כתבים לא מקראיים: 4Q123 (4QpaleoParaJosh), 4Q124 (4QpaleoUnid1), 4Q363a (4QcryptC), 11Q22 (11QpaleoUnid), Mas1o, Mur 17.

עם הזמן, השימוש בכתב העברי הקדום נזנח כמעט לחלוטין, והוא החל לשמש רק לצורכי פולחן או לביטוי שאיפות לאומיות, הן ביהודה והן בשומרון. ביהודה למשל נעשה בו שימוש במטבעות שנטבעו על ידי המלכים החשמונאיים, בהם מופיעה לרוב הכתובת בכתב עתיק זה. כך גם במטבעות מלחמת היהודים ברומאים (66–70 לסה"נ), שייתכן כי חלקם נטבעו בידי שלטונות המקדש וחלקם על ידי המורדים, וכך גם במטבעות שטבעו היהודים בזמן מרד בר כוכבא (132–135). חוקרים משערים, כי הסיבה לשימוש בכתב זה בימים אלו, אף על פי שלא היה בשימוש היום-יומי, נובעת מהרצון להזכיר את ימי הפריחה הכלכלית והמדינית בתקופת הזוהר שהמקרא מייחס לתקופת דוד ושלמה, שאז השימוש בכתב זה היה נפוץ. בחלק מהמגילות הגנוזות שהתגלו במדבר יהודה ונכתבו בכתב המרובע של ימינו, נמצא כתוב בכתב עברי עתיק רק השם המפורש, תופעה זו מופיעה גם במספר תרגומים יווניים. גם בשומרון בתקופה זו (התקופה הפרסית והתקופה הרומית הקדומה) אנו מוצאים שימוש יום-יומי בכתב המרובע היהודי, ולצורכי פולחן נעשה שימוש בכתב העברי הקדום, כאשר בכל התקופה הזו (ולמעשה גם בתקופת הברזל) לא היה כל הבדל בצורת הכתב בין תושבי שומרון לתושבי יהודה. לאחר כישלון מרד בר כוכבא פסק השימוש בכתב העברי הקדום ביהודה (וגם השפה העברית חדלה מאז להיות שפה מדוברת), אולם בשומרון חל תהליך הפוך, והכתב היהודי המרובע נזנח לטובת הכתב העברי הקדום, שהתפתח עם הזמן לצורה הייחודית של האלפבית השומרוני.

22 אותיות הכתב העברי העתיק תואמות את מצאי העיצורים של הפיניקית. העברית המקראית בתקופת בית ראשון כללה בנוסף לעיצורים אלה גם את השי"ן השמאלית, וישנן עדויות עקיפות לכך שלפחות בחלק מניבי העברית נשמרה גם ההבחנה בין חי"ת וע"ין ענבליות ללועיות. כלומר, בסך הכול שימרה העברית המקראית 25 מתוך 29 הפונמות העיצוריות שמקובל לשחזר בפרוטושמית. העברים, ששאלו את הכתב מהפיניקים כפי שהוא ולא הוסיפו לו אותיות, המשיכו לייצג את העיצורים הנזכרים לעיל בהתאם למסורת הכתיב הפיניקית.

ממצאים ארכאולוגים

מבין המגילות הגנוזות שנמצאו במערות קומראן נמצאו מגילות, המתוארכות למאות 3–2 לפנה"ס, הכתובות בכתב העברי הקדום (ומסומנות על ידי החוקרים: "paleo"). כמו כן בכמה וכמה כתבי יד מקראיים מהעת העתיקה, הן עבריים (בכתב הארמי, המרובע) והן יווניים, נהג הסופר לכתוב באותיות הכתב העברי הקדום את השם "אל" () או את השם "יהוה" () (ראו תמונה 2).

במטבעות שהוטבעו על ידי החשמונאים נעשה שימוש באותיות האלפבית העברי הקדום (ראו תמונה 3), ואולי בעקבותיהם, נעשה שימוש במטבעות המרד הגדול (ראו תמונה 4) ובמטבעות מרד בר כוכבא (ראו תמונה 5) בכתב העברי הקדום, על אף שבאותה העת כבר פשט הכתב הארמי, המרובע.

