ישר כמאל

ישר כמאל
Yaşar Kemal
לידה	6 באוקטובר 1923; Gökçedam, טורקיה
פטירה	28 בפברואר 2015 (בגיל 91); איסטנבול, טורקיה
שם לידה	Kemal Sadık
מדינה	טורקיה
לאום	כורדים
מקום קבורה	בית הקברות זינג'ירליקויו
שפות היצירה	טורקית
יצירות בולטות	Sarı Sıcak, Memed, My Hawk, Teneke, Ağrıdağı Efsanesi
תקופת הפעילות	1943–2015 (כ־72 שנים)
פרסים והוקרה	פרס הספר הזר הטוב ביותר (1978); דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת בילקנט (2002); פרס סטיג דגרמן (1997); הפרס הנשיאותי הגדול לתרבות ואמנות (2008); פרס ביירנסון (2013); פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית (1997); פרס מוניסמאניין (1997); הפרס העולמי ע״ש סינו דל דוקה (1982); פרס נונינו (1997); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת שטרסבורג (1991); פרס קטלוניה הבין-לאומי (1996); הפרס הנשיאותי הגדול לתרבות ואמנות; Sedat Simavi award; קצין גבוה בלגיון הכבוד; מפקד בלגיון הכבוד ;
חתימה

ישר כמאל (בטורקית: Yaşar Kemal; ‏6 באוקטובר 1923 – 28 בפברואר 2015) היה סופר טורקי ממוצא כורדי. מבכירי הסופרים בארצו. יצירתו כוללת רומנים, תסריטים וסיפורים קצרים.

ביוגרפיה

ישר כמאל, ובשמו המקורי כמאל סאדיקגוצ'לי (Kemal Sağdıkgöçeli), נולד למשפחת איכרים מהכפר ארניס (Ernis), כיום גונסלי (Günseli) שבנפת מורדייה (Muradiye), בסמוך לימת ואן אשר במזרח טורקיה. משפחתו נאלצה לעזוב את ביתה, ובתום פרק נדודים ממושך השתקעה בכפר המיטה (Hemite), כיום גוקצ'דם (Gökçedam) שבנפת אוסמנייה (Osmaniye), מזרחית למחוז אדנה. ישר כמאל חווה ילדות קשה לאחר שאיבד את עינו הימנית בתאונה, בעת שאביו שחט כבש לרגל חג הקורבן, ולאחר שהיה עד לרציחתו של אביו בידי בנו המאומץ יוסוף, בשעת תפילה במסגד, כאשר היה בן 5. עקב מאורע טראומטי זה לקה הילד בדיבורו, והחלים רק בגיל 12. ישר כמאל החל את לימודיו היסודיים בבית הספר העממי בכפר בורהאנלי (Burhanlı), וסיימם בבית הספר הממלכתי בעיירה קדירלי (Kadirli). בצד לימודיו בחטיבת הביניים בעיר אדנה עבד במפעל לניפוט כותנה. לאחר שפרש בשנה האחרונה ללימודיו בחטיבת הביניים הועסק בעבודות שונות: כפקיד פועלי קטיף בחוות כותנה (1941), כעובד בספרייה הציבורית באדנה (1942), וכממונה על חווה חקלאית מטעם המכון להגנת הצומח. בשנים 1942 - 1941 החזיק במשרת מורה מחליף בכפר בהצ'ה (Bahçe). כמו כן עבד בקטיף כותנה, כמפעיל מכונת דיש, כנהג טרקטור וכמנהל עבודה בשדות האורז, משרה שהתמיד בה כ-5 שנים, עד הגיעו לגיל 20. בתוך כך התנסה במעצרו הפוליטי הראשון, בעת שהיה בן 17. לאחר שסיים בשנת 1946 את שירותו הצבאי הגיע לאיסטנבול ועבד בה כפקח בחברת גז בבעלות צרפתית. בשנת 1948 שב לקדירלי, והועסק זמן מה כמנהל עבודה בשדות האורז. לאחר מכן החל להתפרנס מכתיבת מכתבים בתשלום, אך משנתקל בקשיים שונים נאלץ לוותר גם על עיסוקו זה. בשנת 1950 נעצר בתואנה שעבר על סעיף 142 לחוק העונשין הטורקי, וריצה תקופת מאסר בכלא קוזן (Kozan Cezaevi). עם שחרורו בשנת 1951 נסע לאיסטנבול.

