לאו כהן

לאו כהן

לידה	6 ביולי 1894
פטירה	19 ביוני 1961 (בגיל 66)

לאו (יהודה פנחס) כהן (6 ביולי 1894 – 19 ביוני 1961) היה משפטן יהודי ומומחה למשפט חוקתי, שכיהן בין היתר כמזכיר המדיני של הסוכנות היהודית בשנים 1935–1948 וכמזכיר המדיני של משרד החוץ לאחר הקמת מדינת ישראל. בשנת 1949 פרסם לאו כהן הצעת חוקה ראשונה למדינת ישראל.

ביוגרפיה

נולד בפרנקפורט שבגרמניה בשנת 1894 בן מרדכי יצחק כהן ולאה בת ר' יהודה פנחס נאביאסקי מקובנה. קיבל חינוך יהודי – התחנך בבית הספר העממי-יהודי בפרנקפורט, ולאחר מכן החל ללמוד בבית הספר הריאלי של הקהילה. הוא היה פעיל באגודות סטודנטים יהודים וציונים. בשנת תר"ץ נשא את מרים בת מאיר קניגסהופר, שנפטרה ימים אחדים לאחר לידת בנם, מרדכי יצחק. כהן התחתן בשנית עם מינה יהודה בארט.

בין השנים 1914–1919 למד לאו כהן משפטים בגרמניה ובשנת 1921, עלה לארץ ישראל, אך לאחר זמן קצר חזר לאירופה והשלים בגרמניה את תואר דוקטור במשפטים באוניברסיטת היידלברג. בשנת 1935 עלה שוב לארץ ישראל ושימש במשך שלוש עשרה שנה המזכיר המדיני של הסוכנות היהודית. לאחר הקמת מדינת ישראל, היה המזכיר המדיני של משרד החוץ וגם כיהן כפרופסור ליחסים בין-לאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים.

לאו כהן פרסם מאמרים בנושאים מדיניים ובשנת 1932 פרסם חוברת מחקר על חוקת אירלנד החופשית. בשנת 1949 חיבר את הצעת החוקה למדינת ישראל. כמו כן הוא ערך את הקבצים: "מועד ועצרת" – ילקוט לחג הסוכות, ירושלים תש"ד.

יצירתו המרכזית

עבודת מחקרו שעסקה בחוקת אירלנד החופשית התקבלה בשנת 1922 ולאחר מכן הוא עבר לדבלין המשיך את מחקרו ופרסם ספר עליו בשנת 1932. בשנת 1937 היה כהן מעורב בהכנת הטיוטה לחוקה החדשה של אירלנד.

החלטת האו"ם 181 מיום כ"ט בנובמבר 1947 קבעה כי המנדט הבריטי מסיים את תפקידו בארץ ישראל, ואת חלוקת הארץ לשתי מדינות – מדינה ערבית ומדינה יהודית. בנוסף לכך, קבעה החלטת האו"ם בסעיף 10 כי "האספה המכוננת של כל מדינה (היהודית והערבית) תתקין חוקה דמוקרטית למדינתה". מיד לאחר ההחלטה התחיל היישוב היהודי להתארגן לקראת הקמת המדינה. הוועד הלאומי והנהלת הסוכנות היהודית הקימו "ועדת מצב" שתפקידה לפקח על ההכנות לקראת קבלת העצמאות, בנוסף הוקמה גם "מועצה משפטית" שתפקידיה היו לייעץ לוועדת המצב ובעיקר לתכנן את מערכת המשפט ואת דברי החקיקה הנדרשים לצורך הקמת המדינה.

ליצירת החוקה מינתה הנהלת הוועד הלאומי כבר בספטמבר 1947 ועדה שתפקידה לנסח הצעת חוקה למדינה שבדרך. בראש הוועדה עמד הפוליטיקאי והמשפטן זרח ורהפטיג שהתחיל לחבר טיוטה לחוקה העתידית אך במהרה הופסקה עבודתו. הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון ויצחק גרנבוים טענו כי אין זה נכון שהוועד הלאומי בעצמו ייקח לעצמו את העיסוק הממלכתי החשוב של ניסוח חוקת ישראל.

