כביש טבריה-צמח
כביש טבריה-צמח היה כביש שנסלל בישראל בתקופת המנדט הבריטי. הכביש היה לסמל - הכביש הראשון בארץ ישראל שנסלל בעבודה עברית מאורגנת, על ידי חלוצים, חלקם חברי גדוד העבודה, סלילת הכביש הייתה, בתודעת אנשי התקופה, אבן הפינה למפעלים חלוציים רבים. כיום קטע מכביש 90 מדרום לטבריה. המיזם נולד ממפגש של צורך ביטחוני מצד שלטונות המנדט מחד ומאידך צורכי התעסוקה של חלוצי העלייה השלישית.
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשית המאה ה-20 נסללה רכבת העמק שקישרה בין נמל חיפה וחיפה אל עמק יזרעאל, עמק הירדן, החורן ודמשק. המסילה קיצרה מאוד את זמני הנסיעה מחיפה לטבריה, לכ-4 שעות. בעמק הירדן עברה המסילה בתחנת הרכבת צמח, וממנה לטבריה קישרו סירות ודרך עפר צרה שהייתה קשה לתנועת עגלות. במהלך הזמן עלתה דרישה להסדרת דרך העפר, לחיזוק הקישור בין טבריה למסילת הרכבת.
את ראשיתה של 1920 אפיינו המאבק בשדה המדיני ובשטח על עתיד ארץ ישראל והמזרח התיכון שלאחר מלחמת העולם הראשונה. הצבא הבריטי פינה את כוחותיו כבר בדצמבר 1919 אל מדרום לימת החולה. המאבק בין לאומנים ערבים לצרפתים בסוריה, לבנון וצפונה של ארץ ישראל שבשליטת הצבא הבריטי היה בשיאו. במרץ 1920 מוכתר פייסל הראשון כמלכה של הממלכה הערבית של סוריה. שרר אי שקט בקרב שבטי הבדואים משני עברי הירדן על מנת לרתק כוחות בריטיים ולמנוע מהם לסייע לכוחות הצרפתיים במאבקם בלאומנים בסוריה ולבנון.
פרעות תר"פ עמדו בפתח.
הצורך הביטחוני של הממשל הצבאי הבריטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]עוד במרץ 1920 דרש הגנרל לואי ג'ין בולס, המושל הצבאי (קצין המנהלה הראשי על פי תיאור התפקיד הבריטי) של מנהלת שטחי האויב הכבושים-דרום, פלשתינה-א"י כעבור 4 חודשים, ומפקד הצבא הבריטי בארץ ישראל, פתרון יבשתי להנעת כוחות במהירות סביב הכנרת מדרום לצפון באמצעות מסילת רכבת "קלה" או בסירות מכיוון שדרך סלולה לכל עונות השנה לא הייתה בנמצא. בעקבות התקפת הבדואים על צמח ב-24 באפריל 1920 הצטרפה לדרישה לשיפור התחבורה, בהינתן הפגיעות של מסילת הרכבת, גם מפקדת הכוחות הבריטים במזרח התיכון, כתנאי לצמצום מצבת הכוחות הקבועים באזור. העלות המוערכת לק"מ כביש בין צמח לראש פינה הייתה 1000 לירות שטרלינג. ביוני 1920 הודיע הממשל הצבאי הבריטי על ההחלטה לסלול כביש מצמח לטבריה ולטבח'ה ולהפקיד סלילתו בידי פועלים יהודים.
צורכי התעסוקה של היישוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הצהרת בלפור ותחילת תקופת המנדט, התקיימה בפתח תקווה ועידת היסוד של מפלגת אחדות העבודה. לנגד עיני אנשי העלייה השנייה, עמד גורל הארץ לעתיד העם. הם חשו בגודל אחריותם של קליטת העולים מהעלייה השלישית שעתידים להגיע. על הפרק עמד הצורך ליצירת מקומות עבודה לרבים. מעשיהם קיבלו השראה ממאמרי ברל כצנלסון "לקראת הימים הבאים". פנחס רוטנברג, שהציע למרכז החקלאי של מפלגת אחדות העבודה לקבל מממשלת המנדט הבריטי עבודה קבלנית גדולה – סלילת כביש טבריה-צמח. עבודה זו הייתה קשורה בתוכנית מפעל החשמל בנהריים.