כתובות בכתב העברי הקדום

גלריית תמונות על השתלשלות הכתב לאורך האלף הראשון לפני הספירה:

כתובות בכתב עברי קדום מאזור ממלכת ישראל ויהודה, מאות 10–8 לפנה"ס	כתובות בכתב עברי קדום מאזור ממלכת יהודה, מאות 7–6 לפנה"ס	כתובות בכתב עברי קדום מתקופת בית שני ואילך
הממצא הקדום ביותר הכתוב באלפבית עברי עתיק, אבן תל זית, המאה ה-10 לפני הספירה לוח גזר, המאה ה-10 לפני הספירה (אם כי הכתב הוא פיניקי, ואין בו סממן של וריאציה מקומית-עברית. שפת הכתובת היא עברית) חותמות למלך, מאות 8 – 9 לפני הספירה חרסי שומרון, אמצע המאה ה-8 לפנה"ס ישנן 4 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה	כתובת השילוח, 700 לפנה"ס כתובת מקבר ...יהו אשר על הבית 700 לפנה"ס המכתב ממצד חשביהו, שלהי המאה ה-7 לפנה"ס לוחיות ברכת כהנים, 600 לפנה"ס מכתבי לכיש, המאה ה-6 לפנה"ס ישנן 5 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה	מטבעות מהמאה ה-4 לפנה"ס, הנושאים את השם "יהד", כשהאות ד' נכתבת כבר באלפבית ארמי מטבע מימי יוחנן הורקנוס הראשון, בית חשמונאי, שלהי המאה השנייה לפני הספירה מטבע יהודי מימי המרד הגדול (70–66 לסה"נ), הנושא את הכתובת 'שנת שתים (למרד)' מטבע מימי מרד בר כוכבא, המאה השנייה לספירה יריעת ספר תורה שומרוני בן זמננו, הכתובה בווריאציה השומרונית לאלפבית העברי העתיק ישנן 5 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

אותיות הכתב העברי העתיק

את הכתב העברי העתיק היו כותבים מימין לשמאל. בין המילים לא היו מותירים רווח, ואף כאשר הסתיימה השורה באמצע התיבה היו ממשיכים אותה בשורה שלאחריה, כאשר לצורך סימון המילים הפרידו ביניהן על פי רוב בנקודה ("•"). לעיתים, כדי לציין סיום משפט הוסיפו קו אנכי ("|") (כך במצבת מישע, למשל).

הכתיב הוא חסר, ללא אותיות סופיות (שהם פיתוח של הכתב הארמי) וללא אמות הקריאה כמעט. עם הזמן מופיעים בהדרגה סוגים שונים של אמות קריאה, עד לקבלת הכתיב המלא של מגילות מדבר יהודה ("לוא" במקום "לא").

האות האות בכתב הפיניקי האות בכתב העברי העתיק האות בכתב הארמי א ב ג ד ה ו

האות האות בכתב הפיניקי האות בכתב העברי העתיק האות בכתב הארמי ז ח ט י כ/ך ל

האות האות בכתב הפיניקי האות בכתב העברי העתיק האות בכתב הארמי מ/ם נ/ן ס ע פ/ף

האות האות בכתב הפיניקי האות בכתב העברי העתיק האות בכתב הארמי צ/ץ , ק ר ש ת

שמות האותיות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משערים כי שמות האותיות נבעו ממשמעות הסמל שסימן את האות בכתב האודיוגרפי הפרוטו כנעני – בשפה הכנענית. כך הסמל הפרוטו-כנעני של ראש השור (שצורתו הופשטה מאוחר יותר באלפבית הפיניקי לצורה ובכתב העברי הקדום ) נקרא "אלוף", "שור" בשפה הכנענית. גם בעברית יש למילה "אלוף" משמעות של שור כגון בפסוק ”שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ”. גם האות האחרונה שצורתה צלב או איקס נקראת תו, כלומר סימן, כיוון שזהו הסימן הפשוט ביותר שאינו קו או נקודה.

הכתב העברי הקדום במסורת הדורות

בחז"ל

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא משפטים שאינם מתחברים זה לזה כראוי, הן מבחינת התוכן והן מבחינת התחביר.

