ג'מאל אל-חוסייני
 | |
| לידה |
1892 או 1894[1] ירושלים בתקופה העות'מאנית |
|---|---|
| פטירה |
1982 ערב הסעודית  |
| מקום קבורה |
בית הקברות אל-עוד |
| מפלגה |
המפלגה הערבית הפלסטינית |
| פרסים והוקרה | |
|
Order of Jerusalem for Culture, Arts and Literature (1990) | |
  | |
ג'מאל אל-חוסייני (בערבית: جمال الحُسيني; תעתיק מדויק: ג'מאל אלחסיני; 1892 – 3 ביולי 1982) היה פוליטיקאי ואיש ציבור פלסטיני בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל ולאחריה בגלות.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אל-חוסייני נולד בשנת 1892 או 1894[1] בירושלים למשפחת חוסייני המכובדת. הוא היה בנו של (מוחמד) צאלח חוסייני, מבני אמין חוסייני, מענף צאצאי חסן חוסייני.[2] הוא למד בבית הספר האנגליקני בעיר. הוא המשיך ללימודי רפואה באוניברסיטה האמריקנית בביירות, אך לימודיו הופסקו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.[1] לאחר סיום המלחמה בכיבוש הבריטי של ארץ ישראל, התקבל בזכות ייחוסו המשפחתי לעבודה במנגנון השלטון הצבאי הבריטי, כפקיד במחלקת הבריאות, כיועץ למושל הצבאי של נפת שכם וכעוזר למושל נפת רמלה.[1] במקביל היה מעורב בפוליטיקה פלסטינית.
בשנת 1921 נתמנה אל-חוסייני למזכיר הוועד הפועל הערבי, בין היתר בשל שליטתו בשפה האנגלית.[1] עם פיטוריו של עארף א-דג'אני מנשיאות הוועד הפועל ביוני 1922, הוא הורחק גם מהאגודה המוסלמית-נוצרית הירושלמית, ומאז היא נוהלה למעשה על ידי אל-חוסייני.[3] ב-1923 הוא נבחר כנציג ירושלים לוועידה ה-6 של הוועד הפועל הערבי שהתכנסה ביפו, וב-1928 כנציג בית לחם לוועידה ה-7. בשנת 1928 קיבל את תפקיד מזכיר המועצה המוסלמית העליונה,[4] אותו מילא עד שנת 1930.[1] באותה תקופה היה גם חבר מועצת עיריית ירושלים.
ב-1929 היה בין המעורבים בארגון מאורעות תרפ"ט בהשראת קרוב משפחתו, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. ב-22 באוגוסט 1929, עם תחילתם של המאורעות, השתתף יחד עם עווני עבד אל-האדי בפגישה בביתו של המזכיר הראשי לממשלת המנדט, הארי לוק, עם שלושה נציגי ההסתדרות הציונית ובהם יצחק בן-צבי, אולם הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם על הודעת הרגעה משותפת לקראת תפילות יום שישי למחרת. לוק לחץ עליהם להודיע לפחות שנפגשו. היהודים הסכימו, אולם הערבים סירבו.[5]
אל-חוסייני עסק בחייו במקצועות שונים, ביניהם גם הוראה, ספרות ועיתונאות. בשנת 1927 החל להשתתף בעיתון של החוגים החוסיינים, "אל-ג'אמעה אל-ערביה". במקרים רבים שימש כזרועו הפוליטית של אמין אל-חוסייני, כאשר לא היה נוח לזה להופיע כאיש פוליטי בשל תוארו הדתי.[2] בדצמבר 1930 נשלח על ידי המופתי ללונדון, כדי לחזק את הקשרים עם המשלחת המוסלמית ההודית בראשות שאוכת עלי, שנמצאה שם בוועידת "השולחן העגול" בעניין הודו. בינואר 1931 נפטר מוחמד עלי, מנהיג "ועדת הח'ליפות" המוסלמית-הודית ואחיו של ראש המשלחת. המועצה המוסלמית העליונה ביקשה לקבור אותו על הר הבית ואל-חוסייני חזר לארץ ישראל ללוויה יחד עם שאוכת עלי.[6] ביוני 1931 היה אל-חוסייני אחראי על קבלת האורחים וסדרי הלוויה של השריף חוסיין בן עלי בהר הבית.[7] באותה שנה קרא הוועד הפועל הערבי לערבים להחרים את היהודים מבחינה כלכלית, אולם הציבור לא נענה לקריאה ובקרב מנהיגים יהודים עלה החשד שהקריאה לחרם כלכלי מקורה בעובדה שאל-חוסייני נעשה סוכן של חברות תעשייתיות סוריות, וחרם על סחורות יהודיות או כאלו שהיהודים מייבאים ישרת את האינטרסים העסקיים שלו.[8]
בשנים 1932–1934 הוציא ג'מאל אל-חוסייני שני סיפורים פוליטיים-פובליציסטיים: "על מסילות חג'אז" ו"תראיה".[9] אל-חוסייני פנה אל בית המשפט העליון בתביעה למחוק את האותיות "א"י" (ראשי התיבות "ארץ ישראל" בצירוף "פלשתינה (א"י)" במסמכים הרשמיים) מעל הבולים שהוציאה ממשלת המנדט, אולם תביעתו נדחתה.[10]