לאחר החלטת האו"ם זימנה גולדה מאירסון (מאיר) את ורהפטיג לפגישה וביקשה ממנו לחדול מעיסוק כתיבת החוקה שכן מלאכה זו ניתנה למזכיר המדיני של הסוכנות היהודית המשפטן לאו כהן. עצם היותו של כהן מומחה למשפט חוקתי והיותו יהודי הפכו אותו למועמד הטבעי לתפקיד.

בשנת 1948 הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. בהכרזת העצמאות נכתב מפורשות כי בהתאם להחלטת האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 על בחירות לאספה מכוננת ואימוץ חוקה כתובה פורמלית. החוקה תהיה עליונה ונוקשה. מגילת העצמאות הטילה על מועצת המדינה הזמנית את כינון החוקה לישראל. מועצת המדינה החליטה להתחיל בעבודת הכנה של טיוטת חוקה, שתעמוד לרשות האספה המכוננת כשזו תתכנס ולשם כך מינתה ועדה של שמונה חברים אשר בראשה עמד ד"ר זרח ורהפטיג. לוועדה זו הוגשו חמש הצעות שונות לחוקה.

באוגוסט 1948 הגיש לאו כהן לוועדת ורהפטיג את החוקה שכתב, שאורכה היה כאחד עשר עמודים מנוקדים. ההצעה נכתבה במקורה באנגלית ותורגמה לעברית על ידי ד"ר משה זילברג.

מתוך חמש ההצעות בחרה הוועדה לאמץ את הצעתו של ד"ר לאו כהן שהוגשה בידי שר המשפטים פליקס רוזנבליט (לימים פנחס רוזן). בחירה זו נבעה מהעובדה שהצעתו של כהן הייתה מגובשת מאוד, כמו כן היה לו מוניטין בין-לאומי בנושא ובנוסף הוא נהנה מתמיכתם הפוליטית של ראשי הסוכנות היהודית עוד לפני הקמת המדינה ולאחר שזו קמה קיבל את תמיכתם של שר המשפטים ושל ראש ועדת החוקה.

חוקת לאו כהן

החוקה שכתב לאו כהן נפתחת בהקדמה:

"אנחנו, בני ישראל,

בתתנו שבח והודיה לאל בורא עולם, שהוציאנו מעבדות לחירות והשיב

אותנו אל הארץ אשר נשבע לאבותינו;

ובזכרנו ברית ראשונים של דורות בישראל, אשר הקריבו קרבנות לאין ספור

למען לא תכבה גחלת יעקב ולא תסוף שארית נחלתו;

ובהעלתנו על לב את זכר שלומי אמוני ישראל, שרידי-עם, אשר שמרו את

משמרת היישוב בארץ, ובפקדנו את מאמציהם הנעלים של חלוצי תחית הלאום;

ובגמרנו אמר; לכונן את מדינתנו על אדוני שלום וצדק כחזון נביאי ישראל,

להחיות בה את קניני הרוח של מורשת אבות, לפתח את שערי הארץ לכל יהודי

הבא להתנחל בה, ולהשרות ביטחון ושפע על כל השוכנים בתוכה,-

קיימנו וקיבלנו עלינו את דברי החוקה הזאת"

חוקת כהן בנויה מתשעה פרקים. בפרק הראשון אחד-עשר סעיפים המפרטים את היסודות המדיניים של מדינת ישראל. סעיפים אלה קובעים את אופייה, את הנתינות המקורית, את הלשון, את הדגל ואת זכויותיהם של כלל אזרחי מדינת ישראל. פרק זה מכיל את רוב תקנות ההצהרה הכלולה בהחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947.