שרידי יריעה מספר שמות שנמצאו במערות קומראן הכתובים באלפבית העברי הקדום (4Q22-paleoExo, שמות ו,25-ז,19) מטבע של יוחנן הורקנוס הראשון הנושא כתובת בכתב האלפבית העברי הקדום: "יהוחנן כהן גדול חבר היהודים". המאה ה-2 לפני הספירה. ( ) קטע ממגילת תהילים שנמצאה במערה 11 בקומראן (11QPsa) (מזמור קמ"ה). ניתן להבחין כי כל המופעים של השם המפורש (יהוה) נכתבו באלפבית עברי עתיק, כך: . בימי הביניים]] טטרדרכמה מכסף מתקופת מרד בר כוכבא עם כתובת בכתב האלפבית העברי הקדום: על צדו האחד של המטבע חזית בית המקדש כשעליה כוכב והכתובת "שמעון". על צדו השני לולב ואתרוג והכתובת "לחרות ירושלים" "מנא מנא תקל ופרסין" בציורו של רמברנדט, על פי אגדת חז"ל מכתב חידה זה נוסד הכתב הארמי ישנן 6 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

ספרי המקרא שנוצרו, גובשו או נערכו קודם לתקופת בית ראשון ובמהלכה, נכתבו בכתב העברי הקדום אשר היה הכתב היחיד לכתיבת שפת תושבי ממלכת יהודה ותושבי ממלכת ישראל באותה העת. אולם עובדה זו הצמיחה בעיה תאולוגית, מאחר שההלכה היהודית מייחסת קדושה לכתב המרובע, שבו כביכול נתנה התורה ולוחות הברית.

אולם בין התנאים והאמוראים ישנן דעות שונות לגבי קדמות כתב האשורי .

• התנא רבי יוסי והאמורא מר זוטרא או מר עוקבא, מייחסים את חידוש הכתב המרובע יחד עם הטמעת השימוש בלשון הארמית, למעשי עזרא הסופר:

אמר מר זוטרא, ואיתימא מר עוקבא: בתחִלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי (הכתב הקדום) ולשון הקודש. חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורי (הכתב המרובע) ולשון ארמי.

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד ב'

התלמוד מציין שהכתב הקדום המשיך להיות בשימוש השומרונים:

ביררו להן לישראל כתב אשורי ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי. מאן הדיוטות? אמר רב חסדא: כותאי. מאי "כתב עברית"? אמר רב חסדא: כתב ליבונאה.

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד ב'

השומרונים ממשיכים להשתמש בגרסה מסוימת של האלפבית העברי הקדום עד היום, ואילו את הכתב המרובע, אותו אף הם ייחסו לעזרא – כינו בלעג "כתב עזרא הארור".

• דעה חולקת מובאת על ידי התנא רבי יהודה הנשיא, לפיו הכתב המרובע הוא הקדום ובו נתנה תורה, ואילו הכתב הפיניקי נקבע רק לאחר שהכתב המקורי "נשתכח" מהיהודים עקב חטאיהם, עד שהוא הוחזר על ידי עזרא. גישה זו התקבלה כמעט על כל המקורות היהודיים בימי הביניים, וגם כיום היא פופולרית ביהדות האורתודוקסית, אך הקדמת השימוש בכתב היהודי המרובע בחצי אלף לא מתיישבת עם הנתונים הפלאוגרפיים הידועים לנו.
• התנא רבי אלעזר המודעי סבור שהכתב המרובע שימש מאז ומעולם, ואילו הכתב הפיניקי מעולם לא היה בשימוש.

הדעה התומכת בשינוי הכתב על ידי עזרא, מוסכמת על החוקרים, וכך ניתן להסביר חילופי אותיות שנמצאים במקרא הדומים אך ורק בכתב האלפבית העברי הקדום ולא באלפבית העברי המרובע, למשל האותיות א/ת מתחלפות באלפבית העברי הקדום (בעיקר בווריאציה השומרונית: ), ולסיבה זו תולים חוקרי נוסח המקרא למשל את חילופי הכתיב "אצבן"/"תצבן" בין נוסח המסורה ותרגום השבעים (Θασοβὰν) לבראשית, מ"ו, ט"ז.

