לאיוש דוצי
 | |
| לידה |
29 בנובמבר 1845 שופרון, הונגריה  |
|---|---|
| פטירה |
27 באוגוסט 1919 (בגיל 73) בודפשט, הרפובליקה ההונגרית |
| שם לידה |
Dux Lajos |
| מדינה |
הונגריה |
| מקום קבורה |
בית הקברות קרפשי |
  | |
הברון לאיוש דוצי מנמטקרסטור, (במקור דוקס-Dux, בהונגרית: Dóczy Lajos; שופרון, 29 בנובמבר 1845 – בודפשט, 27 באוגוסט 1919)[1] היה איש ציבור יהודי-הונגרי, ראש אגף במשרד החוץ ההונגרי, יועץ חצר המלך ויועץ מועצת השרים, עיתונאי, משורר. היה חבר באגודת קישפלודי. ובאגודת פטפי.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאיוש דוקס נולד במשפחה יהודית. אביו היה מור (מוריץ) דוקס, סוחר עורות שפשט את הרגל במהלך מלחמת העצמאות ההונגרית (מהפכת 1848 בהונגריה). אמו הייתה רוזה רוזנברג. אחרי שפשט את הרגל בשל מיזמים כושלים בתקופת המלחמה ונשאר חסר כל עבר מור דוקס עם משפחתו לעיר הסמוכה נמטקרסטור, אז בהונגריה, היום דויטשקרויץ באוסטריה וניהל את העסק של גיסו מור רוזנברג. בנו לאיוש נשלח לגברת לוינגר, אחות אמו, בעיר נג'קניז'ה. שם למד בבית הספר היסודי היהודי שש כיתות ולאחר מכן למד זמן מה בישיבה בקרסטור. בשנת 1856 הוריו רשמו אותו לגימנסיה בעיר הולדתו שופרון, שם הפך לאחד ממנהיגי הנוער יחד עם ינה ראקושי ממוצא שוואבי לימים סופר ועיתונאי מפורסם בהונגריה. בסיום בחינות הבגרות החל ללמוד משפטים באוניברסיטת וינה והפך חבר מערכת של העיתון Presse. הוא דיווח לעיתון החשוב על ההכתרה למלך הונגריה של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה. המאמרים שלו עשו רעש גדול. ככתב, הוא הפך למרכז האגודה הספרותית, שנוהלה על ידי אדולף אגאי, לאיוש אשבוט, לאסלו הבשי, הברון איבור קאש, מנו קוני, טוביאש (טוביה) לעף וינה ראקושי. הוא גם כתב הרבה בכתב העת ההיתולי-פוליטי בעל היוקרה בורשסם ינקו, ובמקביל היה תומך נלהב בכתבותיו בעיתונים של מדיניות פרנץ דיאק. שר המשפטים בולדיז'אר הורבאט מינה אותו למשרד ראש הממשלה ככותב נאומים וכמנסח, אך כבר בשנת 1872 לקח אותו עימו שר החוץ הרוזן דיולה אנדראשי לווינה, ודוצי הפך עד מהרה ליועץ חצר המלוכה ההונגרי וליועץ מועצת השרים. במקביל התקבל כחבר באגודת קישפלודי ובאגודת פטפי. ב-8 ביוני 1878 קיבל תואר אצולה,[2] וב-13 במרץ 1900 קיבל את התואר ברון בתוספת קידומת האצולה לשמו "נמטקרסטורי" ממלך הונגריה פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה.[3][4]
הוא מעולם לא הפסיק את עבודתו העיתונאית. הוא עבד עבור ה-Presse, עבור הפשטי נפלו, עבור ה"מבשר" (Hírmondó), ה"רפורמה" (Reform) והפרמדנבלט (Fremdenblatt).
יצירתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחזותיו הועלו בזה אחר זה:
- הנביא האחרון (דן בחורבן בית המקדש, הוצג בבודה ב-1869); נשיקה (קומדיה זוכת פרס טלקי, התיאטרון הלאומי, 1874 בורגתיאטר 1877);
- אהבה אחרונה (קומדיה, התיאטרון הלאומי 1884; בורגתיאטר 1885)
- מריה סצ'י (דרמה היסטורית, התיאטרון הלאומי 1886)[5]
- זוגות מעורבים (קומדיה, תיאטרון לאומי, 1889)
- הרוזנת ורה (טרגדיה)
עם זאת, הוא התפרסם בזכות תרגומיו של פאוסט (1872) ב-1887, כאשר התיאטרון הלאומי ביצע אותו לראשונה בהונגרית בתרגומו.
מצד שני, הוא תרגם את "טרגדיית האדם" מאת אימרה מדאץ' (שהוצג בהמבורג ב-1892).
הקומדיה שלו "בת המלך אלינור" (1896) זכתה בפרס טלקי.