הפרק השני מפרט את זכויות היסוד של האדם: "קדושת החיים וכבוד האדם", "חופש האדם", "כבוד חיי הפרט", "חופש המצפון והפולחן", "חופש הדיבור והאיגוד", "זכות מקלט" ובהמשך זכויות כלכליות וסוציאליות.

הפרק השלישי מפרט על מוסד הרשות המחוקקת ועל הזכות לבחור ולהיבחר. בפרק ממשיך ומפרט כהן על תהליך הבחירות בישראל, זכויותיהם וחובותיהם של חברי בית הנבחרים, תפקידו של בית הנבחרים.

הפרק הרביעי מפרט על מוסד הרשות המבצעת. בפרק מרחיב כהן על בחירת נשיא המדינה ותפקידיו בהמשך מסבירה החוקה על סמכויות הממשלה ועל תפקידיהם של שרי הממשלה וראש הממשלה העומד בראשם.

הפרק החמישי מסביר את ארגון בתי הדין השונים במדינת ישראל ועל מעמד השופטים.

הפרק השישי דן בענייני החוקה, תפקידו של בית הדין לשמור על קיום החוקה ועל האופן שבו ניתן לתקן את החוקה ולבצע בה שינויים.

הפרק השביעי קובע כי חוקים הנחקקים במדינה לא יכולים לסתור בשום אופן את דברי החוקה.

הפרק השמיני קובע כי המשפט שקיים בארץ ישראל עוד לפני החוקה ימשיך להתקיים כל עוד הוא עולה בקנה אחד עם דברי החוקה, בנוסף הוא קובע כי חוקת המדינה תהיה מושתתת על עקרונות יסוד המשפט העברי, ואלה ידריכו את השופטים כאשר יתקלו במקרה בו אין חוק מוסדר.

הפרק התשיעי והאחרון חותם את החוקה באמירה כי "החוקה תחול ביום פרסומה בעיתון הרשמי".

כתיבת החוקה

לאו כהן כתב שלוש הצעות שונות לחוקה, השתיים האחרונות מבוססות על ההצעה הראשונה אך עם שינויים ותיקונים. למרות זאת, ההצעה הראשונה לחוקה של כהן מתחילת 1948 פחות ידועה.

השינויים שנערכו בין שלוש הגרסאות נבעו מהוויכוח הבסיסי הנוגע לאופי החוקה של מדינת היהודים, האם היא צריכה להיות דומה לחוקותיהן של מדינות דמוקרטיות מודרניות, או שמא עליה לבטא את המסורת היהודית ולהגן על אופייה היהודי המיוחד של המדינה.

הצעת החוקה הראשונה

ההצעה הראשונה לחוקה שכתב כהן כמעט ולא התייחסה לסוגיית המסורת היהודית, בהצעתו המאוחרת לאו כהן ניסה לשלב מאפיינים מהדת היהודית בעקבות ביקורת שנמתחה עליו בעיקר על ידי חוגים דתיים. למרות זאת, הצעה זו היא הבסיס לשתי ההצעות הבאות שחיבר כהן.

בגרסה זו, שנכתבה לפני קום המדינה, עדיין לא ידע כהן כיצד תקרא המדינה ולכן קרא לה "המדינה היהודית". בנוסף הוא מעלה עוד כמה שמות אפשריים למדינה: יהודה, ציון, ארץ ישראל וארץ ישראל המערבית. ממשלת מדינת היהודים, כך קבע, תשב על הר הכרמל, וירושלים שלא הייתה מיועדת להיות חלק מהמדינה היהודית (כפי שנקבע בתוכנית החלוקה של האו"ם) הקשר בינה לבין אזרחי העיר הוחלט בהמשך ההצעה. גבולות המדינה שתקום מוזכרים בנספח לחוקה, נספח זה לא נמצא, אך ככל הנראה אלה היו גבולות החלטת החלוקה.

