ישיבת כנסת ישראל (מיסודו של רבי חיים בן עטר)
 | |
| בית הכנסת אור החיים, בעבר מקום משכנה של ישיבת כנסת ישראל | |
| ישיבה | |
|---|---|
| השתייכות | ספרדים, יהדות מרוקו |
| תקופת הפעילות | ה'תק"ב (1741) – המאה ה-19 |
| מייסדים | רבי חיים בן עטר |
| התמחות | תלמוד הלכה |
| בעלי תפקידים | |
| ראש הישיבה |
|
| תלמידים | |
| |
| שונות | |
| ספרים | ראשון לציון (קושטא ה'תק"י) - חידושים של רבי חיים בן עטר על התלמוד, פרי הלימודים בישיבה. |
| מיקום | |
| מיקום |
 האימפריה העות'מאנית - העיר העתיקה (ירושלים) |
| מדינה |
 האימפריה העות'מאנית |
| קואורדינטות | 31°46′31″N 35°13′49″E / 31.775159°N 35.230304°E |
|
(למפת ירושלים העתיקה רגילה)   ישיבת כנסת ישראל | |
  | |
ישיבת כנסת ישראל (נקראת גם: מדרש כנסת ישראל) (1741 – אמצע המאה ה-19), הייתה ישיבה שנוסדה על ידי רבי חיים בן עטר בירושלים, והתקיימה במאות ה-18 וה-19. רבים מתלמידיה שימשו רבנים חשובים בארץ ישראל ובתפוצות.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרקע להקמת הישיבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת ה'תצ"ט (1739) יצא רבי חיים בן עטר מהעיר סלא שבמרוקו לאיטליה, מלווה בשתי נשותיו ושניים מתלמידיו, הרבנים חיים דוד שמואל חסאן ושם טוב גבאי. מטרתו הייתה לעלות משם לארץ ישראל ולהקים בה ישיבה שתלמידיה ילמדו בהתמדה ובפרישות. מתוך אמונה שבכך יקרבו את הגאולה. בערב חג השבועות הגיעו לליבורנו, שם התקבלו באהבה על ידי בני הקהילה. מקום משכנם בליבורנו הפך מהרה לבית מדרש שרבים באו אליו, כדי לשמוע תורה מפיו של רבי חיים.[1]
בונציה ייסד רבי חיים את "ועד כנסת ישראל", ארגון שאיגד נדיבים שנרתמו לתמוך במימוש רעיון הישיבה בארץ. הוא נסע לערים נוספות באיטליה כדי לגייס את תמיכתם של בעלי ממון נוספים: תחילה שהה בוונציה, בשלהי חשוון ה'תק"א (1740) ביקר במודינה שגם בה הקים "ועד כנסת ישראל", בסוף החורף הגיע לפירארה, ובקיץ של אותה השנה שהה במנטובה, ממנה חזר לליבורנו. בנסיעותיו ביקש לרתום למטרתו תורמים וגם תלמידים, ואל הקהילות אליהן לא הגיע שלח אגרות, כגון זו ששלח לקהילת קסאלי[2]:
"לקרא באזני זרע ברך ד' קריאה של חבה... קומו ונעלה אל הר ה' בבנינו ובבנותינו ושם נועדה על התורה ועל התעודה... וכבר קהלות איטליא ישמרם א' שלחו זרועותיהם וחצנו הדבר והוקם על"
בראש חודש אב ה'תק"א, יצא רבי חיים עם תלמידיו ומשפחותיהם מליבורנו לארץ ישראל, החבורה מנתה כשלושים נפש.