עם מעברו לעיר היה ישר כמאל מחוסר עבודה לזמן מה, אך כבר באותה שנה החל בעבודתו העיתונאית ככתב בעיתון ג'ומהורייט (Cumhuriyet), והמשיכה עד שנת 1963 כבעל טור וכמייסדו של "שירות חדשות הפנים" ועורכו בעיתון זה. בשנת 1962 הצטרף למפלגת הפועלים הטורקית. הוא כיהן בה כחבר במועצה המנהלת הכללית, וכן כיושב ראש ועדת התעמולה וחבר הוועד הפועל המרכזי. לאחר שפרש מעבודתו העיתונאית בשנת 1963 הקדיש את כל כולו לחיבור רומנים. בשנת 1967 נמנה עם מייסדי השבועון הסוציאליסטי "הנדר" (Ant). ישר כמאל הורשע ונשפט ל-18 חודשי מאסר בשל חיבור בשם "ספר היסוד של המרקסיזם", שהתפרסם בכתב העת, אך פסק הדין בוטל בידי בית המשפט העליון לערעורים. הוא הוסיף להיתבע בגין פרסומיו בכתב עת זה. בשנת 1973 השתתף בהקמתו של איגוד הסופרים בטורקיה, ובשנים 1975–1974 כיהן כנשיאו הראשון. עקב מאמר שפרסם בשבועון החדשות הגרמני דר שפיגל בגנות דיכויו של המיעוט הכורדי בידי הממשל, עמד ישר כמאל לדין בבית המשפט לביטחון לאומי באיסטנבול, ונידון ל-20 חודשי מאסר. לבסוף נדחה ריצוי עונשו. ישר כמאל חבר בארגון הסופרים הבינלאומי PEN. הסופר הוסיף להתגורר באיסטנבול ולעסוק בכתיבה עד מותו. לסופר בן, רשיט (Raşit).

מגיל צעיר גילה ישר כמאל עניין בספרות העממית; הוא למד לנגן בסאז והחל לשיר שירי עם ולספר מעשיות גבורה, ואף ניהל דיאלוגים בשירה עם משוררים בני המקום. כבר כתלמיד בית הספר היסודי החל לכתוב שירים. הוא נהג לשוטט בין הכפרים וללקט יצירות פולקלוריסטיות. באותן שנים פרסם את שיריו בעיתונים מקומיים שונים, ביניהם Yeni Adana ("אדנה החדשה") ו-Vakit ("הזמן"), ובכתבי העת Varlık ("הקיום"), Kovan ("הכוורת"), Ülkü ("האידיאל"), Millet ("האומה") ו-Beşpınar ("חמשת המעיינות"). הוא רקם קשרים עם סופרים ואינטלקטואלים מחוג כתב העת Çığ ("המפולת"), שראה אור באדנה בשנות ה-40 של המאה ה-20, והחל לפרסם את שיריו גם בו. יחסי הידידות שקשר עם האמן והצייר הטורקי אבידין דינו (Abidin Dino), ועם אחיו המשורר אריף דינו (Arif Dino), השפיעו על השקפותיו ועל דרכו האמנותית. בעת שעבד בספרייה באדנה התוודע לספרים רבים, החל בקלאסיקות יווניות וכלה בהיסטוריה של חבל צ'וקורובה. באותה ימים אף ערך היכרות עם הסופר אורהאן כמאל. סיפוריו המוקדמים "התינוק" (Bebek), "החנווני" (Dükkâncı) ו"ממט וממט" (Memet ile Memet) התפרסמו בשנות ה-50 של המאה ה-20, אך את סיפורו הקצר הראשון, "מעשה מלוכלך" (Pis Hikâye), כתב בשנת 1944, בעת שירותו הצבאי בקייסרי. סיפורי ביכורים אלה מבוססים על רשמיו מחבל צ'וקורובה ותושביו, ועוסקים במצוקותיה הכלכליות של אוכלוסיית האזור, ובמאבקיה בתנאי הטבע הקשים בהקשר של יחסי הגומלין בין האדם, הטבע והסביבה. בהדרגה פנה לכתוב נובלות.