בחלקים הראשונים של ההצעה הראשונה נראה כי כהן הושפע ממספר חוקות זרות ביניהן חוקות צרפת, ארצות הברית, אירלנד, סין ורפובליקת ויימאר. בנוסף, ניכרת השפעה רבה מהחוקה האירית בה כהן התמחה. בעיקר בחלקים בהם עוסקת החוקה בזכויות האדם כמו כן בניסוח ההקדמה ובמבנה החוקה. בשתי ההצעות הבאות ההשפעה האירית נעלמה.

למרות היותו יהודי דתי והעובדה שהצעתו מגדירה את המדינה כבית לאומי של העם היהודי נראה כי כהן חזה מדינה יהודית חילונית עם חוקה ולכן נמנע כהן מהצהרות דתיות בחוקתו. מלבד הפתיח בו הוא מודה לאלוהים, האמונה באל ותורתו אינם באים לידי ביטוי בחוקתו, והיעדר זה מורגש חזק יותר בגרסה הראשונה מאשר בגרסה השנייה.

בביקורת שנתן זרח ורהפטיג על גרסתו השנייה של כהן לחוקה הוא מעיר כי אין בה שום דבר הנוגע לדת היהודית, הניסוח מאוד ליברלי ונמנע וכי הוא אינו נותן תשובה ברורה לנושאי דת. לפי ורהפטיג הדת צריכה לקבל מעמד בחוקה של מדינת ישראל.

הצעת החוקה השנייה

את ההצעה השנייה כותב כהן לאחר הקמת המדינה. בהצעה השנייה ערך כהן מספר שינויים, ראשית החוק המכונן הושמט מההצעה השנייה, בנוסף כהן מוסיף הסברים מפורטים לכל הסעיפים בהצעה זו. כמו כן, הוא הוסיף שלושה חלקים קצרים וחשובים, שהמשמעותיים שבהם הן הוראות מעבר, כלומר בסעיף נאמר כי החוקים הקיימים בישראל יהיו תקפים כל עוד הם עולים בקנה אחד עם החוק, עם שפת החוקה ולא תוקנו על ידי בית הנבחרים. כמו כן, נאמר כי החוקה תיכנס לתוקף ביום פרסומה הרשמי על ידי הממשלה.

נראה כי הביקורת שניתנה על גרסתו הראשונית נתנה את אותותיה על הגרסה השנייה שכבר הזכירה כי השבת וחגי ישראל הם ימי המנוחה הרשמיים. בנוסף כהן מזכיר את השפעתו של המשפט העברי בנוסף לחוק וכי זכויות האדם בעידן המודרני הושפעו מהתנ"ך.

כאשר משווים בין שתי ההצעות, ניתן לראות כי השינויים לא גדולים, ישנן התאמות בניסוח, תוספת של הבהרות, העברת פריטים לחלקים אחרים של החוקה, איחוד ומחיקה ותוספת של קטעים טכניים חסרי משמעות. כל אלו נבעו בעיקר מהביקורת שניתנה על ההצעה הראשונה, למרות זאת, כהן דחה את מרבית ההערות והציע תיקונים.

