לוקיוס אמיליוס פאולוס (קונסול בשנת 219 לפנה"ס)
.jpg) | |||||||||||
| מותו של פאולוס בקרב קאנאי | |||||||||||
| לידה | רומא העתיקה | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| נהרג |
2 באוגוסט 216 לפנה״ס קאנאי, איטליה  | ||||||||||
| מדינה |
רומא העתיקה | ||||||||||
| |||||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||||
|
טריומף (219 לפני הספירה) | |||||||||||
  | |||||||||||
לוקיוס אמיליוס פאולוס (בלטינית: Lucius Aemilius Paullus; המאה ה-3 לפנה"ס) היה מצביא ומדינאי רומאי. פיקד על הכוחות הרומאיים בקרב קאנאי ונהרג במהלכו.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוא היה בנו של מרקוס אמיליוס פאולוס, בן למשפחת הקורנליי, אחת המשפחות החזקות ביותר ברומא. בנו היה לוקיוס אמיליוס פאולוס מקדוניקוס, ונכדו היה פובליוס קורנליוס סקיפיו אמיליאנוס. בת נוספת שלו הייתה אמיליה פאולה, שנישאה לפובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס, וילדה לו את קורנליה אפריקנה שהייתה אמם של האחים גרקכוס המפורסמים.
הוא מונה לקונסול בשנת 219 לפנה"ס יחד עם מרקוס ליוויוס סלינטור, ובמסגרת תפקידו זה נשלח למלחמה באיליריה. המלחמה הסתיימה בניצחון והשליט האילירי דמטריוס נמלט למוקדון. אולם פאולוס ועמיתו הואשמו שלא בצדק במעילה בשלל, וחויבו בתשלום קנס.[1] פלוטרכוס טוען שדבר זה השפיע קשות על ביטחונו העצמי של פאולוס.[2] הוא שימש כשגריר במשלחת לקרתגו בשנת 218 לפנה"ס במסגרת פרשת סגונטום.[3]
בשנת 216 לפנה"ס הוא מונה שוב לקונסול כשעמו מכהן גאיוס טרנטיוס וארו הפופולרי אך חסר הניסיון. אותה תקופה בזז צבאו של חניבעל את אדמת איטליה בנחת. וארו רצה לצאת לקרב מכריע נגדו, אולם פאביוס מאקסימוס חשש מכך והפציר בפאולוס לנסות למנוע זאת: "נאמן אני עליך פאולוס יותר מווארו, אם אני מבטיחך שחניבעל יאבד פה באיטליה או יברח כפליט אם איש לא יילחם בו השנה. והרי גם עכשיו אף על פי שהוא נראה כמנצח וכאדוני הארץ, לא עברה אליו שום מדינה או עיר באיטליה. כנגד זה לא נותר בידו מן הצבא אשר הביא עמו מארצו אפילו שליש אחד." הוא הסביר לפאולוס שיש לנקוט באסטרטגיה של אדמה חרוכה שכבר הוכיחה את עצמה בעבר נגד חניבעל. פאולוס השיב לו: "כשאני מכוון את לבי כנגד נפשי פאביוס, נוח לי לעמוד בפני חניתות האויבים מלהיות תלוי שוב בגזר דינם של אזרחי עירי. אבל מאחר שהדבר נוגע למולדת אשתדל להיות מצביא טוב בעיניך מבעיני כל העומדים כנגדך בתוקף."[2] אולם השפעתו של וארו הייתה גדולה יותר, ולמרות מחאותיהם של פאולוס ופאביוס קובץ צבא גדול של בין 40,000 ל-80,000 איש לצורך השמדת חניבעל.
מכיוון ששניהם היו קונסולים, וארו ופאולוס התחלפו בפיקוד מדי יום ביומו. פוליביוס טוען שווארו פיקד על הצבא ביום הקרב. אולם חלק מהחוקרים המודרניים חושדים שהוא שיקר משום שהיה מקורב לאחד מנכדיו של פאולוס. אולם ככל הנראה ממילא ההוראה לתקוף הגיעה מהסנאט ולא מאחד הקונסולים.[4] וארו פיקד על האגף הימני ופאולוס פיקד על האגף השמאלי בקרב, הנודע כקרב קאנאי.
כנגד 80,000 הרומאים, הציב חניבעל 40,000 קרתגים. על פי המסופר במהלך הקרב פאולוס נפל מסוסו, בני לווייתו קפצו מסוסיהם כדי לעזור לו. כשראו זאת הפרשים האחרים סברו שהפקודה היא לרדת מהסוסים ולהילחם רגליים. ובזה אחר זה קפצו כולם. כשראה זאת חניבעל הפטיר: "לו היו נמסרים בידי אסורים בכבלים, לא הייתי שמח כל כך!"[5] פאולוס נפצע קשה מחיצים, וישב על סלע וציפה למותו. אחד מידידיו קורנליוס לנטולוס זיהה אותו ונתן לו סוס כדי שיוכל רכוב ולהציל את עצמו. אולם הוא השיב: "לך לנטולוס, ואמור לפאביוס מאקסימוס והעד לפניו שאמיליוס פאולוס קיים את עצותיו עד הסוף. ולא הפר דבר מכל מה שהוסכם עמו. אבל תחילה נוצח בידי וארו, ואחר כך בידי חניבעל."[6]
למרות נחיתותו המספרית הוכיח את עצמו חניבעל כמצביא מהשורה הראשונה. הקרב הסתיים בטבח נורא: בין 50,000 ל-60,000 רומאים נהרגו, ופאולוס ביניהם.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ישראל שצמן. תולדות הרפובליקה הרומית. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן.
- תאודור מומזן, דברי ימי רומא. תרגמו צ’ ויסלבסקי, דוד קלעי, צ’ רודי. עורכים: פ. לחובר, צ’ וויסלבסקי. תל אביב, הוצאת מסדה,
- כתריאל בן אריה. קרבות מופת (מאלכסנדר מוקדון עד אלנבי). ירושלים, הוצאת לביא, 1994.
- פוליביוס. היסטוריה. כרך ראשון, ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות: בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, 1991
- טיטוס ליוויוס. תולדות רומא. ספרים א, ב, כא, כב, ל. תרגמה מרומית: שרה דבורצקי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ב
- פלוטארכוס. חיי אישים. כרך שלישי - אנשי יוון ורומי. תרגם מן המקור היווני והוסיף הערות א' א' הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ג-1973
- הרולד למב, חניבעל - האחד נגד רומי, מערכות, 1964.
- Livius. Translated by F.G. Moore. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1919-1959 .
- Polybius. Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922-1925 .
- Appianus. Translated by H. White. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1912.
- Mommsen, Theodore. History of Rome. Online version in Classic Literature Library.
- T. A. Dorey and D. R. Dudley, Rome against Catrage. Secker & Warburg, 1971
- Brian Caven, The punic wars. Weidenfeld and Nicolson, 1980
- J. F. Lazenby, Hannibals' war. Aris & Phillips, 1978
- F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius. Oxford university press, 1957
- Gregory Daly, Cannae, Ruotledge, 2002
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]