מארינר 8 שוגרה על גבי משגר אטלס־קנטאור. 265 שניות לאחר תחילת השיגור הוצתו שני מנועי ה־RL-10 של שלב הקנטאור, אבל המשגר החל לרעוד ויצא מכלל שליטה. הרעידות גרמו לכך שהדלק לא הגיע למנועי שלב הקנטאור ו־365 שניות לאחר תחילת השיגור הוא כבה. שלב הקנטאור והגשושית הופרדו וחדרו לאטמוספירה. שאריות הגשושית התרסקו באוקיינוס האטלנטי כ־1,500 ק"מ מאתר השיגור וכ־560 ק"מ מפוארטו ריקו.
תוכנית מארינר־מאדים 1971 כללה שתי גשושיות, מארינר 8 ומארינר 9. לכל גשושית היו משימות שונות לבצע במסלול סביב מאדים אם כי כל אחת יכלה לבצע את המשימות של השנייה. שתי הגשושיות היו אמורות לתפקד לפחות 90 יום במסלול סביב מאדים, שבמהלכם הן יאספו נתונים על ההרכב, הצפיפות, הלחץ והטמפרטורה של האטמוספירה ועל ההרכב, הטמפרטורה וטופוגרפיה של פני הקרקע של מאדים. חלק ממשימותיה של מארינר 8 הוספו לפרופיל המשימה של מארינר 9 ובוצעו בהצלחה.[1]
המחקר הכולל, הפיתוח, השיגור והתמיכה הטכנית בכל משימות תוכנית מארינר עלו כ־554 מיליון $.[1]
^ 123Pyle, Rod (2012). Destination Mars. Prometheus Books. pp. 73–78. ISBN 978-1-61614-589-7. "Mariner 8 launched ... but failed early in flight and ended its mission by splashing into the Atlantic Ocean. ... [Mariner 9] was the first spacecraft to enter orbit around another world. ... [It] continues to orbit Mars to this day, sailing around the planet deaf and dumb in the cold darkness. ... [Mariners 1-10 were] a demonstration of what a bargain these early missions were. For a total cost of $554 millions, the inner solar system had been opened, and brilliantly."