ברשימה שנערכה בתנועה הציונית ב-5 בינואר 1937, נזכר אל-חוסייני בין עשרות נכבדים ערבים שמכרו קרקעות ליהודים.[11]
ב-1935 היה ממייסדי המפלגה הערבית הפלסטינית של המופתי, והיה יו"ר שלה. הוא גם ייסד את עיתון המפלגה, "אל-ליוא" ("הדגל").[2] המפלגה נוסדה לאחר שב-1934 הוועד הפועל הערבי הפסיק לפעול והופיעה מפלגת ההגנה הלאומית של האופוזיציה בראשות משפחת נשאשיבי. בדצמבר 1935 כינה אל-חוסייני את חברי האופוזיציה בוועד הפועל: "סרסורים, מרגלים, נושאי-כלי הממשלה ואנשים בלתי-מוכשרים לשרת את ענייני האומה". במהלך קיץ 1935 נסע אל-חוסייני ברחבי הארץ ועסק בהקמת 17 סניפים למפלגה החדשה ובבחירת ועדים להם.[12]
ב-11 בפברואר 1936, היה אל-חוסייני הנואם הראשי בכנס היסוד של ארגון הנוער הערבי הנאצי בפלסטין, חיקוי לנוער ההיטלראי, שחבריו כינו את עצמם בתחילה "הצופים הנאצים" ולאחר מכן שינו את שמם ל"אל-פותווה" ("פלוגות הנוער").[13][14] אל-חוסייני הכריז בכנס כי היטלר החל את דרכו הפוליטית בשישה תומכים ועכשיו יש לו שישים מיליון.[15][16] הוא ארגן את "פלוגות הנוער", שהיו צבאיות למחצה והיה להן חלק רב בהכנת המהומות של המרד הערבי הגדול ב-1936.[2] לעבדאללה סמארה מטולכרם אמר: "עליכם לארגן חבורות כדי להרוג, להצית בתים ולעקור עצים".[17] הוא היה חבר הוועד הערבי העליון והיה פעיל מאוד בארגון המהומות, אך בילה את רוב שנותיהן בשליחות התנועה הלאומית הפלסטינית באנגליה ובשווייץ (ליד חבר הלאומים).[2]
ב-1937 פוזר הוועד הערבי העליון בידי הבריטים. אל-חוסייני נשאר בחו"ל והמשיך לכוון את פעולות הטרור בארץ מדמשק ומביירות.[2] בדמשק היה שותף בהנהגה של המטה העורפי של המורדים, שכונה "הוועדה המרכזית של הג'יהאד".[18] הוא לקח חלק בהכנת פעילויות למען הפלסטינים (ועידת בלודאן ב-1937 והוועידה הערבית הבין-פרלמנטרית ב-1938) ובפברואר 1939 היה מראשי המשלחת הפלסטינית לועידת השולחן העגול שהתכנסה בארמון סנט ג'יימס בלונדון.[2] במהלך אותן השיחות בלונדון, אמר אל-חוסייני כי "היהודים הפכו את פלסטין לגיהנום".[19]
באותה שנה עבר לבגדאד יחד עם חברים אחרים בוועד, שם קיים, יחד עם אמין אל-חוסייני, קשרים עם הציר הגרמני. בשנים 1941-1940 היה פעיל בקרב הגולים הפלסטינים בעיראק והשתתף בארגון מרד רשיד עאלי. עם כישלון המרד, נמלט לאיראן, ועם כיבושה על ידי בעלות הברית, נתפס בידי הבריטים והוגלה לרודזיה, שם בילה עד סוף מלחמת העולם השנייה.[2]
בימי גלותו היה המנהיג הנערץ ביותר על הפלסטינים, שני רק למופתי עצמו. כאשר חידשה מפלגתו את פעילותה הרשמית במאי 1944, השאירו מנהיגיה את מקום הנשיא פנוי בשבילו, אולם מבלי להזכיר את שמו, בשל הצנזורה. בסוף נובמבר 1945 החליטו הבריטים לשחררו.[2] שחרורו של ג'מאל ושאר תומכיו, שהזדהו עם היטלר וציפו לניצחונו, היה במסגרת מאמצי הבריטים לשקם את הידידות עם עמי ערב.[20] לאחר ישיבה קצרה בארצות ערב, שב לארץ.[2] ב-6 בפברואר 1946 התקבל בחיפה בכבוד רב.[21] מיד עם שובו נטל את המנהיגות הראשית במפלגה החוסיינית ובוועד הערבי העליון (כממלא מקומו של אמין אל-חוסייני) ובציבור הפלסטיני בכלל.[2]
אל-חוסייני עמד בראש המשלחת של ערביי ארץ ישראל שהופיעה ב-1946 בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל בירושלים. בעדותו אמר כי היהודים הם מהגרים זרים שנכפו על ערביי הארץ, ועל אף שהם מיעוט הם רוצים להקים מדינה יהודית בארץ ערבית. בקיץ של אותה שנה (עם אחמד שוקיירי, באותה עדות) הצדיק את השואה.[22] בנובמבר 1946 נרצח פאוזי אל-חוסייני, שהתקרב לעמדה הדו-לאומית, על ידי מתנקשים שנשלחו על ידי בני משפחתו. ג'מאל אל-חוסייני העיר לאחר הרצח על דודנו, כי "מעדו רגליו והוא קיבל את עונשו הצודק".[23] בדצמבר 1946 הביע את התנגדותו לתוכנית החלוקה והכריז כי הפלסטינים יאבקו כנגדה בכל כוחם, אף אם יושמדו כליל בעקבות כך, והמאבק יימשך על ידי ערביי הארצות השכנות.[24]