הישיבה בעכו ופקיעין
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשלהי שנת ה'תק"א (1741), הגיעו רבי חיים ותלמידיו אל העיר עכו. לפי התוכנית שעליה התחייבו לנדיבי איטליה היה עליהם לייסד את הישיבה בירושלים, אך הם נאלצו להשתהות בעכו בשל שמועות שהגיעו אליהם עוד במהלך המסע, על כך שפרצה מגפה בירושלים. תחילה ערכו מסע בין קברי קדושים בגליל התחתון, במהלכו והגיעו גם לטבריה. את תפילות יום הכיפורים ערכו במערת אליהו שעל צלע הר הכרמל, ואחרי הצום שבו לעכו בה חגגו את חג הסוכות. בשל המגפה החליטו להקים את הישיבה באופן זמני בעכו, והלימודים נפתחו רשמית בראש חודש חשוון ה'תק"ב (חורף 1741), לפי תוכנית לימודים שנקבעה מראש.
בתקופת שהותו בעכו, הוצע לרבי חיים להשתקע בטבריה ולהקים בה את הישיבה המתוכננת. המציע, רבי חיים אבולעפיה, שהיה ממחדשי היישוב היהודי בטבריה, רצה לחזק את ההשפעה התורנית ביישוב בהגדלת מצבת תלמידי החכמים בעיר. בעת ביקורו של רבי חיים בן עטר ב-כ"א באדר ב' ה'תק"ב (מרץ 1742) בטבריה, אירח אותו רבי חיים אבולעפיה וניסה לשכנע אותו בעדיפותה של טבריה על פני ירושלים. הוא הציע שבן עטר ייסע בעצמו לירושלים כדי להתרשם מהתנאים הכלכליים הקשים ששררו בה לטעמו, ואחר כך ישוב לטבריה, בה שררה רווחה מסוימת לקהילה היהודית בשל קשריו ההדוקים של אבולעפיה עם דאהר אל-עומר שליט הגליל. רבי חיים בן עטר שקל להיענות בחיוב להצעה אך התנה את ההסכמה באישור של חברי ועד "כנסת ישראל" בליבורנו. הוא שלח מכתב ברוח זו בתוספת המלצתו האישית, בו רמז כי הוא תומך בהקמת הישיבה בטבריה, מאחר שלדעתו נרמז במקורות שהגאולה אמורה להתחיל ב”התנערותה של טבריה מן העפר”[3].
בהמשך קיץ ה'תק"ב (1742), לאחר שבני החבורה שבו לעכו, נפטר תלמידו רבי שמואל נחמני (אחיו של הרב שמשון חיים) בהותירו אחריו אישה וילד. זמן קצר אחר כך נפטר אחד מן הבחורים האיטלקים שהצטרפו לישיבה. החבורה עזבה את עכו ובחודשים סיוון ותמוז התגוררו בפקיעין.
הישיבה בירושלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף חודש תמוז ה'תק"ב (1742), נודע לבני החבורה שהמגפה בירושלים חדלה ולכן החליטו לעלות לירושלים למטרת בדיקת היתכנות הקמת הישיבה בה. כאמור, בהתאם להצעתו של רבי חיים אבולעפיה ובתיאום עם אנשי "כנסת ישראל" בליבורנו (למעשה, ר' חיים בן עטר דרש מהם במכתב אחר להותיר בידיו את ההכרעה אם להקים את המוסד בירושלים או בטבריה). בט"ו באב ה'תק"ב, כשנה לאחר הגעתם לארץ, הגיעה החבורה לירושלים ו"ישיבת כנסת ישראל" הוקמה בחצר רבי עמנואל חי ריקי[4], שלפי תיאורו של של ר' חיים במכתב לועד בליבורנו, נועד בתחילה להיות מקום זמני בלבד כיוון שהיה קטן מדי לכמות התלמידים בחבורה[5].
בירושלים התקבלו בכבוד רב. תרמה לקבלת פנים זו העובדה שהיה להם מימון עצמאי שהתקבל מליבורנו, כך שלא נפלו לנטל על שאר התושבים ולא התחלקו עמם בכספי "החלוקה". ישיבת כנסת ישראל כללה למעשה שתי ישיבות, אחת לתורת הנגלה ואחרת לתורת הנסתר. בעוד שהקהילה הגרעינית של העולים עם רבי חיים בן עטר מנתה רק שלושים נפשות, כאשר מתוכם רק מעט יותר מעשרה "חכמים", התגבשה סביבו קהילה למדנית רחבה יותר מבני המקום. הוא שאב מכך סיפוק רב, וכפי שהתבטא במכתב שכתב מאותם ימים: ”המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום יותר ממה שאני ראוי. ה' ישלם להם”.