ספרו הראשון של ישר כמאל, קובץ חיבורים עממיים בשם "קינות" (Ağıtlar), ראה אור בשנת 1943. בספר זה כינס שירי אבל וכתבים פולקלוריסטיים בלתי מוכרים, או כאלה שזכו להתעניינות מועטה בלבד. את הקינות החל ללקט כבר בהיותו בן 16. מאוחר יותר טרח על שירים שלא פורסמו מאת הפייטן העממי בן המאה ה-17 קרג'אולו (Karacaoğlu). עבודת האיסוף של חיבורים עממיים אלה ועריכתם היוו נדבך חשוב בכתיבתו הספרותית העתידית, ובפרט ברומנים שלו.

עם הצטרפותו לעיתון ג'ומהורייט החל להשתמש בשם העט "ישר כמאל". בעת ההיא החל להתפרסם בזכות סדרה של כתבות, אשר נתנו ביטוי למצוקותיהם הכלכליות והחברתיות של תושבי אנטוליה: "50 יום ביערות הבוערים" (1955), "הצ'וקורובה בוערת" (1955), "שבעה ימים בחווה הגדולה בעולם" (1955) ו"ארובות הפיות" (1957). סיפורו "התינוק", שהתפרסם בהמשכים בעיתון ג'ומהורייט, ואשר הופיע גם בקובץ הסיפורים הקצרים הראשון שלו, "החום הצהוב" (Sarı Sıcak), עורר בהדרגה את סקרנותם של הקוראים. הרומן הראשון שלו, "ממד הרזה" (İnce Memed), שהתפרסם אף הוא בעיתון כרומן בהמשכים בשנים 1954–1953, כבר עורר עניין רב.

בטורקיה של שנות ה-50 של המאה ה-20 ניכר תהליך בולט של מעבר מכלכלה מסורתית מבוססת חקלאות לתיעוש. חדירתו הנרחבת של המיכון לחבל צ'וקורבה, התלקחותו של המאבק על הקרקעות המניבות בקרב בעלי האדמות, כמו גם השלכותיהם של תהליכים אלה על תושבי הכפרים הדלים של החבל מילאו תפקיד מרכזי ברומנים המוקדמים של ישר כמאל. ברומן "ממד הרזה" גולל הסופר את עלילותיו של הגיבור ההופך לשודד דרכים ויוצא להרים בבקשו להשתחרר מאימת בעלי הקרקעות, ומתח בה בעת ביקורת על העיוותים במבנה החברתי. הרומן מתאר את מאבקו של ממד הרזה בבעלי הקרקעות למען תושביו העניים של חבל צ'וקורובה, ומשרטט ברוחב יריעה את הרפתקאותיו, את סכסוכו עם גביר מקומי, בעליהן של אדמות 5 כפרים בהרי הטאורוס, ואת התקוממותו נגדו. לבסוף מחלק ממד הרזה את הקרקעות לבעליהן האמיתיים, דהיינו, לתושבי הכפרים, ואף הורג את הגביר. הוא נסוג להרים, והופך אגב היעלמו לדמות אגדית. ממד הרזה הוא, במילותיו של הסופר עצמו, סיפורו של "אדם שחש כי היה מוכרח". הרומן עורר הדים רבים עם פרסומו, וניכר בו כי מחברו ביקש לחבר סיפור רומנטי בעל נופך מודרני, בהישענו על מעשיות מסורתיות ועל נושאים ומוטיבים אפיים. בספרו "קופסת הפח", שהתפרסם בשנת 1967, גולל ישר כמאל את סיפורו הטרגי של קאימקאם (מושל מחוז) צעיר וחדור אידיאלים הנאבק בבעלים של שדות אורז בחבל צ'וקורובה, וחובר אגב כך לכפריים. בספרו זה נתן הסופר ביטוי ל"כוח מאבקו של איש הרוח". הרומן עובד למחזה בשתי מערכות.

