לאו גולדברגר
 | |
| תמונת לאו גולדברגר באוסף מוזיאון הטקסטיל בהונגריה | |
| לידה |
2 במאי 1878 בודפשט, האימפריה האוסטרו-הונגרית  |
|---|---|
| נרצח |
5 במאי 1945 (בגיל 67) מאוטהאוזן, אוסטריה |
| מדינה |
הונגריה |
  | |
לאו גולדברגר, בשמו המלא ד"ר לאו בודאי-גולדברגר (בהונגרית: Goldberger Leó, בודפשט, 2 במאי 1878 – מאוטהאוזן, 5 במאי 1945) היה תעשיין יהודי-הונגרי, אחת הדמויות המפורסמות של תעשיית הטקסטיל ההונגרית, שמילא תפקיד חשוב מאוד במודרניזציה של תעשייה זו בעשורים הראשונים של המאה העשרים. הוא היה נשיא ומנכ"ל מפעל טקסטיל גולדברגר שנוסד בשנת 1785, היה נשיא "האיגוד הלאומי של התעשיינים בהונגריה" (GYOSZ), נשיא ה"איגוד הלאומי של יצרני הטקסטיל ההונגריים", חבר הנהלת "המכון לסחר חוץ בהונגריה", יועץ ראשי של "הבנק הלאומי ההונגרי", חבר הבית העליון של הפרלמנט ההונגרי משנת 1935. בשנת 1944 נעצר בבודפשט על ידי הגסטפו ונלקח למחנה ריכוז; הוא נפטר שם כמה ימים לאחר שחרור מחנה מאוטהאוזן.
היסטוריה של משפחת גולדברגר[1][2]
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראו בהרחבה משפחת גולדברגר
האב הקדמון של משפחת גולדברגר, משפחה יהודית-הונגרית, (בהונגרית: Goldberger család), נקרא בשמו הפרטי פרץ, והיה צורף שעל פי המסורת המשפחתית היגר להונגריה מפדובה או מוונציה[3], לפי סברה אחרת הגיע להונגריה ממוראביה והתיישב באובודה.
- בנו של פרץ היה פרנץ גולדברג - ששינה את שמו לגולדברגר בראשית המאה ה -19[4] - והוא נולד בהונגריה בשנת 1755.
- פרנץ גולדברגר הוריש את העסק לבנו, שמואל גולדברגר (1784–1848).
- עם מותו של שמואל גולדברגר, אשתו, ארז'בט אדלר, השתלטה על ניהול המפעל. האלמנה פרשה בשנת 1861 (נפטרה בשנת 1869) והעבירה את החברה לבניה. המשפחה קיבלה תואר אצולה בשנת 1867, עם הזכות להוסיף לשם המשפחה את הקדומת בודאי.
- משנת 1870 ניהל קארוי גולדברגר את החברה.
- בנו הבכור היה ברטולד גולדברגר, שעמד בראש החברה עד מותו בשנת 1913.
הקריירה של לאו גולדברגר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליאו גולדברגר נולד כבנו השני של ברטולד. הוא סיים משפטים בבודפשט ובווינה והצטרף לחברה. הוא היה מנהל עסקים, מנהל כללי ולאחר מות אביו סגן נשיא וגם מנכ"ל. משנת 1920 התמנה לנשיא ולמנכ"ל החברה.
החברה הייתה ספקית לצבא במלחמת העולם הראשונה. בגלל בעיות אספקת חומרי גלם, לאו גולדברגר כבר חשב על הרעיון להקים מפעל לסריגה ואריגה משלו בנוסף למפעל הגימור וההדפסה של הבדים, אך הדבר התאפשר רק בשנת 1923 לאחר תום המלחמה. רק אז הוקם מפעל האריגה בקלנפלד, בחלקו בעזרת משקיעים זרים שווייצרים (Schweizerische Bankverein). אז הוקמה החברה בע"מ לאריגה-טויה בשם WESPAG, שמניותיה היו בבעלות מלאה של חברת גולדברגר.
מכיוון שלא נמצא אזור מתאים באובודה, הוקם לבסוף המפעל החדש בשנת 1923 בקלנפלד על דרך בודאפוק. בשנת 1927 נוספה לו מַטְוִיָה. המפעל נקרא אז "מפעלי טקסטיל קלנפלד" ( KELTEX). בשנת 1922 קנתה החברה בניין משרדים ברחוב יאנוש ארני במרכז בודפשט (שהיה עד אז בשכירות החברה) והקימה שם את המשרדים המרכזיים וחלק משמעותי ממחסן המוצרים המוגמרים שלה.[5] (הבניין עדיין עומד בימינו, וניתן לקרוא עליו את הכיתוב "גולדברגר". כיום הוא מאכלס מחלקה של האוניברסיטה המרכז-אירופית). בשנת 1930 הוקם מפעל אריגת המשי ובשנת 1932 מפעל טוית חוטים לאריגה גסה בעיקר עבור בגדי חורף.
לאו גולדברגר הנהיג מספר חידושים. הוא זיהה מיד את חשיבותו של זהורית תחמוצת הנחושת[6], שהופיעה בראשית המאה[7] ממנה ניתן היה לייצר בדים מבריקים ורכים שהיו דומים למשי טבעי. הוא התחיל את השימוש בהם בשנת 1919 לייצור מוצרים ממותגים בשם "פַּרִיזֶט" (בגדים, חולצות והלבשה תחתונה), אשר עבורם השיג את הזכות הבלעדית לייצורם מחברת בֶּמְבֶּרְג הגרמנית. בשנות השלושים הנהיג את דפוס הסרט ואת השימוש בצבע אינדיגו סינתטי. את המשבר הכלכלי העולמי בשנות השלושים עברה החברה טוב יחסית. משנת 1934 הקימה החברה כמה חברות בנות בחו"ל (אנגליה, בלגיה, איטליה, צרפת, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה ובמקומות אחרים, אפילו במדינות אסיה ואפריקה) כדי למכור את מוצריה, ושילבה כמה חברות סחר מקומיות קטנות יותר. הם הגיעו לשיאם בשנים 1938–1939: הם קיבלו פרסים והוקרה בתערוכות עולמיות, וזכו להצלחה עצומה עם בדי ה"פריזט".