הנהגות וסדרי לימוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהכוונתו של רבי חיים נחלקו תלמידי הישיבה לשתי קבוצות: "מעיינים" (למדנים) ותלמידים מתחילים. בשעות היום ישבו סביב רבי חיים, שהיה מעוטר בתפילין ועטוף בטלית, כעשרה "מעיינים" ועיינו בתלמוד הבבלי ובדברי הפוסקים שנובעים מהסוגיה הנלמדת. מטרתם העיקרית הייתה לפענח את פרשנותו של הרמב"ם לסוגיותיו, על פי הפסקים שכתב בספרו משנה תורה. את פרי לימוד זה העלו על הספר "ראשון לציון", המבאר בדרך זו את המסכתות: ברכות, סוכה, ביצה, תענית, מועד קטן, מגילה וחגיגה.[6] מי שהעלה את החידושים על הכתב והגיה אותם היה תלמידו הוותיק של רבי חיים, רבי דוד חיים שמואל חסאן.[7] רבי חיים העריך היטב את עיונם של תלמידיו, ובהקדמה לספרו "פרי תאר", על שולחן ערוך יורה דעה, הוא דורש ממי שמשיג על דבריו להציע את ההשגות לפני חכמי ישיבתו שיעיינו בדברים.[8].
קבוצת התלמידים המתחילים היו לומדים בדרך ה"בקיאות", כלומר, לימוד מהיר יחסית שמטרתו לרכוש ידע נרחב, ובכך יכלו להתרגל לדרכי החשיבה של הלימוד התלמודי. בדרך זו שיננו סדרים מן המשנה, מסכתות מן התלמוד וספרי הלכה. באגרותיו ל"ועד כנסת ישראל" מציין רבי חיים בסיפוק רב את ההישגים הכבירים שרכשו תלמידיו בתחום הבקיאות.
בלילות למדו התלמידים בקבוצות, כשכל קבוצה עסקה במגוון נושאים: משנה תורה, הלכות רב אלפס, תלמוד בבלי, ושולחן ערוך. קבוצה קטנה עסקה בששה סדרי משנה. בשבתות היו מתפללים בכותל המערבי "בעד כללות עם אמונים ולברך בייחוד כל החברים", ובלילות שבת היה כל אחד מן התלמידים מציע את חידושיו לפני שאר חכמי הישיבה. כפי שמעיד החיד"א[9], במוצאי שבת הנהיגו סדר לימוד ייחודי לאורך כל הלילה, שחולק לארבעה "משמרות", בכל אחת למדו פרקי משנה, ספר הזוהר על פרשת השבוע, שלושה או ארבעה דפים מהתלמוד הבבלי, ומספר סימנים משולחן ערוך. רבי חיים ייסד לימוד זה על בסיס כוונות קבליות, כדרך לבצע תיקון בעולמות העליונים, וכחלק ממנו ערכו גם תיקון חצות.
גם בזמן שבתם בירושלים, יצאו חכמי הישיבה להשתטחות ותפילות על "קברי הצדיקים" (זיארה). את הזיארס תכננו לבצע מדי חודש, למרות שדרשו טרחה רבה ומשאבים כספיים. בהשטתחויות הרבו תפילות ותחנונים על עם ישראל ועל תומכי הישיבה, ובאחת מהן נכח החיד"א שהיה צעיר לימים, וכנראה נמנה אז על תלמידי הישיבה.
לאחר פטירתו של רבי חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בט"ו בתמוז ה'תק"ג (1743), בשיא פריחתה של הישיבה, נפטר רבי חיים. לאחר פטירתו נפגעה הייחודיות של הישיבה וחשיבותה, והיא הפכה להיות כשאר הישיבות בירושלים ולא שמרה על הסדרים המקוריים שקבע. לממלא מקומו מינה רבי חיים את רבי יוסף אמזלג, מתלמידיו המובהקים. ממכתבי חברי "ועד כנסת ישראל" עולה כי רבי יוסף סירב לקבל את התפקיד כמשרה של קבע אלא רק זמנית, עד שהוועד ימצא את האישיות שתחליף אותו.