עם זאת, במקרא עצמו (ואף בספרות היהודית של תקופת בית שני), אין כל התייחסות לכתב של אותה התקופה, כמו גם לאימוץ הכתב הארמי בתקופה הפרסית, בתקופת הבית השני. (לשינוי השפה לעומת זאת אנו עדים על ידי חיבורים שנכתבו בארמית; ספר דניאל וספר עזרא ונחמיה, כמו גם מילים ארמיות (ופרסיות) שחדרו לשאר ספרי המקרא).

התייחסויות נוספות

אזכור חז"לי נוסף בהקשר של שינוי הכתב הוא הציטוט הבא: ”אמר רבי ירמיה, ואיתימא, רבי חייא בר אבא: מנצפ"ך צופים אמרום”, המתייחס להופעת האותיות הסופיות, שהחלה עם אימוץ הכתב הארמי והשינויים שחלו בכתיבתו, ולא הייתה קיימת קודם לכן בגרסה של האלפבית הקדום. גם המשנה ”כתב עברי, אינו מטמא את הידיים” יכולה להתפרש כמתייחסת לכתב האלפבית הקדום (שעל פי חז"ל אין בו קדושה, בניגוד לכתב המרובע).

אגדה חז"לית אף מייחסת את מקור הכתב המרובע בכתב החידה "מנא מנא תקל ופרסין" המתואר בסיפור משתה בלשאצר בספר דניאל. על פי אגדת חז"ל זו, הכתובת המדוברת הייתה כתובה בכתב הארמי שלא היה ידוע עד אז, ודניאל בחוכמתו הצליח לפענח אותה, ומאז היא הפכה והתפתחה לכתב האומה הארמית-אשורית ואף היהודית.

התייחסות מוקדמת לשינוי הכתב אנו מוצאים בדברי אבות הכנסייה מהמאות הראשונות לספירה; כך למשל אוסביוס (263?–339) כתב ב"כרוניקות" כי עזרא הסופר החליף את הכתב העברי. כמו כן, הירונימוס בהקדמתו לספר שמואל מייחס את החלפת הכתב לעזרא הסופר.

בימי הביניים

תיאור האלפבית השומרוני בכתב יד של החיבור "ספר מסעות" של משה באסולה מהמאה ה-16 המצוי בספרייה הלאומית תעתיק של האלפבית השומרוני שייצר רבי עזריה מן האדומים במהדורה הראשונה של ספרו "מאור עיניים", שהודפסה בחיי המחבר בשנת 1574 תרשים של מטבע עם כתובת בכתב עברי עתיק במהדורה הראשונה של הספר "מאור עיניים" לרבי עזריה מן האדומים, שהודפסה בחיי המחבר בשנת 1574. מתחת לתרשים: תצלום של המטבע המקורי, מטבע משנה ג' למרד הגדול, 68–69 לספירה. מטבע מסדרה זו היה ככל הנראה נגד עיני הרמב"ן בביקורו בעכו, ראו פסקה זו. ישנן 3 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

בדברי פרשני ימי הביניים אנו מוצאים שהם מזהים את הכתב העברי הקדום עם כתב השומרונים שהיה מוכר באותה העת ועם הכתב שהתנוסס על המטבעות מתקופת בית שני שהיו מוכרים להם. רב האי גאון (939–1038) מפרש את המאמר בתלמוד הבבלי:

תניא: רבי (רבי יהודה הנשיא) אומר: בתחִילה בכתב זה (אשורית) ניתנה תורה לישראל.

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ב, עמוד א'

זה שבידינו עתה הוא אשורי, ושביד כותים וכתב שעל שקלי ישראל הוא רעץ.

— רב האי גאון בפירושו למסכת ידיים

הרמב"ם (1138–1204) כתב באחת מתשובותיו:

וממה שחייבים אתם לדעתו, שזה הכתב, ר"ל כתב אשורי, הואיל ובו ניתנה תורה כמו שנתברר, ובו נכתבו לוחות הברית, מגונה להשתמש בו חוץ מאשר בכתבי הקודש. ולא פסקו ישראל מלהישמר בזה, והיו אגרותיהם וחיבורי חכמותיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי לבד, ולכן תמצא חרות תמיד על שקלי הקודש דברים של חול בכתב עברי, ולא תמצא כלל אות אחת מזה בכתב אשורי בדבר משאריות ישראל, לא בחריתת מטבע ולא בחריתת אבן, אלא כל זה בכתב עברי.

