מאורעות תרפ"ט בירושלים
| חלק ממאורעות תרפ"ט | |
|---|---|
 | |
| יהודים בורחים מהעיר העתיקה בירושלים, דרך שער יפו, אוגוסט 1929 | |
| תאריך | 23 -29 באוגוסט 1929 |
| תאריך עברי | י"ז - כ"ג באב ה'תרפ"ט |
| מקום | ירושלים |
| מטרה | יהודים |
| סוג |
פוגרום  |
| הרוגים | 30 |
| פצועים | מאות |
  | |
מאורעות תרפ"ט בירושלים כוללים פוגרומים, מעשי רצח, שוד והצתה מצד פורעים ערבים נגד יהודים בירושלים ובמוצא במהלך מאורעות תרפ"ט באוגוסט 1929. במהומות נרצחו 30 יהודים, מתוך כ-133 הרוגים יהודים בכל ארץ ישראל.[1] זהו מספר הנרצחים הגבוה ביותר במאורעות תרפ"ט לאחר הטבח בחברון בו נרצחו 67 יהודים. ירושלים הייתה במוקד המתקפות הערביות עם אלפי פורעים מתוך העיר ומכפרי הסביבה שהתקיפו שכונות רבות בעיר והצליחו לרצוח יהודים בעיקר בשכונות חסרות הגנה. אולם בירושלים, בניגוד לחברון, היו גם כוחות מאורגנים וחמושים (כולל בריטים, יהודים ואף שוטרים ערבים) שהדפו את רוב המתקפות בקרבות ירי ממושכים וכך נמנע טבח גדול בהרבה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בליל יום כיפור, 23 בספטמבר 1928, התכנסו מאות יהודים להתפלל ברחבת הכותל וקבעו מחיצה בין נשים וגברים, בניגוד לסטטוס-קוו בימי המנדט שהתבסס על גזירת השלטון העות'מאני על היהודים שלא להציב ברחבת הכותל שום דבר קבוע מספסל ועד ארון. למחרת, בשעה 6:30 בבוקר יום כיפור, יצא קצין המשטרה דאגלס דאף עם כעשרה מאנשיו, כדי להסיר את הפרגוד ששימש כמחיצה. בעודם יורדים ברחוב דוד, ליוו אותם השכנים הערבים בצעקות "מוות לכלבים היהודים". דאף טלטל את שמש הכותל הישיש בכתפיו והורה לאחד הסמלים להרוס את הפרגוד.[2]
המופתי של ירושלים, חג' אמין אל-חוסייני החל במסע תעמולה נגד היהודים. הערבים ראו במעשה היהודים ניסיון השתלטות על הר הבית, וטענו כי הכותל הוא חלק מחומת החרם א-שריף, אחד המקומות הקדושים לאסלאם, והחלו בהתגרויות ביהודים. בקרב ההמון הופץ ציור ובו תמונת מסגד "כיפת הסלע" כשהדגל הציוני מתנוסס עליו, בטענה כי מדובר בציור מן התעמולה הציונית, המעיד על שאיפות היהודים להשתלט על הר הבית.[3][4] לדברי המזרחן יהושע פורת, פרשת הכותל אפשרה לאל-חוסייני והמועצה המוסלמית העליונה, לספק ממד דתי למאבק הלאומי נגד היהודים ובדרך זו לגייס את תמיכת השכבות העממיות, "שהסיסמאות הלאומיות לא דיברו אל ליבם עד אז". מיד לאחר התקרית הם פתחו במסע תעמולה נמרץ להגנת מסגד אל-אקצא ושמירת זכויות המוסלמים בכותל, שהוחשב כקדוש למוסלמים בהיותו חלק מחומת המסגד.[5]
ב-1 בנובמבר 1928 כינס המופתי אמין אל-חוסייני ועידה אסלאמית המונית בירושלים, לדיון במשבר הכותל. הגיעו כ-500 משתתפים, חלקם אנשי דת מוסלמים מסוריה, לבנון, עבר הירדן, המגרב, הודו ומצרים.[6] משתתפי הכנס הציגו את הספסלים והמחיצות של היהודים כמזימה ציונית להשתלט על הר הבית כולו,[6] ותבעו להגביל את הפעילות היהודית בכותל.[7]
ב-17 בדצמבר פרסמו השלטונות הבריטיים נייר מדיניות המאשר את הבעלות המוסלמית על סמטת הכותל, אך גם את זכותם של היהודים להתפלל בה.[7]
בתגובה להתגרויות המוסלמים, בתשעה באב ה'תרפ"ט, 15 באוגוסט 1929, קיימו צעירי בית"ר תהלוכת הפגנה גדולה לעבר הכותל המערבי דרך שער שכם. ברחבת הכותל נישאו נאומים, הונף דגל הלאום והקהל שר את "התקוה".[8] המפגינים קראו: "הכותל - כותלנו, ובוז לממשלה".