בוועידת לונדון שנפתחה בתחילת 1947, עמד ג'מאל אל-חוסייני בראש המשלחת הערבית. בשבוע השני של פברואר, תבע כי הבריטים יפנו את הארץ, כדי ש"הצדק ייעשה בשדה הקרב".[25] ב-1947 מונה אל-חוסייני כנציג הוועד הערבי העליון באו"ם בעקבות קבלת תוכנית החלוקה. יש הטוענים כי באותה שנה קרא אל-חוסייני לרצח של מוכרי אדמות: "ריצחו אותם, ריצחו אותם. דתנו מצווה עלינו זאת, ועליכם לעשות כמצוות הדת".[26]
ב-23 באפריל 1948, התייחס אל-חוסייני במועצת הביטחון של האו"ם לפינוי ערביי חיפה: "הערבים לא רצו להיכנע להפוגה... הם העדיפו לנטוש את בתיהם, את נכסיהם ואת כל אשר להם בעולם ולעזוב את העיר. ואכן כך עשו".[27] באוגוסט 1948 הודיע באו"ם שהוא יסכים לפתרון של הקמת מדינה פדרלית בארץ ישראל, המורכבת ממדינה ערבית ומדינה יהודית על פי תוכנית החלוקה.[28]
סיום מלחמת העצמאות מצא אותו כפליט בעזה, והוא מונה כשר החוץ של "ממשלת כל פלסטין" שהוקמה ביוזמת הליגה הערבית ובחסות מצרית.[29] לאחר פירוקה של ממשלה זו ב-1959, שימש כיועץ למשטר הסעודי עד שנות ה-70. ביולי 1982 הוא מת ונקבר בביירות.[30]
בתו היא הפסלת ג'ומאנה אל-חוסייני.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סוף עדותו של ג'מאל חוסיני, דבר, 14 במרץ 1946
אל-חוסייני נואם בלונדון, 1947, ארכיון הסרטים של British Pathé- ג'מאל אל-חוסייני הופך לדובר הראשי של העניין הערבי, מתוך הסדרה "עמוד האש", פרק 15 (מתחיל ב-34:14).
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 4, עמ' 366: "1892 או: 1894–1982".
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 218-216.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 223–224, 231.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 198.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 257-256.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 24.
- ^ מת חוסיין מלך חג'אז לשעבר, דבר, 5 ביוני 1931
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 262.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 17, עמ' 399.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 246.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 226.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 100-99, הערה 206.
- ^ אספת היסוד של פלוגות הנוער הערבי, דואר היום, 1 בפברואר 1936
- ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 33.
- ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 124.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 101.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 215.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 288.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 331.
- ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 204.
- ^ מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 58.
- ^ B. Lerner: "Behind The British Bludgeon," Canadian Jewish Chronicle, July 12, 1946
- ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, פרק 13: חקירה ומרי, 1946-1945, עמ' 316.
- ^
סלמאן מצאלחה, תש"ח בעיניים ערביות, באתר הארץ, 9 במרץ 2017
- ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 347.
- ^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 191.
- ^ שמואל כץ, אדמת מריבה, פרק 2: פליטים, עמ' 31.
- ^ ג'מאל חוסייני כבר נוטה להסכים למדינה פדראלית, הארץ, 9 באוגוסט 1948
- ^ הוקמה ממשלה פלשתינאית בעזה, דבר, 23 בספטמבר 1948
- ^ מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 54, הערה 2.