ספרו "הרוח מן המישור" (1960) - הראשון בטרילוגיה "מעבר להר" (Dağı Öteki Yüzü) - זרוע רכיבים פסיכולוגיים וסמליים, המותירים בו חותם עמוק. בספר זה מגולל ישר כמאל את סיפור מסעם של תושבי כפר ב"עורף הרי הטאורוס", היורדים לעבר מישור הצ'וקורובה לעבוד בשדות הכותנה, ואת מאבקם בטבע בעת מסעם זה. הרומן מתחולל באווירה כמו אפית, וכתוב בשפה ההולמת את צביונו. כפי שציין הסופר בדברי המבוא לספר, הטרילוגיה מבוססת על רשמיו ועל התנסויותיו הוא. הספר השני בטרילוגיה, "אדמת ברזל, שמי נחושת" (Yer Demir, Gök Bakır), התפרסם בשנת 1962, ומשרטט את סיפור בריאתו של מיתוס בקרב קהילה כפרית. תושבי הכפר, המתנסים במצוקות הקיום, פונים בצר להם ובאין תקווה ומתווה לשינוי נסיבות חייהם, לפתרון האופייני לאדם המיואש באשר הוא, ויוצרים מיתוס המשמש להם מפלט מצרותיהם. הספר הסוגר את הטרילוגיה, "העשב שאינו קמל" (Ölmez Ot), מתאר את שברו של המיתוס לאור הנסיבות המשתנות, ובה בעת את היווצרותו של מיתוס אחר, המייחס מעשה רצח לאחד מתושבי הכפר. אם בשני הספרים הראשונים של הטרילוגיה תיאר ישר כמאל ביישוב דעת ניכר את המציאות הכלכלית והחברתית בכפר ואת תנאי המחיה והעבודה של תושביו, בלי להיתפס לרגשנות נוכח עליבותם המבהילה, הרי שבספרה השלישי הקהה מחשיבותן של הנסיבות האובייקטיביות, ונדרש תחת זאת ישירות לאדם ולסוגיות אנושיות.

בשני ספריו "רצח בשוק הנפחים" (Demirciler Çarşısı Cinayet - פורסם בשנת 1973) ו"יוסוף הקטן" (Yusufcuk Yusuf - ראה אור בשנת 1975), הראשונים בסדרה "הגבירים מאקצ'אסז" (Akçasazın Ağaları), המוגדרת גם כרומן-נהר, מסופר על התמורות החברתיות בחבל הצ'וקורובה על רקע התהליכים ההיסטוריים שהתחוללו במדינה: התקעקעותה של דמות האגא כשריד לשיטה הפיאודלית והיעלמה, וההתפתחויות שהתחוללו בד בבד עם תהליכים אלה. בספרים הללו תיאר את תהליך הפיכתם האטי של בעלי הקרקעות שמקדם לתעשיינים, הן באמצעות רווחיהם מהחקלאות שהשקיעו בתעשייה, והן בעזרת כספי האשראי שהוענקו להם מטעם המפלגה הדמוקרטית. עם זאת לא התעכב ישר כמאל יתר על המידה על תמורות חברתיות אלה; תחת זאת ביקש לעמוד על התערערות סדרי החברה והתנוונותם. על רקע מציאות חייהן של שתי משפחות בעלות אדמות מתוארים ברומנים אלה פרפורי הגסיסה האחרונים של המרקם החברתי, המתחיל להתמוסס אגב התרחבות הקפיטליזם בחבל הצ'וקורובה.

ברומן "עץ רימון בראש התל" (בטורקית: Hüyükteki Nar Ağacı) משרטט ישר כמאל את בעיית האבטלה המתעוררת נוכח תהליך המיכון המשנה את פני החקלאות בחבל הצ'וקורובה, ועוסק בדרמה ובחוסר האונים של הכפריים היורדים לעבודה במישור ונקלעים להשלכותיו של תהליך זה. ספרו "ציפור הגשם" (בטורקית: Yağmurcuk Kuşu), הראשון בטרילוגיה "אין נפש חיה" (בטורקית: Kimsecik), נושא אופי אוטוביוגרפי למחצה. הרומן מתאר את קשיי נדודיה של משפחה המהגרת לחבל הצ'וקורובה מכפר השוכן לחופה של ימת ואן. תיאורי רגשותיהם של אנשי הכפר, מחשבותיהם וכיסופיהם - בפרט של אחד הילדים - משותפים לשלושת ספרי הטרילוגיה, שמוטיב ה"פחד" עומד במוקדם. בפרט ספרה השני של הטרילוגיה, "שער המבצר" (בטורקית: Kale Kapısı), קולע להגדרה "רומן אימה". הספר "קול הדם" (בטורקית: Kan Sesi), החותם את הטרילוגיה, הוא סיפורם של דרי בית אחד, ובעיקר של הילד סלמאן, אך בה בעת של כל הילדים באשר הם. במידה ש"קול הדם" הוא "קול הפחד" ו"קול הרצח", כך הוא גם "קול האהבה".