— תשובות הרמב"ם

הרמב"ן (המאה ה-13) בסוף פירושו לתורה כותב:

ברכני ה' עד כה שבאתי לעכו ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פתוחי חותם, מצדו האחד כעין מקל שקד, ומצדו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדין סביב כתב מפותח באר היטב, והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד וכו'. מן הצד האחד "שקל השקלים", ומן הצד האחר "ירושלים הקדֹשה". ואומרים כי הצורות הם מקלו של אהרן שקדים ופרחים, והצורה השנית צנצנת המן. ושקלנו אותו בשלחנות ומשקלו עשרה כסף, והם חצי אונקיא שזכר רש"י. וכן ראיתי מן המטבע ההיא חצי השקל שהיו שוקלין לקרבנות.

—

בדור הרנסאנס, עם עליית קרנן של הלשונות הקלאסיות וההתעסקות המחודשת בחקר הדקדוק, מוצאים כבר התעסקות מפורטת בקשר למקורותיו של הכתב העברי והתחקות אחר צורתו. במאה השש עשרה מתאר רבי משה באסולה (1480–1560) בחיבורו "ספר מסעות" את צורת אותיות האלפבית השומרוני (ראו תמונה 1). את דבריו מביא גם רבי עזריה מן האדומים (1513–1578) במאמרו "על האותיות של כתב עבר הנהר ועל שקל הקודש", שם הוא מצרף תעתיק של צורת האותיות (ראו תמונה 2). בנוסף הוא מתאר כי הוא ראה אף מטבע כמו זה שמתאר הרמב"ן עם כתובת בכתב עברי עתיק והוא מצרף תרשים של המטבע עם הכתובת ותיקון לקריאה שקרא הרמב"ן (ראו תמונה 3).

בעת החדשה

תרשים של הכתב הפיניקי והשומרוני בספר לטיני משנת 1709, Dissertationes de proestantia et usu numismatum antiquorum, של התאולוג השווייצרי אזקייל שפנהיים (גר').

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הדים לכתב העברי הקדום נשתמרו במסורות העת העתיקה בדברי הירונימוס וחז"ל, והכתב השומרוני שהיה ידוע לתושבי ארץ ישראל שבימי הביניים ולעולי הרגל שתרו בה – זוהה עם הכתב העברי הקדום, (על אף שהוא פיתוח מאוחר שלו, ואינו זהה לו למעשה). הדים משובשים שלו הגיעו לשמע האירופאים בשלהי ימי הביניים, אולם רק בראשית המאה ה-17, כשהגיעו לראשונה כתבי יד שומרוניים לאירופה, ניתן היה לחוקרים לעמוד על צורתו לראשונה בצורה ראויה.

כמו כן בראשית העת החדשה עלה העיסוק בנומיסמטיקה, ודבר קיומם של מטבעות עם כתובות עבריות עתיקות כמו גם פיניקיות הופץ ונחקר (אם כי מטבעות עם כתובות עבריות היו ידועות כבר בימי הביניים). באותה התקופה התוודעו החוקרים גם לכתב הפיניקי באמצעות כתובות פלאוגרפיות שנחקקו על גבי מצבות ואבנים, ומאוחר יותר, בשלהי המאה התשע עשרה, עם התגברות החקר הארכאולוגי בארץ ישראל, התוודעו החוקרים גם לכתובות פלאוגרפיות עבריות כמו מצבת מישע (1868), כתובת השילוח (1880), לוח גזר (1908) ועוד רבים אחרים.