לרגלי אפסות הפעולה הציונית בהרחבת שדה עבודתנו החקלאית, תפשה העבודה הציבורית – בעיקר, עבודת סלילת הכבישים ובמקצת הבניין – את המקום הראשי וכמעט היחידי בקליטת העלייה השלישית. העבודה הצבורית החשובה הראשונה, שקבלנו מידי הממשלה הייתה כביש טבריה-צמח. הסתדרות הפועלים החקלאית ("אחדות-העבודה") הופיעה כאן לפני הממשלה בתור גוף משפטי וקבלן אחראי.
בקבלת עבודה זו היו לנו שתי שאיפות: המצאת עבודה למאות עולים חדשים ורכישת ניסיון בסדור עבודות גדולות על אחריותנו.
אנשי המרכז החקלאי התלבטו אם יוכלו להעמיס על עצמם מבצע זה ללא ניסיון וידע, ואילו שלטונות המנדט הבריטי דרשו שעבודה זו תתקבל על אחריותו של נציג יחיד. אנשי העלייה השנייה הרגישו שבשום אופן אין להחמיץ מיזם תקדימי מעין זה ובפרט שדובר על סכום גדול – 100,000 לי"מ.
התברר שלאיש מביניהם אין מושג ב"תורת" הכבישים. כל כינויי חומרי הסלילה למיניהם שהופיעו בטיוטת החוזה היו זרים להם לחלוטין. נתן חרובי איש העלייה השנייה נקרא לירושלים לפגישה עם אנשי מפלגת "אחדות העבודה": פנחס רוטנברג, ברל כצנלסון ואברהם הרצפלד, שהטילו עליו את ניהול הסלילה. הם הפקידו בידיו מכתב, בחתימת ברל כצנלסון ושמואל יבנאלי, אל מחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט, שבו ייפו את כוחו של נתן חרובי לחתום על החוזה ולהיות מנהל העבודה. חרובי הלך לעבוד מספר ימים בכביש ירושלים-יריחו, למד את כל המונחים המקובלים וכל תהליכי העבודה, החל מפיצוץ סלעים וחציבה, דרך הנחת "סולינג", ועד פיזור חצץ דק לאחר הזיפות.
בתחילת יוני 1920 נחתם חוזה סלילת כביש טבריה-צמח, בין סיר מקדונלד, ראש מחלקת העבודות הציבוריות בממשלת המנדט, לבין "המומחה לכבישים" נתן חרובי. הייתה זו הפעם הראשונה, אשר הסתדרות פועלים עברים מתקשרת בעבודה ציבורית גדולה הישר ורשמית עם מוסד ממשלתי. עם חתימת החוזה הוטל עליו – גיוס עובדים, סידור מגורים, חדרי אוכל ומטבח, השגת כלי-עבודה, כלי מטבח, מיטות, ריהוט, כלי-תחבורה וציוד כבד. תוך שבועיים נאסף בחוף הכנרת מחנה גדול של חופרים, סוללים, עגלונים, טבחים, רופאים ואחיות, מהנדסים ואנשי תרבות וחינוך. הקימו אוהלים ליד מרחצאות "חמי טבריה", אף נעזרו בבתי המרחצאות שהיו ריקים בחודשי הקיץ.