למחרת, 16 באוגוסט, חגגו המוסלמים את יום הולדתו של הנביא מוחמד ברחבת מסגד אל-אקצא ויצאו להפגנת תגובה להפגנה היהודית. בהנהגת השיח' אבו סעוד, ירדו חלקם אל הכותל ושרפו ספרי קודש יהודיים ופתקאות שהוטמנו בין אבני הכותל.[9] הארי לוק, ממלא מקום הנציב העליון, הכריז כי "לא נשרפו ספרי תפילה, אלא רק דפים של ספרי תפילה". למחרת, ב-17 באוגוסט, פרצה תגרה בשכונת הבוכרים לאחר שצעיר יהודי גנב ירקות מחלקה של ערבי. בתגרה נהרג יהודי. בהמשך התנפל המון יהודי על צריפי אנשי ליפתא שליד שכונת הבוכרים ואחד מהם נפגע קשה.[10] לוויית ההרוג שהתקיימה ב-20 באוגוסט הפכה להפגנה שכללה קריאות נקם של היהודים כלפי הערבים.
ביום חמישי 22 באוגוסט החלו להגיע כפריים ערבים רבים, חלקם חמושים, למתחם הר הבית, לקראת תפילות יום שישי. אחר הצהריים נפגשו שלושה נציגי ההסתדרות הציונית ובהם יצחק בן-צבי, עם נציגי המופתי ובהם ג'מאל אל-חוסייני ועווני עבד אל-האדי, בביתו של המזכיר הראשי לממשלת המנדט, הארי לוק, אולם הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם על הודעת הרגעה משותפת לקראת תפילות יום שישי. לוק לחץ עליהם להודיע לפחות שנפגשו. היהודים הסכימו, אולם הערבים סירבו.[11]
התפרעויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביום שישי, 23 באוגוסט 1929, החל מהבוקר המוקדם נהרו לירושלים אלפי כפריים מהסביבה, כדי להשתתף בתפילה בהר הבית. רבים מהם היו חמושים במקלות ובסכינים, ובעיר שררה אווירה מתוחה של אלימות. לקראת השעה 9:30, החלו הסוחרים היהודים לנעול את חנויותיהם. ברבע ל-11 בבוקר לערך, הסביר המופתי חג' אמין אל-חוסייני לממלא מקום מפקד משטרת ירושלים, כי המתפללים נושאים מקלות וסכינים, רק כי הם חוששים מניסיון לפרובוקציה מצד יהודים. אחד הדרשנים במסגד נשא נאום לאומני, בו הסביר שהמוסלמים צריכים להילחם עד טיפת דמם האחרונה נגד היהודים. בשעה 11:00 בערך נשמעו על הר הבית כ-20–30 יריות, שנועדו ככל הנראה לשלהב את המתפללים. כמה מאות מהם פרצו אל השוק והחלו לתקוף עוברי אורח יהודים. ממלא מקום הנציב, הארי לוק, התקשר למופתי ודרש ממנו להרגיע את הרוחות. אל-חוסייני הגיע למקום, אך לא הוביל לרגיעה, ולוק סבר כי נוכחותו רק מגבירה את התסיסה.[12]
ההמון הסתער על השכונות היהודיות הנמצאות מחוץ לשער שכם, משני צידי רחוב הנביאים - שכונת הגורג'ים ("אשל אברהם") וקריה נאמנה ("בתי ניסן ב"ק"). 19 יהודים (בהם מרדכי וינר) נרצחו בשכונות אלה, בית כנסת ובתים נוספים נהרסו ונשרפו.