הוועד, שאכן חיפש אחר אישיות שתבטיח כי הנהגת הישיבה וסדרי הלימוד יתנהלו באותה המתכונת שהתקיימה בחייו של רבי חיים, פנה לרבנים ידועים שיקבלו את התפקיד על עצמם והציעו משכורת מכובדת. הרבנים אליהם פנו, רבי שלמה אלגאזי, רבה של קהיר, ורבי יעקב שאול, רבה של איזמיר, סירבו לתפקיד, אולי בגלל סכסוכים שפרצו בקרב בני החבורה. לבסוף, בשנת ה'תק"ו (1746), מונה רבי יונה נבון לעמוד בראשות הישיבה. בשנת ה'תק"ט (1749) חתם בראש, בשלהי ההקדמה שכתבו חכמי הישיבה לספר "ראשון לציון" של רבם. באותה השנה מונה לעמוד בראשות ישיבת "גדולת מרדכי" שנוסדה זה עתה על ידי רבי מרדכי טאלוק ממרוקו, יחד עם חברו מ"כנסת ישראל", רבי שם טוב גבאי. לא ידוע אם הוא פרש בשל כך מראשות כנסת ישראל. בשנת ה'תקי"ח (1758) הוא נזכר כראש ישיבת "גדולת מרדכי" וכחבר בישיבת "יפאר ענוים בישועה" (הישיבה שנוסדה עבור תלמידו המובהק של רבי חיים – רבי דוד חיים שמואל חסאן). בשלב מסויים בשנים אלו עזב את "כנסת ישראל" ובמקומו הועמד בראשות הישיבה רבי חיים מונדובי.
אחריו כיהן לתקופה קצרה רבי יהודה עייאש, שנפטר בראש השנה ה'תקכ"א (1760). לאחר כמה שנים בהן אין ידיעות על הישיבה, כיהן בראשות הישיבה רבי משה יוסף מרדכי מיוחס, שכיהן בשנותיו האחרונות במשרת הראשון לציון. לאחר פטירת הרב מיוחס, בתשרי ה'תקס"ו (1805), כיהן בראשות הישיבה אחד מתלמידיה הוותיקים (ובנו של ראש הישיבה בעבר) - רבי יעקב משה עייאש, ה"ראשון לציון" . בשנת ה'תקס"ח (1808), בעקבות מצבה הכלכלי הירוד של הישיבה, נשלח רבי חיים יהודה עייאש, בנו של רבי יעקב משה עייאש, לערי אירופה המערבית, כדי לאסוף תרומות עבור הישיבה. בשנת ה'תקע"ו בא ללמוד בישיבה רבי מנחם מנדל משקלוב. באגרת מכסליו ה'תקפ"ד (1823), אנו מוצאים בראשות הישיבה את רבי יוסף דוד מיוחס, הוא חתם כתלמיד הישיבה בשנת ה'תקס"ז באגרת השליחות לרבי חיים יהודה עייאש.
במחצית הראשונה של המאה ה-19 אנו מוצאים בראשות הישיבה גם את רבי יצחק קובו, ששימש במקביל בראשות ישיבת בית יעקב (פירירא). ברשימה שהוגשה למשה מונטיפיורי בשנת ה'תרכ"ו (1866) נזכרו פרטים על הישיבה: לומדים בה תלמוד ומפרשיו, מספר תלמידיה 18, ובראשה עומד רבי ידידיה סוזין. לעומת זאת ברשימה משנת ה'תרל"ו הישיבה אינה נזכרת, ולכן החוקר מאיר בניהו משער כי בין השנים 1866 ל-1877 חדלה הישיבה מלהתקיים.[10]
מתלמידי הישיבה וראשיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשי הישיבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוסף אמזלג - מונה על ידי רבי חיים לעמוד בראשות הישיבה לאחר מותו, ואף שימש בתפקיד זה באופן זמני, עד לשנת ה'תק"ו.
