ליקוט עצמות

ליקוט עצמות או קבורה דו־שלבית היא צורת קבורה יהודית קדומה של קבורה משנית, שבה עצמותיו של הנפטר נאספות לגלוסקמה ומונחות במתחם משפחתי. שיטה זאת הייתה בשימוש בתקופת בית שני.

גלוסקמה בעלת מכסה גמלוני מהר הצופים בירושלים מתוארכת למאה הראשונה – שנייה לספירה מאבן גיר קשה. על הגלוסקמה נמצאת הכתובת: יהוסף בן חנניה הסופר אוסף החוג לארכאולוגיה אוניברסיטת חיפה

רקע היסטורי

ערך מורחב – קבורה משנית

קבורה דו־שלבית היא סוג קבורה שהתקיימה בעת העתיקה. בשיטת הקבורה הזו, לאחר שנקבר הנפטר במערה, היו ממתינים עד שיתעכל בשר גופת הנפטר. לאחר כשנה, כשהתאכל הבשר ומגופת המת נשארו רק העצמות, היו אוספים את העצמות ומעבירים אותם אל המקום המיועד להם – חדר ובו עצמות כל מתי המשפחה ("מאספה") בתקופת בית ראשון, וגלוסקמאות בתקופת בית שני. ארון הקבורה היה נטמן באדמה או במערה ובכך היה בא אל סופו תהליך קבורת הנפטר. כשפסק המנהג לקבור את הנפטר באופן דו שלבי פחת השימוש בהלכה הרלוונטית – יום ליקוט עצמות.

המחקר ההיסטורי מתקשה לספק הסבר ודאי לשאלה מדוע פסקה שיטת הקבורה הזאת. יש שראו בכך ניסיון להתבדל מהמנהג הנוצרי שהתפשט באותה עת לשימור שרידי קדושים בתיבות שיש, מתכת או עץ. אך, הממצאים הארכאולוגיים וגם המקורות התלמודיים מן התקופה הבאה מלמדים כי ליקוט העצמות לא הוגבל לגלוסקמאות דווקא. כך מצאו היהודים דרכים להמשיך ולשמר את מנהג הליקוט באופן ייחודי ללא עקבות של השפעה תרבותית זרה.

רקע הלכתי

בזמן המקרא, המשנה והתלמוד רוב הנפטרים היו נקברים בצורה זמנית, ולאחר מכן היה מלקט בנו של הנפטר את העצמות ומעבירן לאחוזות קבר משפחתיות. לכך מתייחסת המשנה: ”ועוד אמר רבי מאיר: מלקט אדם עצמות אביו ואמו (בחול המועד), מפני שהיא שמחה לו. רבי יוסי אומר: אבל הוא לו” (משנה, מסכת מועד קטן, פרק א', משנה ה').

בתלמוד הירושלמי מובא תיאור מפורט של מנהג ליקוט העצמות: ”בראשונה היו קוברים אותן במהמורות; נתאכל הבשר - היו מלקטין את העצמות וקוברין אותם ברזים. אותו היום היה מתאבל ולמחר היה שמח, לומר שנינוחו אבותיו מן הדין” (תלמוד ירושלמי, מסכת מועד קטן, פרק א', הלכה ה').

בברייתא במסכת שמחות ליקוט העצמות מוזכר כמעשה של גמילות חסדים, לצד לווית המת והכנסת כלה: ”כך היו חבורות עושין בירושלים: אלו לבית האבל, ואלו לבית המשתה, אלו לשבוע הבן ואלו ללקט עצמות” (ברייתא מסכת שמחות, פרק י"ב, הלכה ה').

מנהג זה נפסק להלכה ברמב"ן ובשולחן ערוך (יו"ד שסג, ד) כאופציה שמותרת לפי ההלכה במקום שנהגו כן: "מקום שנוהגין לקבור במהמורות בלא ארון עד שיתעכל הבשר ואחר כך מלקטין העצמות וקוברין אותן בארון – מותר". הרמב"ן הסביר שהאיסור לפנות מת מקברו נוגע למצב שבו לא תוכנן לעשות כך מראש, והפינוי נעשה בניגוד לרצונו של הנפטר.

מיזם לחידוש השיטה

בעשור השני של המאה ה־21 החלו יוזמות לחידוש שיטת הקבורה הזאת בארץ ישראל, בעיקר בשל מצוקת קרקעות הולכת וגוברת. הכינוי שניתן למיזם הוא קבורת ארץ ישראל.

לדברי יוזמי המיזם יש בו חיסכון גדול בשטח, כיוון שקבורת שדה מאפשרת עד 330 קברים לדונם, ואילו קבורת ארץ ישראל צפויה לאפשר עד 3000 קברים לדונם. כמו כן, הם מונים יתרונות נוספים, בהם עלות פיתוח נמוכה, והימנעות מפגיעה בנוף ובסביבה, שגורמות שיטות הקבורה הישנות.

ניצנים ראשונים לביצוע היוזמה החלו בקבוצת יבנה בה התארגנה קבוצה לחידוש מיזם הקבורה בפועל. בעידודו של הרב אילעאי עופרן עשרות חברי קיבוץ חתמו על רצונם להקבר בקבורת דו שלבית, ובספטמבר 2022 נקבר המת הראשון במיזם.

אל המיזם הצטרפו רבנים רבים בהם: הרב יובל שרלו, ראש תחום האתיקה בארגון רבני צהר, הרב דוב ליאור, רבה של חברון לשעבר, הרב שמואל דוד רבה של עפולה, הרב מנחם פרל, ראש מכון צומת, הרב שמואל אליהו ועוד. חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, הרב יעקב רוז'ה, הביע תמיכה תאורטית במיזם אך לאחר שנה פרסם שדבריו היו 'להלכה ולא למעשה', וציין כי "כל שינוי בצורת הקבורה, יש להביאו לדיון במסגרת מועצת הרבנות הראשית".

לקריאה נוספת

• הרב רפי אוסטרוף, "ליקוט עצמות הלכה למעשה", תחומין לב (תשע"ב).
• הרב משה קוטקס, "'ליקוט עצמות' – בזמננו?", מוריה לט [א–ג] (תנ"ז–תנ"ט; ניסן תשפ"ג), עמ' תח–תיח.

קישורים חיצוניים

• הערך "ליקוט עצמות", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• ישי שנרב, ‏במדינת ישראל אין מקום לקברים, והמצב הולך ומחריף, בעיתון מקור ראשון, 2 באוקטובר 2022
• פרק 271: מצופפים שורות בפודקאסט חיות כיס