הצעת החוקה השלישית

ההצעה השלישית מונה רשימה ארוכה של זכויות אזרח בסיסיות, היא מפרידה בין רשויות השלטון ע"פ המודל של מונטסקייה וקובעת את עליונות החוקה על פני החקיקה הרגילה של הפרלמנט. בחוקה זו מציע לאו כהן משטר נשיאותי לישראל או כהגדרתו "רפובליקה ריבונית, עצמאית ודמוקרטית". למרות זאת, לאו חשש מנשיא חזק מידי ולכן הגביל מאוד בחוקתו את סמכויותיו. בפרק ד' סעיף 48, קבע כהן: "נשיא המדינה עם מועצת השרים יהיו הרשות המבצעת בישראל" וגם "נשיא המדינה ייבחר, בהצבעה חשאית, על ידי בית הנבחרים" הנשיא הוא האחראי למינוי ראש הממשלה ולמינויים של חברי הפרלמנט, השרים והנציגים של מדינת ישראל. למרות כל אלו, כל פעולה רשמית של הנשיא תחתם חתימת קיום על ידי ראש הממשלה או אחד השרים, הלוקחים בכך אחריות לפעולותיו. הגבלה נוספת על הנשיא לפי חוקה זו: "נשיא כי יחטא, והאשימוהו שני שלישים ממספר הצירים בעוון בגידה, בצע, או עברת זדון על דברי החוקה, ויצא חייב מלפני בית הדין העליון – יועבר מכהונתו".

שיטת הבחירות שנקבעה בחוקה זו הייתה יחסית ואזורית ונקבע כי ואחת לשלוש שנים ייבחנו האזורים מחדש כדי לבדוק ולקבוע האם חלו שינויים בהרכב האוכלוסייה. ההחלטות וההגבלות שנקבעו בחוקת כהן נכתבו מתוך הפקת לקחים מקריסת המשטרים הפרלמנטריים באירופה של שנות השלושים והארבעים. בדברי ההסבר לחוקתו, הסביר כהן כי במשך שלושים השנים האחרונות צפה כיצד בקלות רבה ניתן לנצל את החופש שבמשטר הדמוקרטי, לשם חיסול המשטר הזה עצמו "גם למשטרים הדמוקרטיים הקיימים עלולות להתגנב מגמות טוטליטריות, ואין לך דבר מסוכן מלהיתפס לאשליה שלא תהיה כזאת בישראל".

בגרסה השלישית לחוקה נטה כהן להעניק להצעתו אופי יהודי יותר, ההצעה השלישית והאחרונה היא גם הידועה ביותר מכיוון שהיא זאת שפורסמה באופן רשמי בתחילת 1949 (למרות שלא הייתה מחייבת) היא פורסמה בשפה האנגלית על ידי משרד המידע הציוני שבלונדון. ההצעה תורגמה לעברית על ידי משה זילברג.

ההצעה השלישית שונה משתי קודמותיה שנכתבו בעברית, אחת הסיבות לשינויים היא העובדה שהצעה זו נכתבה לאחר מלחמת העצמאות ולכן, בהצעה זו אין אזכור לגבולות תוכנית החלוקה וליחסים עם התושבים הערביים.

כמו כן, נקבע כי המדינה תיישב את המחלוקות שלה בדרכי שלום ותימנע משימוש בכוח כדי לפתור אותם. כחלק מהשינויים הנוגעים לאופייה הייחודי של המדינה כיהודית מוזכרים בחוקה זו סמכותם של בתי הדין הדתיים. שינויים נוספים קשורים להיבטים שונים של משפט וממשל במדינה, ברובם אלו שינויים טכניים אך קיימים גם שינויים מהותיים כמו שליטה של המדינה על משאבי הטבע ועתיקותיה ומגבלה בזכות ההסגרה של אזרחים למדינה זרה.

הביקורת

זרח ורהפטיג יושב ראש ועדת החוקה העביר את הצעת החוקה של ד"ר לאו כהן לרבנים ולאישים דתיים על מנת לקבל את חוות דעתם, כ-16 תשובות התקבלו. מתוך התשובות השונות שהובאו ניתן להסיק כי כמעט כל הרבנים הרגישו כי אין בהצעתו של כהן, שום זיקה ושום קשר פנימי לדיני התורה. בנוסף לכך, על חלק מהמבקרים נעשה הרושם של תרגום מחוקה שכתובה בלועזית, שיכולה לשמש חוקה לכל מדינה שבעולם, וכי לא נראה כי זוהי חוקה ייחודית של עם יהודי שיש לו דינים וחוקים משלו. עוד נאמר כי ההצעה מתעלמת מקיום דיני התורה ומשתיקה אותם ולעיתים אף עומדת חוקה זו בניגוד להם. ולכן, בגלל כל אלו דרשו רבים מהרבנים נוסח שונה לחלוטין והערכתם לחוקתו של כהן הייתה שלילית.