- יונה נבון – כיהן ראש הישיבה משנת ה'תק"ו, לאחר כהונתו של רבי יוסף אמזלג. הוא היה בתפקיד לפחות עד לשנת ה'תק"ט.
- חיים מונדובי – כנראה מחכמי איטליה שהצטרפו אל ר' חיים. כיהן כראש הישיבה אחר רבי יונה נבון.
- יהודה עייאש – רבה של אלג'יר. כיהן כראש הישיבה משנת ה'תקי"ז (1757) ועד למותו בראש השנה ה'תקכ"א (1760).
- מרדכי יוסף מיוחס ( מי"ם) - ראש הישיבה עד שנת ה'תקס"ו.
- יעקב משה עייאש – ה"ראשון לציון", היה ראש הישיבה בראשית המאה ה-19, לאחר פטירת הרב מיוחס.
- יוסף דוד מיוחס – ראש הישיבה בשנת ה'תקפ"ד.
- יצחק קובו – כיהן כראש הישיבה בראשית המאה ה-19.
- ידידיה סוזין – ראש הישיבה בשנת ה'תרכ"ו.
תלמידים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שמואל נחמני – אחיו של רבי שמשון חיים נחמני. אחד החכמים שהצטרפו לרבי חיים ולתמידיו באיטליה. נפטר בשנת ה'תק"ב, בתקופה שהישיבה התקיימה עכו.
- יהודה הכהן – מהתלמידים שהצטרפו לרבי חיים באיטליה, נפטר בסיון ה'תק"ב, כתלמיד הישיבה בהיותה בעכו.
- חיים יוסף דוד אזולאי - למד שם בצעירותו מפיו של רבי חיים בן עטר. בספריו הוא מזכיר שמועות רבות ששמע מרבו, ואת העובדה שהצטרף לזיארה (עליה לקברי צדיקים) שביצע רבי חיים עם תלמידיו.
- חיים יהודה אמזלג - נזכר בתואר "החכם השלם" על ידי רבי חיים. למד בישיבה לפחות עד לשנת ה'תק"ט, בה הוא חותם כאחד מששת גדולי הישיבה.
- יהודה די אבילה – נחשב לתלמידו של רבי חיים עוד ממרוקו. הוא חתם כחבר הישיבה בשנת ה'תק"ט בשלהי ההקדמה לספר "ראשון לציון".
- אברהם ישמעאל סנגויטי – הצטרף לרבי חיים באיטליה.
- רבי דוד עמאר - הצטרף לישיבת ר' חיים בירושלים. מחבר הספר "תפלה לדוד" על הלכות ברכות (שלוניקי תקל"ז)[11].
- דוד חיים שמואל חסאן - תלמידו המובהק של רבי חיים עוד ממרוקו, כתב והגיה את תורתו של חיים. הוא נותר חבר בישיבה עד לשנת ה'תקי"ח.
- שם טוב גבאי – נמנה עם תלמידי רבי חיים כבר במרוקו. הוא חתם כחבר הישיבה בשנת ה'תק"ט בשלהי ההקדמה לספר "ראשון לציון". בשנת ה'תקי"ח נשאר חבר בישיבה למרות שבמקביל עמד בראשות ישיבת "גדולת מרדכי".
- יעקב פאריינטי - הגיע עם ר' חיים ממרוקו או מאיטליה, נותר חבר בישיבה עד לשנת ה'תקי"ח.
- רשימת שנת ה'תקי"ח:
- יעקב אצבאן, שלמה ארגואיטי, אליהו דודי, עזריה לארוניס, בכור לוי, צבי הלוי, מרדכי מערבי[12],
- נזכרים בתעודות משנת ה'תקס"ז:
- יוסף שלמה אריה – חתם על כתב שליחות מטעם הישיבה, אברהם ברוך טורטוש, משה יצחק הלוי, חיים רחמים מיוחס, רפאל אברהם בכר מיוחס, רפאל יעקב ישראל מיוחס, מרדכי סוזין, משה סוזין, נתן עמאר
- חיים יהודה עייאש – שד"ר הישיבה בשנים ה'תקס"ח (1808) – ה'תק"ע (1810).