תחילת העבודות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשונה הגיעו פועלים בעיקר מתל אביב וירושלים אנשי העלייה השלישית ובתוכם גרעין של גדוד העבודה מאנשי קרים. עבודת הכביש הייתה קושי בל ישוער לעולים החדשים אשר לא הורגלו אליה ושבעתיים קשה היה חום הקיץ של עמק הירדן. ברבות הימים עברו חלק גדול מהעובדים להתיישבות בעין חרוד, תל יוסף, במרחביה וחלק לעבודות חברת החשמל.
עבודה מפרכת. לא היינו רגילים לעבודה מפרכת כזאת. אבל השקענו את כל הכוחות, כל ההתלהבות, בעניין הזה. הלילות היו משהו מיוחד במינו. בילינו בספרים. קראנו המון: פילוסופיה, קצת מדעי המדינה, פסיכואנליזה, ספרות רוסית, דוסטוייבסקי, גורקי, טולסטוי. היו רגעים שאנשים פרצו בווידוי, ערב ערב, בווידויי על חייהם הנפשיים, על עברם, על איך שהם רואים את החיים, את האדם, את הנצח. היו רגעים של בכי, רגעים של צחוק, רגעים של התרגשות, שהיא מעבר לחיי היום יום אפורים. איזו סעודה רוחנית מיוחד במינה.
— דברי דוד הורוביץ (חלוץ) עמוד האש, עמ' 119
כביש טבריה-צמח היה מפעל גדול אשר הוסיף כבוד ותפארת לציבור הפועלים בארץ. כשם שדגניה הייתה ל"אם הקבוצות". כך הניח כביש זה את היסוד הראשון לכל אשר קם והתפתח בכוח אדיר מהמשרד לעבודות ציבוריות ועד סולל בונה על שלוחותיו בכל שטחי הבניין, הכבישים ועבודות הכיבוש למיניהן.
העובדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כ-500 איש עבדו בעבודות הכביש, מלבד עגלונים מהסביבה שהובילו אבנים, ואנשי שירותים. רוב העובדים היו אנשי העלייה השלישית שהגיעו ארצה זמן קצר לפני כן. חלק מהעובדים היו תושבי טבריה, אנשי היישוב הישן, וכן השתתפו פועלים ממושבות הגליל הקרובות.
העולים החדשים נשלחו מחיפה לצמח ברכבת, ומשם הגיעו בסירות למחנה העבודה. רוב העבודות נמסרו בקבלנות לקבוצות וכך נוצרו קבוצות-קבוצות שנשאו כל אחת את שם ראש-הקבוצה או מקום מוצא אנשיה. גם בחורות עבדו בהכנת החצץ.
עבודות הכביש השונות היו קשות לעולים החדשים, אשר לא הורגלו בעבודה ובחום הקיץ של עמק הירדן. אף על פי שהנהלת הכביש עשתה כמיטב יכולתה בשיפור תנאי העבודה, בהדרכת העובדים ועידודם, צפוי היה משבר. חרובי הגיע למסקנה, שיש למצוא פתרון יוצא-דופן. בעצה אחת עם מודדי הכביש, הנהיגו שיטת-מדידות חדשה, אשר העלימו אותה מהפועלים: כאשר מדדו המודדים שטח מסוים של כביש או חפירה, הוסיפו ברישום כמה מטרים נוספים, ותכסיס זה, ש"הגדיל" את פריון העבודה, "העלה את המורל" ודרבן את הקבוצות. הכל שיבחו את העובדים והשכר הטוב עודד מאוד. עבר זמן, האנשים התרגלו יותר ויותר לעבודה, האווירה השתפרה והמטרה הושגה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שלמה שבא, דרך במדבר, סיפורו של סולל-בונה - קישור למאמר
- גיורא גודמן, ההודים שהגנו על העמק, הקרב על צמח אפריל 1920, עת-מול, יד יצחק בן-צבי, שבט תשע"ז
- צבי ליבנה, נחמן תמיר, אנשי העלייה השנייה - פרקי זכרונות - כרך ה', הוצאת המרכז לתרבות ולחינוך תל אביב, 1972, עמודים (89–94 על נתן חרובי)