השינויים שנערכו בהצעה כנראה שנעשו בעקבות חשיבה מחודשת של כהן, אך נראה יותר כי הם נבעו בעיקר מהביקורת הנוקשה שנשמעה בתחילת הדיונים במיוחד על ידי שלוש דמויות עיקריות, מאיר-דייוויד לבנשטיין (אגודת ישראל) טען כי חוקתו של כהן בכלל לא יהודית וכי החוקה האמיתית של העם היהודי הוא התורה. יזהר הררי הסביר כי משום האופי הייחודי של דת ישראל שהיא גם אומה, "זה בלתי אפשרי שלא להזכיר בחוקה את הקשר לדת ישראל". ורהפטיג יושב ראש הוועדה השפיע רבות על כהן, הוא החל את נאומו בתיאור על המצופה מאופי החוקה, ובטענה כי על החוקה לבטא את הקשר בין מדינת היהודים המתחדשת לבין ממלכת ישראל הקדומה, בדגש על היותה המשך לאותו גוף פוליטי קדום ולא ישות פוליטית חדשה. בנוסף לביקורת זו פעל זרח ורהפטיג להשגת ביקורות מאנשי דת נוספים, רובם מן הציונות הדתית שמתוכה מגיע כהן. ורהפטיג שיגר את חוקתו של כהן לשורה של רבנים ואישים דתיים, וביקש את חוות דעתם. כמעט כל הרבנים ענו כי בחוקה הזאת "שום זכר ושום קשר פנימי לחוקי התורה".

גם נציגים מן הצד הפוליטי השמאלי של המפה הפנו ביקורת כלפי חוקתו של כהן, אך אלו טענו כי ההצעה דתית מדי וכי יש להסיר את המגמה הדתית בהצעת החוקה, ביקורת זו לא השפיעה כמעט על החוקה החדשה שחיבר כהן. השינויים שנערכו בהצעה השלישית נעשו במיוחד בהשפעת הביקורת של רבנים ודמויות דתיות שונות. ובאמת בעקבות הביקורת, ניתן לראות בבירור כי בחוקה השלישית והאחרונה ישנה השפעה רבה יותר של המסורת היהודית.

כאשר משווים בין ההצעה השלישית לחוקה לבין קודמותיה ניתן לראות כי הביקורת הדתית הטרידה את כהן, והוא נתן לה חשיבות רבה יותר מאשר לביקורות אחרות, אך ייתכן שהיה לו גם חששות, אשר מאוחר יותר הוכחו גם כמוצדקות, על כך שגורמים דתיים עשויים למנוע את חוקתו בטענה שהיא לא הייתה מספיק יהודית.

כתוצאה מכך, ביצע כהן תיקונים חלקיים בהצעתו בהתאם לביקורת מצד אנשי דת שונים, אך הוא לא חשף זאת בכתביו השונים או בכל מקום אחר.

דחיית החוקה

חוקתו של כהן לא הייתה החוקה היחידה שהוצעה לוועדת החוקה הראשונה של הכנסת, מספר הצעות הוצעו לכנסת וביניהן הצעתו של ד"ר איתמר פרוינד שנכתבה בשפה הגרמנית וכללה 195 סעיפים ושהייתה לה זיקה דתית ברורה. הצעה נוספת של ד"ר ורנר פראושטטר, נכתבה בשפה העברית וכללה כ־79 סעיפים, חוקה זו הייתה חילונית לגמרי ובה נכתב חידוש מעניין: נישואים בין בני זוג יהיו לפי בחירה: אזרחיים או דתיים. הצעת חוקה נוספת היא זו של ד"ר שמואל רולבנט שנכתבה בשפה האנגלית והציעה הפרדה גמורה בין דת למדינה. לבסוף בחרה ועדת החוקה של מועצת המדינה לדון בהצעתו של ד"ר לאו כהן.