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מאיר בניהו, "לתולדות בית המדרש 'כנסת ישראל' בירושלים", בתוך: ירושלים - רבעון לחקר ירושלים ותולדותיה, שנה ב, עמודים קג – קלא, מוסד הרב קוק ה'תש"ט.
- חיים בן עטר, אגרות ותשובות רבינו חיים בן עטר, עמודים קכה - קצח, ה'תשע"ב.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מאיר בניהו, "לתולדות בית המדרש 'כנסת ישראל' בירושלים", בתוך: ירושלים - רבעון לחקר ירושלים ותולדותיה, שנה ב עמוד קג. באותה תקופה ישב לפניו רבי משה פרנקו ורשם מפיו חידושים על חמשה חומשי התורה, נדפסו תחת השם מאור חיים, לונדון, תש"ף. תיאורו את שהותו של ר"ח בן עטר באיטליה ומסעו לארץ ישראל פורסם על ידי מאיר בניהו, "מסעו של ר' חיים אבן עטר לארץ ישראל", הד המזרח כרך ב, גליונות ד-ז.
- ^ יעקב נאכט, "ארבעה מכתבים", מגנזי ירושלים כ"ה, עמ' 12-13.
- ^ השוו: תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד ב': ”וטבריא עמוקה מכולן... אמר רבי יוחנן: ומשם עתידין ליגאל, שנאמר: התנערי מעפר קומי שבי”.
- ^ כיום "בית כנסת אור החיים". לתיאור והערכה למקום מזווית אדריכלית ראו: יעקב פינקרפלד, בתי הכנסיות בארץ ישראל, עמודים כג - כז, ירושלים, ה'תש"ו.
- ^ מאיר בניהו, "לתולדות בית המדרש 'כנסת ישראל' בירושלים", בתוך: ירושלים - רבעון לחקר ירושלים ותולדותיה, שנה ב, עמודים קד-קו.
- ^ רבי חיים בן עטר, ראשון לציון, קושטא, תק"י, באתר היברובוקס. ארבע מסכתות הם פירשו תוך תקופה קצרה של כמה חודשים. שכן בתקופה ששהו בפקיעין (בסיון ותמוז ה'תק"ב) כתב רבי חיים בן עטר לוועד כנסת ישראל: ”שבמעט זמן למדנו קרוב לד' מסכתות של גמרא, ופירושנו כל המסכתות על פי שיטת הרמב"ם ז"ל, ועשינו חיבור נכבד, ובקרוב יהיה נדפס בקוסטאנדינא, ויראו עיניהם פירות מדרש כנסת ישראל וישמח לבם.”.
- ^ ראו בהקדמת בנו רבי שלמה חסאן לספרו מכתם לדוד (ליבורנו, תקנ"ב): ”יצק מים על ידיו [=של רבי חיים בן עטר], אשר כתב לו רובי תורותיו, כותבה ומגיהה ודורשה”.
- ^ רבי חיים בן עטר, פרי תאר, הקדמה, באתר היברובוקס.
- ^ חיים יוסף דוד אזולאי, דבש לפי, ליבורנו ה'תקס"א, מערכת ת' אות מ"א, דף צ"א עמוד א.
- ^ מאיר בניהו, "לתולדות בית המדרש 'כנסת ישראל' בירושלים", בתוך: ירושלים - רבעון לחקר ירושלים ותולדותיה, שנה ב, עמודים קט-קיד.
- ^ ראו הקדמת ספרו.
- ^ ייתכן והוא רבי מרדכי שטרית שחתם בשנת ה'תקכ"ו על אגרת השליחות עבור ישיבת כנסת ישראל באתר: ווינרס.
| ראשי ישיבת כנסת ישראל | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