ישר כמאל נסמך ברבות מיצירותיו על אפוסים ומעשיות עממיות מאנטוליה. דוגמה לכך היא ספרו "שלושה אפוסים אנטוליים" (בטורקית: Üç Anadolu Efsanesi, פורסם בשנת 1967), המתבסס על אגדות פולקלור מהמסורות שבעל פה ומאומנות מספרי הסיפורים. ספרו "אגדת האררט" משנת 1970 (בטורקית: Ağrıdağı Efsanesi) פותח בסיפור אהבה ומתאר במסגרת נושא סמלי זה את כושר עמידתו של העם נוכח דיכויו. מצוקתם של נוודים טורקמנים ממורדות הרי הטאורוס, המתעוררת עם מעברם להתיישבות קבע, התנפצות חלומותיהם וגעגועיהם לאורח החיים המסורתי מתוארים בספרו משנת 1971 "אגדת אלף השוורים" (בטורקית: Binboğalar Efsanesi). בספרו "הפרחח מכפר צ'קירג'ה" משנת 1972 (בטורקית: Çakırcalı Efe) מגולל הסופר את סיפור חייו של שודד דרכים הנמלט מהחוק להרים נוכח עוולות השלטון העות'מאני בשלהי ימיו. גם ספרו "סולטאן הפילים והנמלה הנכה אדומת הזקן" (בטורקית: Filler Sultanı ile Kırmızı Sakallı Topal Karınca) נכתב כמעשיה עממית, ומתאר על דרך המשל את היחסים שבין מנצלים למנוצלים.

באמצע שנות ה-70 של המאה העשרים החלה להסתמן מגמה חדשה בכתיבתו של ישר כמאל. כך למשל בספריו "גם הציפורים פרחו להן" (בטורקית: Kuşlar da Gitti - פורסם בשנת 1976) ו"עלבון הים" (בטורקית: Deniz Küstü - ראה אור בשנת 1978) נפרד הסופר לראשונה מחבל הצ'וקורובה ועוסק בעיר ובתושבי החוף. ב"עלבון הים" מתואר הכרך הגדול על מורכבותו וניוונו. הספר פותח בסיפור חייהם של תושבי עיר לחוף ים, ומתאר את תהליך התנכרותם לעירם ואת הרס הטבע בסביבתה. עלילה דומה שאב מעולם הילדים בספרו "גם הציפורים פרחו להן".

בספרו "ראה, מי הפרת מדממים" (בטורקית: Fırat Suyu Kan Akıyor Baksana), הראשון בטרילוגיה "סיפורו של אי" (בטורקית: Bir Ada Hikâyesi), מגולל ישר כמאל את סיפורה של קהילה יוונית הנאלצת לפנות את אי מגוריה בחופה המערבי של אנטוליה ולהגר ליוון בעקבות ההסכמים על חילופי האוכלוסין. בדברים שנכתבו על ספר זה נאמר: "דומה כי מטרתו המקורית של הרומן הייתה לבאר דברים אחדים הנוגעים למלחמות שהתנהלו בשטחים הללו, מלחמות שנשתכחו זה מכבר, שאיש לא דיבר עליהן, ואף לא רצה לדבר עליהן בשלווה שלאחר חילופי האוכלוסין."

ישר כמאל השכיל להשתמש הן באוצרות התרבות העממית שהנחילו המסורות הספרותיות שבעל פה באנטוליה, ובהם עלילות הגבורה, הקינות, המעשיות העממיות, המשלים ושירי העם, והן בטכניקות כתיבה מודרניות. בשילוב נדיר זה ובסגנונו הייחודי יצר לו זהות אמנותית עכשווית מקורית מכל בחינה שהיא. עולם הסמלים והמיתוסים שברא, כמו גם דימוייו, תיאוריו, התבוננותו בטבע על כל היבטיו, לשון כתיבתו, מילים וביטויים בניבים מקומיים ששזר ביצירתו, כמו גם פתגמים, תפילות ואף גידופים, הם מהמאפיינים ששיוו לכתיבתו נופך מלא חיים ורב השפעה.