.jpg)
המוסלמים תקפו גם שכונות נוספות בירושלים, כגון מאה שערים, בית וגן ושכונת הבוכרים.[13] ביריות על בית החולים משגב לדך נפצע קשה הרופא ד"ר נחום קורקידי. הפורעים תקפו גם את בית הכרם, הרסו בתים בתלפיות והשתלטו על רמת רחל. בזמן המאורעות ניסו תושבי הכפר דיר יאסין שוב ושוב לנתק את הכביש המוליך מירושלים לתל אביב.[14]
פרעות בשכונת הגורג'ים ו-בתי ניסן ב"ק
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשעה 12:30 כ-5,000 מוסלמים חמושים בסכינים יצא מהמסגד דרך שער שכם והסתערו על שכונת הגורג'ים שכונתה גם שכונת שער שכם ועל בתי ניסן ב"ק. הם נכנסו לחצר הגדולה של האחים אלגולה, ירו והרגו את האברך שלום שוילי (כונה גם צוויניה)[15] הם פשטו על בתי השכונה, בזזו והרסו אותם. הפורעים תפסו את חנה סלנשוילי (צוויניה), אשתו של שלום, ואת בנה הקטן.[16] הם ניקרו את עיני הילד, רצחו אותו ואז רצחו את חנה ביריות.[15] לאחר ביזת הבתים פשטו הפורעים על בית הכנסת בשכונה שברו אותו וקרעו את ספרי התורה. אליהו מזרחי (ששון) ניסה להציל את ספרי התורה ונרצח במקום. לטענת העיתון "דואר היום" התנפלות זו בוצעה לעיני השוטרים הערבים שלא עשו דבר.[15]
אנשים נוספים שנרצחו בשכונה כללו את יעקב בן שמעון, ראובן וולפא (שמת מפצעיו), ה'ויער (יהודי מאנגליה) מנחם סבלני ושמואל גנני (מת מפצעיו).[16] אשתו של רחמים בן מאיר ג'ורג'י ובניה נפצעו אנושות בפצעי סכינים בכל הגוף.[15]
לאחר מכן ההמון התדפק על דלתו של מוכתר השכונה אהרון טנורי אך זה סגר את דלתו בברזלים והם לא הצליחו להיכנס, שכנים ערבים נוצרים הצילו את טנורי.[15] בשעה 2 בצהריים הגיעו לטנורי קצין וחייל אנגלי, טנורי דרש מהם להציב משמר על השכונה, הקצין שב בשעה חמש והשיבו לו כי הוא יכול להרגע שכן על השכונה הוטל מצב מלחמה ועוצר לילי.[15] ליל שבת עבר בשקט ולמחרת בשבת בשעה 5 בבוקר התחדשה מתקפת הערבים על השכונה הם זרקו אבנים לעיני השוטרים הערבים שלא עשו דבר. בעררב הגיעו שוטרים אנגלים שהניסו את ההמון המתפרע. במוצאי שבת, בשעה 12 וחצי עלו הערבים במדרגות, שרפו בית כנסת ושני בתים נוספים.[15]
ביום ראשון עזבו כל תושבי השכונה את המקום אל שכונת זיכרון משה, מלבד 40 חלוצים שנשארו כמשמר בשכונה. דווח כי גם בית הכנסת של החלבים במקום נמצא תחת סיכון אבל הוטלה עליו שמירה.[15] לאחר מאורעות אלה נמלטו דיירי השכונה אל רבעים אחרים של העיר או עזבו את ירושלים והשכונה התרוקנה מיהודים.[17]
מתקפה על שכונת מאה שערים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביום שישי בשתיים בצהריים החלה ההתקפה על שכונת מאה שערים. מספר קבוצות חמושות התקיפו את השכונה מכיוון השדות שהיו מאחוריה, וקבוצה נוספת של פורעים הגיעה מכיוון שער שכם.[16] על הכניסה לשכונה הגנה קבוצת צעירים נורו יריות ונפצעו אנשים משני הצדדים, לפי דיווח אחד בחור יהודי ירה למוות ב-3 מן הפורעים.[15] לאחר מכן הפורעים נסוגו מהשכונה.[16] הם נותרו בקרב מקום כשעתיים ולאחר מכן עברו לפרוע בשכונות אחרות בעיר.[15] קבוצת צעירים ושוטרים ירו לעבר הערבים שהתקדמו מצד השדות והצליחו להניסם.[16]