הוועדה קיימה יותר מ-20 ישיבות שונות בדבר ההצעות השונות של כהן, עם זאת במהלך החודשים האחרונים של שנת 1948 וככל שהתקרבה סיומה של ממלחמת העצמאות ועמה הבחירות הדמוקרטיות לאספה המכוננת, הלכה והתגבשה מחלוקת לגבי הנחיצות של החוקה והסכנות הכרוכות בתהליך החקיקה. למרות שכל המפלגות השונות שהתמודדו לבחירות התייחסו במצען לחוקה עתידית, החלו מדינאים שונים ובראשן בן-גוריון וזרח ורהפטיג (יושב ראש ועדת החוקה) להשמיע פקפוקים לגבי קיומה של חוקה. אצל בן-גוריון התגבשה ההבנה כי לא ניתן לחוקק במהירות חוקים מתקדמים וטובים כבר עם הקמת המדינה.

מחלוקת זו שהושמעה לפני כן רק בדיוני ממשלה, בדיוני ועדת החוקה ובפורומים סגורים אחרים, צפה ועלתה בינואר 1949 לקראת הבחירות הראשונות של המדינה החדשה. הבעיה נבעה מהרצון של המדינה לקיים את הנקבע בהחלטת האו"ם לגבי החוקה ומצד אחר ההבנה כי סדר הזמנים שהאו"ם קבע אינו מציאותי לאותו הזמן. ערביי ארץ ישראל לא קיבלו את תוכנית החלוקה ומלחמת העצמאות שפרצה בעקבות החלטה זו שיבשו לגמרי את הוראות החלטת האו"ם כלשונן.

ויכוח ציבורי החל להתפתח בדבר כתיבת החוקה, האם יש לחוקק אותה במיידיות או שראוי לדחות אותה למועד מאוחר יותר ובינתיים להסתפק בשורה של חוקים יסודיים. בראש המתנגדים לחקיקה של חוקה כתובה עמד דוד בן-גוריון ולפי דבריו: "זו דעתי הפרטית. אני חושב שלא נחוצה לנו כרגע שום חוקה. כאשר יבוא העם היהודי לארץ – הוא יצור לו חוקה". עם הזמן הוויכוח הפך לאינטנסיבי וציבורי, אגודת ישראל שללה לחלוטין את רעיון החוקה ועמדתה השלילית השפיעה על החזית הדתית כולה. דובריה של האגודה התבטאו באופן קיצוני נגד החוקה "לפי השקפת אגודת ישראל יש רק לתורה הכתובה והמסורה סמכות ריבונית בחיי עם ישראל |...| כל חוקה שהיא יציר כפיו של האדם אין מקומה בישראל" ההתנגדות הייתה כה רבה עד כי החרדים ביקשו להילחם בכל צורה של הסכמה לחוקה כתובה. ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת הראשונה הקדישה לשאלה זו שמונה ישיבות ומליאת הכנסת דנה בעניין החוקה במשך עשר ישיבות בהן נאמו 41 חברי כנסת שונים.

החלטת הררי

ב-13 בדצמבר קיבלה הממשלה החלטה כי אין היא רואה צורך בחוקה, אלא יש לחוקק בדרך הדרגתית מספר חוקי יסוד שיעסקו בסדרי השלטון ובזכויות האדם. בעקבות ההחלטה, קבעה ועדת החוקה להעביר את הדיון למליאת הכנסת שלבסוף קיבלה את הצעתו של יזהר הררי: "הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים-פרקים באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת |...| וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת מדינת ישראל"

החלטת הררי היא הצהרה של הכנסת ואינה חוק, היא נכתבה בכוונה כהצהרה עמומה, שנועדה לטשטש את הוויכוח בדבר כתיבת החוקה ולהשאיר לכנסת מרחב פעולה רחב בכל הקשור לחקיקת חוקי יסוד.