הרומן "ממד הרזה" תורגם לכ-40 שפות. ספרים אחרים משלו תורגמו גם הם לשפות רבות; ספריו נדפסו מחוץ לטורקיה בלמעלה מ-140 מהדורות. היה מועמד לזכות בפרס נובל לספרות.

עיבודים שנעשו מרומנים וסיפורים קצרים פרי עטו תרמו גם הם לתיאטרון הטורקי העכשווי; ספריו "אדמת ברזל, שמי נחושת", "קופסת הפח" ו"אגדת האררט" הוצגו בעיבודים לתיאטרון בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. רבות מיצירותיו אף עובדו לקולנוע. עם אלה נמנים הסרטים "המטפחת הלבנה" (1955, בימוי: Lütfü Akad), "האויב ההגון" (1957, בימוי: Ziya Metin), "היחמור" (1959), "אהבתו של קרג'אולן" (1959) ו"שדה המוות" (1966), שלושתם בבימויו של Atıf Yılmaz, "אגדת האררט" (1974, בימוי: Memduh Ün), "אם יהרגו את הנחש" (1981, בימוי: Türkân Şoray), "ממד הרזה" (1984, בימוי: פיטר יוסטינוב) ו"אדמת ברזל, שמי נחושת" (1987, בימוי: Zülfü Livaneli).

ישר כמאל היה נשוי לטילדה, נכדתו של מנדיל פאשה (Mandil Paşa), יהודי מצאצאי גירוש ספרד. טילדה כמאל אף תרגמה אחדים מספריו לאנגלית.

יצירתו

סיפורים קצרים

החום הצהוב (1952)
כל הסיפורים (1975)

רומנים

ממד הרזה (כרך ראשון, 1955)
קופסת הפח (1955)
הרוח מן המישור (1960)
אדמת ברזל, שמי נחושת (1963)
העשב שאינו קמל (1968)
ממד הרזה (כרך שני, 1969)
הגבירים מאקצ'סז - רצח בשוק הנפחים (1974)
הגבירים מאקצ'סז - יוסוף הקטן (1975)
אם יהרגו את הנחש (1976)
Al Gözüm Syreyle Salih‏ (1976)
גם הציפורים פרחו להן (1978)
עלבון הים (1978)
ציפור הגשם (הספר הראשון בטרילוגיה "אין נפש חיה", 1980)
עץ רימון בראש התל (1982)
ממד הרזה (כרך שלישי, 1984)
שער המבצר (הספר השני בטרילוגיה "אין נפש חיה", 1985)
ממד הרזה (כרך רביעי, 1987)
קול הדם (הספר השלישי בטרילוגיה "אין נפש חיה", 1991)
ראה, מי הפרת מדממים (הספר הראשון בטרילוגיה "סיפורו של אי", 1997)
המים ששתתה הנמלה (הספר השני בטרילוגיה "סיפורו של אי", 2002)
תרנגולי השחר (הספר השלישי בטרילוגיה "סיפורו של אי", 2002)

רומנים אפיים

שלושה אפוסים אנטוליים (1967)
אגדת האררט (1970)
אגדת אלף השוורים (1971)
הפרחח מכפר צ'קירג'ה (1972)

כתבות

50 יום ביערות הבוערים (1955)
הצ'וקורובה בוערת (1955)
ארובות הפיות (1957)
מקצה הארץ לקצה (1971)
ענן סוער (1974)
חיילי אללה (1978)

מסות - אנתולוגיות

קינות (1943)
בשום אופן לא (1961)
המלח שבדבש (1959–1974)
כחול נותר הרקיע (מבחר מהספרות העממית, בשיתוף עם S. Eyüboğlu)
רקב העץ: טקסטים ושיחות (1980)
עשר קינות שלא פורסמו (1985)
מהמחברות הצהובות: אסופת פולקלור (1997)
הדבורה מומחית היא (1995)
שיכבד לבך (1995)
אלף ואחד גנים פורחים (2009)

ספרי ילדים

סולטאן הפילים והנמלה הנכה אדומת הזקן (1977)

תרגומים

הצורפים לאור הירח (אלבר וידאלי, תרגום בשיתוף עם רעייתו טילדה כמאל, 1977)