ראו גם

• סוליטריאו
• השתלשלות כתבים מהכתובות הפרוטו סינאיות
• אלפבית פיניקי
• רשימת כתובות בכתב העברי הקדום
• לוחיות ברכת כהנים – נחשבות לממצא הארכאולוגי הקדום ביותר של טקסט מקראי

לקריאה נוספת

• רבקה גונן, תולדות הכתב העברי, (יוסף נווה עורך), ירושלים: הוצאת מוזיאון ישראל – אגף הנוער, משרד החינוך והתרבות – המרכזיות הפדגוגיות, תש"ל–1970.
• יוסף נווה, אותיות ותולדותיהן, סדרה: ספרייה ארכאולוגית, ירושלים: הוצאת כתר, 1979. (95 עמודים)
• יוסף נווה, ראשית תולדותיו של האלפבית, ירושלים: הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, מסת"ב 9652237086
• שמואל ייבין, תולדות הכתב העברי, ספר ראשון: עד חורבן בית ראשון, ירושלים: הוצאת החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, תרצ"ט 1939.
• שמואל אחיטוב, אסופת כתובות עבריות, ירושלים: הוצאת ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק מסת"ב 9653426028
• פרופ' בנימין זאס, "כתב וכתובות בתקופת המקרא", בתוך: מבוא לארכאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא, יחידה 10, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1989. ISBN 9653024841

ספרות ארכאית

• רבי עזריה מן האדומים (1513–1578), אמרי בינה, פרק ט', עמ' 144, פרקים נ"ו–נ"ח, עמ' 449–470.
• רבי שאול הלוי מורטירה (1596–1660), גבעת שאול, מאמר ל"ד (פרשת שלח), וורשא תרס"ב 1902.
• רפאל קירכהיים, "שער הכתב" ו"מכתב משד"ל למחבר", בתוך: כרמי שומרון – פתיחה למסכת כותים, 1851
  • שד"ל, הכתב העברי, מחקרי היהדות א,א, תרע"ג, עמ' 126–134 (נדפס גם בכרמי שומרון, ומהם בפנינים)
• יעקב בכרך, ספר היחש לכתב אשורי ולתולדותיו הנקודות והטעמים, וורשא תרי"ד 1854.
• מנחם מנדל כשר, ספר כתב התורה ואותיותיה, בתוך: תורה שלמה, כרך 29, חלק ראשון – "ספר התורה בכתב עברי ואשורי". ירושלים: הוצאת "בית תורה שלמה", תשל"ח 1977. עמ' א–עד. (תצוגה חלקית, באתר אוצר החכמה)
• אורלי גולדווסר, יציאת מצרים של הכתב, באתר הארץ, 12 באפריל 2012

מונוגרפיות

• לזכרו של חיים תדמור, משה ענבר, ואותו (את חזקיהו) כלאתי כציפור בכלוב בתוך ירושלים עיר מלכותו, באתר הארץ, 13 במרץ 2006

• Corpus inscriptionum Iudaeae/Palestinae. האוניברסיטה העברית בירושלים – אגף שיווק ותקשורת, באתר www.huji.ac.il

קישורים חיצוניים

• מקלדת לאלף בית פיניקי
• ממיר כתב עברי עתיק לכתב עברי מודרני
• "הכתב העברי העתיק", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• מתיה קם, נורית אלרואי, הכתב העברי, באתר "תרבות•il"
• נעמי עמית, הכתב והכתיבה בתקופת המקרא, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• "הכתב העברי הקדום" – תצוגה נושאית באגף לארכאולוגיה במוזיאון ישראל, ירושלים.
• הכתב העברי העתיק – בהשוואה למגוון שפות
• כתובות עבריות עתיקות בארץ ישראל באתר "עידן התנ"ך"
• כתובות קדומות – עד ימי התלמוד, "קדמונינו".
• Old Hebrew באתר ancient scripts (באנגלית)
• Aramaic/Proto-Hebrew alphabet באתר omniglot
• מבוא לאפיגרפיה עברית ויהודית, שיעור לדוגמה מאת ד"ר חגי משגב, באתר מכללת הרצוג
• אורלי גולדווסר, יציאת מצרים של הכתב, באתר הארץ, 12 באפריל 2012
• אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ', מתי חדלו מלהשתמש בכתב העברי העתיק?, בתוך: תולדות היהודים בארץ ישראל, באתר היברובוקס
• אסור לפספס‏, תגלית נדירה של לוח אבן עם קללה עשויה לפתור תעלומה עתיקה: מתי נכתב התנ"ך?, באתר וואלה, 10 באפריל 2022