ליאו גולדברגר גר משנת 1934 בסנטאנדרה.
במלחמת העולם השנייה נותקו קשריה של החברה מעבר לים, תוך חיזוק הקשר עם טורקיה ומדינות הבלקן, משם התקבלו חומרי גלם כנגד מוצרים מוגמרים. למרות המלחמה, גולדברגר המשיך לפתח את מפעלו: הוא קנה מכונות, רישיונות חדשים והקים מפעל חדש לעיבוד תחליף הכותנה[8].
לאו גולדברגר היה אישיות ידועה ומוערכת בתקופתו. הוא שמר על קשר עם סופרים, מדענים, שחקנים; עם עמותות מקצועיות וחברתיות שונות, ארגוני צדקה, שבכמה מהם הוא היה מעורב בניהול. בשנת 1937, הוקמה בתמיכתו הכספית המחלקה לכימיה של הטקסטיל של "האוניברסיטה ההונגרית המלכותית לטכנולוגיה ולכלכלה על שם יוז'ף נאדור". הוא היה חבר בבית העליון של הפרלמנט ההונגרי. לאחר חקיקת החוק היהודי השני (1939) הוא קיבל אישור מיוחד משר התעשייה לשמור על תפקידו כנשיא ומנכ"ל. היו לו גם יחסים טובים עם שליט הונגריה העוצר מיקלוש הורטי ומשפחתו. עם זאת, כל זה לא חסך ממנו את המאסר של הגסטאפו ביום כניסת הוורמכט להונגריה ב־19 במרץ 1944, ביום הראשון ממש לכיבוש הונגריה, ואת גירושו למחנה הריכוז מוטהאוזן. אף על פי שהצליח להישאר בחיים עד שחרור המחנה, הוא מת מרעב ב -5 במאי 1945, ימים אחדים לפני סיום מלחמת העולם השנייה.
מפעל גולדברגר אחרי מות לאו גולדברגר
[עריכת קוד מקור | עריכה]באפריל 1944 הורו הרשויות בהונגריה על הפסקת פעילות המפעלים הגדולים והעברת ציודם לגרמניה. הדבר חל גם על מפעל גולדברגר. עם זאת, החברה לא יישמה תקנה זו והמשיכה בייצור, אם כי ברמה מופחתת מאוד. הם ספגו נזק משמעותי כתוצאה מההפצצות של בעלות הברית ואובדן שוקי הייצוא שלהם, אך הייצור עדיין יכול היה להתחדש לאחר המלחמה, אם כי בקושי רב. הגב' גולדברגר שכיהנה כיו"ר הדירקטוריון הפקידה את הנהלת החברה בידי מיהאי בורג, בן המשפחה, ובשנת 1945, אנטל גולדברגר, שחזר ממחנה הריכוז, נכנס לתפקיד המנכ"ל[9]. החברה הולאמה ב-26 במרץ שנת 1948 ונקרא אז "מפעלי טקסטיל גולדברגר וחברה למסחר בע"מ". היא פורקה בשנות ה-90 של המאה ה-20.
מידע נוסף
[עריכת קוד מקור | עריכה]- במברג קופרו
- הדפסות טקסטיל (באנגלית)
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Guba Ildikó (2015). "A halál nem program" – Buday-Goldberger Leó élete. Óbudai Múzeum. ISBN 978-963-12-0996-9.
- ^ "A Goldberger-ház".
- ^ תולדות היהודים בהונגריה, בבודה (אורכב 13.04.2015 בארכיון Wayback Machine) (בהונגרית)
- ^ "A Goldberger-ház".
- ^ "A Goldberger-ház".
- ^ Zilahi Márton (1953). A textilipar nyersanyagai. Tankönyvkiadó, Budapest.
- ^ הייצור של זהורית הנחושת תחמוצתית, שידועה על שם ממציאה (J. P. Bemberg) תחת שם המותג "Bemberg", ונקראת משי סינתטי, מבוסס על פירוק תאית בתמיסה של אמונית תחמוצת נחושת. ייצור סיבים בפתרון זה החל בקנה מידה תעשייתי בראשית המאה העשרים. חומר סיבי זה, בדומה לויסקוז, הוא מהסיבים שמקורם טבעי, אך התוצר הוא סינתטי והוא דומה מאוד בתכונותיו לויסקוז, אם כי אפשר לייצר ממנו סיבים עדינים וחזקים יותר מאשר ויסקוז. החומר שימש בעיקר לייצור תחתונים, גרביים וחומרי בטנה. אף על פי שהוא מיוצר עדיין, השימוש בו מצומצם
- ^ כותוניזציה היא תהליך כימי שמשתמש מפעלים תעשייתיים לייצור כותנה סינתטית, בתהליך למשל בקש פשתן שיכול משמש לייצור סיבים הניתנים לעיבוד כמו כותנה. סיבים אלה, כאשר הם מעורבבים עם כותנה, שימשו בתקופת מלחמת העולם השנייה עבור תעשיית הטקסטיל להחלפת סיבי כותנה אמיתיים.
- ^ Kutasi Csaba (2005). "Goldberger Ferenctől dr. Buday-Goldberger Leóig". TextilForum. XV (318): 22-23.
| בקרת זהויות |
|
|---|