הוא היה עמית בכל כתבי העת של הספרות היפה והעיתונים היומיים הגדולים בשפה ההונגרית של אותה תקופה.
כתביו התפרסמו תחת השם הבדוי טוביאש אונקל היו פופולריים במיוחד ב-Neues Pester Journal.
יצירותותיו הנוספות:
- מכתבים אנונימיים לקלמן טיסה (1872);
- שירים (1890);
- נאומים ומערכונים (1890);
- כרמלה ספאדארו (נובלה, 1890);
- כל השירים מאת פרידריך שילר (1902);
- טרילוגיית ולנשטיין (עבור התיאטרון הלאומי, 1904);
- שירי גתה (1906).
- תרגם רבים משיריהם של יאנוש אראן ומיהאי ורשמארטי לגרמנית,
- תרגם מספר לבריות של אופרות להונגרית
- כתב את הטקסט של האביר פאזמאן עבור יוהאן שטראוס.
שמותיו הבדויים היו: אומיקרון, קלייר, אומגה, אונקל טוביאס.
נישואים וצאצאים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוא נשא לאישה את אילונה מאייר פון גונטהוף בווינה ב-20 באוקטובר 1879 (וינה, 2 בספטמבר 1862 – וינה, 6 ביוני 1930). הם התגרשו ב-9 באוקטובר 1891. בנו היה הברון פטר דיולה דוצי (וינה, 26 באוקטובר 1881 – באד אישל, 26 בדצמבר 1962) שאשתו הייתה הברונית סוזן פון פרסטל (וינה, 11 בפברואר 1895 – וינה, 13 במאי 1974)
כתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Goethe, Faust. Tragédia magyarra ford. I. rész. Pest, 1872. (A II. részből töredékek vannak Költeményei czímű munkájában, Budapest, 1890.)
- Névtelen levelek Tisza Kálmánhoz az új programm alkalmából. Ugyanott, 1872. (Különnyomat a Reformból.)
- Sakk a királynak, vígjáték 4 felv. Schauffert után ford. Dux L. U. ott, 1873. (Nemzeti Szinház Könyvtára 27.)
- Csók, vígh. 4 felv. Bpest, 1874. (Ism. Petőfi Társaság Lapja 1877. 11. sz. Ellenőr 62. sz. 2. kiadás 1878. 3. k. 1881. 4. k. 1886. 5. k. 1891. U. ott. Németül, Bécs, 1879.)
- Utolsó szerelem, tört. vígjáték. U. ott, 1880. (2. átdolgozott kiadás. U. ott, 1888. Németül. Lipcse, 1887. és Stuttgart, 1891.)
- Széchy Mária, tört. szinmű. U. ott, 1885. (Ism. P. Napló 349. sz. sat. Németül: Stuttgart, 1891.)
- Merlin, dalmű 3 felv. ford., zenéje Goldmarktól. U. ott, (1887. M. kir. Operaház Könyvtára.)
- Vegyes párok, szinmű 3 felv. U. ott, 1889.
- Költeményei. U. ott, 1890. (Ism. Főv. L. 1889. 341. 351. sz. Nemzet 341. sz.)
- Beszélyek és vázlatok. U. ott, 1890. Két köt. (Ism. Nemzet 1889. 314. sz. Bud. Hirlap 317. sz. Bud. Szemle LXI.)
- Carmela Spadaro. Novelle. Stuttgart, 1890.
- Vera grófnő, szomoruj. 3 felv. U. ott, 1891. (Szépirod. Könyvtár II. sz.)
- Die Tragödie des menschen. Dramatisches Gedicht von Emerich Madách. Aus dem Ungar. übersetzt. U. ott, 1891. (2. kiadás. U. ott, 1892.)
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- לקסיקון יהודי הונגרי. עורך פטר אויווארי. לאיוש דוצי
- Szinnyei József: Magyar írók élete és munkái (יוז'ף סיניאי: חייהם ויצירותיהם של סופרים הונגרים)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לאיוש דוצי: נשיקה
- לאיוש דוצי: כרמלה; טירת מוראן הקטנה; כמה?; נקמתו של פיפין; Saeckerhets-Taenstickor; נישואי תערובת; דבר הרוזן פרסום בתמונות של כותבי רומנים הונגרים.
לודויג פון דוצי (1845-1919), דף שער בספרייה הלאומית- כתבי לאיוש דוצי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Gyászjelentése (1919)".
- ^ K 19 - Király Személye Körüli Minisztérium Levéltára - Királyi könyvek - 68. kötet - 468. oldal
- ^ K 19 - Király Személye Körüli Minisztérium Levéltára - Királyi könyvek - 70. kötet - 681. oldal
- ^ K 19 - Király Személye Körüli Minisztérium Levéltára - Királyi könyvek - 70. kötet - 750 - 756. oldal
- ^ A színmű szövege online