עבודות נוספות

לאו כהן סיים את עבודת הדוקטורט שלו במשפטים באוניברסיטת היידלברג שבגרמניה בשנת 1927. עבודתו עסקה בחוקה של אירלנד – המדינה החופשית שקמה בשנת 1922. לאחר מכן עזב כהן לדבלין, שם הוא הרחיב את מחקריו לספר שפורסם בשנת 1932. בקדמת הספר צוין כי חשיבותו ותרומתו לחוק החוקתי אינה מוגבלת רק לאירלנד. כהן המשיך במחקר החוקתי בשנים שלאחר מכן.

ספרו על חוקת אירלנד נותר עד היום מקור חשוב במחקר החוקה הלאומית, החשיבות והתכונות החלוציות של מחקרו הוכרו כבר בעת פרסומו. את הערכה למחקריו של כהן ניתן לראות בביקורות שונות: "מחקר על חוקת המדינה החופשית בעזרת ספרו של ד"ר כהן יהיה מעניין לא רק לבעלי דאגה מיוחדת לענייני אירים, אלא לכל התלמידים לבעיות החוקתיות של חבר העמים הבריטי".

"יצירה זו היא הפרשנות הביקורתית הראשונה בכל אורך החוקה. אבל זה הרבה יותר מניתוח של מסמך מכיוון שלא רק הוא עסק בהיסטוריה של הכלי ובפילוסופיה הפוליטית העומדת בבסיס עיצובו, אלא בכל החוויה החוקתית של המדינה החופשית".

אחת הסיבות לכך שנבחר לכתוב את הטיוטה לחוקה של המדינה היהודית היא המחקר הנרחב של כהן על החוקה האירית. ד"ר כהן המשיך לכתוב על החוק החוקתי האירי ולבסוף, כעובד מדינה במשרד החוץ הישראלי, הוא נקרא להכין חוקה לדיון בפני האספה המכוננת של ישראל.

הרקע הרחב של כהן בחוק החוקתי מסביר כיצד הוא הצליח לנסח טיוטה שלמה של ההצעה, עם הקדמות, סעיפים והערות הסבר, תוך חודשים ספורים. ובאמת ניתן לראות את ההשפעה האירית על הצעות החוקה של כהן, הוא בעצמו ציין את הדמיון בין המדינה היהודית החדשה לבין אירלנד, שתי מדינות אשר שוחררו מן הכיבוש הבריטי.

ראו גם

• חוקה (ישראל)
• החלטת הררי
• תוכנית החלוקה

לקריאה נוספת

• Radzyner, Amihai. “A Constitution for Israel The Design of the Loe kohn proposal,1948” Israel Studies (2010): 1–24.
• Radziner, Amihai “The Irish Influence on the Israeli Constitution Proposal 1948.Constitution of Ireland Perspectives and Prospects": 69–89.
• בכור, גיא. חוקה לישראל סיפורו של מאבק. אור יהודה: ספרית מעריב, 1996.
• ורהפטיג, זרח. חוקה לישראל דת ומדינה. ירושלים: "מסילות", תשמ"ח.
• כהן, יהודה פנחס. חוקה לישראל הצעה ודברי הסבר. תל אביב: מועצת המדינה, תש"ט.
• פרידמן, שוקי ורדזינר, עמיחי. חוקה שלא כתובה בתורה. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006.
• קידר, ניר. בן-גוריון והחוקה. אור יהודה: אוניברסיטת בר-אילן, 2015.
• רפאל, יצחק. אנציקלופדיה של הציונות הדתית חלק ששי. ירושלים: מוסד הרב קוק, 2000.