הקרבות בשכונת סנהדריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשכונת סנהדריה התקיים אחד הקרבות המרכזיים של המאורעות. על פי הערכות, בזכות הגנה מוצלחת על המקום והדיפת התוקפים החמושים ניצלו חלקים גדולים מהעיר.[16] ביום שישי ב-12:30 הגיעו ערבים מהכפרים בית חנינה וליפתה לשכונה, דקרו ג'ורגי' זקן שהיה במקום ושברו שמשות. במקום היה כוח של 5 תושבים חמושים בנשק ו-4 שוטרים ערבים חמושים במקלות, כעבור חצי שעה הגיעו שוטרים נוספים ויחד הניסו את הפורעים. בחמש הגיעו תגבורת של כ-15 אנשים, כולל 9 שוטרים, שניים מהם יהודים תחת פיקודו של סרגנ'ט ערבי.[16] במקום הוקמו 5 עמדות הגנה עם פחים מלאי חול.[16]
בשעה 9 בערב שישי פתחו הערבים באש מכיוון ההרים הסמוכים ללפיתא ומצד העמק. ב-9:30 הומטרה אש על השכונה מכל הכיוונים והירי נמשך עד חצות בלילה.[16] לאחר מכן השתתקה האש, אולם הסרגנ'ט ערבי העריך כי המתקפה תחודש עם אור השחר.[16] ביום שבת, בשעה 5 בבוקר חודשה האש משני צידי השכונה – מצד ליפתא ומצד בית חנינה על ידי כ-100 תוקפים מצוידים ברובים. המגינים נתנו לתוקפים להתקרב עד לטווח של כ-300 מטרים ואז החל קרב יריות שהתקיים עד 11 בבוקר. צלפים ערבים המטירו אש על הרחוב הראשי של השכונה.[16]
במהלך השבת, ה-24 באוגוסט, התברר כי השכונה היא נקודת מפתח לשאר השכונות העבריות הסמוכות - מאה שערים, בית ישראל והבוכרים ולכן תקפו הערבים את המקום בצורה חזקה. בשעה -2 בצהרי שבת, דיוחו תושבים משכונת הבוכרים על התארגנות של כ-300 תוקפים שמתכוונים להתקיף את סנהדריה. מגיני המקום ביקשו תגבורת של כ-20 מגינים, 10 רובים ומכונת ירייה אולם תגבורת כזו לא הגיעה.[16]
על הגנת המקום הופקד בשלב זה קורפורל יהודי, ונוספו עוד שני מגינים חמושים. נוכח העדר התגברות חשבו חלק מהתושבים לעזוב אולם לבסוף הוחלט להמשיך להגן על השכונה ונוספו עוד כ-5 מגינים לא חמושים. במוצעי שבת בתשע בערב תפס כוח של ההגנה עמדות על ההר ליד משתלה שהייתה במקום. ב-10 הגיע למקום סרג'נט יהודי בשם בן זאב ועוד 4 רוכבים ביניהם שני יהודים. בואם עודד את מגיני המקום. ב-10:30 החלה מתקפה של המון ערבי שנע לעבר השכונה. החל קרב יריות נוסף שנמשך במשך כ-3 שעות עד 1 בלילה.[16]
ביום ראשון בבוקר (25 באוגוסט) הגיע סרג'נט של המשטרה הבריטית וירד לעמק מתחת לשכונה, ובשובו דיווח כי יש בו הרוגים רבים. מתקפה ערבית נוספת על השכונה התקיימה ב-10 בבוקר אך היא נהדפה בקרב שנמשך חצי שעה. לפנות ערב יצאו מספר מגינים לסיור בסביבה וחזרו כולם עד ליום ב' בצהריים. מיום ב' ועד יום ד' היו חילופי יריות בודדים. ביום רביעי בלילה, לאחר קרבות הגנה של 6 ימים, הגיע למקום כוח של 7 חיילים של הצבא הבריטי עם מכונת ירייה.[16]
מתקפות על השכונות רוממה, נחלת ציון ושערי צדק
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביום שישי בשעה ארבע התנפלו ערבים מהכפר ליפתא על השכונות רוממה, נחלת ציון ושערי צדק, ירו עליהם וזרקו אבנים. הממשלה הבריטית חימשה פקידים אזרחיים בנשק וכן הגיעו צעירים יהודים להגנת השכונות. הפורעים הערבים ברחו.[18][15]
מתקפות על בית הכרם, בית וגן וגבעת שאול