פרסים וכיבודים

1955 פרס אגודת העיתונאים (עבור סדרת הכתבות "שבעה ימים בחווה הגדולה בעולם")
1956 פרס הרומן מטעם כתב העת "הקיום" (עבור ספרו "ממד הרזה")
1966 הפרס על שם אילהאן איסקנדר (עבור המחזה "קופסת הפח", שעובד מספרו בשם זהה)
1966 פרס ראשון בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון של ננסי (עבור המחזה "קופסת הפח")
1974 פרס הרומן על שם פיקרט מדרלי עבור הרומן "רצח בשוק הנפחים"
1977 פרס הרומן הטוב ביותר מטעם ההתאחדות הצרפתית של מבקרי הספרות עבור הרומן "אדמת ברזל, שמי נחושת"
1978 פרס הספר הזר הטוב ביותר בצרפת עבור הרומן "העשב שאינו קמל"
1979 פרס הספר הטוב ביותר מטעם ה"גרנד ז'ורי" בצרפת עבור הספר "אגדת אלף השוורים"
1982 הפרס הבינלאומי לספרות על שם צ'ינו דל דוקה
1984 אות מפקד לגיון הכבוד הצרפתי
1984 פרס העם ביריד הספרים טויאפ
1985 הפרס לספרות על שם סדאט סימאווי
1986 פרס הרומן על שם אורהאן כמאל עבור הספר "שער המבצר"
1988 פרס העם ביריד הספרים טויאפ
1988 עיטור קצין מסדר האמנויות והספרות מטעם משרד התרבות הצרפתי
1991 תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת שטרסבורג
1992 פרס העם ביריד הספרים טויאפ
1992 תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת הים התיכון באנטליה
1993 הפרס הראשון מטעם משרד התרבות הטורקי
1994 הפרס על שם רושטו קוראיי (Rüştü Koray) מטעם התאחדות בוגרי החוג למדעי המדינה באוניברסיטת אנקרה
1995 פרס מטעם העיתון הדני יילנדס פוסטן
1996 פרס "חירות המחשבה" מטעם התאחדות המולי"ם בטורקיה
1996 פרס "הים התיכון" לספר הזר מטעם המרכז הים-תיכוני לספרות בפרפיניאן, צרפת, עבור הספר "קול הדם"
1996 פרס קטלוניה הבינלאומי לספרות
1996 הפרס הספרותי על שם ליליאן הלמן ודשיל האמט מטעם ארגון משמר זכויות האדם על הפגנת אומץ נוכח דיכוי
1997 פרס נונינו הבינלאומי עבור מכלול יצירותיו
1997 פרס מטעם קרן שנה פאנט לחירות המחשבה והביטוי, אופסלה, שוודיה
1997 פרס התאחדות הסופרים בנורווגיה, בשיתוף עם וולה סוינקה
1997 פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית
1998 תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה החופשית של ברלין
1998 פרס "הסנאי" לספרות זרה, בורדו
2002 תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בילקנט
2003 פרס הומרוס לשירה
2003 פרס סוואנוס, סלוניקי
2003 פרס מטעם התאחדות המוציאים לאור בטורקיה עבור מפעל חיים
2008 הפרס הספרותי השנתי הגדול מטעם משרד התרבות והאומנות הטורקי

ספריו שתורגמו לעברית

הרוח מן המישור, הוצאת ספרית פועלים, 1985, מטורקית: שולמית אריאל
ממד הרזה, הוצאת ידיעות ספרים, 2009, מטורקית: גליה וורגן וג'ני וורגן (אחימס)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ישר כמאל בוויקישיתוף

אתר הבית של הסופר (טורקית ואנגלית) (אורכב 31.08.2009 בארכיון Wayback Machine)
biyografi.net ביוגרפיה (טורקית)
רות אלמוג, ישר כמאל, לוחם חירות ללא חת, באתר הארץ, 8 במרץ 2015
בני ציפר, הודעה לקוראים: חשוב שתדעו מי היה ישר כמאל, באתר הארץ, 15 במרץ 2015
ישר כמאל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ישר כמאל (1923-2015), דף שער בספרייה הלאומית
ישר כמאל, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ישר כמאל, באתר Discogs (באנגלית)