[עריכת קוד מקור | עריכה]תושבי הכפר דיר יאסין תקפו את השכונות היהודיות בית הכרם בית וגן וגבעת שאול שנמצאו מדרום מזרחית לכפר. ביום שישי, 23 באוגוסט, בשעה 2 בצהרים נורו יריות ממספר כיוונים על בית הכרם. אנשי וועד השכונה התאספו בבית הסמינר וארגנו הגנות על הגגות. בשעה שתיים וחצי קבוצה של כ-30–40 ערבים מדיר יאסין התכוונו להתנפל על בית הכרם ומגיני השכונה ירו לכיוונם מבלי לפגוע בהם. לפנות ערב חדרו הערבים לשכונת בית וגן שם שרפו ושדדו את הצריפים במקום. היו יריות מכיוון גבעת שאול אבל לא נכנסו ערבים אל בית הכרם עצמה. למחרת הגיעו סטודנטים אנגלים שגויסו והצטרפו למגינים נגד הפורעים מדיר יאסין. בקרב יריות נהרג אחד הסטודנטים ושניים נוספים נפצעו. מאוחר יותר הגיעו כוחות צבא בריטיים עם מכוניות ירייה וירו לעבר הכפר. הירי נמשך עד מוצאי שבת.[15]
מתקפה על המושבה מוצא
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-24 באוגוסט הותקפה המושבה מוצא על ידי אנשי הכפר הערבי קאלוניה הסמוך. הם פרצו לבית משפחת מקלף ורצחו שבע נפשות: את אבי המשפחה ואשתו, את בנם ושתי בנותיהם, ושני אורחים שהיו בבית. אחרי הרצח, שדדו הפורעים את הבית והעלו אותו באש.[19] אחד מהאורחים שנרצחו בבית משפחת מקלף היה הרב הישיש שלמה זלמן שך, דיין בבית דינו של הראי"ה קוק ביפו שנפש במקום. הילד מרדכי מקלף, לעתיד הרמטכ"ל השלישי של צה"ל, הצליח לברוח עם אחיו ואחותו.[20]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ קורבנות מאורעות תרפ"ט, באתר עיל"ם – העמותה הישראלית לחקר שורשי משפחה
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 243–244
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 66
- ^ השימוש בתואנה של "הדגל הציוני" מתנוסס מעל כיפת הסלע כבר נמצאת בדיווח של העיתון "דאר היום" מיום 10 ביולי 1922. במכתב שנשלח אל גורמי אסלאם בכל העולם ממשלחת הא"י אל החג'אז, התבקשו המקבלים "להגן על המקומות הקדושים בארץ-ישראל ולצאת במחאות נגד הציונות"
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 216
- ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 390
- ^ 1 2 הלל כהן, תרפ"ט, המאורעות: לוח זמנים מקוצר, עמ' 17
- ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, כרך ב, יחידה 6, עמ' 95
- ^ הלל כהן, תרפ"ט, עמ' 125–126
- ^ הלל כהן, תרפ״ט – שנת האפס בסכסוך היהודי־ערבי, הוצאת כתר, 2013, עמ' 146–149
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 256–257
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 258
- ^ ישראל עמיקם, המתקפה על היישוב היהודי בא"י בתרפ"ט, חיפה: אלול תרפ"ט, ההתקפה על ירושלים
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק י, עמ' 216
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 שבוע הדמים בירושלים ובארץ ישראל, דואר היום, 2 בספטמבר 1929
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 ישראל עמיקם, המתקפה על היישוב היהודי בא"י בתרפ"ט, חיפה: אלול תרפ"ט, ההתקפה על ירושלים
- ^ חנה הלנה כהן תון (1957), העדות בישראל, עמ' 110
- ^ ירושלים לדורותיה - כרך 10, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 83; בנימין אליאב, היישוב בימי הבית הלאומי, עמ' 38; בן-ציון דינור (עורך עם אחרים), ספר תולדות ההגנה, עמ' 317; חיפוש ומאסרים בכפר ליפתא, דבר, 2 בספטמבר 1929
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 266
- ^ ראו גם: ישראל עמיקם, המתקפה על היישוב היהודי בא"י בתרפ"ט, חיפה: אלול תרפ"ט, שחיטת מוצא